אייר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Air)

אני באמת לא ממש מבין את הסרט הזה. להרגשתי, מדובר על סרט נישה. מי שמבין כדורסל, אוהב, אוהד, מכיר שמות של שחקנים, קבוצות, יודע היסטוריה, תוצאות בעל פה – הסרט הזה הוא בול בשבילו. כל השאר (ואני ביניהם) – אני לא כל כך מבין מה המשיכה בסרט שכזה.

מלבד בן אפלק ומאט דיימון. הם הרי חברים. מאז אותה זכייה איקונית באוסקר – הם חברים. וכל רגע שלהם על המסך ביחד – תענוג לחוות את החברות הזאת. ובכלל – הם מכירים את הביזנס הזה שנקרא שואו. מה שנקרא באנגלית – אינסייד אאוט. והם מביאים לכאן גלריה של שחקנים שיודעים את העבודה, יותר מכך, יודעים את הערך של עבודת צוות. גם בקולנוע. וכל אינטראקציה ביניהם היא תענוג. לא בגלל שאני מבין על מה הם מדברים (בדרך כלל אני לא ממש מבין), אלא בגלל שאני חווה כאן איזשהו תענוג של השחקנים לשחק בינם לבין עצמם את המשחק הזה שנקרא שואו. במיוחד אהבתי את סצנת הקללות בין כריס מסינה לבין מאט דיימון. כיף לא נורמלי. כשויולה דיוויס נכנסת לעסק, זה מאוד מרשים. וג'ייסון בייטמן נותן מעצמו גם הוא. "אייר" הוא כמו צפייה בהתכנסות של חברים ותיקים שמבלים ערב כיפי ביחד, והכיף עובר הלאה אלי באולם הקולנוע, גם אם אני לא מבין על מה לעזאזל הם מדברים.אני יודע מי זה מייקל ג'ורדן. אני גדלתי בשנות ה-80. אני זוכר את התקופה. וצריך לומר גם שמאט דיימון, שמוביל את הסיפור כאן, סוחף אותי לתוך הרפתקה, גם אם אני לא ממש מבין את הפרטים העסקיים שלה. אני כן מבין שמדובר כאן באדם שהולך אחרי התשוקה שלו למקומות שבהם הוא מוכן להמר על החיים שלו. אם העסקה הזו תיכשל – אין לו עבודה, אין לו כסף, אין לו אוכל. והוא בכל זאת הולך על זה. הוא כל כך הולך על זה עד שלרגעים הרגשתי שהוא מנהל את החברה, למרות שהתפקיד הזה, באופן רשמי, שייך לדמות של בן אפלק. ויותר מכך – מדובר כאן על עסקה ש(מסתבר)תשנה את פני הכדורסל לנצח. עסקה שתדאג קודם כל לשחקנים, ואחר כך לסוכנים שלהם. ומצד שני – כשבני משפחת ג'ורדן מגיעים לפגישות עסקים – הם מגיעים בלימוזינה. האם הם באמת צריכים כל-כך הרבה כסף?

מייקל ג'ורדן בעצמו לא ממש נוכח בסרט הזה. לרגעים ההתחמקות מלתת לו קול ופנים הופכת מגוחכת. אני מניח שלבן אפלק היו מחסומים משפטיים שמנעו ממנו להשתמש בדמותו של ג'ורדן באופן אקטיבי, אבל הוא לא הצליח למצוא דרכים דרמטיות סבירות כדי לעקוף את המכשול הזה. בנוסף, אפלק פשוט זורק על המסך אינספור אינסרטים חדשותיים, והרבה מוסיקת אייטיז כדי לאפיין את התקופה. לא משנה איזה שיר. העיקר שהוא משנות ה-80. שיר של להקת "ביג קאנטרי" מופיע בסרט, וזה מגוחך בעיניי, כי הם בכלל סקוטים, והסרט הזה הוא מאוד אמריקאי. "Time after time" מופיע כאן, ותפקידו להיות שיר שקט משנות ה-80. אין לו ערך בפני עצמו (השיר היחיד שיש לו תפקיד של ממש בסרט הוא "נולד בארה"ב" של ברוס ספרינגסטין. חבל שהוא טובע בים של שירים שאין להם קונטקסט).

אז זה "אייר": סרט נישה, עם טיפול לא מאוד מתוחכם באפיון תקופה, אבל עם תשוקה למשחק, וכיף של עבודה בין חברים שהם גם שחקני קולנוע – משהו בכל זאת עובד כאן. ממש לא סרט גדול, אבל אפשר לראות.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il