סיכום שנת 2022 בקולנוע

קשה לדבר על קולנוע בשנת 2022. נדמה שהקורונה הכתה קשה בשטח הקולנוע, וכמות האנשים שמבקרת באולמות הקולנוע פחתה משמעותית בהשוואה לזמנים שלפני המגיפה. שנת 2022 הראתה שיפור מסוים לעומת שנת 2021 בשטח הזה, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהבילוי הכול כך מקובל שלפני 2020. ומצד שני, כמות הסרטים הטובים עד מצוינים ששטפה את מסכי הקולנוע השנה הייתה גדולה מאוד, לפחות לטעמי. אולי בגלל שבמחסנים עדיין יש כמות של סרטים שמחכים לחשיפה מזמן הקורונה, אולי בגלל שהמפיצים עדיין מתלבטים בינם לבין עצמם איך להחזיר את הקהל לאולמות, ואולי בגלל שהיוצרים עצמם קיבלו בסוג של מתנה זמן כדי לחשוב ולהרהר במהות היצירה של כל אחד ואחת – השנה היה בבתי הקולנוע צבר יחסית גדול של סרטים שהרחיבו לי את הלב וגירו את המחשבה. יש לפעמים סרטים טובים שהקהל הרגיש שאין ביכולתו לאמץ במצב הקיים (למשל, אני מאמין שלאנשים אין ממש כוח לפוליטיקה במדינה שהולכת לבחירות תדירות, אז הם לא רצו לראות סרט על מועמד לראשות הממשלה שנקרא "השתיקה"), ומצד שני, יש לפעמים מפיצים שיש להם יותר סבלנות בהשוואה לזמנים שלפני הקורונה, וכך גם סרטים קטנים זוכים לכמה שבועות של חסד, ולרגעים הופכים ממש לדיבור בשטח הקולנוע, וכשאתה מזכיר לאנשים בקופות הקולנוע שם של סרט מסוים, הם יגידו: "אה, כן, שמעתי שזה סרט טוב, אולי באמת נלך לזה?". הטריק הוא להביא את האנשים לקופות, וזאת חידה שעדיין מחפשת פתרון.

אני עדיין מאמין בכוחו של הקולנוע, בכוחה של החוויה הקולנועית, ואני מסרב לראות סרטים בסטרימינג (אין לי נטפליקס, או אפל פלוס, או דיסני מינוס). אני המשכתי ללכת לקולנוע בכל זמן שהתאפשר לי, וראיתי את כמות הסרטים הרגילה שלי (לפי הרשימות שלי, 274 סרטים הופצו מסחרית בישראל ב-2022. מתוכם ראיתי 100), חיפשתי ומצאתי את רוב מה שסיקרן אותי, וגם השנה, כמו כל שנה, אני אפרוס כאן שתי רשימות של סרטים שאהבתי השנה בקולנוע. אחת של הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע, והשנייה של סרטים שראיתי בהזדמנויות שונות בקולנוע (הקרנות סינמטקיות או בפסטיבלים שונים), אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות רגילות.

אז אלו הם 10 הסרטים שהכי אהבתי מבין אלו שהופצו מסחרית לקהל הרחב:

