ננה סופרסטאר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Neneh Superstar)

הסרט הצרפתי הזה, שאינו סרט מצויר, מופץ בישראל בגרסה המקורית וגם בגרסה מדובבת לעברית, מה שאומר שהמפיצים של הסרט בארץ רואים בו סרט המכוון לאנשים צעירים יותר, או בשפה מכובסת יותר, סרט "לכל המשפחה". לאחר שצפיתי בסרט אני מבין את ההחלטה הזאת, ועם זאת, גם מבוגרים יכולים לשאוב הנאה מהסרט הזה.

כי, מצד אחד, מדובר בסרט שטחי לחלוטין. סרט שכאילו מכוון מראש לילדים ובני נוער שעדיין חסרי ניסיון בעולם, עדיין לא יודעים לזהות גזענות ממוסדת, אז הם מקבלים גזענות בוטה ישר לפנים. גזענות, הרי, לא נחשבת מנומסת או מקובלת, אז בכדי בכל זאת לקיים אותה משתמשים הגזענים בכל מיני תכסיסי הסתרה והטעיה. כמו שראינו, למשל, ב"תברח" של ג'ורדן פיל: האבא של הבחורה אפילו אומר: אם הייתי יכול, הייתי בוחר בברק אובמה לכהונה שלישית! אבל במחשכים הוא פועל כדי לקיים את הגזענות שהוא מאמין בה. ב"ננה סופרסטאר", הגזענות היא על השולחן בלי אפילו לנסות להתחבא. זה מופיע כבר בסצנה השנייה בסרט, בה מתכנסת ועדת הקבלה של בית ספר לריקוד כדי לדון האם לקבל את הילדה השחורה אל ממלכת התרבות הלבנה.

בכלל, "ננה סופרסטאר", תסריטאית, הוא סרט חסר תחכום באופן קיצוני. הילדה שחורה, בית הספר לבן, הן לובשות לבן, ומדברות על שלגיה (בצרפתית זה אפילו בולט יותר. שלגיה זה Blanche Neige – לבנה כשלג, בתרגום מילולי), והדיאלוגים חסרי כל סאבטקסט – מתקיימים דיונים שלמים על התאמתה של הנערה השחורה לבית הספר הלבן. האבא תומך ללא סייגים, האימא אוהבת אבל מתנגדת. לכל אחד צבע משלו, אחד ויחיד ללא צבעי ביניים.ומצד שני, הסרט הזה בכל זאת עובד. והוא חי בגלל שתי השחקניות הראשיות שלו, שבכל זאת מוסיפות עומק במקום שבו התסריט שטוח. האחת היא השחקנית הראשית, אחת בשם אומי ברוני גארל. כפי שכתבתי על סרטי ריקוד אחרים בעבר, אני לא מבין בריקוד, לא אוהב ריקוד, ואפילו די מתעב ריקוד. אבל אני כן מסוגל להעריך ולהתרגש מבני אדם שמסורים בכל מאודם למשהו, גם אם זה ריקוד. והילדה הזאת, אמנם אומרת את הדיאלוגים הלא מאוד מתוחכמים שנכתבו לה בתסריט (ריקוד זורם לי בוורידים! זה משפט שממש נאמר בסרט), אבל גברת גארל הצעירה אכן מצליחה להעביר לי את התשוקה שלה לריקוד. את ההרגשה שהריקוד הוא ביטוי גופני ייחודי של הנפש שלה. ברגעים שמחים ועצובים, בהתעלות ובאכזבה, זהו הריקוד שמדבר במקומה. אני לא ממש מבין אם הבלט שלה נכון או יפה, אבל המסירות שלה לריקוד (בעיקר, אגב, בקטעים הלא קלאסיים, ההיפ-הופיים יותר) סוחפת ומרגשת גם ללא מילים.

אבל זאת בעיקר מאיוואן שמחזיקה את הרגש שלי חי בסרט הזה. כבר למדתי לאהוב ואפילו להעריץ את מאיוואן כבימאית מצוינת (מאוד אהבתי את "פוליס", "מלך שלי" ו-ADN, שלושה סרטים נהדרים שביימה בעשור האחרון), וגם ראיתי אותה מופיעה באותם סרטים בתפקידים קטנים, אבל כאן היא לוקחת לעצמה תפקיד שעל הנייר כתוב כקלישאה, ונושפת בו חיים מרתקים. כמו הדמות שלה בסרט, גם מאיוואן עצמה ממוצא צפון אפריקאי. גם הדמות שלה בסרט סבלה מאפליה ומגזענות מהחברה הצרפתית המערבית המודרנית. הדרך שלה (של הדמות שלה בסרט) להתמודד עם זה היא למחוק את הזהות הקודמת שלה ולהתמסר טוטלית לצרפתיוּת המערבית הלבנה. למחוק את המוצא של צרפת השנייה ולהשתייך לצרפת הראשונה. ולכן היא גם כל כך קשה עם הילדה הזאת, שמגיעה מרקע דומה לשלה. למעשה, היא לא רק קשה, אלא ממש אכזרית, ברוטלית אפילו, וזה רק מתגבר ככל שהסרט מתקדם. ומאיוואן, ביציבת גוף קשיחה, אבל עם פנים שמצליחות, למרות הקושי, להסגיר שיש שם משהו מאחורי הרוע כביכול, שזה לא מגיע ממקום שטחי, אלא ממקום של התמודדות שלה עצמה עם אנטגוניזם.

וכך תסריט לא מאוד מתוחכם ששם את הגזענות באופן בוטה על השולחן (ובכך פונה באופן מודע לצופה הלא מנוסה) מקבל בכל זאת חיים בזכות שתי שחקניות שבונות כאן כמעט דו קרב של חיים ומוות (לרגעים התפעלתי איך ילדה צעירה מאוד משתווה למאיוואן – שחקנית מנוסה עם רקורד מוכח). סרט לא מאוד עמוק, אבל יפה ומרגש בכל זאת.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s