מה הקשר לאהבה: הביקורת

(שם הסרט במקור: What's Love got to do With it)

כול העניין עם אהבה הוא הבנה. לא בכוח. לא בכפייה. אלא בשיתוף. בהתייעצות. אחרי דיון משותף.

לא שחשבתי שאני הולך לראות סרט איכות יוצא דופן כשהלכתי לראות את הסרט הזה. היה ברור לי שמדובר בקומדיה רומנטית פיל-גוד פשוטה. מה גם שמדובר בקומדיה בריטית. אולי יש בה פחות פלסטיק מלאכותי, ויותר אמת אנושית מאשר באלו שמגיעות מפס הייצור ההוליוודי העבש. אני כבר הרבה זמן טוען שהקומדיה הרומנטית הטובה האחרונה שיצאה מהוליווד חגגה לא מזמן 30 שנה, וקוראים לה "כשהארי פגש את סאלי". חבל שיוצרי "מה הקשר לאהבה?" מנסים לגנוב מאותה קומדיה אייקונית (ומצוינת. אחת שעובדת נהדר גם עכשיו) במקום ללכת עם האמת שלהם.

ב"הארי פגש את סאלי" יש טריק כזה שבו בכל פעם שהסרט רוצה פאוזה דרמטית, יש רגע שבו זוג יושב מול המצלמה לרגע סמי-דוקומנטרי כדי לספר איך הם הכירו (רק כדי להגיע לסוף המאושר, בו הארי וסאלי יושבים גם הם לספר לנו את אותו הדבר). את הטריק הזה גונב שאקר קאפור הבמאי לסרט הזה, ומשתמש בו ללא החן של הסרט האמריקאי ההוא, ומבזבז אותו מהר מדי.

כמו ב"הארי וסאלי", גם לסרט הבריטי הזה יש שאלה סוציאלית מעניינת: אולי ההורים שלנו דווקא צודקים בשיטת ההיכרות הישנה? אולי אימא שלנו, שמכירה אותנו יותר טוב מכל אחד אחר, אולי דווקא היא צריכה להיות זאת שתשדך לנו את בן/בת הזוג? יש כאן שאלה נהדרת, מסקרנת. אבל ב"מה הקשר לאהבה?", אישה אחת (שהיא, ממש במקרה, במאית דוקומנטרית. עיסוק מאולץ כדי לאפשר לתסריטאי תירוץ שבו היא תתלווה לכל התהליך הזה של חבר הילדות שלה) וגבר אחר (שהוא חבר הילדות) מגלים ביחד את התשובה לשאלה הזאת, אבל עם הרבה פרטים חסרים.הכימיה בין האישה הבריטית לבין הגבר הבריטי ממוצא פקיסטני מלבבת. אבל אין באמת

סיפורו של אמט טיל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Till)

בעונת הפרסים הנוכחית, שמה של דניאל דדוויילר הסתובב בכל מיני פורומים כמועמדת אפשרית לאוסקר. בסופו של דבר שמה נעדר מרשימת המועמדים, ואחרי צפייה ב"סיפורו של אמט טיל" אני יכול לומר שהיא נשדדה. מדובר בהצגת משחק הרואית, כובשת, מרגשת מאוד, ואתגר קשה מאוד שגב' דדוויילר עומדת בו בגבורה.

כי לא מדובר על סיפורו של אמט טיל. זהו סיפורה של מיימי טיל, האימא של הילד הזה. זאת היא שעומדת במרכז הסיפור. לכאורה, יגידו הציניקנים, קל להתחבר לעבודת המשחק של שחקניות הנדרשות לשחק אבל וכאב על מוות של קרוב משפחה. למעשה, יש בעבודת המשחק של דדוויילר הרבה יותר מזה. הרי מדובר כאן על אישה שאיבדה את בנה בנסיבות איומות, והיא מיישירה מבט אל הרוע הבלתי נתפס, אל השנאה ששורפת חיים של אנשים, ולא מתכופפת. הסצנות שלה מול גופתו של בנה נוטעות אותי אל תוך הכיסא באולם הקולנוע.כי מסתבר שהחיים שלנו, של כולנו, מושפעים מפוליטיקה. הרי לא פעם ולא פעמיים אני פוגש אנשים שאומרים לי: אני לא מקשיב לחדשות. לא הולך להפגנות. לא מתעניין בפוליטיקה. אני חי את החיים שלי. הולך לעבודה. מכין ארוחת ערב למשפחה. יוצא פעם בשנה לחופשה בחו"ל. הכול טוב, אחי. למה עכשיו לדאוג על כן ביבי לא ביבי. אבל החיים שלנו, מסתבר, מושפעים באופן ישיר על ידי מה שההם עושים שם בחלונות הגבוהים. אנחנו לא תמיד רואים את זה, לא תמיד מרגישים את זה, אבל "סיפורו של אמט טיל" מראה לנו איך