10. חוזה מסוכן (The Contractor) – טאריק סאלח (ארה"ב)לפני כמה שנים גיליתי במאי נהדר בשם טאריק סאלח. בימאי שוודי ממוצא מצרי. סרטו "רצח במלון הילטון על הנילוס" זכה בהרבה פרסים והתגלה כסרט נהדר ומאוד אינטליגנטי. אני מניח שבעקבות ההצלחה של הסרט הזה הוא הוזמן להוליווד וקיבל לידיו תסריט לא שלו, אבל גם לכאן הוא הביא את המחשבה העמוקה ואת הסבלנות של הבעירה האיטית שלאט לאט מושכת אותי פנימה. ב"חוזה מסוכן" מדובר על יוצא צבא שמחפש עבודה בשטח האבטחה ומתלבט בין מעסיקים פרטיים לבין עבודה עבור סוכנויות ממשלתיות. הוא בוחר בממשלתי כי הוא חושב שהמוסר יהיה יותר הוגן (כי הרי ממשלה מחויבת לעבוד לפי החוק, מה שהוא לא בטוח שיקרה בשטח הפרטי). במהלך הסרט הוא מגלה שסוכנויות ממשלתיות הן קטלניות יותר מאנשים פרטיים, מכיוון שממשלה היא גם זאת שכותבת את החוק, והיא זאת שיכולה לשנות אותו, או להעלים עין במקרים מסוימים, ומכיוון שמדובר בשטח שבו מעורבים נשקים, זאת יכולה להיות עבודה קטלנית מאוד. אז גיבור הסרט נמלט על חייו מאימת…המדינה, אותה אחת שהוא שירת בנאמנות. סרט שהוא גם סרט אקשן שמתחיל מאוד לאט, אבל צובר מתח בהדרגה, וגם סרט עם מחשבה מאוד קודרת לגבי המציאות שלנו, על המדינה שלנו שבוגדת בנו, לא רק באמריקה. סרטו האחרון של סאלח, "ילד מגן עדן", הוקרן השנה בפסטיבל קאן, והוא נציג שוודיה לאוסקר. הסרט עבר לאחרונה שלב בתחרות של האקדמיה האמריקאית, ונמנה עם השורט-ליסט של 15 הפינאליסטים (אותו שורט-ליסט ש"סינמה סבאיא" נעדר ממנו), ומאוד יכול להיות שהוא יהיה אחד מחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר. הסרט נרכש להפצה בישראל, והוא, כמו סרטיו האחרים של סאלח, טוב מאוד (גם אם פחות טוב מסרטיו הקודמים).

9. סמטת הסיוטים (Nightmare Alley) – גיירמו דל טורו (ארה"ב)יש לפעמים סרטים שאני מרגיש שאני היחיד בעולם שאוהב אותם. "סמטת הסיוטים" הוא אחד כזה. מרגע שיצא לאוויר העולם, נדמה שהסרט הזה סומן על ידי כל העולם ואחותו, ואכן הסרט הזה נכשל. אבל אני ראיתי אותו ומאוד אהבתי את מה שראיתי. מעין משל על המינון של האמת ושל השקר באמנות, עד כמה אנחנו חופשיים לשקר כשאנחנו מספרים סיפור אמיתי, ומה המחיר של היבריס כשהשקר מצליח בכל זאת לתפוס את תשומת לב הקהל. והכל בסיפור מאוד ספציפי, עם שחקנים מצוינים (בראדלי קופר בראש, אבל גם קייט בלאנשט שמעורבת בכמה דיאלוגים מרתקים עם קופר, שמטרתם לחשוף את השקר, וגם טוני קולט ורוני מארה שם, בין היתר), ועם ההובלה הבטוחה של במאי שיודע מה הוא עושה – אני מאוד התענגתי על "סמטת הסיוטים". אולי שווה לנסות לגלות את הסרט מחדש עכשיו, כמעט שנה אחרי שהוא נחשף לראשונה.

8. הגבר המושלם שלך (Ich bin deine Mensch) – מריה שרדר (גרמניה)סרט מאוד חכם ומהנה שהגיע למסכים בישראל מגרמניה, ושואל שאלות על ההזדקקות שלנו לאהבה, על ההתפשרויות שלנו במערכות יחסים, האם אנחנו מוכנים להיכנס למערכת יחסים אפילו עם רובוט שמעניק לנו אהבה מזויפת, ועדיין זאת אהבה, או שאולי לא. סרט שהוא קומדיה רומנטית מסוג לא קונבנציונלי, שיש בו אלמנט על טבעי, אבל האלמנט הזה כמעט ולא קיים בסרט, ודרך האלמנט הזה אנחנו שואלים שאלות על החיים שלנו, ועל המבט הנשי על אהבה ומערכות יחסים באופן כללי. סרט מענג.

7. האדם הגרוע בעולם (Verdens Verste Menneske) – יואכים טרייר (נורבגיה)כמו טאריק סאלח, גם יואכים טרייר הוא במאי שאני עוקב אחריו כבר כמה שנים, והסרט האחרון שלו הוא ההצלחה הכי גדולה שלו בקריירה, והוא גם סרט מענג מאוד. מעקב אחרי כמה שנים בחייה של אישה נורבגית שלא יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים, אז היא פשוט חיה. עוברת מאחד לשני, מלימודים במקצוע אחד לאחר, מאהבה לאהבה (לגבר או למשהו אחר בחיים) עד שהחיים מחליטים בשבילך, וגיבורת הסרט מגיעה לנקודה הזאת מוכנה, בגלל כל ההתנסויות שעברנו איתה במהלך הסרט. סרט שיש בו עולם ומלואו. סרט נהדר.

