זה לא סרט. זה סדרה של סקצ'ים בלתי נגמרת. מעין תכנית מערכונים בסגנון היהודים הצרפתים באים. סצנה אחר סצנה אחר סצנה שלא ממש קשורות אחת לשנייה, רק עם אותם שחקנים. וגם הסצנות עצמן הן לא יותר מאשר משובת נפש. לא דרמה. לא קומדיה. בלי דמויות.
אני מניח שולריה ברוני טדסקי, שהיא שחקנית אהובה, ניסתה כאן, בכובעה כבמאית ותסריטאית, לשחזר את התקופה שבה היא עצמה למדה משחק. וזה אפילו נאמר ממש בסרט – המחזה שנבחר ע"י הבמאי כדי לעשות עליו חזרות ולאחר מכן להעלות אותו על הבמה הוא מחזה שצ'כוב כתב כשהוא עצמו היה צעיר, כי כל הסטודנטים למשחק גם הם צעירים. אבל אין כאן אנשים. אין כאן דמויות.כי טדסקי מאוד מגזימה כאן. הכול מצולם בצבעים מוגזמים. כמעט הכול מלווה עם פס קול מוסיקלי. אין כמעט רגע שקט כאן. הכול מאוד אנרגטי, מאוד סוער. כול הזמן. למעשה, הסרט הזה כול הזמן נותן לי הרגשה של להמשיך לקרוא ←
כי טדסקי מאוד מגזימה כאן. הכול מצולם בצבעים מוגזמים. כמעט הכול מלווה עם פס קול מוסיקלי. אין כמעט רגע שקט כאן. הכול מאוד אנרגטי, מאוד סוער. כול הזמן. למעשה, הסרט הזה כול הזמן נותן לי הרגשה של להמשיך לקרוא 
איתן 