ימים של תום: הביקורת

(שם הסרט במקור: Armageddon Time)

במקור קוראים לסרט הזה "זמן האפוקליפסה", או משהו כזה. זמן של פעולה קיצונית, הרסנית, משמעותית. בעברית הלכו לקיצוניות השנייה. הסרט הזה מופץ בישראל תחת השם "ימים של תום". ימים של מופנמות, של סטטיות אפילו. אחרי צפייה בסרט, המתרגם העברי קלע יותר לרוח הסרט. קורים בו הרבה דברים, אבל בעצם גם לא ממש.

כש"ימים של תום" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, הביקורות נשפכו. סרטו האישי ביותר של ג'יימס גריי! מקסים! מרגש! אני לא ממש מכיר את יצירתו של גריי, אבל אני גם לא ממש מבין את ההתלהבות מהסרט הזה. יכול להיות שהוא נעשה מתוך רצון של גריי הבוגר להתנצל בפני אדם אחד שחור על עוול שנגרם לו. אולי. אבל הסרט הזה מתברבר בין כמה נושאים, לא ממש מתרכז באף אחד מהם, ובעיקר חסרה בו אנרגיה. משהו שיבהיר לי שהעוול הזה לנער השחור, או אולי משהו עמוק יותר כאן, הוא הדבר שבוער בנשמתו של יוצר הסרט, הדבר שגרם לו לצאת לפרויקט הזה, לעשות את הסרט הזה. מצאתי את "ימים של תום" בעיקר סרט אנמי, כמעט מרדים.יש כאן סיפור על ילד יהודי. הסרט הזה נע קדימה בקו ישר עם קצב מניח את הדעת, אבל אין לו

הלוויתן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Whale)

ובסוף הסרט יש אור אלוהיסרט מאוד לא החלטי, "הלוויתן". בניגוד לכל מה שהבמאי דארן ארונופסקי עשה בעבר, מדובר בסרט קטן מאוד, שמתרחש כולו בתוך דירה אחת. ארונופסקי במאי מיומן, והוא יוצר תחושה קולנועית שבדרך כלל מגרשת את המלאכותיות התיאטרלית שבבסיס הסיטואציה הסטטית הזאת. הצילום בתנועה של מת'יו ליבאטיק (השותף הקבוע של ארונוספקי) מכניס הרבה רגש גם ברגעים שבהם לא קורה הרבה. העיצוב האמנותי עשיר מאוד, אבל האור מעומעם כל הזמן, יוצר תחושה קודרת, של סוף העולם, של מוות מתקרב (ומכיוון שבחלק לא קטן של הסרט מדובר על קריאה וכתיבה, קולה של אימא שלי הדהד בראשי כל הזמן: תדליק אור! זה לא בריא לקרוא בחושך!).

ומצד שני, חלק לא קטן מהסרט כן מרגיש תיאטרלי. הרי כבר בהתחלה, הקראה של איזשהו טקסט היא מה שמקלה על הכאב הפיסי של הדמות. זה נראה לי כמעט טיפשי, לא מאוד מציאותי, והטקסט הספציפי הזה חוזר כמה וכמה פעמים בסרט בצורה מוגזמת, תיאטרלית. ובכל זאת, לרפפטטיביות הזאת יש פיי-אוף רגשי אפקטיבי מאוד בסוף.