6. השתיקה – שמי זרחין (ישראל)כאמור, הסרט לא הצליח לייצר את הקשר הרגיל של זרחין עם הקהל, אולי בגלל שבאפטר שוק של הקורונה הקהל נזהר מלנסות דברים חדשים, ו"השתיקה" הוא זרחין מסוג חדש. בערך. ערבוב של זרחין הישן והטוב, עם המשפחות המורכבות, והדרמות החמות, עם סוג של מותחן פוליטי מתעתע, מצולם בצבעים דהויים וקרים. אני מאוד אהבתי את ההיתוך הלא שגרתי הזה בין חם וקר, עם משחק מצוין של כל המשתתפים, ועם סצנה מסיימת אדירה בעיניי, שמנסה להבין את השתיקה, את הערך של השקט, את האופי של השקט. לטעמי סרט חכם ויפהפה שמבוים ביד אומן מיומן מאוד.

5. בתנועה (En Corps) – סדריק קלאפיש (צרפת)אחת משתי ההפתעות הכי גדולות שהיו לי השנה בקולנוע. לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה, כי סדריק קלאפיש התמחה בעיקר בקומדיות שלא מאוד הצחיקו אותי, וגם בגלל שזה סרט ששם במרכזו את המחול, סוגה של אמנות שבדרך כלל משעממת אותי, אבל הסרט הזה התברר כחכם, יפהפה, ומרגש. סרט שלא קורה בו הרבה: רקדנית אחת נפצעת, ונוסעת למקום כלשהו כדי להחלים. זה כל תיאור העלילה. בתוך כל זה – עולם ומלואו. הדיון על הקשר בין הגוף לנפש. על המחשבה שאנחנו מקדישים את חיינו לתשוקה מסוימת, אבל כשהגוף מאותת לנו שזה הזמן לקחת פסק זמן, מה אנחנו נעשה? נמשיך לעסוק באותו דבר שהעסיק אותנו עד לפציעה, או שנעשה הסבה מקצועית, או שאולי נחזור לעיסוק שלנו, עם נקודת מבט בוגרת יותר?

גיבורת הסיפור מבלה סרט שלם בהרהורים על חייה בעודה פוגשת אנשים חדשים וישנים, חברים מפעם ודמות נערצת אחת, מנסה לחפש את דרכה באותו רגע של מנוחה שהגוף כופה עליה. סדריק קלאפיש הוא במאי ותיק, שאמנם עסק לרוב בקומדיות, אבל לכאן הוא הגיע בוגר יותר, מיושב יותר בדעתו, ונענה לחלוטין לרוח הסרט, והשחקנית הראשית הביאה הרבה רגש ותבונה לסרט. תענוג של חוויה בקולנוע, "בתנועה".

4. הנה אנחנו – ניר ברגמן (ישראל)כמו שמי זרחין, גם ניר ברגמן הוא לטעמי אחד הבמאים הכי נפלאים שיש. בניגוד לזרחין, ברגמן עושה ב"הנה אנחנו" בדיוק את מה שהוא עושה כל כך טוב – לביים דרמות עם רגישות נהדרת. ככל שברגמן מתבגר, הוא מבין שלא צריך ללחוץ. הוא יודע להוציא את הרגש בעדינות, ולמרות שהוא עוסק ב"הנה אנחנו" בנושא לא קל – הורות לילד אוטיסט שהוא כבר לא כל כך ילד – ברגמן יודע להראות את הרגעים היומיומיים, להשמיע את הדיאלוגים היומיומיים – ומתוך כל זה לרגש אותי וללמד אותי משהו קטן על החיים. כאן, ב"הנה אנחנו" – על היכולת של אב לשחרר את הבן מהקן, על הדרך האוהבת לעשות את זה, כך שהבן ידע שיש לאן לחזור, ועם זאת, ילך בדרכו שלו, גם אם הוא אוטיסט. סרט מרגש מאוד ויפהפה.

