סזאר 2023: הזוכים

לפני כשעה וחצי הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. על פני אורך של כ-3 שעות ישבתי וראיתי טקס שכיבד את הטובים שבבני ובנות האמנות השביעית בצרפת. היה קטע מיוחד שהוקדש לז'אן לוק גודאר, ועוד קטע אחר שהוקדש לז'אן לואי טרינטיניאן, שניהם הלכו לעולמם השנה; היה רגע בשידור החי שנקטע בכוונה בגלל אישה צעירה ולא מוכרת שנעמדה פתאום על הבמה. האישה לבשה חולצה עם הכיתוב "נשארו לנו 761 ימים". מסתבר שזאת הייתה אקטיביסטית סביבתית הפועלת להעלאת המודעות לשינויי האקלים; היה את דיויד פינצ'ר, שהאקדמיה הצרפתית העניקה לו סזאר של כבוד (ואפילו בראד פיט הגיע כדי להעניק לו את הפרס); והיה את הזוכה בפרס הבימוי שהודה, בין השאר, לקהל הצופים שבא לקולנוע וראה את הסרט. הוא אמר: תודה לקהל על הסקרנות (משפט יפה בעיניי).

הטקס השנה פיזר את הפרסים שלו לכמה וכמה סרטים, ובכל זאת יש מנצח אחד ברור. אבל אני אתחיל דווקא עם המפסיד העיקרי: אחד הסרטים שהכי אהבתי בשנה שעברה, "בתנועה" (En Corps) של סדריק קלאפיש, היה מועמד ל-9 פרסי סזאר. הוא לא זכה אפילו באחד. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודש. כמה וכמה סרטים קיבלו פרס אחד או שניים:

נעדרת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Missing)

אני מאוד מעריך סרטי קונספט. סרטים שקובעים לעצמם מגבלה, ויודעים להוציא כוח דרמטי דרך ההתמודדות עם אותה מגבלה. למשל: סרטים המתרחשים כולם בין ארבע קירות ("גט", למשל). הטובים שבסרטים האלו ("גט", למשל) יודעים להוציא דרמה משובחת דווקא מתוך המגבלה שלקחו על עצמם. אבל יש גם סרטים שכאלו שבהם דרך ההתמודדות של היוצר עם המגבלה שלקח על עצמו יוצרת לפעמים מצבים מגוחכים. כמו סרטים שמתרחשים כולם בחדר אחד, ויש בהם סצנות של אדם יוצא מהחדר, ואז נכנס שוב, כי יש לו עוד טקסט להגיד…

"נעדרת" הוא סרט קונספט. סרט שמתרחש כולו, אבל ממש כולו, על מסך מחשב. וזה מרהיב. ובאותה נשימה, מטופש.

מרהיב – כי במחשב יש כל כך הרבה פונקציות. הסרט הזה מסחרר במהירות שבה הוא עובר מדבר לדבר לדבר לדבר, אינספור חלונות פתוחים במקביל, מילים נכתבות וסרטונים מתנגנים במקביל. יש כאן כל כך הרבה אפשרויות לפתח סיפור של חקירת העלמות. והסרט הזה בולע בשקיקה את כל האפשרויות שהטכנולוגיה מספקת. פסטיבל בלתי פוסק של שימוש מתוחכם במחשב.מתוחכם מדי. כי כל כך הרבה קורה כאן. במהירות. כל הזמן. פאזל ענק רועש ומבולגן. וכמו ב"חיפוש", הסרט הקודם של יוצרי "נעדרת", גם כאן השפע הטכנולוגי הגדול מציב מעין מסך ביני לבין הרגש. כי לא הכול בחיים האלו באמת מצולם. לא הכול מועלה כל הזמן לאינסטה, ולפייסוש, ולכל שאר הפלטפורמות האינטרנטיות. זה ממש

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם: הביקורת

הסרט הזה עם השם הקצת ארוך הוא טעם נרכש. לוקח זמן להסתנכרן אליו. לוקח זמן אפילו להבין מה המכניקה של הסרט הזה. זה הרי סרט בתוך סרט בתוך סרט. סוג של צ'רלי קאופמן בעברית. לוקח זמן להחליט אם אני אוהב את זה או לא. מבין את זה או לא. מתרגש מזה או לא. ואיכשהו, אחרי כרבע שעה-עשרים דקות אני חושב שכן, אני אוהב את זה.

