הסרט הזה עם השם הקצת ארוך הוא טעם נרכש. לוקח זמן להסתנכרן אליו. לוקח זמן אפילו להבין מה המכניקה של הסרט הזה. זה הרי סרט בתוך סרט בתוך סרט. סוג של צ'רלי קאופמן בעברית. לוקח זמן להחליט אם אני אוהב את זה או לא. מבין את זה או לא. מתרגש מזה או לא. ואיכשהו, אחרי כרבע שעה-עשרים דקות אני חושב שכן, אני אוהב את זה.
כי דני רוזנברג, הבמאי-תסריטאי, שם את הנשמה שלו כאן. מאחורי הרבה דלתות והסתרות, שם נמצאת האמת. כי מה זה סרט קולנוע? זה שחקנים משחקים תסריט. זה במאי וצלם שמפרשים תסריט. אבל התסריט נכתב על ידי תסריטאי שחי באמת. והוא שואב את החומרים שלו מחומרים שקיימים באמת. והסרט שיוצא בסוף הוא עיבוד של האמת. אבל בדרך מאבדים חלק מהאמת. או שאולי דווקא אותו חלק מהאמת שלכאורה אנחנו מאבדים מתחדד, הופך להיות ברור יותר.
ומה שנשאר בסוף הוא חומר מצולם. סרט. גלעד זיכרון. ואולי זוהי המטרה של דני רוזנברג בסופו של דבר: להנציח את אבא שלו הגוסס לפני שהוא עובר מן העולם. וכל הסרט הזה הוא סוג של חיפוש אחרי האבא האמיתי שלו. הכועס והמאוכזב, כמו שהוא מוצג במציאות, ואולי גם זה המכיל והאוהב למרות הכול, כמו שמרק רוזנבאום (בהופעה נהדרת) מגלם אותו בסרט שבתוך הסרט. רוני קובן (ליהוק מפתיע) מגלם ברגישות נהדרת את הבמאי עצמו, ונועה קולר מגלמת את בת זוגתו. כולם כאן עושים עבודת קודש ממש, מתמסרים לחלוטין לחזונו של רוזנברג, לחיפוש שלו אחרי האמת של אביו. ולמרות שהכול, לכאורה, מצולם, הדמיון עובד כאן שעות נוספות. כמה סצנות יפהפיות כאן רק מתארות מה יצולם בעתיד, בסצנה דמיונית, וההתלהבות ממה שיקרה מידבקת. וכך יש כאן סרט על אבא, וסרט על במאי שמביים את אבא שלו, וגם את הסרט שהבמאי שבתוך הסרט מביים.בנוסף יש אינסרטים מהום מוביז, וסרטים שאני מניח שדני רוזנברג ביים עוד בהיותו ילד, מה שרק מוסיף לתשוקה לקולנוע כאן, והרבה אהבה אנושית באמצע.
חבל רק שאין כאן סוג של נראטיב שמושך את הסרט הזה קדימה. נכון, יש כאן מפגש עם גלריה של דמויות (במציאות ובדמיון הקולנועי), אבל אין מכניקה תסריטאית שתוליך את הסרט לכיוון מסוים (מלבד הכיוון למות האב, שברור כבר מן ההתחלה שיגיע, רק שאין ממש תחנות בדרך של המחלה הזאת). אז אני מבלה את כל משך הצפייה בכניסה אמוציונלית מאוד אל תוך נשמתו של הבמאי, שהוא גם גבר צעיר בתהליך היפרדות מאביו, אבל מבלי שאני אהיה במסע כלשהו, הסרט מאבד קצת מהדרייב שלו בחלק מהרגעים.
ועדיין, יש כאן כל כך הרבה השקעה יצירתית שהיא מעבר לעולם הקולנוע. לכולנו יש הורים. כולנו רוצים לזכור אותם בצורה מאוד מסוימת. והנה סרט על אדם שעושה בדיוק את זה – יוצר אנדרטה לאבא שלו שעבר מהעולם. והאנדרטה הזאת מלאת אהבה ומחשבה, דמיון ויצירה, והיא מערבת את כולנו באהבת המשפחה הזאת, שבה כולם חיים וכולם משחקים בעת ובעונה אחת. סרט יפהפה.
מחשבה אחת על “מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם: הביקורת”
רק לתקן את בת זוגתו. צריך להיות או בת זוגו או זוגתו.
——– איתן לאסתי: תודה על ההערה. עם זאת, בדקתי באקדמיה ללשון העברית, ומסתבר שגם "בת זוגתו" אפשרי ויש בו הגיון (כאן בלינק).
בנוסף יש אינסרטים מהום מוביז, וסרטים שאני מניח שדני רוזנברג ביים עוד בהיותו ילד, מה שרק מוסיף לתשוקה לקולנוע כאן, והרבה אהבה אנושית באמצע.
איתן 
רק לתקן את בת זוגתו. צריך להיות או בת זוגו או זוגתו.
——–
איתן לאסתי: תודה על ההערה. עם זאת, בדקתי באקדמיה ללשון העברית, ומסתבר שגם "בת זוגתו" אפשרי ויש בו הגיון (כאן בלינק).