3. עקרה – מרדכי ורדי (ישראל)הסרט הישראלי שהכי ריגש אותי השנה. מעבר למבט האקזוטי על קהילה שגרה ממש מעבר לכביש, הסרט הזה לוקח את המשפט "בעצב תלדי בנים" אל קצה גבול הסיבולת האנושית. האנשים בסרט הזה מדברים ומתנהגים בטבעיות פשוטה (או מה שנראה לי, החילוני שמסתכל על העולם החרדי המוזר הזה כ"טבעיות פשוטה"), ודווקא בגלל זה, במהלך הצפייה בסרט הזה אני חווה את מסע הייסורים שהאישה הזאת עוברת ככאב מאוד מוחשי. ומילי עשת בתפקיד הראשי נכנסת כל כולה לתפקיד התובעני הזה ונותנת לי להרגיש את הכאב העצום הזה. סרט מרתק ומאוד מרגש.

2. אדומה אש (Turning Red) – דומי שי (ארה"ב / קנדה)פעם, אולפני האנימציה "פיקסאר" היו שם נרדף לאיכות נדירה. כל סרט שהוציאו היה אוצר. מאז הם נרכשו ע"י דיסני, ופועלים כחטיבה עצמאית (סוג של) בתוך המפלצת התאגידית של דיסני, ואיכות הסרטים לא נשארה אחידה. כשפיקסאר מצוינים, הם הכי טובים שיש ("הקול בראש", "קוקו"), אבל כשהם פחות טובים, הם…כמו כל השאר. הרבה פחות ייחודיים. השנה "פיקסאר" הביאו את "אדומה אש", שחיש קל הצטרף אל רשימת הסרטים הכי טובים שהם עשו אי פעם (הכוללת, לטעמי, גם את טרילוגיית "צעצוע של סיפור" מינוס הסרט הרביעי המיותר, "רטטוי", ו"וול-אי").

"אדומה אש" מציג עולם שמאוד מפחיד את כל השמרנים שלא סופרים אותי עכשיו. עולם מאוד מגוון מבחינה אתנית, אבל גם עולם שבתוכו כולם אנשים. כולם, לא משנה מאיפה, מביאים מהבית תרבות שונה, וביחד הם יוצרים משהו חדש. ובתוך כל זה – ילדה מתבגרת. כאן הילדה היא ממוצא סיני שחיה בטורונטו, קנדה, והיא מביאה את ה"אגדה הסינית העתיקה" אל המודרניות המערבית, ובדרך היא עוברת חוויות שכל ילדה מכל מוצא שהוא עוברת – הפחד, הבלבול, הבושה אפילו, וההשלמה עם הבלתי נמנע – ההתבגרות מילדות לנערות לנשיות בוגרת. סרט מלא רבדים, שבתוכו סיפור אוניברסלי סוחף מלא דמיון. סרט מצוין.

1. אימא קטנה (Petite Maman) – סלין סיאמה (צרפת)פנינה קטנה, כמעט נסתרת, אבל כל כך יפהפייה ומרגשת. גם כאן סיפור התבגרות, אבל בניגוד ל"אדומה אש" המתפוצץ מאנרגיה, וגם בניגוד לסרטה הקודם של סיאמה, "דיוקן של נערה עולה באש" המפואר, "אימא קטנה" הוא פרויקט מיניאטורי. עלילת הסרט הזה, במשפט: "שתי ילדות בנות 8 משחקות משחקים, כשאחת היא האימא של השנייה". בעזרת דמיון נהדר, עם הרבה רגישות, יש כאן התמודדות של ילדה עם אבל על מות בת משפחה אהובה, יש הכרה של האימא כאדם שלם ומלא (מעבר להיותה אימא), ויש מעבר מילדות, משחקים, והשתובבויות להתמודדות עם מציאות שהיא לא תמיד כל כך שמחה וחסרת דאגות. והכל בסרט קצרצר של כשעה ורבע. כמוסת רגש ותבונה מרוכזת בסרט נפלא.

עד כאן עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שהיו זמינים לקהל הרחב בבתי הקולנוע המסחריים הרגילים. אבל אני רואה סרטים גם בפסטיבלים, ובסינמטקים, וגם שם אני פוגש לפעמים סרטים מצוינים שלא תמיד מגיעים לבתי הקולנוע הרגילים. אלו הם הסרטים הכי טובים שראיתי השנה מבין אלו שלא הופצו מסחרית השנה (מכיוון שהסרטים האלו פחות מוכרים לקהל הרחב, אני מוסיף לינק לטריילר הרלוונטי בשם הסרט לצורך התרשמות):

