היא משחקת את הדמות הראשית, אדרי. נערה צעירה שמרגישה בעצמותיה שהיא בעצם נער, זכר, גבר צעיר. אישה צעירה שהיא בעצם גבר. והדרך שבה היא מנווטת את עצמה בתוך חברה שמרנית, קשוחה, היא המרכז הרגשי של הסרט. המבט החודר שלה, המרד השקט, אבל גם הסוער שלה כנגד החומרה של הסביבה – זהו עיקר הסרט. והיא כל כך מרגשת גם אם היא לא אומרת מילה. וכשהיא אומרת, הדרך שבה היא אומרת. הצעקה החדה כשהיא מתחת למיטה, או בתוך הרכב עם פניה לחוצים אל החלון, או הכאב השקט בפניה כשרגעי הקסם עם הנערה מעבר לקני הסוף מתפוגגים – אלו הם רגעים נהדרים ומרגשים אשר אני חווה עם נערה שמרגישה שמשהו לא נכון בביולוגיה הפרטית שלה.
וזאת הבעיה שלי עם הסרט, בסופו של דבר. אם הסרט הזה הוא, אחרי הכול, רצון לפרוץ את ההגדרות המקובלות, ולחיות באופן חופשי את הדרך שלך (במקרה של הדמות הראשית – לחיות כגבר למרות שהיא נולדה כאישה) – הרי האבא מאופיין כאן כרשע מרושע ללא צבעי ביניים. כששואלים את האימא: האם את אוהבת את אבא? היא עונה בחיוב, ואני לא מאמין לזה. היא הרי מחפשת גירושין, אבל אני לא רואה ולו לרגע את הניצוץ הישן שקירב את שני האנשים האלו פעם, כשהם עוד היו מאוהבים (ואני תוהה האם זה אי פעם קרה). אבל, יותר מכך, אני מניח שקריאלזה עשה את הסרט הזה כדי לסגור מעגל. במסיבת העיתונאים שליוותה את הקרנת הסרט הזה בפסטיבל ונציה בשנה שעברה, קריאלזה אמר שהוא נולד כאישה, והוא היום גבר. הוא עבר תהליך ארוך. כאן, ב"אימנסיטה", הוא חוזר אל חייו לפני עשרות שנים, ומנסה לתאר את חייו כגבר בגוף אישה תחת הגבלות חמורות של החברה, והוא מביים כמה סצנות מחזמר שבהן הוא חולם שהכול בסדר. אבל גם "אימנסיטה" הוא, בסופו של דבר, סרט. חלום הוליוודי. כשאני יוצא מההקרנה של הסרט, אני מאוכזב מכיוון שאפילו בחלום הזה שנקרא קולנוע (וקריאלזה עושה כמיטב יכולתו לצבוע את החלום הזה בצבעים שמחים ובמוסיקה סוערת) אין כאן נחמה.
איתן 