בידיים של אנני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Annie Colère)

החבר שלך יודע?

…אין לי חבר…

יש משהו מאוד מטעה בכל הפרסום והשיווק של הסרט הזה. כשראיתי את הטריילר חשבתי שמדובר במעין דרמה חלבית על הפלות. מעין גרסה צרפתית של "תתקשרי לג'יין" האמריקאי מהשנה שעברה. חשבתי שזה יהיה סרט שמתחפש לסרט חשוב על מאבק פוליטי של נשים כדי לאפשר זכויות על הגוף (או במילים אחרות: לאפשר הפלות), אבל למעשה הוא יהיה סרט שטחי ואפילו מקומם. לסרט אפילו קוראים (במקור) "אנני הכועסת". כלומר – זה אמור להיות סרט על אישה שנלחמת בשיניים על זכותה להפיל הריון.

זה מה שחשבתי שיהיה.למעשה מדובר בסרט עדין מאוד, מרגש מאוד, אנושי, חם, מזמין. סרט שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע על משמעות הקיום הנשי בעולם הזה (הסרט מתרחש בשנות ה-70, אז מפתה לומר: הקיום הנשי בימים ההם, אבל הסרט חדש, מעכשיו, אז כנראה גם בזמן הזה). אישה שנכנסת להריון לא מתוכנן, הריון שהיא רוצה, צריכה, חייבת להפסיק, היא אדם במצב קטטוני. מכונסת בעצמה. חושבת רק על זה. במצב חרדתי קיצוני. מפוחדת מהסביבה. והנה יש כאן סרט על קבוצה של נשים שעוזרות לאלו שנקלעו למצוקה מאוד מסוימת. עוזרות להן לעשות את ההפלה, וגם מקשיבות, תומכות, יודעות בדיוק מה לומר, ועל אילו שאלות לענות. יודעות לעזור בעצם השירות הזה שהן נותנות (ביצוע ההפלה), וגם במתן תמיכה נפשית אינטנסיבית. החלק הזה בסרט (החלק שתופס את רוב זמן המסך) מרגש מאין כמותו. יש כאן הבנה של בלנדין לנואה, הבמאית-תסריטאית, לנפשה של אישה באופן כללי, ולנפש האדם הנשי במצב מאוד מסוים. וכך, למשל, הדיאלוג בתחילת הפוסט הזה הוא דיאלוג שמופיע בסרט, ולא צריך לומר יותר מזה. רק חיבוק וקבלה ללא תנאי. יש לה תינוק למרות שאין לה בן זוג. לא צריך להסביר. צריך רק להרגיש את העזרה ואת האהבה החמה שהנשים האלו מעניקות.

וכך הסרט הזה מתחיל עם אישה אחת שזקוקה להפלה, ואז הסרט עובר איתה בקצב איטי את כל השלבים עד לסצנת ההפלה המאוד מרגשת (כולל היחס האישי שמנסה בכל דרך להקל על המצוקה), ואז, אותה אישה הופכת לאט לאט לבורג מרכזי באותה תנועה שעוזרת לנשים אחרות. אמנם באיזשהו שלב הסרט הופך להיות קצת קטלוג בלתי נגמר של סבל, מעין סרט נע של נשים במצוקה מתגברת, משהו שלרגעים מאבד את האנושיות והופך לתעשייה, אבל בלנדין לנואה יודעת לשמור על רגעים ארוכים של הבנה אנושית של החוויה הנשית של העולם, והחום המרגש מנצח את הכול כאן.

אני? לא ממש מתעניינת בפוליטיקה

המשפט הזה, בווריאציה כזאת או אחרת, נאמר בסרט בשלב מאוד מוקדם. וזה קצת מוזר שבסרט כזה, שאמור לספר על אישה שהתודעה הפוליטית שלה מתעוררת כשהיא חווה את המצב הנשי בעולם, גיבורת הסרט לא ממש מתעניינת בפוליטיקה. לא בהתחלה, וגם לא בהמשך. למעשה, למשך חלק גדול מהסרט, כל מה שקשור לפוליטיקה נדחק הצידה, מהווה חלק משני מאוד מהסיפור, ומבחינה תסריטאית לא ממש מפותח. אין כאן מעקב אחרי המאבק לחקיקת החוק הרלוונטי, ואין ממש ויכוחים פוליטיים (ומה שיש הוא שטחי ולא ממש נתמך בכל סיפורי הנשים שאנו רואים לכל אורך הסרט). יש כאן סרט שבחלקים הפוליטיים שלו ממש כושל בהעברת הנראטיב (במשך חלק גדול מהסרט חשבתי: אין כאן בכלל אנטגוניסט, באדגאי, מישהו שמאמין בכוח הפוליטי ו/או הדתי של ההתנגדות לזכות להפלה), וכשיש ויכוח עם גבר על כל הפעילות הזאת, נדמה שהוא תלוש ומגיע משום מקום (וחוזר לאותו שום מקום שממנו הוא בא). כל הזמן מזכירים שמה שהן עושות מנוגד לחוק, אבל אף פעם אין תחושת סכנה שעוד רגע הן יכנסו לכלא או שמישהו יתבע אותן בבית משפט.ואולי רק בסוף מתברר למה זה ככה: כשהחוק עובר סוף סוף, יש דיון מעניין על מה שיקרה עכשיו. אולי אפשר לפרק את כל קבוצות התמיכה האלו. אבל אז גיבורת הסרט אומרת: זה לא רק הידע הרפואי של איך בדיוק לעשות הפלה. מדובר גם בטיפול הנפשי, בתמיכה הנשית שכל אחת מקבלת במצב הקשה שבו היא נמצאת. בתי החולים שיבצעו את ההפלות יעשו את העבודה (כנראה. גם זה בספק), אבל האם הם ידעו לתת את התמיכה הנפשית שכל אישה צריכה?

על זה הסרט. על החוויה הנשית של העולם. וככזה הוא אינטליגנטי, ומבין, ועמוק, ומאוד מרגש. יש כאן כמה חוטי נראטיב (בעיקר הפוליטיים, אבל לא רק) שנשארים לא מפותחים, אז הסרט הזה הוא לא מה שהטריילר הבטיח לכם, אבל טוב שכך. הוא הרבה יותר טוב מזה. "בידיים של אנני" מכניס אותי אל תוך עורה של אישה בעולם הזה, וכל מי שבאמת יקשיב למה שלנשים האלו יש לספר, יצא מההקרנה אדם טוב יותר. סרט לא מושלם, אבל יפהפה, מרגש, ומאוד מעניין.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il