10. נס (Miracol) – בוגדן ג'ורג' אפטרי (רומניה)הרבה סרטים שמגיעים מרומניה יודעים ליצור סצנות ארוכות מאוד שפשוט נותנות מרחב לשחקנים לתת מעצמם את הרגעים הדרמטיים הכול כך אפקטיביים. "נס" הוא סרט בשני חלקים: בחלק הראשון הסרט עוקב בסבלנות אחר מסעה של נזירה מתלמדת אל העיר. היא נכנסה להריון לא מתוכנן, ובגלל רגישות המצב מול הממסד השמרני שהיא מבקשת להיות חלק ממנו, הכנסייה מארגנת נהג שייקח אותה אל בית החולים בו היא תבצע הפלה ואחר כך יחזיר אותה אל המנזר. איפשהו שם בדרך, אחרי רגעים ארוכים של מעקב קפדני אחרי הדמויות, הנזירה נופלת קורבן לפשע נורא. החלק השני עוקב באותה סבלנות שקטה ומחרידה אחרי בלש משטרה שחוקר את המקרה, מול שמרנות כנסייתית שלא רוצה שהסיפור יצא החוצה, ומול פרטי פשע איום שבלש המשטרה מגלה לאט במהלך החקירה. הקצב האיטי שחודר לאט לדם, המשחק המעולה של כולם, הסיפור המרתק – זהו סרט רומני מצוין שמשאיר משקל עצום אחרי הצפייה (חוץ מחמש הדקות האחרונות שקצת מקלקלות את החוויה).

9. סרט בנות (Tytöt Tytöt Tytöt) – אלי האפאסאלו (פינלנד)פסטיבל הקולנוע הגאה השנה היה משובח במיוחד, וראיתי שם לא מעט סרטים, חלקם טובים מאוד. "סרט בנות" הוא הכי יפה לטעמי מבין כל המבחר שראיתי שם. יש בו בעיקר כנות ויכולת לשמור על קירבה לרגשות של הנוער המודרני. כן, הטכנולוגיה כל הזמן מתקדמת, אבל הכמיהה לאהבה נשארת תמיד הרצון האנושי הכי בסיסי, בטח כשאת בגיל העשרה, והכל מאוד ראשוני, והרגש מופיע בעוצמה מוגברת. כאן, ב"סרט בנות", יש שתי חברות הכי טובות, וכל אחת עם הבעיות שלה – אחת רוצה להרגיש סוף סוף סיפוק מיני ראוי, ולשם כך היא עוברת בין כמה וכמה דושים, והשנייה מפתחת סיפור אהבה עם ספורטאית מצטיינת, וגם בסיפור הזה יש אינספור מכשולים. והכל מבויים מקרוב מאוד, עם מוסיקה שמבטאת את הרגש הקופצני, עם צבעים עזים, ועם שחקניות שמאוד מחוברות אחת לשנייה עד שאני באמת מאמין שהן חברות גם בחיים – והתוצאה של כל זה היא גלריית דמויות שאני מתרגש איתן, צוחק איתן, אוהב ומתאכזב איתן במשך שעה וחצי. סרט נהדר ויפהפה.

8. 44 שעות – רותם גרוס (ישראל)הליין-אפ הישראלי השנה בדוק-אביב היה הפעם בינוני לטעמי (לא אהבתי את "טנטורה", ולא בגלל פוליטיקה, ולא מאוד התלהבתי מהזוכה, "המצלמה של ד"ר מוריס"), ואת הסרט הדוקומנטרי הישראלי הטוב של השנה ראיתי דווקא בפסטיבל חיפה. על הפרויקט הזה שמעתי לפני כמה שנים, בפיץ' של קו-פרו, והשנה ראיתי את המוצר המוגמר, והוא קיים את ההבטחה. הרי הנחת היסוד מרתקת: אדם נופל באופן פתאומי למצב של תרדמת, ונמצא בה למשך 44 שעות, שבהן הוא נד בין חיים למוות. איכשהו הוא שומע את כל מה שמתרחש מסביבו, ובסוף הוא מתעורר. מעבר לעזרים הטכניים (אנימציה, שחזורים) המשולבים פה בעריכה חכמה, והצילום המאוד מפואר, יש כאן בעיקר עבודה מצוינת של עריכה, המכתיבה קצב מדוד, שלוקח אותי ביד דרך אותן 44 שעות גורליות, מתחילת הסיפור, איך הגענו לכאן, הצגת הדמויות המרכזיות, והמעבר ההדרגתי של כל הדמויות דרך קשת רחבה של רגשות (ובתוך כל הדמויות נכללת גם הדמות הראשית – זו של האדם שנמצא בתרדמת, שוכב במיטת בית החולים, שומע את כל מה שקורה מסביבו, אבל לא יכול להגיב. הרגע שהוא כן מגיב, בערך, הוא אחד הכי מצוינים ומרגשים בסרט). האיש הזה חי דרך חוויה מאוד לא קונבנציונלית, והוא מתיישב מול המצלמה לספר לנו על כך, והדרך שבה רותם גרוס מספר לנו על זה נוטעת אותי אל תוך הכיסא. סרט נהדר.

