צריך לומר שהעניין כאן הוא, או אמור להיות, שחרור האישה. עצמאות האישה בעולם גברי. כמה וכמה פעמים זה ממש נאמר בסרט – היא הקיסרית – בתואר בלבד. הגבר הוא השליט בפועל. והיא? תהיה יפה ותשתקי. הבעיה של "קורסאז'" היא שהוא לא מפתח שום מנגנון של מרד. אין ולו קצה קצהו של עניין פוליטי כלשהו שבעזרתו אני אכנס לנפשה של הקיסרית שכל כך רוצה לעשות משהו. בכלל, לכול אורך הסרט, הדמות הראשית דיכאונית משהו, והיא אפילו מנסה להתאבד. אבל מה זה הדבר הספציפי שמפריע לה, שכל כך דוחף אותה להיות לא מרוצה מהחיים? אין למארי קרויצר תשובה.
איתן 
מקווה שכאן המקום המתאים להפנות קושיה אליך ואל קוראיך: התסכים שכאן בארץ, מנהלת אליטת־ה״הייטק״ ־וה״עסקים״ וכולי מלחמת דה־לגיטימציה פנאטית נגד הקולנוע האמנותי מזה לפחות כרבע־מאה כבר?
——
איתן לסינפיל: לא מסכים. נכון שאני מתלונן שוב ושוב שהיצע הסרטים המופץ לקהל הרחב לא מספיק גדול, ועדיין, בישראל יש לא מעט סרטים מסוגים שונים נגישים בהקרנות מסחריות רגילות. גם "אנטמן" וגם "קורסאז'", גם "אווטאר" וגם "החלטה לעזוב". הקורונה נתנה מכה קשה לקולנוע, וכמויות האנשים שמגיעים לקולנוע עדיין לא חזרו למה שהיה פעם, ועדיין גם עכשיו יש להיטים במספרים יפים מאוד, ולא רק סרטי "מהיר ועצבני" למינהו. גם "בחורים טובים" וגם "תמונת הניצחון" הצליחו, ולאחרונה, גם "רוחות אינשרין" הולך לא רע. יש סרטים מכל מיני סוגים בבתי הקולנוע בישראל. כמובן שתמיד אפשר יותר, אבל אנחנו במצב לא רע. חובב הקולנוע האיכותי הממוצע בישראל במצב סביר, אני חושב.
תודה רבה על תשובתך המנומקת והמפורטת שהגיעה במהרה, ברם, לצערי נראה לי כי אירעה כאן אי־הבנה מסוימת: ציינת כי אמנם מופצים לאקרנים בישראל סרטים מסחריים־בידוריסטיים לכל דבר ועניין שבמקרה אינם אנגלופוניים, ו/או, סרטים הוליוודיים לכל דבר ועניין שבמקרה אינם עוסקים ב״גיבורי־על,״ ״מלחמת הפיצוצים,״ וכיוצ״ב, ברם, לא הכחשתי זאת ולא בכך עסקה שאלתי.
אנסה לנסח־מחדש את שאלתי באורח בהיר וברור יותר:
הגם אתה, כמוני וכמו רבים וטובים שכנגדם העליתי את שאלה זו, מבחין ומשגיח בקורלציה המובהקת (היינו, באורח המצביע די בוודאות על סיבתיות) בין דמדומיו ושקיעתו הכמותית והאיכותית המסיבית של הקולנוע האמנותי (בהגדרתו המקובלת והשגורה של המושג בספרות המדעית־המחקרית האובייקטיבית והאמפירית בדיסציפלינות האקדמיות הרלוונטיות) בישראל, שבעבר היה אחראי כאן לכמה מן ההישגים הכבירים ביותר בכל תולדותיו של מדיום זה ברמה הגלובלית ושהיווה אבן־שואבת למרבית אוכלוסיית הארץ, בעשור האחרון לערך (הרבה לפני הקורונה) עת החלפתו בבידוריזם מחד גיסא – תופעה אמפירית הממוסמכת והמתועדת לזרא ולעייפה בכמעט כל ספר מחקרי־אקדמי רציני העוסק בקולנוע ישראלי עכשווי ושפורסם בשנים האחרונות (ושגם עולה מדי־פעם בשכיחות קבועה בפודיה ובפורה הבודדים שעוד נותרו כאן בארץ למבוגרים משכילים ואינטליגנטים) עד לרמה שאין עליה עוררין – לבין הנסיקה באותה התקופה, עם המרשתת המהירה, הטלפונים הניידים המשוכללים, וכולי, בהונה החברתי והתרבותי, עד לכדי הפיכתה של זו להגמונה של ממש, של אליטת־ה״הייטק״ ־וה״עסקים״ וכולי השבעה והעשירה המנהלת במדינה זו מלחמת דה־לגיטימציה פנאטית נגד הקולנוע האמנותי (ונגד השיח ההשכלתי וההומניסטי שבעבר אפשר כאן את קיומו ואת הפיכתו לדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו) מזה לפחות כרבע־מאה כבר?