כי דני רוזנברג, הבמאי-תסריטאי, שם את הנשמה שלו כאן. מאחורי הרבה דלתות והסתרות, שם נמצאת האמת. כי מה זה סרט קולנוע? זה שחקנים משחקים תסריט. זה במאי וצלם שמפרשים תסריט. אבל התסריט נכתב על ידי תסריטאי שחי באמת. והוא שואב את החומרים שלו מחומרים שקיימים באמת. והסרט שיוצא בסוף הוא עיבוד של האמת. אבל בדרך מאבדים חלק מהאמת. או שאולי דווקא אותו חלק מהאמת שלכאורה אנחנו מאבדים מתחדד, הופך להיות ברור יותר.

ומה שנשאר בסוף הוא חומר מצולם. סרט. גלעד זיכרון. ואולי זוהי המטרה של דני רוזנברג בסופו של דבר: להנציח את אבא שלו הגוסס לפני שהוא עובר מן העולם. וכל הסרט הזה הוא סוג של חיפוש אחרי האבא האמיתי שלו. הכועס והמאוכזב, כמו שהוא מוצג במציאות, ואולי גם זה המכיל והאוהב למרות הכול, כמו שמרק רוזנבאום (בהופעה נהדרת) מגלם אותו בסרט שבתוך הסרט. רוני קובן (ליהוק מפתיע) מגלם ברגישות נהדרת את הבמאי עצמו, ונועה קולר מגלמת את בת זוגתו. כולם כאן עושים עבודת קודש ממש, מתמסרים לחלוטין לחזונו של רוזנברג, לחיפוש שלו אחרי האמת של אביו. ולמרות שהכול, לכאורה, מצולם, הדמיון עובד כאן שעות נוספות. כמה סצנות יפהפיות כאן רק מתארות מה יצולם בעתיד, בסצנה דמיונית, וההתלהבות ממה שיקרה מידבקת. וכך יש כאן סרט על אבא, וסרט על במאי שמביים את אבא שלו, וגם את הסרט שהבמאי שבתוך הסרט מביים.בנוסף יש

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2023: המועמדויות

היום בצהרים שעון ישראל (7 בבוקר שעון קנדה) התפרסמו המועמדויות לפרסי האקדמיה לקולנוע בקנדה. כמה הערות לפני סקירת הסרטים הבולטים ברשימה:

שניים מהסרטים האלו ראיתי בשנה שעברה:

"פשעי העתיד" (Crimes of the Future), סרטו הפסיכי (צפוי) אבל הבינוני (פחות צפוי) של דיויד קרוננברג שיהיה בן 80 בעוד 3 שבועות, הסרט הזה לא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הקנדית, אבל הוא כן מועמד ל-11 פרסים אחרים: עיצוב אמנותי, ליהוק, צילום, תלבושות, בימוי (קרוננברג), עריכה, איפור, מוסיקה, עריכת סאונד, מיקס סאונד, ואפקטים.

"אגם פלקון" (Falcon Lake) של שרלוט לה בון. סרט התבגרות שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה והתגלה כיפה אך בוסרי. הסרט הזה מועמד ל-6 פרסי אקדמיה בקנדה: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט מעובד, פרס משחק ראשי, פרס משחק משני, ופרס לסרט הביכורים.

צריך לצרף הסבר קצר לרשימת המועמדויות האחרונה: בשנה שעברה החליטה האקדמיה הקנדית לאחד את פרסי המשחק הנשיים והגבריים לקטגוריה חסרת ייחוס מיני, וכך יש רק שתי קטגוריות משחק – ראשי/ת ומשני/ת. בכל קטגוריה 8 מועמדויות, ארבעה גברים וארבע נשים.

