פסטיבל קולנוע יפני: אדמה קטנה משלי

(שם הסרט במקור: マイスモールランド)

מהו טיבם של יחסי הגומלין של כל אחד ואחת מאיתנו עם הזהות הפרטית שלנו? אנחנו יותר רוסים או יותר ישראלים? מדברים יותר בעברית או במרוקאית? אוכלים יותר אנג'רה, או שווארמה? אנחנו יותר צרפתים, או נתנייתים?

בעיות של הגירה הם עניין אוניברסלי. סרטים על הגירה יש לא מעט, חלקם הגדול מגיע מאירופה. הנה סרט על הגירה שמגיע מיפן. במרכזו נערה אחת ממוצא כורדי. והסרט הזה מדבר בעיקר יפנית, אבל גם כורדית. והנערה הזאת, שהגיעה בגיל 5 ליפן, ובעצם לא זוכרת את מקום לידתה, לא מכירה שום דבר אחר חוץ מנופי יפן, יודעת אמנם לדבר כורדית, אבל היא בעיקר כמהה לחיות את החיים היפנים. והסרט הזה, שמתאר חיים של יפנית ממוצא כורדי, נוטה באופיו לצד היפני של החיים, מכיוון שהוא לוקח מהם את הקבלה הפנימית של החיים. הנערה שבמרכז הסיפור סופגת במהלך הסרט מכה אחרי מכה אחרי מכה, אחת יותר דרמטית מהשנייה, אבל הסרט הזה מתנהל בשקט מופתי.וזה היתרון הגדול שלו. השחקנית הראשית כאן, מישהי בשם לינה אראשי, מחזיקה בגבורה את הסרט הזה על כתפיה, ובשילוב של אסטרטגיית בימוי סבלנית וכמעט מופנמת, "אדמה קטנה שלי" הוא סרט מרגש מאוד. כי אראשי מראה את כל מה שעובר עליה, אבל היא לעולם לא צועקת או יוצאת מגדרה. היא מפנימה את הכאב, סופגת, מזילה דמעה – וממשיכה הלאה. היחס שלנו למהגרים, לאחר, הוא תמיד מנוכר. מישהו בסרט שזורק לעברה: "תחזרי למקום שממנו באת…" – אלו הן מילים כואבות. אבל הסרט הזה מתרכז בעיקר בנערה, בדרך שבה היא חווה את החיים במקום זר שהוא הבית שלה, ולא בביקורת על הכנסת האורחים המפוקפקת של היפנים. באנושיות של האנשים שלובשים את הזהות, ולא בחוליי המערכת.

וכך אנחנו רק מרגישים יותר ויותר את הכאב של הנערה הזאת, שיש לה רצונות, ותשוקות, וחלומות, אבל דלת אחר דלת אחר דלת נסגרות בפניה, והיא, בגבורה, ממשיכה, בשקט, בעקשנות, תוך תהייה מתמשכת על זהותה שלה, על מה ואיך ואיפה היא רוצה לחיות. "אדמה קטנה שלי" הוא סרט סבלני, שבונה מערכות יחסים מלבבות רק כדי לתת לנו מכות יבשות שוב ושוב ושוב, לכאוב את המכות האלו ביחד עם הגיבורה, ובכל זאת ללכת קדימה. סרט על נערה שמבית לוחצים אותה להיות כורדית, והיא רק רוצה להיות יפנית, והסביבה מחבקת אותה, אבל השלטון לא, וכך היא נעה בין קשיי החיים, בין זהות אחת לאחרת, ומנסה לנווט את חייה באופן עצמאי עד כמה שניתן, כי זוהי מהות ההתבגרות של כל אדם בעולם. והשקט של השחקנית ושל הבימוי (שמשתמש במוסיקה יפה בצורה חכמה ואפקטיבית) מספיג את הכאב אל תוך העור שלי.

"אדמה קטנה משלי" הוא סרט מרגש שעשוי בטעם, וגם יצירה שמגרה את המחשבה. סרט נהדר.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s