——–
איתן לסינפיל: גם לא מסכים. השאלה היא מה אתה מגדיר "קולנוע אמנותי"? "אגדת חורבן"? "גט"? "פוקסטרוט"? הסרטים של הדס בן ארויה? ומה זה "סופת חול" בעיניך?
אני מסכים שעל המסכים בישראל יש עלייה של קולנוע מסחרי שמראש מכוון לקהל, אבל אני לא מסכים שזה בהכרח דבר רע. "זוהי סדום" מאוד הצחיק אותי, וגם "המוסד" של אלון גור אריה. יש סרטים נהדרים גם בצד המסחרי של המפה, והם לא חייבים בהכרח לבוא על חשבון מה שאתה או אני מחשיבים אמנותיים. ולפעמים, גם האמנותיים יוצרים קשר עם קהל. ויש את כל השאר. אבי נשר, למשל. חלק מהסרטים שלו אני אוהב יותר, וחלק פחות. אבל הוא תמיד מעניין, ולטעמי, לא פחות "אמנותי" (עם מרכאות או בלי) מערן קולירין, ומשמי זרחין, ומאיתן פוקס, ומעוד הרבה אחרים.
כמו בקולנוע החוצלארצי, גם בישראלי, לקהל שבא לראות סרטים בקולנוע יש מבחר סרטים מכל הסוגים לראות. זה לא אומר שאי אפשר לשפר, אבל זה סביר ובסדר גמור מבחינתי.
סינפיל יקר,
דעתך ידועה ומכובדת.אבל העולם בנוי אחרת.
גם אם נצעק תיאודור דראייר ברחובות,אנשים לא יקשיבו.
כמו שאיתן ציין,יש בכ"ז קולנוע שהוא שילוב של אמנותי\מסחרי,
כמו רוחות אישירין,החלטה לעזוב,הנהגת של מר יוסוקה ועוד..
מר וייץ הנכבד מאוד!
תודה רבה שוב על תשובתך המנומקת והמפורטת שהגיעה במהרה, ברם, כאמור, איני ״מגדיר״ ו״מחשיב״ דבר ״בעיני,״ ״מבחינתי״ ו״לטעמי״ בדיסציפלינה האקדמית המדעית־המחקרית האובייקטיבית והאמפירית של מדעי־הרוח – לא יותר משאני עושה־זאת בעבור, למשל, פיזיקה ומתמטיקה – ובכל־אופן, אין־זה ממקומי כאדם עניו וצנוע עד־מאוד להתחיל לצווח על מדענים וחוקרים ביקורתיים מובילים שקונספטים מדעיים מהדיסציפלינות שלהם שקיים קונצנזוס מוחלט בתחומם סביב הגדרתם משחר ההיסטוריה הכתובה של האקדמיה המערבית, ו/או, סך־כול הידע שהצטבר בהן במהלך אלפי־שנים, אינם אלא ״סתם דעות סובייקטיביות״ ו״רק עניין של טעם״ שבהם אין שום הבדל בין פרופסורים מטובות־האוניברסיטאות שהקדישו את חייהם למחקר שפיט לילדים בני־שש וכאילו עסקנו בהעדפה לגלידת־וניל מול גלידת־שוקולד וכדומה. במקום־זאת ובמקום לכתוב את שמותיהם של קונספטים מדעיים שקיים קונצנזוס מוחלט בדיסציפלינות האקדמיות הרלוונטיות סביב הגדרתם משחר ההיסטוריה הכתובה במירכאות כפולות, אני פשוט מקבל את ניסיונם וסמכותם של מומחים כפי שהצטבר על־פני אלפי־שנים. ולענייננו, כאמור, גם דמדומיו ושקיעתו הכמותית והאיכותית המסיבית של הקולנוע האמנותי (בהגדרתו המקובלת והשגורה של המושג בספרות המדעית־המחקרית האובייקטיבית והאמפירית בדיסציפלינות האקדמיות הרלוונטיות) בישראל, שבעבר היה אחראי כאן לכמה מן ההישגים הכבירים ביותר בכל תולדותיו של מדיום זה ברמה הגלובלית ושהיווה אבן־שואבת למרבית אוכלוסיית הארץ, בעשור האחרון לערך (הרבה לפני הקורונה) עת החלפתו בבידוריזם מחד גיסא – תופעה