לפני פרסום המועמדויות היום עשיתי גוגל קצר על סרטים קנדיים השנה, וגיליתי שיש דיון בקנדה בימים אלו על החלטת האקדמיה לקולנוע שם לערוך אמנם טקס רגיל לחלוטין (לראשונה מאז הקורונה), אבל לא לשדר אותו בשידור חי, אלא בגרסה ערוכה ומוקלטת. האקדמיה טוענת שזה ינקה את הרגעים הלכאורה "פחות מעניינים" לצופה הממוצע, ויקצר את משך הצפייה בטקס, שכמו טקסים אחרים ברחבי העולם, נוטה להיות קצת ארוך מדי עבור האיש הפשוט. מצד שני, שחקנים/יות ויוצרי/ות קולנוע טוענים שהעריכה תקצץ דווקא במקומות שאמורים לתת כבוד לאנשים מתעשיית הקולנוע שעבדו קשה במהלך השנה ורואים שכר בעמלם לטובת רגעים נוצצים יותר, שאמורים להביא יותר רייטינג. הדיון הזה עדיין בעיצומו ולא הוכרע.

הסרט המוביל את רשימת המועמדויות של פרסי האקדמיה הקנדית לשנה זו הוא:

קורסאז': הביקורת

(שם הסרט במקור: Corsage)

כמו סרט של סופיה קופולה. בגרמנית.

לפני קצת יותר מעשרים שנה הלכתי לקולנוע לראות סרט של סופיה קופולה. קראו לו "חמש ילדות יפות". השתעממתי מאוד. נתתי לגברת קופולה עוד צ'אנס. הלכתי לראות סרט שכולם אהבו, סרט שנקרא "אבודים בטוקיו". כולם אהבו חוץ ממני. השתעממתי מאוד. נשבעתי לא לראות יותר סרטים של הקופולה הזאת (ועד היום עמדתי בהבטחה הזאת). גב' קופולה המשיכה לעשות סרטים בתדירות נמוכה יחסית, אבל כל מה שהיא עשתה מאז די נעלם בשכחה. אני הייתי רוצה לחשוב שהקהל הרחב הבין את השטיק והפנה לה את הגב.

אז עכשיו מגיעה במאית מאוסטריה בשם מארי קרויצר ועושה את אותו שטיק. התרכזות בעיצוב אמנותי מרשים, בתלבושות, באווירה – והכל על חשבון הדמויות והאין-סיפור. ראיתי את "קורסאז'" של קרויצר. השתעממתי מאוד.צריך לומר שהעניין כאן הוא, או אמור להיות, שחרור האישה. עצמאות האישה בעולם גברי. כמה וכמה פעמים זה ממש נאמר בסרט – היא הקיסרית – בתואר בלבד. הגבר הוא השליט בפועל. והיא? תהיה יפה ותשתקי. הבעיה של "קורסאז'" היא שהוא לא

חמישה ימים בנובמבר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Novembre)

איזה סרט מבולגן, בחיי.

זוכרים את "כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty)? הסרט האמריקאי המצוין על המצוד אחרי אוסמה בין לאדן? למרבה הצער, סדריק חימנז, הבמאי של "חמישה ימים בנובמבר" הוא לא קת'רין ביגלו. רחוק מכך. ראיתי סרט אחד של חימנז בעבר. "הצרפתי" שלו היה יעיל, אבל לא מלהיב. בתוך הקורונה היה לו סרט נוסף שהיה להיט בצרפת, אבל אני לא ראיתי את Bac Nord. עכשיו מגיע לישראל הסרט שאמור להיות הכי טוב שלו. וחימנז עושה כאן טעות אחרי טעות.

