וכשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה, הרגשתי אכזבה מסוימת. לא בגלל שהסרט הזה לא טוב, להפך, הוא יפהפה ומרגש, אבל…
על הפוסטר של הסרט הזה, ובמרכז הדיון של "אימנסיטה", עומדת פנלופה קרוז. מובן. היא שחקנית נהדרת, מפורסמת, זוכת אוסקר, והיא גם יפה. אבל מי שעושה את הסרט הזה מבחינתי היא בכלל שחקנית אלמונית בת 15 בשם לואנה ג'וליאני.היא משחקת את הדמות הראשית, אדרי. נערה צעירה שמרגישה בעצמותיה שהיא בעצם נער, זכר, גבר צעיר. אישה צעירה שהיא בעצם גבר. והדרך שבה היא מנווטת את עצמה בתוך חברה שמרנית, קשוחה, היא המרכז הרגשי של הסרט. המבט החודר שלה, המרד השקט, אבל גם הסוער שלה כנגד החומרה של הסביבה – זהו עיקר הסרט. והיא כל כך מרגשת גם אם היא לא אומרת מילה. וכשהיא אומרת, הדרך שבה היא אומרת. הצעקה החדה כשהיא מתחת למיטה, או בתוך הרכב עם פניה לחוצים אל החלון, או הכאב השקט בפניה כשרגעי הקסם עם הנערה מעבר לקני הסוף מתפוגגים – אלו הם רגעים נהדרים ומרגשים אשר אני חווה עם נערה שמרגישה שמשהו לא נכון בביולוגיה הפרטית שלה.
עמנואל קריאלזה, במאי הסרט, קצת נעלם בעשור האחרון. הוא פרץ לפני כעשרים שנה עם "רספירו", ואחר כך עם "המסע אל החלום". הסרט האחרון והיפהפה שלו, "טרה פרמה", היה לפני יותר מעשר שנים. עכשיו הוא חוזר עם סרטו האישי ביותר, והוא מציג כאן תצוגת בימוי נהדרת. הרי כבר הרגע הראשון בסרט מציג משטח אפור, חלק, ועליו, באופן הדרגתי, נפרסים מחסומים. חוטים נמתחים לאורך ולרוחב המשטח, מגדירים את התחום שבו אנו יכולים לזוז בחיינו. אנחנו נולדים גברים או נשים, ויש לנו תפקידים מאוד מוגדרים לפי המקובל בחברה. לפי המקובל, אפילו, מול אלוהים.
"אימנסיטה" הוא דיון ארוך ואינטליגנטי במרד כנגד החסמים האלו בחיים. הנערה שהולכת לשיעורי דת, אוכלת יותר מדי לחם קדוש ומרגישה לא טוב בגלל זה, או בסצנה שבעיניי מתריסה, כשרחבת הכנסייה הופכת פתאום לנאמבר מוסיקלי סוער. לכל אורך הסרט הזה, הנערה שבמרכז הסרט מבקשת לבדוק את עצם היותה אישה, או גבר, וקריאלזה עושה את זה כנגד חומרה ואפילו טרור המושלט על ידי האבא.
האימא מעניקה הרבה אהבה לילדיה, אבל גם היא מודעת למוסכמות החברה. פנלופה קרוז מנווטת יפה בין רגעי שמחה מתפרצת ואהבה אינסופית לילדיה (וקריאלזה מעניק לה כמה נאמברים מוסיקליים כדי לבטא את השמחה שבחופש) לבין רגעי קבלה של החיים כמו שהם.וזאת הבעיה שלי עם הסרט, בסופו של דבר. אם הסרט הזה הוא, אחרי הכול, רצון לפרוץ את ההגדרות המקובלות, ולחיות באופן חופשי את הדרך שלך (במקרה של הדמות הראשית – לחיות כגבר למרות שהיא נולדה כאישה) – הרי האבא מאופיין כאן כרשע מרושע ללא צבעי ביניים. כששואלים את האימא: האם את אוהבת את אבא? היא עונה בחיוב, ואני לא מאמין לזה. היא הרי מחפשת גירושין, אבל אני לא רואה ולו לרגע את הניצוץ הישן שקירב את שני האנשים האלו פעם, כשהם עוד היו מאוהבים (ואני תוהה האם זה אי פעם קרה). אבל, יותר מכך, אני מניח שקריאלזה עשה את הסרט הזה כדי לסגור מעגל. במסיבת העיתונאים שליוותה את הקרנת הסרט הזה בפסטיבל ונציה בשנה שעברה, קריאלזה אמר שהוא נולד כאישה, והוא היום גבר. הוא עבר תהליך ארוך. כאן, ב"אימנסיטה", הוא חוזר אל חייו לפני עשרות שנים, ומנסה לתאר את חייו כגבר בגוף אישה תחת הגבלות חמורות של החברה, והוא מביים כמה סצנות מחזמר שבהן הוא חולם שהכול בסדר. אבל גם "אימנסיטה" הוא, בסופו של דבר, סרט. חלום הוליוודי. כשאני יוצא מההקרנה של הסרט, אני מאוכזב מכיוון שאפילו בחלום הזה שנקרא קולנוע (וקריאלזה עושה כמיטב יכולתו לצבוע את החלום הזה בצבעים שמחים ובמוסיקה סוערת) אין כאן נחמה.
בסרט הזה הקשיחות מנצחת. אין ממש סיפור ב"אימנסיטה", ואין נראטיב שייקח אותי קדימה. אני צופה בפרקים מחייה של נערה/ נער. ולמרות השמחה והאהבה, משהו בחומרה ואפילו בברוטליות הכוחנית משתלט בהדרגתיות על הנשמה שלי. ובסוף הסרט, גם, ואולי בעיקר מכיוון שזה סרט, אני עדיין נשאר עם מסקנה עצובה – הכוחניות מנצחת. ככה זה בחיים. ובגלל זה, למרות שמדובר בסרט יפהפה ומרגש, אני יוצא מאולם הקולנוע אל החיים עם מועקה. סרט יפה, "אימנסיטה", אבל גם מתסכל.