טאר המנצחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tár)

סבלנות. הרבה סבלנות. התחלת הסרט מסמנת שדרושה הרבה סבלנות למי שמגיע לצפות בסרט הזה. סגמנט כותרות הפתיחה ארוך במיוחד. לבן על גבי שחור, עם שיר אקזוטי וחרישי שזמרת בודדה שרה כמעט עד לסופו. לאחר מכן, סצנת הפתיחה, ארוכה מאוד גם היא. סצנה שמציגה לנו את גיבורת הסיפור, לידיה טאר, ככוכבת בשטח שלה, שטח הניצוח על תזמורות, ולא רק ככוכבת, אלא כמאסטרית ידענית מאוד בתחומה. וסצנה שלישית, ארוכה מאוד גם היא, שבה טאר שלנו מלמדת סטודנטים צעירים ושאפתנים.

אין לי בעיה עם אורך הנשימה של הסרט. זה דווקא מבורך, וזה נותן כר נרחב לקייט בלאנשט להציג את מלוא כשרונה, והיא אכן נוגסת בתאווה בתפקיד של לידיה טאר. אישה סמכותית היא הגיבורה הראשית, ובהתאם, בלאנשט שומרת על יציבה תמירה, על הקרנת עליונות שלפחות על פני השטח נעדרת זלזול (באותו שיעור בסצנה השלישית אחד התלמידים מקלל אותה לאחר שהוא נעלב. עליונות שנכתבה בדיאלוג, אבל גם בדרך שבה בלאנשט מציגה את הדמות). טאר כבר התרגלה למותרות של סלבריטי, ואכן, בלאנשט כמעט מתענגת על ההטבות שמתלוות למעמד הכוכבות של הדמות שלה, ולכן, גם כשמתחילים המשברים, בלאנשט יודעת להראות כיצד הדברים משפיעים עליה מבלי להחצין לחלוטין את רגשותיה. הכול ביציבה של גופה, ובאינטונציה של הקול. כול השבחים והפרסים שבלאנשט מקבלת על הופעתה בסרט הזה מוצדקים.

אבל לפחות להרגשתי, השבחים שהסרט הזה זוכה להם מוגזמים מאוד.

כי למרות אורך היריעה, ולמרות הרגשת האפוס הנרחב הנפרס כאן בכישרון לא קטן על ידי הבמאי טוד פילד, בסופו של דבר, נדמה לי שהסרט הזה חסר מיקוד, ויש בו כמה וכמה נושאים המאפילים אחד על השני במקום לתמוך וליצור תמונה שלמה ומרגשת.הנושא הראשון והחשוב לטעמי בסרט הוא אמנות כשיגעון. יצירת אמנות כביטוי לנפש לא שפויה, מעורערת. יש כאן סיפור על סטודנטית לשעבר שטאר חשבה שהיא לא ראויה, וסיפורה חוזר להדהד בהווה, ולערער את מעמדה  בעבודה. טאר עצמה נכנסת לאט לאט לסחרור של שגעון. כמה וכמה פעמים בסרט היא מתעוררת לצלילם של רעשים מוזרים, שלעתים נמצאים שם, ולפעמים אולי בראשה. הרגעים הכי חלשים בסרט הם רגעים של הזיות/ סיוטים, רגעים שמיותרים לגמרי, כי הרי די ברור ממשחקה של בלאנשט, כמו גם מהסיפור עצמו, שדעתה של טאר משתבשת עליה בהדרגה. יש רגע בו היא יורדת אל מרתף, רגע שלא ברור אם הוא אמיתי או סיוטי.

כל אלו ועוד הם דיון מרתק במהותה של האמנות כביטוי של מצב נפשי לא מאוד יציב. ועם זאת, הסיפור המרכזי, של אותה דמות של סטודנטית מהעבר, ממלא רק חלק קטן מהסרט, וחסר מספר שלבים דרמטיים כדי באמת להרגיש את ההתדרדרות של טאר אל תוך מחילת השיגעון. כשהיא מגיעה למזרח הרחוק אני הרגשתי שהסרט הזה קצת איבד את דעתו, קצת קפץ רחוק מדי ודילג על כמה שלבים.

אבל יש בסרט הזה גם דיון על חיים פרטיים של אמן אל מול חייו הציבוריים. האם דימויו הציבורי של אייל גולן כמפלצת, למשל, האם זה אומר ששיריו אינם ראויים? האם שיריו של מייקל ג'קסון מאבדים מערכם לאור מה שנתגלה עליו? האם את עבודתה של טאר יש להעריך אחרת בגלל שבת זוגתה מנגנת באותה תזמורת שעליה היא מנגנת (מה שאומר שיש כאן, לכל הפחות, מערכת יחסים בעייתית מוסרית בין מישהי עם סמכות, כוח, לבין מישהי שתלויה בה, לפחות באספקט המקצועי)?

יש כאן גם דיון פוליטי ביחסי הכוחות בין אישה בעמדה מקצועית בכירה לבין הספונסרים בעלי הממון מצד אחד, ובינה לבין האנשים שהיא מנהלת בעצמה, וכיצד אישה בעמדת כוח שכזו מנווטת את דרכה כשמישהו או מישהי מנסה להפיל אותה מעמדת הכוח שלה.

ויש גם את הדיון המאוד מפורט במוסיקה קלאסית, אבל זהו דיון שיעניין רק את נישת חובבי המוזיקה הספציפית הזאת (ואני לא נמנה עם אלו).בסרט יחסית ארוך (כשעתיים וחצי), טוד פילד יודע להחזיק קצב איטי אבל לא משעמם, ויודע לערוך את כל הנושאים האלו לכדי תמונה אחת שלמה, ועם זאת, באף אחד מחוטי הסיפור האלו אין מספיק בשר תסריטאי כדי באמת לקחת אותי למסע רגשי של דמות בהתפרקות. עם כל הרצון הטוב ועם כל הכישרון שהושקע כאן – או שהיו צריכים לוותר על כמה חוטים נרטיביים, או שהיה צריך להדק את הסרט הזה סביב נושא אחד ולדחוק את השאר לשוליים, לרכז את הרגש של הסרט סביב סיפור אחד ולקחת את טאר  (ואותי איתה) במסע אל השיגעון שבאמנות.

אז כן, זה אכן סרט מרשים, ובאותה נשימה, לא מספיק טוב. הוא דורש סבלנות, אבל הוא לא מתגמל על הסבלנות הזאת. לא סרט רע, אבל לדעתי הוא היה צריך לעבור עוד כמה שעות עבודה בחדר העריכה כדי לכוון אותו נכון יותר.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il