הפייבלמנים: הביקורת

(שפם הסרט במקור: The Fabelmans)

החיים זה לא סרט. אבל אולי גם קצת כן

סטיבן ספילברג. שמעתם אולי על הבמאי הזה. כן, גם אני שמעתי, וגם ראיתי כמה סרטים שלו. אבל עכשיו אומרים שזהו הסרט האישי ביותר שלו, החשוב והטוב ביותר שלו מזה כמה וכמה שנים. הסרט שבו הוא מספר בעצם על עצמו, ועל איך הוא הפך לבמאי קולנוע. היו כמה הקרנות מוקדמות של הסרט, אבל פספסתי את כולן (בעיקר כי הייתי בשבוע שעבר בחו"ל). אז הלכתי לראות את הסרט מיד כשהוא יצא. עוד הספקתי לקרוא ביקורת (יפה) של יאיר רוה על הסרט. זה לא סוד שספילברג הוא אחד הבמאים הכי אהובים על רוה, ובביקורת שהוא כתב ניתן למצוא סוג של מדריך נבוכים לכל הנקודות שבהן ספילברג עושה מעין הומאז' לעצמו ולסרטים ישנים שלו ושל אחרים. וכל הזמן הזה, בעוד אני נכנס לאולם ומחכה להתחלתו של הסרט, אני חושב: מה אם ילד בן 12 יכנס עכשיו לראות את הסרט? מה אם יש ילד שכזה שלא מכיר את אי טי, ואת רשימת שינדלר, ואת דו"ח מיוחד, ועוד כמה וכמה סרטים שכאלו? מה אם יש ילד שיכנס לאולם לראות את "הפייבלמנים", ילד שכזה שההורים שלו היו בעצמם ילדים כשספילברג התחיל את הקריירה? האם ניתן להינות, להתרגש, לצחוק, ולהבין בכלל את הסרט הזה בלי כל הידע המוקדם?אחרי שראיתי את הסרט, לדעתי התשובה היא: כן, אבל עם הסתייגות.

כי להבנתי, הסרט הזה הוא דיון ארוך ומרתק ביחסי הגומלין בין החיים האמיתיים לבין אלו שמוקרנים על מסך הקולנוע. זה מתחיל בתאונת רכבות ספקטקולרית (בקולנוע), ובניסיון לשחזר אותה (בעזרת צעצועים) בחיים, ואז לצלם אותה ולהקרין אותה שוב על מסך. אבל אז זה מתפתח לכמה וכמה סצנות מופלאות בעיניי, סצנות שממש מראות את החיים עצמם, והדרך שבה הם משתקפים בקולנוע. מערכת היחסים בין ההורים, למשל, והסיפור מהצד שיש או אין לאימא. בלי הקולנוע של הבן לא היה ניתן לשים לב לפרטים האלו בכלל. וצריך לשים לב במיוחד לדרך שבה ספילברג מביים את הרגעים האלו: אלו הם רגעים של קולנוע טהור. רק צילום, ועריכה, ומוזיקה. בלי טקסט מדובר. בלי דיאלוג. התמונות מספרות סיפור, וצריך לשים לב לא רק למה שרואים מול העיניים, אלא גם לפרטים שברקע התמונה. עריכה שמחברת אחד ועוד אחד יוצרת משמעות, וזה מצולם מהחיים, מוקרן על מסך, ואז גם משפיע בחזרה על החיים.

אז כן, יש קשר חזק מאוד בין החיים עצמם לבין מה שרואים בקולנוע. צריך רק לדעת לצלם אותם, לערוך אותם, לעטר את זה במוזיקה הנכונה במינון הנכון ובזמן הנכון. כמו שאומרים בסצנה האחרונה: לצלם קצת למעלה או קצת למטה, לדעת לקרוא את המציאות מזווית מסוימת, לפרש את המציאות בקולנוע. אלו הם גם החיים עצמם, וגם פרשנות רגשית ואינטליגנטית של החיים.

אבל אז גם מגיעים הרגעים הפחות טובים של הסרט הזה. מישל וויליאמס מקבלת הרבה שבחים על הופעתה בסרט. אני מאוד מחבב את הגברת המופנמת הזאת (אהבתי אותה, למשל, ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכרט, וכמובן ב"הר ברוקבק" של אנג לי. למשל). כאן, ב"פייבלמנים", היא מסגלת לעצמה קול קצת שונה, כאילו מחקה איזושהי סבתא יהודיה שהיא ראתה באיזשהו סרט של בילי קריסטל. אבל בעיקר הרגשתי כאן כתיבה קצת עצלה. דמויות האימא והאבא מנוגדות מדי, סטראוטיפיות מדי, פחות מדי ריאליסטיות. האימא חולמנית מדי, מתפנקת מדי, נוטה באופן בוטה לצד האמנותי. האבא נאחז מדי במציאות, נוטה באופן בוטה לצד הפרגמטי. היו רגעים שתהיתי איפה האהבה שהביאה את שני האנשים האלו אחד אל השני. בכלל לא הרגשתי את החיבור ביניהם (ולכן גם לא הפתיע אותי שלאימא יש אופציה רומנטית אלטרנטיבית בגילומו המפתיע לטובה של סת' רוגן)."הפייבלמנים" הוא סרט על יחסי הגומלין בין הקולנוע למציאות, והרגעים שבהם הוא מראה את זה (ויש כמה וכמה רגעים כאלו סרט) הם נפלאים, מרגשים, וחכמים. בין הרגעים האלו יש קצת יותר מדי אוויר חם וחוסר בהרגשה של מציאות. משהו באבא ובאימא הזאת הרגיש לי מתפנק מדי, מכוון מדי ממקלדת התסריטאי, לא מאוד אמיתי. כן, נראה לי הגיוני לגמרי שאדם יצחק מדי פעם. יעשה משהו קצת מוזר מדי פעם. מדי פעם. לא כל הזמן. זאת האימא בסרט. פול דאנו בתפקיד האב משתדל להראות אמת משלו, אבל גם כאן הכתיבה מכשילה אותו, כי כל גילוי של שאר רוח בתוך המציאות נראה לו זר ולא שייך. אז מה שנשאר הוא השחקן הלא מוכר בתפקיד הראשי, מישהו בשם גבריאל לה-בל, והוא עושה עבודה נהדרת בתפקיד הראשי, כל הזמן מנסה לאזן בין החולמנות לבין הפרקטיות, ולדעת למצוא את ייעודו בחיים – לברוא חיים בקולנוע.

אז גם אם אתם לא מומחים לסטיבן ספילברג, הסרט הזה מומלץ לטעמי. יש בו רגעים נפלאים, מרגשים, מצחיקים, קסומים, אבל גם כמה וכמה רגעים מתים שפחות עובדים, ועם זאת, גם ברגעים החלשים יותר, השחקן הראשי מחזיק את הסרט שלא יתפרק, והופך אותו לבידור אינטליגנטי, יפה, וראוי.

איתן ווייץ

אתם יכולים ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s