פסטיבל קולנוע צרפתי: די כבר עם השקרים שלך

(שם הסרט במקור: Arrête avec tes Mensonges)

זה לא היה אמור להיות סרט שאני אוהב. סיפור על סופר מפורסם שחוזר לכפר הולדתו אחרי הרבה שנים שלא היה שם, והנוסטלגיה תוקפת אותו. בפלאשבקים. הו. יש משהו מיושן בתקציר שכזה. אבל, מסתבר, הסרט הזה הוא אחד היפים ביותר שראיתי בחודשים האחרונים. לא פחות. סרט עדין, צנוע, שקט, שטומן בתוכו כאב גדול, וגם שיעור קטן לחיים.

שם היצירה הזאת מוסבר בגוף הסרט: אימא של הסופר הייתה נוהגת לומר לו להפסיק להמציא סיפורים, להפסיק לשקר, אבל הוא המשיך, והפך לסופר מצליח. אבל הסרט הזה יוצא הרבה מעבר לתחום יצירת האמנות. זהו סיפור על שני אוהבים. אהבת נעורים סוערת. אהבה שיכולה להיחשב, בעיניי אנשים מסוימים, אסורה. אהבה שכזאת יוצרת בידוד חברתי. בדידות איומה. צורך להתגנב, לשמור בסוד, לא לחגוג את הרגש הנפלא הזה. הסרט הזה, בסופו של דבר, קורא לנו ללכת עם האהבה שלנו. להיות אמיצים, לא לפחד לאהוב גם כנגד המוסכמות, להפסיק לשקר לעצמנו.אני מודה ששילוב הפלאשבקים בסיפור המרכזי לא עשוי בדרך מתוחכמת מדי, אבל זהו חלק מהמנגנון של הסרט הזה. ובכלל, יש בכך איזושהי דרך של מבט מבוגר, מפוכח, באהבת נעורים סוערת. גם כשקורים דברים מרגשים, מגלים סודות בהווה של הסרט, הכול נעשה בשקט, בלי צעקות, בלי לצאת מגדרך. הכאב נחווה כמכה שקטה אל הבטן, הדמעה יורדת לאיטה, ואיכשהו ממשיכים. בכל זאת. יש איזושהי קבוצה של א