אני מודה ששילוב הפלאשבקים בסיפור המרכזי לא עשוי בדרך מתוחכמת מדי, אבל זהו חלק מהמנגנון של הסרט הזה. ובכלל, יש בכך איזושהי דרך של מבט מבוגר, מפוכח, באהבת נעורים סוערת. גם כשקורים דברים מרגשים, מגלים סודות בהווה של הסרט, הכול נעשה בשקט, בלי צעקות, בלי לצאת מגדרך. הכאב נחווה כמכה שקטה אל הבטן, הדמעה יורדת לאיטה, ואיכשהו ממשיכים. בכל זאת. יש איזושהי קבוצה של אמריקאים שמסתובבת בין הרגלים של כולם כאן, ותפקידה הוא להכריח את כולם בכל זאת לשחק את המשחק של החיים היומיומיים והשגרתיים למרות שקורים כאן דברים משני חיים. דברים מרגשים. ובכל זאת, צריך לעמוד במטלות היום-יום.
איתן 
סרט קסום ונפלא מבוסס על ספרו של פיליפ בסון.בספר יש דגש חזק על הכאב והמחיר הכבד המסביר את הוויתור על אהבת הנעורים )המחויבות לחווה, לערכי המשפחה,ליכולת להתפתח מחוץ לנוף ילדות והכאב החד שבפרידה .סיפור המחצבה,והדימוי המניפולטיבי בצילום שמתואר בספק אחרת .היה כדאי להזכיר את זה בביקורת .בהערכה