חתונתה של רוזה: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Boda de Rosa)

קרה לכם שלא היה לכם חשק לקום בבוקר? שלא בא לכן ללכת לעבודה? שלא רציתם להכין ארוחת בוקר, לקחת את הילדים לבית הספר, לעבור במכולת לקנות חלב (כי הולך להיגמר), ועוד כל מיני מטלות שצריך, פשוט חייבים לעשות?

בטח שקרה. כולנו רוצים, ויותר מפעם אחת, פשוט לעזוב הכול ולנסוע לחופשה. אז הנה סרט על אחת ששוברת את הכלים ולא משחקת.

אני מחבב את איסיאר בויין. היא במאית ותיקה שמתעסקת בעיקר בתמות נשיות. הסרט הטוב והמפורסם ביותר שלה, לפני קרוב ל-20 שנה, התעסק בנושא האלימות במשפחה (חפשו את "קח את עיניי". סרט מצוין). סרטה האחרון (למעשה, הלפני אחרון. מאז "חתונתה של רוזה" היא הספיקה לביים עוד אחד) נוגע גם הוא לסיפור של אישה, ובהתאם לגיל שבו נמצאת בויין (היא בת 55), גיבורת הסרט שלה גם היא כבר לא צעירה, וזה כבר לזכות הסרט הזה, שהרי הרבה נשים מספרות שהמין היפה מגיע עם תאריך תפוגה, ואין הרבה ייצוג לנשים קצת יותר בוגרות באמנות המודרנית.

ובכל זאת, "חתונתה של רוזה" הוא סרט שעם כל הכוונות הטובות שלו הוא יצירה לא מאוזנת, קצת טיפשית אפילו, ועם זאת, יש בו משהו שמציל אותו והופך אותו לסרט ראוי לצפייה, למרות החסרונות.

איסיאר בויין מתארת בסבלנות את החיים שמכבידים, מאוד מכבידים, על רוזה, גיבורת הסיפור בת ה-45. ואז היא פשוט עוזבת. היתרון הגדול של הסרט הוא דווקא החוסר שלו בצעקה. המעשה הקיצוני הזה לא בא מתוך מרד מתריס. קנדלה פניה, שתהיה בריאה, היא בעיניי אחת מהשחקניות הכי אנדר-רייטד בעולם. אולי בגלל שהיא חוסה בצלן של כוכבות גדולות ממנה, מה שלא אומר שהיא לא שחקנית טובה לפחות כמו פנלופה קרוז, אם לא יותר (אנשים לא ממש זוכרים, אבל גם פניה השתתפה ב"הכל אודות אימא" הנפלא של אלמודודבר, למשל). קנדלה פניה משתפת כאן פעולה ולא בפעם הראשונה עם איסיאר בויין. פניה הולכת עם בויין עוד מסרטה הראשון, ?Hola, ¿estás sola מאמצע שנות ה-90. היא גם השתתפה באותו סרט מפורסם של בויין, "קח את עיניי", וגם ב"נסיכות"  המרגש, על חייהן של יצאניות (בבימויו של פרננדו ליאון דה אראנואה. הסרט האחרון שלו אמור להגיע לישראל בקרוב). ב"חתונתה של רוזה" פניה מרגשת מאוד, ובעצם מחזיקה את כל הסרט על כתפיה, דווקא באנדרסטייטמנט שלה. כל העולם שמסביבה חי בכאוס, והיא מחליטה לשבור ולעבור למקום אחר. פשוט לעזוב. בלי צעקות. בלי בכי. הכול בנועם. בשקט. פעולה נחושה ואסרטיבית, בלי דרמות גדולות. ודווקא בדרך הזאת פניה מקרבת את הדמות הזאת אלי, גורמת לי להאמין לה.

כי כל מה שמסביב הוא הבלגן של הסרט הזה. כל שאר הסרט משחק בקומדיה מטורפת, והיא משחקת בדרמה עדינה חמה ואנושית. הסרט הרי מספר על החתונה של רוזה עם…עצמה. רעיון קצת מטופש, שהיה אולי יכול להחזיק קומדיה מטורפת, ובויין, אכן, מנסה לעשות כאן קומדיה שכזאת, בעזרתם של כל הצוות שמסביב (בניצוחו של סרג'י לופז הותיק והאהוב, שלצערי נראה כאן קצת מבולבל. הוא אכן מנסה לשחק בקומדיה, אבל בויין מושכת לכיוון הדרמטי יותר, והסרט מאבד כיוון).

הסרט מצולם בצבעים חמים, ופניה מרגשת ומושכת אותי פנימה אל תוך החיים שלה, אבל כל מה שמסביב צעקני, מגוחך, וולגרי אפילו, וחוסר האיזון בין הקומי לדרמטי כאן, ויותר מכך, בין הבלגן החיצוני לשקט הפנימי של הדמות הראשית הופכים את הסרט הזה ליצירה מפוספסת. ראיתי כמה סרטים של בויין בעבר. יש לה באמת רצון לדבר על החוויה הנשית של העולם הזה, וגם כאן היא עושה את זה, אבל ברגעים ארוכים ב"חתונתה של רוזה" הדיבור הזה טובע בשאון של החיים שעובר כאן כמוגזם לצורך הקומי, ולא כמשהו מציאותי שממנו הדמות הראשית אכן יכולה לברוח.

וכך יוצא שהאישה המרכזית בסרט הזה (וגם פאולה אוסרו, בתפקיד הבת שלה) אכן קורסות תחת הלחץ של החיים, והן מרגשות בהציגן ביושר את אותו לחץ, אבל התיאור של הלחץ הזה על ידי כל גלריית הדמויות שמסביב עשוי בצורה מוגזמת הלוחצת חזק מדי לכיוון הקומי, והסרט יוצא מאיזון. יש רגעים מעטים שבהם הקומדיה אכן עובדת, אבל ברוב הזמן הסרט אולי מעלה חיוך, אבל לא מספיק מצחיק, והניסיון הקומי המגושם הזה מפריע לי לחוות את הדרמה של הדמויות הראשיות.

ניסיון יפה, הסרט הזה, בעיקר בגלל הכוונה והשחקנית הראשית, אבל צריך לבוא מאוד סלחנים לאולם הקולנוע.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il