ואני חושב שהטעות הראשונה והמרכזית של חימנז בסרט הזה היא ההנחה שעצם העובדה שהוא מטפל בפיגוע טרור מדמם במיוחד וטרי במיוחד, כזה שהתרחש ממש לא מזמן (נובמבר 2015), רק בגלל זה בלוטות הרגש אמורות לפעול באופן אוטומטי. עצם העובדה שאנחנו צופים בתיעוד (מבוים לחלוטין, עם מיטב שחקני צרפת, ובכל זאת, תיעוד) המצוד אחרי החשוכים בבני הכוכב הזה, אנשים שביצעו פשעים איומים במועדון הבטאקלן ובאתרים אחרים באחת הערים האהובות ביותר בעולם החופשי, פריז, כל זה אומר שאני אוטומטית אמור להידרך ולהעלות את סף הרגש שלי כבר בכניסה לאולם הקולנוע.זה לא עובד ככה. ק'תרין ביגלו הבינה, ב"כוננות עם שחר", שכדי לספר את הסיפור צריך קודם כל להתמקד בדמות אחת מרכזית. חימנז מביים ב

פרסי גויה 2023: הזוכים

השעה עכשיו 3 בבוקר. לפני כחצי שעה הסתיים בספרד טקס חלוקת פרסי הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע. את רשימת המועמדים העיקרית סקרתי כאן לפני כחודשיים. עם פרסום המועמדויות הודיעה האקדמיה הספרדית גם שקרלוס סאורה, הבמאי הותיק, יקבל בטקס פרס הוקרה מיוחד. שלשום, יום אחד לפני הטקס, נפטר סאורה בגיל 91. המוות הזה הכריח את בימאי הטקס לשנות במהירות את כל הליין-אפ של האירוע, כי, הרי, אי אפשר להתעלם מאירוע שכזה. 

הטקס התחיל עם תמונתו של סאורה מביטה מלמעלה על הבמה, כאשר שיר מנוגן על הבמה. שיר שמתחיל שקט, ומתפתח לקצבי וחוגג את החיים למרות המוות הטרי. לאחר מכן עלתה לבמה השחקנית הוותיקה כרמן מאורה כדי להעניק את פרס ההוקרה למשפחתו של הבמאי. המחווה לסאורה המשיכה עם ביצוע חי של Porque te vas, השיר המפורסם מתוך "קריאת העורב", אחד מסרטיו הכי מצליחים של סאורה, ולבסוף הוקרן מונטאז' קצר של קטעים מסרטיו.

חצי השעה הראשונה של הטקס הוקדשה לקרלוס סאורה, והאווירה האמוציונלית נמשכה לאורך הטקס כולו. בפרס השחקן המבטיח זכה מישהו בשם תלמו אירורטה, על תפקידו בסרט שנקרא "קידוש האביב" (La consagración de la primavera). אירורטה מוגבל על ידי שיתוק מוחין, והוא משחק בסרט שמספר על התבגרותו המינית של גבר צעיר עם שיתוק מוחין. בנאומו הוא אמר, בין היתר: "כן, גם אנשים עם שיתוק מוחין מזדיינים".

בפרס השחקנית המבטיחה זכתה לאורה גאלאן על תפקידה בסרט "חזרזירה" (Cerdita). גאלאן כבדת המשקל משחקת אישה צעירה כבדת משקל הסובלת מהצקות ונוקמת בצורה מאוד מדממת. בנאומה היא אמרה, בין היתר: "לכל אלו שסובלות מהצקות מבריונים, אני חייבת להגיד דבר אחד חשוב: זאת לא אשמתכן. לעולם אל תרגישו אשמות על ההצקות האלו".

צריך גם לומר שהסרט הספרדי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין לפני שנה, נציג ספרד לאוסקר השנה, "אלקאראס" של קרלה סימון, היה מועמד ל-11 פרסי גויה. הוא יצא בידיים ריקות לחלוטין. אפילו לא פרס אחד לסרט הספרדי היציג של השנה שעברה.