7. המהגרים (Utvandrarna) – אריק פופ (שוודיה)את הסרט הזה ראיתי בתחילת השנה, ומה שאני בעיקר זוכר ממנו הוא את פאר העשייה. את האנחה שבסוף ההקרנה, את ה"כבר לא עושים סרטים כאלו יותר". אבל הנה, עושים. אפוס רחב יריעה המלווה משפחה שוודית המהגרת לאמריקה במאה ה-19, מגיעה למושבה של שוודים מהגרים אחרים, ומתמודדת עם אינספור משברים המלווים אדם במקום חדש ולא מוכר. הבימוי הרחב שלא שוכח את האדם שבמרכז, הצילום המרגש בתנועה, והמחשבה על מה זה בית? בשוודיה, המקור, או באמריקה, המקום בו את נמצאת – או, אולי, בית הוא מה שאתה עושה ממנו. סרט מרחיב לב ונשמה, מרגש, ומעורר מחשבה, עם גישה קולנועית מפעימה. סרט יפהפה.

6. שעועית (Beans) – טרייסי דיר (קנדה)סרט מקורי מקנדה ששואל שאלה לא קונבנציונלית: מה ילדים חושבים על קונפליקטים פוליטיים? מה הם מבינים ממה שהם רואים בחדשות? מה הם לוקחים מכל זה אל החיים האישיים שלהם?

את "שעועית" מובילה נערה קנדית משבט המוהוק הנתקלת בגזענות ממוסדת יותר או פחות. סצנה במכולת שבה מגרשים אותה בגלל איך שהיא נראית, או שטח אדמה של המוהוק שבו איזשהו איש עשיר רוצה לבנות פרויקט שיביא לו הרבה כסף. בית המשפט קבע שהשטח אכן שייך לאותו אדם עשיר, אבל שבט המוהוק מתמרד ויוצא למחאה נרחבת (סיפור שהיה באמת בשנות ה-90). ובתוך כל זה – אהבותיה והתבגרותה של נערה, אישה צעירה (הסצנה שבה היא לומדת להגיד את המילה Fuck משעשעת במיוחד). סרט חכם, רגיש, ומרגש.

5. העיוור שלא רצה לראות טיטניק (Sokea mies joka ei halunnut nähdä Titanicia) – טימו ניקי (פינלנד)משהו קורה בקולנוע בפינלנד. סוף סוף הם לא רק אקי קאורסמקי (ואחיו מיקה. אגב, לאקי קאורסמקי יהיה סרט חדש ב-2023). שני סרטים מפינלנד בעשרת הגדולים שלי…זה לא משהו רגיל.

ו"העיוור שלא רצה לראות טיטניק" הוא חוויה מאוד יוצאת דופן. לא ממש ברור מה אני רואה שם. בחצי הראשון של הסרט אני עוקב אחרי אדם עיוור ונכה ואחרי שגרת חייו בתוך ביתו. שגרה שבנויה בעיקר משיחות טלפון ותפעול כל מיני גאדג'טים המיועדים לאנשים כמוהו שלא רואים ומתניידים בכיסא גלגלים. זה נראה דוקומנטרי לגמרי, סבלני, מכיר לי את האיש הזה, את ההומור המיוחד שלו, ואת הצד הרגיש לו. ואז, בחלק השני של הסרט, הוא יוצא אל העולם הגדול. חוויותיו של איש אחד, מוגבל מאוד (עיוור ונכה), לבד, ללא מלווה וללא מסייע, מול פשע ורוע, כמעט חסר אונים, ואני כל הזמן חושב – רגע, זה לא יכול להיות דוקומנטרי, נכון? איך אדם אחד לבד עושה את כל זה? ועוד כזה שלא רואה? ומתנייד בכיסא גלגלים?