רק 5 דמויות יש בסרט. והרבה פעמים בסרט יש את הרגע הזה שבו

בבילון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Babylon)

ובסצנה האחרונה של הסרט, גבר בוגר יושב בקולנוע וצופה בסרט על חייו. אחרי כל מה שהוא עבר, אחרי כל מה שעברנו איתו במשך שלוש השעות (וקצת) של הסרט הזה, אחרי כל הצואה, והסקס, והשתן, והסמים (הרבה סמים), אחרי הפשע והזוהמה, אחרי כל הסדום והעמורה הזאת, מגיע גבר אחד לאולם הקולנוע לרגע אחד מתקתק. רגע אחד שמוכיח שאולי בכל זאת, למרות כל הזוועה האיומה הזאת שנקראת הוליווד, אולי בכל זאת ולמרות הכול, יש שם לב, אולי בכל זאת, למרות השקר הנורא הזה, אולי יש שם גם אמת.ואז, בעוד אני חושב על סרט מהזמן האחרון שהוא מכתב אהבה לקולנוע, בעוד אני חושב על "הפייבלמנים" ועל איך שסטיבן ספילברג הראה שם את האמת משתקפת אלינו מעל המסך הקולנועי הגדול, בעוד אני חושב על זה, עושה דמיאן שאזל, הבמאי של "בבילון", את השטיק הזה שהוא עשה במשך שלוש שעות, והשטיק הזה הוא מה שקלקל לי את החוויה הזאת שנקראת "בבילון". במקום להישאר עם הרגע הרגשני הזה ולהבין שהקולנוע הזה, למרות הכל, שווה את הדם ואת היזע ואת הדמעות, שאזל יוצא למסע לעתיד וחזרה לעבר באיזושהי מאניה להראות את הקולנוען הגדול שהוא, ובאותו הרגע, הוא מקטין את הסרט ואת עצמו.

כי סטיבן ספילברג, שיהיה בריא, הוא במאי בן 76. וב"פייבלמנים" הוא מסתכל על חייו בעיניים של איש עם הרבה ניסיון ופרספקטיבה על החיים. דמיאן שאזל, הבמאי של "בבילון", שמצפייה בסרטיו אני לא באמת בטוח שהוא בריא בנפשו, הוא במאי בן 38. אבל את "בבילון" הוא מביים כמו ילד בן 12. כמו בן נוער מתלהב שרואה ציצים בפעם הראשונה בחייו.

ככה אני הרגשתי לכל אורך הצפייה ב"בבילון". שזה סרט של "חי-חי ציצים!". סוג של "אמריקן פאי" שמחפש להגעיל בכוונה. הרי הסצנה הראשונה בסרט היא של פיל מחרבן. ולא סתם – שאזל מצלם את

סזאר 2023: המועמדויות

אתמול התפרסמו בצרפת המועמדויות לפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. תעשיית הקולנוע הצרפתית היא ספקית התוכן מספר 3 של חובב הקולנועי הישראלי הממוצע (אחרי ארה"ב וישראל). לא כל הסרטים המוצלחים והמצליחים מצרפת מגיעים לישראל. לפעמים אלו הן סתם קומדיות זניחות. אבל לפעמים הצופה הישראלי נחשף לקולנוע יפהפה, מרגש, מצחיק לעיתים, בשפה הצרפתית. לפעמים, אפילו, זה גם מצליח למדי בקופות.

בשנה שעברה היה סרט צרפתי שמאוד אהבתי, ועד כמה שאני יכול לשים את ידי על הדופק של צופה הקולנוע הישראלי הממוצע, זה היה סרט שגם מאוד הצליח בקופות בישראל. אין לי מושג כמה כרטיסים הסרט הזה מכר, אבל אני בטוח שהיתה התעניינות גדולה בסרט הזה לאורך זמן. הביקורת שלי על הסרט הזה היתה הפוסט הנקרא ביותר בבלוג שלי בשנת 2022.