במהלך הטקס ניכר שיש דו קרב מרתק בין שני סרטים שעד שלב מאוד מאוחר בטקס היו בשיוויון זכיות. בטקס של שלוש שעות ורבע, עד החצי השעה האחרונה כל אחד מהסרטים האלו קיבלו 5 פרסים כל אחד: "בית כלא 77" (Modelo 77), דרמת בית סוהר המתרחשת באמצע שנות ה-70 בספרד על רקע מותו של פרנקו, חילופי השלטון ומעבר של המדינה מקרוב ל-40 שנה של שלטון פשיסטי לדמוקרטיה, הסרט הזה זכה ב-5 פרסי גויה: הפקה, תלבושות, עיצוב אמנותי, אפקטים, ואיפור ועיצוב שיער.

"כמו חיות" (As Bestas), מותחן על זוג צרפתי שעובר לספרד להתפרנס מחקלאות ועל האלימות שפורצת לאיטה כשתוכנית לפיתוח המקום נתקלת בהתנגדות, הסרט הזה אסף לחיקו גם הוא 5 פרסי גויה: לשחקן המשנה, סאונד, צילום, עריכה, ומוסיקה.

"חמישה גורי זאב", סרט על אישה שקורסת תחת נטל הטיפול בתינוקת הראשונה שזה עתה ילדה, ונוסעת אל הוריה כדי להיעזר בהם רק כדי לגלות שהיא עכשיו צריכה לטפל גם באימא החולה שלה, הסרט הזה זכה ב-3 פרסי גויה: בימוי ביכורים, שחקנית משנה, ושחקנית ראשית (לאיה קוסטה, היא "ויקטוריה" מהסרט הגרמני באותו שם שהסתובב לפני כמה שנים בשוט אחד רציף של שעתיים ורבע בברלין). 

בפרס הסרט האיברו-אמריקאי זכה "ארגנטינה, 1985" שמועמד עכשיו גם לאוסקר. 

בפרס הסרט האירופי הטוב ביותר זכה "האדם הגרוע בעולם" הנורבגי.

ובחצי השעה האחרונה הדו-קרב המרכזי של הערב הוכרע, כשאחד הסרטים נתן גז וזכה בשאר הפרסים

אי-אה: הביקורת

(שם הסרט במקור: EO)

שתי הבהרות לפני שאתחיל: אני לא מכיר את היצירה של יז'י סקולימובסקי. "אי-אה" הוא סרטו של סקולימובקסי בן ה-84, אבל אני לא ראיתי אף אחד מסרטיו הקודמים, אז אולי חסר לי חומר רקע כדי לחוות רגשית את הסרט הזה. ואולי לא.

בחומרים שקראתי על "אי-אה" לפני שראיתי אותו מוזכר כהשראה סרט צרפתי ישן שנקרא "בלתזר". מסתבר שמדובר בסרט חשוב בתולדות הקולנוע. גם אותו לא ראיתי. אז אולי חסר לי חומר רקע כדי לחוות רגשית את הסרט הזה. ואולי לא.

כי סביר להניח שלא מעט אנשים שיבואו לראות את "אי-אה" לא מכירים גם הם את שני אלו. ואני לא יודע מה הם יחשבו על "אי-אה". שני הסנט שלי: אני חושב שמדובר במהומה רבה על לא מאומה. אני מניח שהכוונה הבסיסית של "אי-אה" הייתה להראות אהבה אנושית מול אכזריות אנושית דרך עיניו של חמור. אז קודם כל: הסרט הזה כל כך עמוס בכל מיני תחבולות קולנועיות עד שכל ניסיון להתייחס למה שקורה בסרט הוא די מיותר לטעמי. יש צילום בעדשה מעוותת, ויש צילום עם פילטר אדום מוגזם, ויש הבהוב אדום, ויש, בעיקר, שימוש מסיבי ואגרסיבי מאוד ב

רודיאו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Rodeo)

הגרסה היותר מקורקעת של "טיטאן". בערך.