חוויה מאוד לא רגילה בקולנוע, ששיבשה לי לכמה רגעים את תחושת המציאות, ובכל זאת, בסופו של דבר, הריעה לגבורה האנושית, כנגד קשיים פיסיים מאוד גדולים. סרט מרתק.

4. האירוע (L'événement) – אודרי דיוואן (צרפת)סרט חודר קרביים. בחורה צעירה בצרפת של סוף שנות ה-50 נכנסת להריון וחייבת הפלה. חייבת. לא משנה שזה נגד החוק, ולא משנה שזה מסוכן, ולא משנה שום דבר. היא חייבת הפלה. והסרט הזה דוחף באמוק לכיוון אחד, כנגד סכנות גדולות, כנגד כאב גדול (פיסי ונפשי) – סרט צנוע ופשוט שמספר סיפור משנות ה-50 שלצערנו רק הופך ליותר ויותר אקטואלי, ועושה את זה בעקשנות סוחפת. השחקנית הראשית בסרט מרגשת מאוד, והבימוי לוקח כמה החלטות לא שגרתיות (כולל צילום של כמה סצנות מזוויות לא רגילות, כולל רגע של החדרת מחט סריגה ל…שם, רגע שמצולם מהגב, אבל מזווית שבכל זאת רואים את מה שקורה. לא סצנה ששוכחים) – סרט שמראה ומחדיר לעצמות את המשמעות של להיות אישה, בימים ההם, ולצערנו המאוד גדול, גם בזמן הזה.

3. נבלני (Navalny) – דניאל רוהר (ארה"ב)סרט דוקומנטרי שמספר סיפור לא ייאמן. סיפור של מלחמה כנגד מפלצת, אבל המלחמה הזאת היא בעיקר מלחמה אלקטרונית, לא מלחמה של טנקים ורובים. מלחמה ברשתות החברתיות, באינטרנט, והמילים שנכתבות ונאמרות שם הופכות גם למעשים במציאות, להרעלה כמעט קטלנית, אבל גם לסיפור של חיים של אדם, שאולי, ביום מן הימים, יחליף את הצורר פוטין, ואולי יצליח לנקות קצת את אימפריית הרשע שלו. עד אז, הסרט הזה הוא סרט מתח שלא ייאמן, על אדם אחד שמוביל צוות קטן אבל חכם ובעל תושייה, ועל החשיפות של חולשות אנושיות שבכל זאת נמצאות שם, בתוך כל ים המידע הממוחשב. סרט מרתק בבימוי ובעריכה, שלוקח סיפור מהחדשות ושם עליו זרקור, ויודע לערוך את המציאות לכדי רגעים של מריטת שערות. סרט מצוין שהוא לא כל כך סרט, אלא מציאות.

2. RRR  – ס.ס. ראג'מולי (הודו)הסרט ההודי הזה הסתובב בכל מיני מקומות סודיים יותר או קצת פחות, וגם אם הייתה לו הפצה מסחרית חצי רשמית, היא מאוד נסתרה מהעין, וזה כל כך חבל, כי הסרט הזה היה צריך להיות מוקרן על המסך הכי גדול שיש, ולהיות הלהיט הכי גדול בקולנוע השנה. כי RRR הוא מראש סרט כל כך מוגזם, אבל הוא מודע לעצמו, וזה משחרר אותו ללכת למקומות מופרכים מבלי להיות מגוחך, לספר סיפור מלא טוויסטים מבלי לאבד את הרגש, ולביים את סצנות האקשן הכי גדולות, מרשימות, עצומות שתראו כשיוצרי הסרט משוחררים להביא את היצירתיות שבהם ללא פחד מה"לא יכול להיות" שלכאורה מתלווה לסצנות כאלו בסרטים אמריקאים. חוויה סוחפת, מרגשת, אדירה, בסרט גדול מהחיים.

1. פריקס אאוט (Freaks Out)  – גבריאל מאינטי (איטליה)האיטלקים עושים זאת שוב. לפני כעשרים שנה, קומיקאי איטלקי עשה קומדיה על השואה. התוצאה: "החיים יפים", סרט שמערב צחוק ובכי בצורה חד פעמית, מצחיק מאוד ומרגש אף יותר. הסרט זכה לאהבת הקהל והמבקרים (גם בישראל), ואפילו זכה באוסקרים.

