פסטיבל קולנוע צרפתי: הילד השישי

(שם הסרט במקור: Le Sixième Enfant)

משפחה צוענית שמצבה הכלכלי לא מהמשופרים עומדת לפני לידה של הילד השישי. הם מרגישים שהם לא יוכלו לעמוד בלחצים הכלכליים והנפשיים הכרוכים בגידול ילד נוסף, ומבקשים (תמורת כסף) למסור את התינוק שייוולד לזוג עורכי דין שאינם יכולים להביא ילדים לעולם בכוחות עצמם.

לי זה נשמע כמו דרמה סוחטת דמעות נצלנית וקשה לצפייה. למעשה, במאי הסרט, לאופולד לגראן, שזהו סרטו הראשון, נמנע ככל יכולתו מלחיצה ברוטלית על בלוטת הדמעות. לגראן שומר על טון ענייני לכל אורך הסרט, מבקש לתאר את הפעולות של הדמויות שאחריהן הוא עוקב, מבלי להתעכב על תפניות דרמטיות מאולצות יותר או פחות. הסרט אכן מרגש, אבל הוא מרגיש מציאותי, פשוט, לא מתלהם. וזהו היתרון שלו. כמו גם החיסרון שלו.

גם אתכם דופק הממסד?

פפפ, כן, ואפילו יותר ממה שאתה חושב

השכונה הצוענית מתוארת בסרט הזה בכל עליבותה, אבל ז'ודית שמלה ודמיאן בונאר, בתפקיד זוג הצוענים פלוס חמש ועוד אחד בדרך, עושים עבודה נטורליסטית, שקטה, ומגלמים את הצוענים כאנשים שהפנימו את מצבם תחת יחס מזלזל ואפילו גזעני של הסביבה, ומנסים בכל זאת להסתדר בחיים. מהצד השני, שני עורכי הדין, בגילומם של בנז'מן לאוורן (שמתחיל לצבור קילומטראז' מכובד מאוד בקולנוע הצרפתי, ותמיד נעים לראות אותו על המסך) ושרה ז'ירודו (לטעמי, המרכז הרגשי של הסרט הזה) – גם הסביבה שלהן מתוארת בדקדקנות – הבית העשיר שלהם, ההשכלה הרחבה שלהם, העבודה, השפה. אבל גם העשירים סובלים מתהליכי הממסד המסורבלים שמכבידים על מר וגברת צרפת במקום להקל. ברגע מרגש במיוחד בסרט מתארת עורכת הדין את הקשיים שלה כאישה בעולם, גם אם נדמה לנו שהכול ממש בסדר בחיים שלה.אבל גם אם הסרט הזה משתדל לשמור על הוגנות ולתאר בענייניות לא נצלנית את המצב של שני הקצוות האלו של החיים, עדיין חסר לי הקונפליקט של האנשים מול הממסד. כל הקונפליקטים כאן הם מוסריים, של האנשים מול עצמם. האם מותר לקנות תינוקות. האם זה לא חטא מול אלוהים (המשפחה הצוענית דתייה, העשירים חילוניים. זה מופיע בסרט כהערת אגב, ועדיין, מוסיף למשקל הכללי של ההתלבטויות), וכמובן, האם זה לא חוקי. ברור שזה לא חוקי, אבל אין כאן בכלל התעסקות עם הצד השני, הצד של אלו שחוקרים ועוקבים ואוכפים. אין תחושה של סכנה, ואין ייצוג לאותו ממסד שכל תהליכי האימוץ או ההפריה שלו כל כך מסורבלים עד שהם מכבידים מאוד על כל אדם, כל אישה, מכל מעמד חברתי, עד שהם נדחפים לעשות מעשים קיצוניים. אין ייצוג לממסד ב"ילד השישי", וכך הסרט הזה יפה והוגן, ונמנע מלהיות דרמה סוחטת דמעות, ועם זאת הוא מרגש, ובאותה נשימה, הסרט הזה מאבד מהכוח שהיה יכול להיות לו כי חסר צד שלישי לסרט הזה, הצד שמתעמר (בכוונה או שלא בכוונה) באנשים הפשוטים.

אני יכול רק לדמיין מה קן לואץ', למשל, היה עושה מהסרט הזה. לואץ', סביר להניח, היה תוקף בחמת זעם את הממסד, נותן לו פנים ושם שבהם יוכלו הגיבורים לחבוט. לגראן נמנע מלעשות את זה, וזה מונע ממני כצופה סוג של קתרזיס. ועם זאת, עם החיסרון הזה שלו, ועם היותו סרט קטן במודע, זהו סרט יפה ומרגש, מעורר מחשבה ועשוי בכישרון (של במאי ושל צוות השחקנים), צפייה מעניינת ומרגשת, גם אם לא שלמה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il