זוכרים את "טיטאן"? לא אהבתי את הסרט ההוא מלפני שנתיים, אבל גם ב"רודיאו", כמו ב"טיטאן", יש אישה צעירה שאוהבת כלים ממונעים. אין כאן סצנת סקס עם אוטו, אבל כן יש כאן הבעת תשוקה כמעט מינית לאופנועים. יש צילומי גוף קרובים (אין עירום, תירגעו. אבל יש לא מעט חושניות), צילומים של בטן, של שפתיים. אהבה ביזארית לקולו של המנוע, למהירות של האופנוע, להרגשה הממכרת של נסיעה מהירה עם הרוח בשיער, לסם הזה שנקרא אדרנלין.בניגוד ל"טיטאן", "רודיאו" מציאותי יותר, מספר על דמות שיכולה להתקיים באמת, ולא על רוצחת פסיכופתית בסרט פסיכופתי שמאוהב בעצמו יותר מדי. מצד שני, גיבורת הסרט לא ממש יוצרת קשר איתי באולם, והסרט הזה הוא רצף קשוח של אישה קשה עם מבט קשה שמתנהלת בעולם קשה ללא רגע אחד של רוך. יש רק רגע אחד בסרט הזה שבו היא

טאר המנצחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tár)

סבלנות. הרבה סבלנות. התחלת הסרט מסמנת שדרושה הרבה סבלנות למי שמגיע לצפות בסרט הזה. סגמנט כותרות הפתיחה ארוך במיוחד. לבן על גבי שחור, עם שיר אקזוטי וחרישי שזמרת בודדה שרה כמעט עד לסופו. לאחר מכן, סצנת הפתיחה, ארוכה מאוד גם היא. סצנה שמציגה לנו את גיבורת הסיפור, לידיה טאר, ככוכבת בשטח שלה, שטח הניצוח על תזמורות, ולא רק ככוכבת, אלא כמאסטרית ידענית מאוד בתחומה. וסצנה שלישית, ארוכה מאוד גם היא, שבה טאר שלנו מלמדת סטודנטים צעירים ושאפתנים.

אין לי בעיה עם אורך הנשימה של הסרט. זה דווקא מבורך, וזה נותן כר נרחב לקייט בלאנשט להציג את מלוא כשרונה, והיא אכן נוגסת בתאווה בתפקיד של לידיה טאר. אישה סמכותית היא הגיבורה הראשית, ובהתאם, בלאנשט שומרת על יציבה תמירה, על הקרנת עליונות שלפחות על פני השטח נעדרת זלזול (באותו שיעור בסצנה השלישית אחד התלמידים מקלל אותה לאחר שהוא נעלב. עליונות שנכתבה בדיאלוג, אבל גם בדרך שבה בלאנשט מציגה את הדמות). טאר כבר התרגלה למותרות של סלבריטי, ואכן, בלאנשט כמעט מתענגת על ההטבות שמתלוות למעמד הכוכבות של הדמות שלה, ולכן, גם כשמתחילים המשברים, בלאנשט יודעת להראות כיצד הדברים משפיעים עליה מבלי להחצין לחלוטין את רגשותיה. הכול ביציבה של גופה, ובאינטונציה של הקול. כול השבחים והפרסים שבלאנשט מקבלת על הופעתה בסרט הזה מוצדקים.

אבל לפחות להרגשתי, השבחים שהסרט הזה זוכה להם מוגזמים מאוד.

כי למרות אורך היריעה, ולמרות הרגשת האפוס הנרחב הנפרס כאן בכישרון לא קטן על ידי הבמאי טוד פילד, בסופו של דבר, נדמה לי שהסרט הזה חסר מיקוד, ויש בו כמה וכמה נושאים המאפילים אחד על השני במקום לתמוך וליצור תמונה שלמה ומרגשת.הנושא הראשון והחשוב לטעמי בסרט הוא אמנות כשיגעון. יצירת אמנות כביטוי לנפש לא שפויה, מעורערת. יש כאן סיפור על ס