אמפירית הממוסמכת והמתועדת לזרא ולעייפה בכמעט כל ספר מחקרי־אקדמי רציני העוסק בקולנוע ישראלי עכשווי ושפורסם בשנים האחרונות (ושגם עולה מדי־פעם בשכיחות קבועה בפודיה ובפורה הבודדים שעוד נותרו כאן בארץ למבוגרים משכילים ואינטליגנטים) עד לרמה שאין עליה עוררין – הינו קונצנזוס בדיסציפלינות המחקריות הרלוונטיות באקדמיה. ומכיוון שכסף אינו גדל על עצים, בהגדרה, אריתמטית, כמובן שגידול במספרם של סרטים מסחריים ובידוריסטיים בהכרח יבוא על־חשבונו של הקולנוע האמנותי, אלא אם רצית לומר – ואני כמובן תומך בכך – שאתה בעד העלאה מסיבית וקולוסלית במיסוי הפרוגרסיבי על העשירים המגיע למימון הממשלתי של הקולנוע בארץ כדי שאותו גידול לא יבוא על־חשבונו של הקולנוע האמנותי (מניסיוני, לרוב, מי שבעד המגמות הללו, מתנגד בחריפות להעלאה זו במיסוי).
the real bronson הנכבד מאוד!
תודה רבה שוב על תשובתך המנומקת והמפורטת שהגיעה במהרה, ברם, לא הבעת שום ״דעה״ בהודעותיי המקוריות ואני מתקשה להבין למה כוונתך: איני יודע לגבי סרטיו המופתיים של Carl-Theodor Dreyer האדיר שהם מן האהובים עליי ביותר, ברם, כל־עוד מגבילים את הדיון לקולנוע ישראלי בלבד, ״העולם״ אינו ״בנוי אחרת.״ כאן בישראל, כבר כארבעים שנה לערך באורח קבוע וקונסיסטנטי, לפי נתונים רשמיים המתפרסמים בידי גורמים האוהדים מאוד את ה״בידור״ והעוינים מאוד את ההשכלה והאמנות, למן המעבר לטלוויזיה רב־ערוצית בערך, בשנה ממוצעת, הסרטים ההוליוודיים (ונגזריהם/חקייניהם) והבידוריסטיים/המסחריים ה״פופולריים,״ ה״מוצלחים״ וה״קופתיים״ ביותר – שאת מספרם ניתן לספור על כף־יד אחת – אינם מצליחים לעניין אפילו חמישה אחוזים בודדים מאתנו הישראלים (והסרט ההוליוודי והמסחרי/הבידוריסטי המצוי, היינו, רובם המוחלט של אלו, אינו מצליח לעניין אפילו אחוז בודד מאתנו), מיעוט זניח ושולי לחלוטין לכל־הדעות שדי־בבירור מורכב ברובו המוחלט מילדים קטנים שעניינם בסוג הסרטים הזה יתפוגג כלא־היה תוך שנים בודדות, עד לרמה שהמבוגרים הבודדים המראים עניין בסרטים אלו מכנים־עצמים ״גיקים,״ ביטוי שמשמעותו המילולית הינה משהו בסגנון ״חריג,״ ״מוזר,״ ״משונה,״
״שונה״ ו״תמהוני.״ לעומת־זאת, לפי אותם המקורות בדיוק, כשהמודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו (וכל־זאת היה עד לא־מזמן ממש!) היה קולנוע אמנותי מובהק המוקדש לביקורת תובענית, מאתגרת, קשה ודורשנית אודות ה״מובן־מאליו״ של הבורגנות הסאחית ואורחותיה וגחמותיה/שגיונותיה, למעלה משבעים אחוז מתוך המבוגרים בעלי האינטליגנציה התקינה כאן בארץ צפו בו. מן הסתם, העניין לא מצא־חן בעיני אליטת־ה״הייטק״ ־וה״עסקים״ וכולי המנהלת מלחמת דה־לגיטימציה פנאטית נגד הקולנוע האמנותי מזה לפחות כרבע־מאה כבר: אני רוצה את תרבותי בחזרה!
קראתי בעיון,אדון סינפיל,
אין לי תשובה לטענות הצודקות.
