פסטיבל קולנוע יפני: גבר

(שם הסרט במקור: ある男)

הסרט הראשון שראיתי במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני שנערך כעת בסינמטקים היה נהדר ומרגש בעיקר בגלל שהוא הכיל תצוגת בימוי מדויקת ואינטליגנטית. הסרט השני שראיתי בפסטיבל, "גבר", מכיל סיפור מרתק, אבל הוא מובא למסך ע"י במאי שלהרגשתי לא ממש ידע מה הוא רוצה להוציא מהסיפור הזה, והתוצאה היא תצוגת בימוי מבולבלת, נעה בין סגנונות, בין דמויות, ערוכה בצורה מגושמת, ולא מתחברת ליצירה אחת שלמה. ולמרות זאת, הסרט הצולע הזה שווה את הזמן, כי בבסיסו יש סיפור עם מחשבה מרתקת על זהות.

כבר בהתחלה יש משהו שלא עבד לי בסרט. לעומת "חיי אהבה" המרוכך, משהו בצילום של "גבר" היה לי קשה מדי. האור היה חזק מדי, לוחץ מדי. החלק הראשון של הסרט מתנהג כמו דרמה רומנטית רגישה, אבל האור חזק מדי, שורף מדי. משהו בעריכה של הסרט הזה מאוד לא יציב: "גבר" מקצר במקומות שהיה צריך להאריך, ומאריך מדי במקומות שהיה צריך לקצר. הייתי יכול לוותר על הביקורים בכלא, למשל, או על הסוף המתארך הרבה יותר מדי. אבל יש גם סצנה (יפה) באמצע החלק הראשון שמנסה לחקות את סצנת הסיום של "עישון" משנות ה-90: שני אנשים יושבים לשולחן, והיא מספרת לו סיפור. המצלמה עושה זום אין מאוד איטי, ואני נכנס ביחד עם השחקנית (הנהדרת) לסיפור המאוד נוגע ללב.אבל זה הופך להיות עיקר הקשר של שני האנשים האלו. למרות הקצב היחסית איטי, הסרט הזה חסר סבלנות, ובמקום להחדיר את הקשר האוהב הזה (שעוד מעט יתפרק) אל תוך הדם שלי באולם, הסרט קופץ כמה שנים קדימה. הם כבר נשואים ויש להם ילדה קטנה. וכשקורה משהו פטאלי, אני פחות מחובר רגשית.

ואז הסרט הופך להיות סיפור בלשי. הדמות של האישה העצובה נעלמת כמעט לגמרי מהסרט, ואנחנו עכשיו מתרכזים בעורך הדין החוקר. הסיפור שהוא חוקר מוזר ומעניין, אבל אני לא באמת מבין למה הוא משקיע כל כך הרבה בחקירה הזאת. מה בחיים הדי מושלמים שלו דוחף אותו לחקירה כל כך מאומצת.

אז גם סגנונית הסרט משנה פאזה, וגם מבחינת הדמויות הסרט משנה פוקוס. ובחלק השלישי שוב יש שינוי: פתאום יש חלק ארוך שחוזר אחורה בזמן כדי לפתור את התעלומה. שוב שינוי דמות, שוב שינוי סגנון – עכשיו זאת דרמה על גבר שעושה מעשה קיצוני מאוד בגלל שהוא מרגיש כלוא במצב קיצוני.

כל השינויים האלו יוצרים סרט מאוד לא יציב, שלא באמת החליט מה הוא רוצה להוציא מהסיפור המסקרן הזה. יש כאן אפילו סצנה או שתיים מאוד משעשעות (בעיקר סצנת "זה הוא; זה לא הוא"), אבל קיי אישיקאוואה (הוא הבמאי של הסרט) לא מאוד מיומן בשיווי המשקל הרגשי בין שחוק לבכי, ובכלל בעריכה של חלקי סיפור שונים לכדי יצירה הומוגנית אחת. ובסוף הוא מנסה לקשור את כל חלקי הסיפור, אבל הוא עושה את זה בצורה מגושמת, שיוצרת סוף ארוך מדי ומתמשך מדי.

ובכל זאת, הסרט הזה לא רע מדי או מעצבן מדי. לא התחברתי אליו רגשית, אבל בפנים יש מחשבה על הזהות שלנו במצבים קיצוניים, האם נצמדים אליה בכל מחיר, או שפשוט נוטשים ומוצאים לעצמנו שם חדש, מקום מגורים חדש, עבודה חדשה, שינוי טוטאלי של החיים כסוג של בריחה או אולי ריפוי מפצעי החיים. חבל שהסרט הזה לא מספיק מגובש (צריך לומר שהשחקנים מצילים אותו בהופעה בטוחה שלעיתים מחפה על העריכה הנמהרת מדי), אבל יש לסרט הזה ערך מסוים כמחשבה אנושית על החיים, מחשבה שמגיעה מהמזרח הרחוק, אבל יכולה להיות גם אוניברסלית. כחוויה רגשית, "גבר" הוא בינוני למדי, אבל הוא לא חסר עניין לחלוטין.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s