מילה שלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: She Said)

אני מודה שהלכתי לראות את הסרט הזה עם חששות גדולים. הטריילר היה לא מלהיב, נתן לי הרגשה של סרט חלבי מדי, על נושא חשוב מדי; הבמאית הגרמנייה, מריה שרדר, אמנם עשתה סרט יפהפה בגרמניה לא מזמן (ועדיין ניתן למצוא בישראל את "הגבר המושלם שלך" שהיא ביימה), אבל היא גם חתומה על סרט ישראלי מאוד לא טוב מלפני כ-15 שנה שנקרא "חיי אהבה"; ובעיקר, יש לי הרגשה שהסיפור הזה של הארווי וויינסטין הוא אירוע שעדיין מתגלגל. תנועת "מי טו" הוא דבר שעדיין קורה. עדיין לא עבר מספיק זמן, ואין לי עדיין מספיק פרספקטיבה, אין לי עדיין אפשרות לקחת מרחק מהנושא הזה כדי להעריך עד כמה הוא חשוב באמת. ומכאן גם מגיעה ההרגשה החמוצה שאולי יש כאן אופורטוניזם הוליוודי קר רוח – לנסות להרוויח סרט חשוב, פרסים, וגם הרבה כסף בקופות, מהנושא החם של השנים האחרונות.

אז אחרי שראיתי את הסרט, אני עדיין חושב שמדובר בסרט מאוד לא מבריק, בעייתי מאוד קולנועית (ומכיוון שמדובר בנושא חשוב, אז בעייתי גם מבחינות אחרות), אבל לא מהסיבות שמניתי למעלה. ואני חושב שאת הבעיה הגדולה של הסרט ניתן לתמצת במשפט אחד: תפסת מרובה לא תפסת.

סרטי ביוגרפיה טובים מעשרים השנים האחרונות למדו טריק יפה: לא לספר את כל סיפורה של הדמות, מילדות דרך הצלחה ועד זקנה, אלא למצוא אירוע חשוב אחד בחיי הדמות, להתמקד בו, ומתוך התנהלות הדמות באותו אירוע ללמוד על חייו באופן יותר כללי. כך היה לנו, למשל, את "פרוסט/ניקסון", שהתמקד בסדרת ראיונות של דיויד פרוסט עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון וזנח את כל מה שהיה לפני כן; "המלכה" שהתמקד באפיזודה בחיי המלכה אליזבת' הקשורה במותה של הנסיכה דיאנה, וזנח את כל מה שהיה לפני כן (את שני הסרטים האלו כתב התסריטאי פיטר מורגן); וגם את "לינקולן" (תסריטאי טוני קושנר), שהתמקד בחודש גורלי בחייו של אברהם לינקולן, וזנח את כל מה שהיה לפני כן."מילה שלה", אולי בגלל שהאירוע הזה של נפילת הארווי וויינסטין עדיין טרי מדי, לא יודע להתמקד. הרבה יותר מדי דמויות עוברות כאן בסך, אף אחת מהן לא מקבלת את הפוקוס הראוי. מריה שרדר גם לא עושה חסד עם הבנות שמתלוננות – ברובן השיחות של העיתונאיות מצולמות מרחוק, עם מעט מאוד רגעים שבהם באמת רואים את הבנות מספרות מה קרה להן. בחלק מהסיפורים יש שחזורים (חלקיים) של מה שקרה. בחלק אחר אין. אשלי ג'אד, דמות מפתח בסיפור נפילתו של וויינסטין, מופיעה כאן בתפקיד עצמה. גווינת' פאלטרו מוזכרת כאן כמה וכמה פעמים. אבל היא לא מופיעה בכלל (כולל הרגע שבו העוזרת האישית שלה אומרת: אני כבר הולכת לקרוא לגווינת'. קאט. היא לא מגיעה). אז אולי היה כדאי לוותר בכלל על הסיפור שלה? הסרט מתחיל בדמות אחת שבורחת על נפשה. לוקח הרבה מאוד זמן עד שחוזרים אליה. מדברים בסרט הרבה על הסכמים משפטיים סודיים המונעים מהמתלוננות לספר מה קרה להן. יש גם סצנה אחת עם מישהו שבעבר טיפל בתשלומי ההשתקה האלו בחברה של וויינסטין. אבל זה מה שיש. סצנה אחת. הדמות הזאת לא נראית יותר בסרט.

תפסת מרובה לא תפסת. אני מבין ששלטון הטרור של הארווי וויינסטין בהוליווד הפיל חללים רבים, ויש הרבה קורבנות, ובאופן חלקי התחושה הזאת עוברת בסרט. אבל מבחינה דרמטית זה היה יכול להיות הרבה יותר חזק, הייתי מרגיש את העוול בצורה הרבה יותר אפקטיבית, אם הסרט הזה היה בוחר שתיים, אולי שלוש מתלוננות, ומפתח את הסיפור שלהן בצורה הרבה יותר מפורטת. בצורה כזאת הייתי מרגיש את חוסר האונים של המתלוננת בצורה הרבה יותר מוחשית, והייתי חוגג את נפילתו של הרשע בסוף.

"מילה שלה" מנסה לספר על החוויה הנשית של העולם. הוא מצליח רק באופן מאוד חלקי. ראשית אני צריך לציין שזואי קאזאן מפתיעה אותי לטובה. למרות שהסרט הזה מקמץ בפרטים, קאזאן מצליחה להראות לי שהעדויות של הנשים האלו חודרות אליה עמוק, משפיעות עליה, ולכן גם הרגע המרגש היחיד שחוויתי בסרט הוא רגע שלה, רגע בו היא מצליחה לשכנע מישהי להעיד בשמה ובקולה (ולא באנונימיות). מצד שני, שרדר מביימת את רוב מה שקורה כאן כמשהו שמתרחש על הדרך. החוויה הנשית של העולם היא עבודה וילדים. עבודה ומשפחה. אז הרבה פעמים רואים את שתי החוקרות עובדות תוך כדי שהן בבית, מטפלות בילדים. מצד אחד – כן, אני מבין, בהרבה מקרים אלו הם החיים של אישה עובדת. מצד שני, בצורה הזאת לא הסיפור של המתלוננת מקבל מספיק פוקוס דרמטי, וגם לא הסיפור המשפחתי של העיתונאיות. יש סצנה אחת שבה אחת העיתונאיות (קארי מאליגן. משתדלת, אבל היו לה כבר הופעות יותר טובות בסרטים אחרים) מתעצבנת על התנהגות בהמית של גבר בבר. וזהו. רק סצנה אחת שכזאת יש בסרט. אין מספיק בשר בסרט המבולבל הזה לאף אחד מהאספקטים של חיי נשים בעולם הזה מלבד ההצטברות של הכול לכדי עולם לא מאוד נחמד לנשים באופן כללי.

"מילה שלה" הוא סרט עמוס מדי, מבולגן מדי, חסר מיקוד מדי, אבל יש בו, בכל זאת, לב וכנות, ורצון אמיתי להביא את החוויה הנשית של העולם לקדמת הבמה. לרגעים זה אכן נמצא שם, ובהרבה רגעים אחרים זה מפוזר שם, משאיר אותי לחבר את קרעי הסיפור לרגע אחד דרמטי חמקמק. אולי בגלל שהסיפור הזה עדיין חם, ואין מספיק פרספקטיבה היסטורית לבחון אותו, "מילה שלה" לא ידע לברור את הסיפורים החשובים, ולא היה לו אומץ להשאיר אחרים בחוץ. וכך יוצא שהסרט הזה יש לו אולי כוונות טובות, אבל ברובו הוא לא עובד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s