הלוויתן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Whale)

ובסוף הסרט יש אור אלוהיסרט מאוד לא החלטי, "הלוויתן". בניגוד לכל מה שהבמאי דארן ארונופסקי עשה בעבר, מדובר בסרט קטן מאוד, שמתרחש כולו בתוך דירה אחת. ארונופסקי במאי מיומן, והוא יוצר תחושה קולנועית שבדרך כלל מגרשת את המלאכותיות התיאטרלית שבבסיס הסיטואציה הסטטית הזאת. הצילום בתנועה של מת'יו ליבאטיק (השותף הקבוע של ארונוספקי) מכניס הרבה רגש גם ברגעים שבהם לא קורה הרבה. העיצוב האמנותי עשיר מאוד, אבל האור מעומעם כל הזמן, יוצר תחושה קודרת, של סוף העולם, של מוות מתקרב (ומכיוון שבחלק לא קטן של הסרט מדובר על קריאה וכתיבה, קולה של אימא שלי הדהד בראשי כל הזמן: תדליק אור! זה לא בריא לקרוא בחושך!).

ומצד שני, חלק לא קטן מהסרט כן מרגיש תיאטרלי. הרי כבר בהתחלה, הקראה של איזשהו טקסט היא מה שמקלה על הכאב הפיסי של הדמות. זה נראה לי כמעט טיפשי, לא מאוד מציאותי, והטקסט הספציפי הזה חוזר כמה וכמה פעמים בסרט בצורה מוגזמת, תיאטרלית. ובכל זאת, לרפפטטיביות הזאת יש פיי-אוף רגשי אפקטיבי מאוד בסוף.

רק 5 דמויות יש בסרט. והרבה פעמים בסרט יש את הרגע הזה שבו אחת הדמויות הולכת לדלת, עוצרת, חוזרת, או יוצאת מהדלת, ואז מסתובבת לומר עוד משהו (כי עוד נשאר לה טקסט להגיד). יש משהו במיזנסצנה הזאת שאיכשהו שולף אותי מתחושת המציאות של הסרט. ומדובר בעיקר על דמות הגבר הזר שמופיע פתאום, ואז חוזר מדי פעם. הדמות הזאת משמשת את התסריטאי לדבר על אלוהים ועל מקומו בעולם, אבל מכיוון שבלא מעט רגעים יש משהו מלאכותי בעצם הנוכחות שלו בסצנות, הדיון ביש או אין אלוהים הופך לדידקטי, עובר לראש ולא ללב.

ומצד שלישי, יש כאן רגעים לא מעטים של רגש. נכון, ברנדן פרייזר עושה כאן עבודה מאומצת מאוד בכל האספקט הפיסי. זה לא רק חליפת ההשמנה. זאת גם היכולת ללמוד איך אדם שכזה זז בכלל, איך הוא נושם, באיזה קצב הוא מדבר. אבל יותר מכך, מעבר לחלק הפיסי של עבודת המשחק שלו, יש כאן באמת עבודה נהדרת של שחקן שמחפש לעשות חסד אנושי עם הבת שלו, לכפר על עוול גדול שעשה לה. מעמקי הסיפור נחשפים לאט, ומערכת היחסים שלו עם החברה-אחות (רפואית) שמגיעה מדי פעם (הונג צ'או. שחקנית נהדרת שלא מקבלת מספיק תפקידים) מלבבת. דרך מערכת היחסים הזאת נחשפות מערכות היחסים של הדמויות עם אלוהים, כך שאולי דמותו של המיסיונר הופכת לקצת מיותרת.

ובכל זאת, "הלוויתן" מבקש להלל את הרוח האנושית החותרת כל הזמן לביטוי אנושי, ביטוי של אהבה, או של כעס, או של אכזבה, או של כל רגש שבנמצא, העיקר לבטא אותו במנותק ממה שרצוי וראוי ונדרש (על ידי אלוהים?). אולי עול המצוות הוא באמת עול, וצריך לפרוק אותו. אבל אולי אלוהים אכן עובד בדרכים נסתרות (מה שקורה עם המיסיונר הזה בסוף – האם זה לא מכוון מלמעלה?).

ואחרי כל זה, אחרי הכמיהה לאנושיות במנותק מהאלוהים הזה שקיים או שלא – יש אור אלוהי בסוף. אז יש או אין אלוהים? האם האלוהים שיש או אין בעולם הוא טוב או אכזרי?

"הלוויתן" מעלה את השאלות האלו לפני השטח, ומשאיר אותן פתוחות. לא סרט נחרץ בדעתו, ולא סרט בלי חסרונות (וחלק ממנו אכן מרגיש תיאטרלי, מלאכותי), אבל בחלקים רבים אחרים הוא אכן חוגג את האנושיות על כל צבעיה, הנפלאים והמכוערים, וביציאה מההקרנה נשאר לי משקל בלב, וגירוי למחשבה. סרט מעניין מאוד, גם אם לא שלם.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il