חמישה ימים בנובמבר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Novembre)

איזה סרט מבולגן, בחיי.

זוכרים את "כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty)? הסרט האמריקאי המצוין על המצוד אחרי אוסמה בין לאדן? למרבה הצער, סדריק חימנז, הבמאי של "חמישה ימים בנובמבר" הוא לא קת'רין ביגלו. רחוק מכך. ראיתי סרט אחד של חימנז בעבר. "הצרפתי" שלו היה יעיל, אבל לא מלהיב. בתוך הקורונה היה לו סרט נוסף שהיה להיט בצרפת, אבל אני לא ראיתי את Bac Nord. עכשיו מגיע לישראל הסרט שאמור להיות הכי טוב שלו. וחימנז עושה כאן טעות אחרי טעות.

ואני חושב שהטעות הראשונה והמרכזית של חימנז בסרט הזה היא ההנחה שעצם העובדה שהוא מטפל בפיגוע טרור מדמם במיוחד וטרי במיוחד, כזה שהתרחש ממש לא מזמן (נובמבר 2015), רק בגלל זה בלוטות הרגש אמורות לפעול באופן אוטומטי. עצם העובדה שאנחנו צופים בתיעוד (מבוים לחלוטין, עם מיטב שחקני צרפת, ובכל זאת, תיעוד) המצוד אחרי החשוכים בבני הכוכב הזה, אנשים שביצעו פשעים איומים במועדון הבטאקלן ובאתרים אחרים באחת הערים האהובות ביותר בעולם החופשי, פריז, כל זה אומר שאני אוטומטית אמור להידרך ולהעלות את סף הרגש שלי כבר בכניסה לאולם הקולנוע.זה לא עובד ככה. ק'תרין ביגלו הבינה, ב"כוננות עם שחר", שכדי לספר את הסיפור צריך קודם כל להתמקד בדמות אחת מרכזית. חימנז מביים בלגן מאוד לא מאורגן. ובכלל, כל מה שהערכתי ב"הצרפתי" מתפרק בין הידיים תוך דקות. הרי כבר הסצנה הראשונה נכשלת בבניית מתח, בשימוש מבולגן בעריכה, בעיצוב פס קול (הייתי מצפה שהכול יהיה שקט, ואז לאט לאט יתגבר ויתפוצץ. זה לא קורה בסרט הזה), בשימוש במוסיקה לא ברור. באיזשהו שלב בסרט אני רואה עוד פשיטה של הכוחות המיוחדים, ועוד אחת, והכל נראה לי אותו דבר. מעין מיש-מש של עבודת משטרה וכוחות ביטחון אחרים ללא פנים, ללא דמויות, ללא הזדהות עם אף אחד ואחת.

שמות עם צליל ערבי נזרקים לאוויר, ולוקח הרבה יותר מדי זמן עד שקו חקירה עיקרי נשקל ברצינות ולוקח את מרכז הבמה. עד אז זה סרט מבולגן עם יותר מדי דמויות שלא ממש מעבירות לי את הבלבול והתסכול. יש רגע אחד בחלק הזה שדמות אחת לוקחת עצמאות, עושה משהו פחות קונבנציונלי, ומהר מאוד זה מתפוצץ בפרצוף, אבל בגלל שיש הרבה בלגן, ויותר מדי דמויות, שמות, פנים, סיפורים, רעש, ומהומה עד כמעט אובדן התמצאות – גם התסכול מזה לא משפיע עלי רגשית באולם.

ואז מתחילים לחקור יותר ברצינות את הטיפ שהגיע והוא זה שיוביל למסקנות רציניות יותר. גם כאן יש יותר מדי בלגן, אבל זהו המקום היחיד שבו הסרט הזה עובד, כי יש כאן שחקנית אחת שמצליחה בכל זאת להזריק רגש לסיפור. קוראים לה לינה חודרי. ראיתי אותה לראשונה לפני כמה שנים בסרט אלג'יראי יפה שנקרא "פאפיצ'ה". חודרי זכתה בפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית על משחקה בסרט ההוא. מאז ראינו אותה גם ב"הוט קוטור", והיא אפילו השתתפה בסרטו האחרון של ווס אנדרסון (ובאתר של "לב" ניתן לראות טריילר לסרט מסקרן מאוד בכיכובה שיגיע בקרוב). כאן, ב"חמישה ימים בנובמבר", היא היחידה שמאפשרת לי להרגיש את איך נפולת של פיגועי טרור עצומים שכאלו משפיעה על אנשים של ממש, ואפילו להתרגש מהעוול שהיא סובלת ממנו. רק חודרי (וקצת אנאיס דמוסטייה, גם היא שחקנית נהדרת) מחזיקות את העניין שלי בסרט הזה.

כי כל השאר בבלגן, בלי בניית מתח ראויה, בלי בימוי אקשן מעניין, בלי עריכה הגיונית שתסדר לי את כל הסיפור הזה בצורה ברורה מספיק, ובטח בלי דמויות שאפשר ללכת איתן (למעט אותן שתי נשים, שהיו צריכות להיות מרכז הסרט, אבל העריכה מטביעה אותן בים רועש ומבולבל מדי). הסרט הזה היה צריך להיות תיעוד מרתק של רגע מאוד ספציפי בהיסטוריה הקרובה של צרפת ושל העולם החופשי, אבל בתוך אותו רגע הבמאי לא יודע להתמקד, והתוצאה – בלגן מתסכל.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il