פסטיבל קולנוע יפני: חיי אהבה

(שם הסרט במקור: ラブライフ)

מה עושים כשהשמיים נופלים עליך פתאום? כשאסון גדול פוקד אותך? איך קמים? איך ממשיכים? איך חיים?

בסינמטקים בישראל מתקיים בימים אלו פסטיבל סרטים יפני. אני מודה שבשנים האחרונות התרחקתי קצת מהיצירה של המדינה הזאת. הסרט האחרון של טקאשי קיטאנו שראיתי היה לפני יותר מעשור. ואני פשוט לא מתחבר לסרטים של הירוקאזו קורה אדה. אז הנה חדשות מצוינות: יש במאי יפני מצוין עכשיו בעולם. כבר כמה שנים שהשם של קוג'י פוקאדה מסתובב בפסטיבלים, ואם לומר את האמת, הסרטים הקודמים שלו הוקרנו בפסטיבלים בישראל, ופספסתי אותם. לפי מה שראיתי ב"חיי אהבה", יותר אני לא מפספס סרטים שלו (ואם אפשר לראות את סרטיו הקודמים, אני אשמח). "חיי אהבה" הוא סרט מרגש ויפהפה, וזה קורה קודם כל בגלל תצוגת בימוי מופלאה בעיניי.ראשית, צריך להתייחס לקצב של האירועים שפוקאדה מכתיב כאן. יש כאן הקדמה ארוכה, שמכירה לי את הדמויות בסבלנות, לוקחת את הזמן כדי שאני ארגיש את מערכת היחסים המלבבת בין שני הגיבורים, ויש כאן גם התחלה של הנחת היסודות למה שבהתחלה נדמה כמו דרמת יחסים בין גבר ואישה כשהאקסים חוזרים.  אבל אז, כשאני מרגיש בטוח כצופה במקום ובאנשים שאני עכשיו חלק מחייהם, אז מתרחש האסון. פוקאדה, שהוא יחסית צעיר (חגג לאחרונה את יום הולדתו ה-43), מתגלה כאן כבמאי אינטליגנטי מאוד, שיודע מה לצלם, איך לצלם, ומה לא לצלם. כשמתרחשים אירועים דרמטיים מאוד, הוא יודע לקחת מרחק, לא להמם אותי בוויזואליה קשה, ולקמץ עד כמה שניתן בצעקות וצרחות. פוקאדה מבין שהאירועים הקשים מדברים בעד עצמם, ואני חווה אותם ביחד עם הדמויות.

פוקאדה מצלם את רוב הסרט בגוונים צהובים חמים, ודואג לעיצוב אמנותי מדוקדק של הבתים בהם מתרחשת הדרמה, כך שאני מרגיש די מהר כחלק מהמשפחה הזאת, ואז אני עובר איתם את הדרמה המרגשת הזאת. פוקאדה הוא גם התסריטאי של הסרט, והוא בחר שאחת הדמויות תהיה אילמת, מה שיחייב אותה לתקשר באמצעות שפת סימנים, מה שאומר שחלק מהוויכוחים והבעת הכאב האיומה תתבצע ללא צרחות, באמצעות סימני ידיים, ובעיקר, בשקט שלא מסתיר את הכאב, אלא נותן לי להרגיש אותו אולי אפילו בעוצמה חזקה יותר.

"חיי אהבה" לוקח אותי דרך שלבי המשבר שאסון כזה ממיט על חיים של זוג אוהב. מהאידיליה החמימה של ההתחלה, דרך ההתפרקות הרגשית, ההלם, הרצון לחזור לשגרה, המחשבות וההרהורים על אלוהים וגורל ואיפה הם בכל מרקם החיים האכזרי הזה (גם אם את אישה חילונית לגמרי, בצילו של אסון כל כך לא מוסבר, גם מחשבות כאלו יעברו בראשך, ופוקאדה מעלה לכאן גם את המחשבות האלו בעת דיון של שתי נשים שלא מעשנות אבל מחזיקות סיגריה ביד), ובעיקר – הבחינה של העבר אל מול ההווה, איפה טעינו, איפה אפשר לתקן, ואיך אפשר להמשיך הלאה מכאן. האקסים (שלו ושלה), שנכנסים לסיפור בהדרגה, מאפשרים לכל דמות בנפרד לבחון צעדים שעשו בעבר, לנסות לבחור את העתיד, אולי לתקן, אולי גם להשתגע (טיול לקוריאה), ועד לרגע האחרון בסרט, רגע ארוך של התחלה מחדש.

פסטיבלים של קולנוע זר שכאלו שמדי פעם מפציעים בסינמטקים מאפשרים לחוות תרבות שהרבה פעמים לא מגיעה לתפריט הרגיל של בתי הקולנוע המסחריים. לפעמים יש שם פנינים אמיתיות. סיפורים מרגשים של אנשים שחיים בצד השני של העולם שכדאי לשמוע ולהכיר (אני, למשל, לא ידעתי שיש משחק כזה שנקרא "אותלו", או שיש ביפן התראה טלפונית על רעידת אדמה). "חיי אהבה" הוא אחד מהסרטים המצוינים האלו שנשארים איתך לזמן ארוך. מומלץ מאוד בחום לחפש אותו בסינמטקים עכשיו.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s