פסטיבל קולנוע צרפתי: נשות הכיכר

(שם הסרט במקור: Les femmes du Square)

כשאני בא לדבר על "נשות הכיכר", נקודת הייחוס שלי היא "מחוברים לחיים". מההשוואה הזאת, "נשות הכיכר" לא יוצא טוב.

בשני הסרטים יש ניסיון להראות אנשים שחורים מהמעמד הלא מאוד גבוה הולכים לעבוד אצל האדם הלבן ההו-כה-עשיר, ומסתבר שחכמת החיים נמצאת במקום הלכאורה פחות צפוי. אבל מכאן נפרדות דרכי שני הסרטים האלו.

כי ב"מחוברים לחיים" היה את סיפור הידידות שהתפתחה בין שני הגברים השונים כל כך ההם. ידידות אמת. כאן, ב"נשות הכיכר", יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים. הנשים השחורות טובות, והלבנים רעים. חלוקה דיכוטומית שטחית חסרת מורכבות אנושית שתוסיף גם את הממד הרגשי. אין בכלל ניסיון לגרום להתקרבות (רק אולי עם הילד של הלבנה, אבל גם שם זהו סיפור משני, ואין לו מספיק בשר תסריטאי)."מחוברים לחיים" הזניק את הקריירה של צמד הבמאים אריק טולדנו ואוליבייה נקש. מאז הם עשו כמה סרטים, ועם כל סרט שלהם אני מתאהב בהם יותר (הם קצת נעלמו לנו בשנים האחרונות. הם היו עסוקים בבימוי הגרסה הצרפתית של "בטיפול". השנה הם יחזרו לקולנוע. אני סקרן מאוד לראות מה הם יביאו). אני מניח שזה לא יהיה ניחוש פרוע לומר שז'וליאן רמבאלדי, הבמאי של "נשות הכיכר", לא יגיע למעמד של כוכבות כמו של צמד הבמאים של "מחוברים לחיים". חסר כאן חוש לדרמה. אין בנייה הדרגתית של מתח. למשל: כבר בהתחלה אנחנו מבינים שלדמות הראשית אין הרבה כסף. במקום לבנות כמה וכמה סיטואציות שידרדרו את מצבה של הדמות לכדי ייאוש, ורק אז לפנות לצעד לא שגרתי – ללכת לעבוד כמטפלת למרות שאין לה ניסיון בזה – רמבאלדי נותן לזה סצנה וחצי, ומיד אחרי זה שובר והולך הלאה. שיטת העבודה הזאת חוזרת אין ספור פעמים בסרט – חוסר בסבלנות ובנייה לקויה של דרמה.

ובנוסף יש את איי האידרה. לפני כמה שנים ראיתי את האידרה לראשונה בסרט קולנוע, ומאוד התרשמתי מהאנרגיה הסוחפת שלה. זה היה בסרט שנקרא "סה לה וי", בבימויים של…נקש וטולדנו. כאן, ב"נשות הכיכר", האידרה מגלמת דמות עם חוצפה, עם גישה לא שגרתית לחיים, דמות שיוצאת לטרוף את החיים, ולא מחכה שהחיים יגיעו אליה. איכשהו, נדמה לי שהאידרה מגלמת את הדמות הזאת עם עייפות חומר מסוימת. הגוף שלה מרגיש כבוי, ומתעורר לחיים רק כשהיא מוציאה לפועל תכנית משוגעת. בשאר הזמן היא כאילו משדרת לי: אני עייפה, עזבו אותי, תנו לי לישון. שאר השחקנים משתדלים מאוד לשמור על שטף הסיפור (בעיקר מוסיף רגש ילד קטן ונוגע ללב בשם וידל ארזוני), אבל גם הם לא יכולים לעמוד בפני פיתולי תסריט שחלקם משרים הרגשה מלאכותית, כאילו ברור שזה סרט, ולא סיפור שיכול להתקיים במציאות ("מחוברים לחיים", להזכירכם, הוא עיבוד קולנועי של סיפור אמיתי. ב"נשות הכיכר", בשלב מוקדם מאוד יש התחזות קומית לעורכת דין. כשמגיעים למזימת יום ההולדת, זה כבר פיתול תסריטאי מופרך מדי).

אני מודה ש"נשות הכיכר" הוא לא סרט רע. יש בו לב במקום הנכון, וקצב האירועים מהיר מספיק כדי לשמור את העניין שלי בסרט. תיאור אי הצדק כלפי המעמד הנמוך, סטראוטיפי ככל שיהיה, בכל זאת יש בו כנות מסוימת. אבל יש ב"נשות הכיכר" יותר מדי חסרונות מכדי באמת להתרגש מהסיפור הזה ומהדמויות האלו. עם כל הרצון הטוב, איי האידרה היא לא עומר סי. והסרט הזה הוא לא "מחוברים לחיים". רחוק מכך.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il