מילה שלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: She Said)

אני מודה שהלכתי לראות את הסרט הזה עם חששות גדולים. הטריילר היה לא מלהיב, נתן לי הרגשה של סרט חלבי מדי, על נושא חשוב מדי; הבמאית הגרמנייה, מריה שרדר, אמנם עשתה סרט יפהפה בגרמניה לא מזמן (ועדיין ניתן למצוא בישראל את "הגבר המושלם שלך" שהיא ביימה), אבל היא גם חתומה על סרט ישראלי מאוד לא טוב מלפני כ-15 שנה שנקרא "חיי אהבה"; ובעיקר, יש לי הרגשה שהסיפור הזה של הארווי וויינסטין הוא אירוע שעדיין מתגלגל. תנועת "מי טו" הוא דבר שעדיין קורה. עדיין לא עבר מספיק זמן, ואין לי עדיין מספיק פרספקטיבה, אין לי עדיין אפשרות לקחת מרחק מהנושא הזה כדי להעריך עד כמה הוא חשוב באמת. ומכאן גם מגיעה ההרגשה החמוצה שאולי יש כאן אופורטוניזם הוליוודי קר רוח – לנסות להרוויח סרט חשוב, פרסים, וגם הרבה כסף בקופות, מהנושא החם של השנים האחרונות.

אז אחרי שראיתי את הסרט, אני עדיין חושב שמדובר בסרט מאוד לא מבריק, בעייתי מאוד קולנועית (ומכיוון שמדובר בנושא חשוב, אז בעייתי גם מבחינות אחרות), אבל לא מהסיבות שמניתי למעלה. ואני חושב שאת הבעיה הגדולה של הסרט ניתן לתמצת במשפט אחד: תפסת מרובה לא תפסת.

סרטי ביוגרפיה טובים מעשרים השנים האחרונות למדו טריק יפה: לא לספר את כל סיפורה של הדמות, מילדות דרך הצלחה ועד זקנה, אלא למצוא אירוע חשוב אחד בחיי הדמות, להתמקד בו, ומתוך התנהלות הדמות באותו אירוע ללמוד על חייו באופן יותר כללי. כך היה לנו, למשל, את "פרוסט/ניקסון", שהתמקד בסדרת ראיונות של דיויד פרוסט עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון וזנח את כל מה שהיה לפני כן; "המלכה" שהתמקד באפיזודה בחיי המלכה אליזבת' הקשורה במותה של הנסיכה דיאנה, וזנח את כל מה שהיה לפני כן (את שני הסרטים האלו כתב התסריטאי פיטר מורגן); וגם את "לינקולן" (תסריטאי טוני קושנר), שהתמקד בחודש גורלי בחייו של אברהם לינקולן, וזנח את כל מה שהיה לפני כן."מילה שלה", אולי בגלל שהאירוע הזה של נפילת הארווי וויינסטין עדיין טרי מדי, לא יודע להתמקד. הרבה יותר מדי ד להמשיך לקרוא