אולי הצופים והביקורת הם ילדי היי טק מפונקים,כך שהם מקבלים
מה שהם רוצים..ממתקים ולא אמנות.
תודה. כפי שציינתי באתר אחר לפני שחסמוני סופית לאחר שציינתי שאריתמטית >70% בהגדרה הינם הרבה יותר מאשר 5%> ובוודאי מאשר 1%> והעניין פגע אנושות בנרטיב המקודש והשקרי שלהם, חייבים להחזיר את המצב כאן בארץ לזה שהיה בשנות התשעים/בעשור הראשון למילניום הנוכחי, עת הקולנוע האמנותי היה המודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו, הבידוריזם היה תופעה זניחה שזכתה לבוז המגיע לה והשיח הקולנוע היה ביקורת אמנות אמיתית שביכרה בבירור, ללא שמץ של רלטיביזם וניהיליזם, את הראשון על האחרון. לשם כך חייבים למוטט את הפרויקט של האליטות ולזרוק אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, שמה מקומו הראוי. רק אז ניתן יהיה לבטל את כל הנזק. אך הכיצד מתחילים?
מדברים על השטן:
מיזם הג׳נוסייד התרבותי/השואה התרבותית המוצלח והנרחב ביותר בתולדות האנושות מריץ עתה בקרב טוקבקיסטיו ״סקר״ ״לקביעת״ ״עשרת הסרטים הטובים ביותר״ כי ״עם כל הכבוד לסייט אנד סאונד, אנחנו נקבע מה עשרת הסרטים הטובים בהיסטוריה״ ו״עכשיו תורנו להראות למבקרים האלה איך לעשות רשימה,״ בניגוד לזו שהם ״בחרו״ ״להגדיר״ ככזו ש״הרימה כמה גבות או אפילו יותר מזה.״ העילגות במקור וכל־הכבוד על הצניעות, המודעות־העצמית והענווה.
ה״רשימות״ ש״שיתפו״ הטוקבקיסטים שמה מביכות למדי, נפקדות מכל מידה של אישיות, אינדיבידואליות ומקוריות ולו־בקירוב והינן זהות זו לזו עד לרמה שנראות כמועתקות וכמשוכפלות אחת מהשנייה ומורכבות למעשה כמעט־לחלוטין מסרטי־ילדים מובהקים שאפילו אינם מנסים להסתיר את עובדה זו.
מתוך ניסיון לאזן את המצב, שלחתי שם בטופסיהם את רשימת עשר יצירות־המופת האמנותיות הכבירות ביותר בתולדות המדיום האמתית, ברם, אני בספק אם בכלל תאושר:
I). »Hitler, ein Film aus Deutschland« (Hans-Jürgen Syberberg, 1977);
II). »Melancholie der Engel« (Marian Dora Botulino, 2009);
III). “Dogville” (Lars von Trier, 2003)/“Manderlay” (Lars von Trier, 2005);
IV). “Nymphomaniac: Volume I” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume I – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013);
V). “The House That Jack Built” (Lars von Trier, 2018);
VI). ״הבורגנים״ (איתן צור, 2004/2003/2002/2001/2000);
VII). «Salò o le 120 giornate di Sodoma» (Pier Paolo Pasolini, 1975);
VIII). «Vase de noces» (Thierry Zéno, 1974);
IX). «Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα» (Νίκος Γεωργίου Νικολαΐδης, 1990);
X). “Savage Grace” (Tom Kalin, 2007).
עכשיו הם טוענים שמה ברצינות תהומית ש־«Jeanne Dielman, 23, Quai du Commerce, 1080 Bruxelles» המופתי מ־1975 ל־Chantal Anne Akerman – סרט מן המפורסמים והמוכרים בתולדותיו של המדיום הקולנועי שכל אדם בעל עניין וידע אלמנטריים ורודימנטריים בו צפה בו ומוקיר אותו ולרוב מן הסרטים הראשונים שאדם המתחיל את צעדיו הראשונים במדיום הזה צופה בהם – הינו בכלל ובעצם סרט זניח ש״הגיח משום־מקום.״ עוד ראיה לכך שאתרם של שונאי־הקולנוע הללו אינו ״אתר העוסק בקולנוע״ אלא בקומץ זניח ושולי של מותחני־פיצוצים/סרטי־ילדים הוליודיים ובידוריסטיים־מסחריים חסרי־חשיבות/ערך ותו־לא ושיחסו לרובו המוחלט של המדיום הינו שנאה יוקדת ודה־לגיטימציה.