השנה הגיע סרט נועז נוסף. עוד דרך לא קונבנציונלית לספר לנו על השואה. וגם היא הגיעה מאיטליה. הימור עצום לקח על עצמו גבריאל מאינטי, שזהו רק סרטו השני. ב"פריקס אאוט" הוא מספר סיפור על גיבורי על. בשואה. וההימור הצליח. "פריקס אאוט" זכה להצלחה קופתית באיטליה, וגם ב-5 פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. וכשהסרט הזה הגיע להקרנות בסינמטקים בישראל, הוא התגלה כמרתק, סוחף, מרגש, ומדהים. סיפור על ארבעה אנשים צעירים עם כוחות, אשר מופיעים בקרקס אותו מנהל יהודי בשם ישראל. אבל הנאצים באים ולוקחים את היהודי, וגרמני אחד (בגילומו של פרנץ רוגובסקי) מנסה לגייס את כוחותיהם לטוב הרייך השלישי. אבל הם בכלל לא רוצים להשתמש בכוחותיהם. בסצנה מרגשת במיוחד, הפרטיזנים הששים אלי קרב מעודדים את הנערה להראות את כוחותיה, והיא לא רוצה. הם ממש צועקים עליה: למה לא? אנחנו נלחמים בנאצים!! היא עונה: כי בגלל הכוחות האלו שלי אימא שלי מתה!

מסקנה: כוחות-על זה טוב ויפה, השאלה הקובעת היא איך ומתי משתמשים בהם. אם תלחצו על הלינק בשם הסרט תראו את הטריילר, את הילולת האקשן האדירה של הסרט הזה, שיודע לחגוג את הכוחות, אבל לא שוכח לרגע את האלמנט האנושי שירסן את השימוש בכוחות האלו רק בזמן ובמקום המתאים. אני מצרף לכאן גם את 7 דקות הפתיחה של הסרט, 7 דקות של הצגת הדמויות, הצגת גיבורי העל של הסרט: נער החרקים, איש המגנט, הגבר-חיה עם הכוח הפיסי העצום, ונערת החשמל. 7 דקות כמעט בלי דיבורים, פתיחת סרט מקסימה ומתוקה המזמינה אותי להיכנס אל מציאות קודרת שתחייב אותם להשתמש בכוחות שלא במסגרת קרקס בידורי, אלא בחיים שלהם, כדי להציל את חייהם.

הסרט הכי טוב שראיתי השנה. "פריקס אאוט".

שנה טובה שתהיה לנו. אם לא בחוץ, במציאות, אז לפחות שבקולנוע…

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “סיכום שנת 2022 בקולנוע

  1. היי איתן

    *(1) *ברשותך, וכמובן מבלי לפגוע בכבודך ובשיקול דעתך המלומד, שנת 2022 הייתה
    גרועה מבחינת איכות הסרטים וזה, כמובן, לא רק אני שאומר זאת אלא גדולים וטובים
    ממני בהוליווד ובתעשייה;
    למשל, סקורסזה, טרנטינו, מייקל אייזנר, ויליג' וויס והרבה אח'.
    עוד ועוד מרוול/DC למיניהם (אווטר) וזהו. בידור "כן", קולנוע איכותי "לא
    ממש" (אני לא מכיר מדבר על סרטים זרים שלא הוקרנו בכלל בארץ שעליהם אינני
    יודע).

    *(2) * כמוני כמוך אני שבוי של ה"חוויה הקולנועית" (בבית-קולנוע) ומבלי לגרוע
    מאומה מהאמור יש לי נטפליקס, VOD ואח' וטוב שיש לי וכדאי שגם לך, כמבקר סרטים,
    יהיה ולו בלבד
    בכדי שתוכל, כך בערב סגרירי/יש מאין לראות, למשל, את "הגן של פינצי
    קונטיני", שאם לא היכן/אימתי?
    יתרה מכך, אלמלא נטפליקס לא הייתי רואה את "רומא" ולא את "היד של
    אלוהים" ולא את "בארדו".
    ההבחנה הרלוונטית, לטעמי, היא לא בין הקולנוע לבין נטפליקס אלא בין
    סרטים שמוקרנים בקולנוע ואח"כ (תוך זמן קצר מדי) עוברים לנטפליקס, שאותם, אכן,
    יותר נכון/וצריך לראות, אך ורק, בקולנוע!

    וכמובן, העיקר שתמשיך לכתוב.
    זה, תמיד, מעניין לקרוא מישהו שכותב , קצת אחרת ורואה סרטים, לא רק, ב main
    stream

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s