והסרט הזה הוא "בתנועה" (En Corps). רקדנית בלט שנפצעת פורשת לתקופה מסוימת מחייה המקצועיים כדי להחלים. בגוף ובנפש. לכאורה, סרט שממש לא פונה אלי. למעשה. סרט יפהפה, מרגש, וחכם. גם האקדמיה הצרפתית לא התעלמה מהסרט הזה (טריילר), והעניקה לו 9 מועמדויות לפרס הסזאר: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית מבטיחה (מריון בארבו הנהדרת בתפקיד הראשי), 2 שחקני משנה (באופן מפתיע, אף אחד מהם הוא לא דני פודלידה הוותיק, שממלא תפקיד קטן ומרגש בדמות אבי הגיבורה), עריכה, צילום, תסריט מקורי, וסאונד.

שאר הסרטים ברשימת המועמדויות פחות מוכרים לקהל הישראלי, ואני מניח שנראה אותם בקרוב איפשהו (יש פסטיבל צרפתי בסינמטקים עוד חודשיים). אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות לפרס הסזאר השנה:

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2023: המועמדויות

בשבועות האחרונים התקיים בסינמטקים בישראל פסטיבל קטן של סרטים יפנים מהשנה האחרונה. מבין המבחר שהוצג לקהל הישראלי, ראיתי שישה סרטים, וכתבתי עליהם כאן באתר. שלשום התפרסמה ביפן רשימת המועמדויות לפרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, וחלק מהסרטים שראיתי מובילים את רשימת המועמדים, כך שאני והקהל שבא לראות קולנוע יפני בסינמטקים יכולים להרגיש מעודכנים למדי במה שקורה בשטח הקולנוע בארץ השמש העולם. אז הנה סקירה יותר מדויקת לגבי הסרטים היפנים היציגים של השנה שעברה:

ראשית, כדאי לציין שהבמאי היפני המוביל של העשור האחרון, הירוקאזו קורה אדה, נסע בשנה שעברה לדרום קוריאה, ועשה סרט שנקרא "ברוקר" (לא אהבתי. אמור לעלות מתישהו להקרנות מסחריות בישראל). אולי בגלל שזאת הפקה דרום קוריאנית בעיקרה, "ברוקר" נעדר לחלוטין מרשימת המועמדויות של האקדמיה היפנית. גם "חיי אהבה" של קוג'י פוקאדה, הסרט שהכי ריגש אותי מבין כל הסרטים שהוקרנו בסינמטקים בשבועות האחרונים, גם הסרט הזה לא נמצא ברשימת המועמדויות. וכדאי גם לציין ש"תוכנית 75" (Plan 75), הנציג היפני השנה לאוסקר, סרט עם הנחת יסוד מסקרנת שהפכה לסרט מאכזב, הסרט הזה קיבל מהאקדמיה היפנית רק שתי מועמדויות לפרסים: לפרס השחקנית, ולתסריט.

"גבר" (ある男) של קיי אישיקאוואה, סרט שמצאתי מעניין אך לא מגובש דיו, הוא המוביל את רשימת המועמדויות השנה לפרס האקדמיה לקולנוע ביפן. סיפור על אישה שמחפשת את זהותו האמיתית של בן זוגה המנוח, ועל בלש שהיא שוכרת כדי לגלות את האמת. "גבר" מועמד ל-13 פרסי אקדמיה ביפן: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן, שחקן משנה, 2 שחקניות משנה, תסריט, מוסיקה, צילום, תאורה, סאונד, עיצוב אמנותי, ועריכה.

עוד סרט שהוקרן בפסטיבל היפני בסינמטקים וזכה להכרה מהאקדמיה היפנית הוא "ירח משוטט" (流浪の月) של סאנג-איל לי. סרט מרגש ומרתק, אבל לא בלי חסרונות – סיפורה של אישה הנמצאת במערכת יחסים מתעללת המוצאת מפלט אצל גבר שכבר נתן לה מחסה בעבר ברגע קריטי בחייה כנערה. הסיפור של האישה כמו גם הסבלנות בבימוי והמשחק המרגש של סוזו הירוסה בתפקיד הראשי הופכים את חווית הצפייה בסרט הזה למרתקת, אבל סיפורו של הגבר המשונה הזו לא תפור טוב אל תוך התסריט, וקצת מקלקל את החוויה."ירח משוטט" מועמד ל-6 פרסי אקדמיה ביפן: פרס הסרט הטוב ביותר, שחקן, שחקנית (הירוסה), שחקן משנה, צילום, ותאורה.

