פסטיבל קולנוע צרפתי: נשות הכיכר

(שם הסרט במקור: Les femmes du Square)

כשאני בא לדבר על "נשות הכיכר", נקודת הייחוס שלי היא "מחוברים לחיים". מההשוואה הזאת, "נשות הכיכר" לא יוצא טוב.

בשני הסרטים יש ניסיון להראות אנשים שחורים מהמעמד הלא מאוד גבוה הולכים לעבוד אצל האדם הלבן ההו-כה-עשיר, ומסתבר שחכמת החיים נמצאת במקום הלכאורה פחות צפוי. אבל מכאן נפרדות דרכי שני הסרטים האלו.

כי ב"מחוברים לחיים" היה את סיפור הידידות שהתפתחה בין שני הגברים השונים כל כך ההם. ידידות אמת. כאן, ב"נשות הכיכר", יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים. הנשים השחורות טובות, והלבנים רעים. חלוקה דיכוטומית שטחית חסרת מורכבות אנושית שתוסיף גם את הממד הרגשי. אין בכלל ניסיון לגרום להתקרבות (רק אולי עם הילד של הלבנה, אבל גם שם זהו סיפור משני, ואין לו מספיק בשר תסריטאי)."מחוברים לחיים" הזניק את הקריירה של צמד הבמאים אריק טולדנו ואוליבייה נקש. מאז הם עשו כמה סרטים, ועם כל סרט שלהם אני מתאהב בהם יותר (הם קצת נעלמו לנו בשנים האחרונות. הם היו עסוקים בבימוי הגרסה הצרפתית של "בטיפול". השנה הם יחזרו לקולנוע. אני סקרן מאוד לראות מה הם יביאו). אני מניח שזה לא יהיה ניחוש פרוע לומר שז'וליאן רמבאלדי, הבמאי של "נשות הכיכר", לא יגיע למעמד של כוכבות כמו של צמד הבמאים של "מחוברים לחיים". חסר כאן חוש ל