סרטים בולטים נוספים ברשימת המועמדויות:

חיפושית הזהב 2023: הזוכה

לפני כשעה וחצי הסתיים בשוודיה טקס חלוקת פרסי חיפושית הזהב של האקדמיה השוודית לקולנוע. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש, אבל צריך לומר ביושר שבשנת 2022 היו שני סרטים שוודים שזכו להצלחה גדולה ברחבי העולם, אחד כבר הוקרן מסחרית בישראל, והשני יעלה בקרוב להקרנות מסחריות אצלנו. שניהם היו בפסטיבל קאן, ושניהם יצאו עם פרסים. אז לכאורה זה היה קרב ראש בראש בין שני סרטים. למעשה, זה לא כוחות.

הזוכה הגדול של פרסי חיפושית הזהב לשנה זו הוא

פסטיבל קולנוע יפני: קטנה, איטית, אבל יציבה

(שם הסרט במקור: ケイコ目を澄ませて)

סרט על מתאגרפת חרשת. יש כאן חומר נפלא לדרמה עצומה. על אישה צעירה שמתמודדת עם קשיים מאוד מגבילים בסביבה קשוחה – ויכולה להם. על אישה שנופלת וקמה בסביבה גברית, אלימה, חסרת סובלנות. מיליון ין בייבי.

כלום. שום דבר. גורנישט.

כן, יש כאן סרט על מתאגרפת חרשת. אבל שו מיאקי, הבמאי-תסריטאי, לא ממש ידע מה הוא רוצה לעשות עם הסיפור של האישה הזאת. מאיזו זווית לתקוף את התופעה הזאת. אז כן, יש כאן סרט שקט מאוד, כי האישה לא שומעת, ויש כאן צילום בצבעים חמים, כי הסרט אמפתי מאוד לאישה הזאת, ויש סבלנות, אבל יש כאן רק תיאור שגרת חייה של אישה חרשת – וזהו. אין שום אלמנט דרמטי, אין שום התחלת סיפור, אין מנוע דרמטי שייקח אותי אל תוך חייה של האישה הזאת מעבר ל: היא חרשת.הדבר הכי קרוב לסיפור שיש כאן הוא מערכת היחסים שיש לה עם

פסטיבל קולנוע יפני: אדמה קטנה משלי

(שם הסרט במקור: マイスモールランド)

מהו טיבם של יחסי הגומלין של כל אחד ואחת מאיתנו עם הזהות הפרטית שלנו? אנחנו יותר רוסים או יותר ישראלים? מדברים יותר בעברית או במרוקאית? אוכלים יותר אנג'רה, או שווארמה? אנחנו יותר צרפתים, או נתנייתים?

בעיות של הגירה הם עניין אוניברסלי. סרטים על הגירה יש לא מעט, חלקם הגדול מגיע מאירופה. הנה סרט על הגירה שמגיע מיפן. במרכזו נערה אחת ממוצא כורדי. והסרט הזה מדבר בעיקר יפנית, אבל גם כורדית. והנערה הזאת, שהגיעה בגיל 5 ליפן, ובעצם לא זוכרת את מקום לידתה, לא מכירה שום דבר אחר חוץ מנופי יפן, יודעת אמנם לדבר כורדית, אבל היא בעיקר כמהה לחיות את החיים היפנים. והסרט הזה, שמתאר חיים של יפנית ממוצא כורדי, נוטה באופיו לצד היפני של החיים, מכיוון שהוא לוקח מהם את הקבלה הפנימית של החיים. הנערה שבמרכז הסיפור סופגת במהלך הסרט מכה אחרי מכה אחרי מכה, אחת יותר דרמטית מהשנייה, אבל הסרט הזה מתנהל בשקט מופתי.וזה היתרון הגדול שלו. השחקנית הראשית כאן, מישהי בשם לינה אראשי, מחזיקה בגבורה את הסרט הזה על כתפיה, ובשילוב של