(שם הסרט במקור: The Unlikely Pilgrimage of Harold Fry)
תחשבו על זה ככה: נגיד שיש בן אדם שמחליט לעשות את הדרך מאילת לקריית שמונה ברגל (ברגל!). צריכה להיות לזה סיבה יוצאת דופן. משהו קיצוני שיפעיל פעולה קיצונית.
אז הנה סיפור על גבר מבוגר שמחליט ללכת ברגל מהחלק הדרומי ביותר באנגליה, ועד לעיירה בצפון אנגליה, על גבול סקוטלנד. הסיבה מעניינת: האישה שנמצאת שם, בצפון אנגליה, גוססת. הוא מאמין שכל עוד הוא הולך ברגל, היא תמשיך לחיות. היא תחכה לו עד שהוא יגיע.
זאת נקודת פתיחה מצוינת לסרט. סיבה משמעותית. אבל בסרט קולנוע צריך לפתח את השורה הזאת, לפרוט את זה לפרוטות, לנסות באמת להבין למה הוא עושה מעשה כל כך לא נורמלי. מאות קילומטרים, ואולי גם אלפי קילומטרים. ברגל. אני צריך להבין משהו על מערכת היחסים עם האישה הזאת שמחכה.ואין.
הסרט הזה הוא אחד מאותם סרטים שמגלה את הקלפים שלו רק בסוף (וגם אז זה לא מספיק). לכל אורך הסרט אני לא מקבל הסבר על מי האישה הזאת, מה החשיבות שלה בחייו, ולמה הוא עושה מעשה כל כך קיצוני בשביל אישה ש…לא ברור מה היא בשבילו. ההנחה ההגיונית היא שהיא הייתה (או עדיין) אהבה רומנטית שלו. לגיבור הסרט יש אישה לה הוא נשוי, אז אולי זאת הייתה פרשת אהבים לפני הנישואין, או כזאת שעירבה בגידה באישה…הכל השערות, ואין תשובות. לסרט הזה אין בסיס דרמטי שיסביר לי את הטירוף הזה. וגם כשמגיע ההסבר בסוף – מדובר במעשה אחד טוב שהיא עשתה בשבילו פעם. אז כן, זה מעשה משמעותי, אבל גם עם ההסבר הזה, עדיין חסרה לי ההבנה: מי האישה הזאת בשבילו? למה היא עשתה מעשה כזה בשבילו?
הסרט הזה מתחיל די מהר. המסע מתחיל כבר אחרי כמה דקות מסך. בלי לבזבז זמן. לכל אורך המסע יש כאן אינספור ניסיונות להסביר את עולמו הפנימי של גיבור הסרט, לתת לי סיבות לטירוף הזה. זה נעשה באמצעות שילוב פלאשבקים בצורה מגושמת מאוד. בהתחלה יש פלאשבק של האישה הזאת אותה הוא מנסה להציל. הוא נותן לה טרמפ הביתה, והם מתכבדים בסוכריות תוך כדי נסיעה. זה כל מה שרואים ממנה. לאחר מכן, הסרט מנסה לספר על מאורעות הבן של גיבור הסרט. אלו הם פלאשבקים מורחבים יותר, אבל גם כאן אין באמת מספיק בשר דרמטי כדי שאני ארגיש את הייאוש של גיבור הסרט מחייו, וההחלטה שהפעם הוא יעשה משהו אחד כמו שצריך, עד הסוף.
ובת הזוג. רוב הסרט היא עוברת אלי באולם כזעופה, מחמיצת פנים. בהתחלה חשבתי שזוהי רק השגרה של חיי נישואין ארוכי שנים, אבל די מהר מסתבר שמדובר בנישואין שבורים, אבל גם כאן, רק לקראת הסוף מתברר למה נשברו הנישואין האלו, וגם כאן, לא ממש ברור מה זה אומר לחיות שגרה של נישואין שבורים. אין ממש הרחבה של העניין.
אז מה שנשאר זה המסע עצמו. ראשית, ג'ים ברודבנט, בתפקיד הראשי, נפלא כתמיד. הוא עושה ככל יכולתו למלא את הפערים בתסריט, ובאופן חלקי הוא גם מצליח. גם כשאני לא ממש מבין את הדמות הראשית (ברוב הסרט), אני נמצא איתו בדרך, כי כך הוא ברודבנט. הדמות שלו סימפטית, נוגעת ללב, גם אם אני לא ממש יודע מה בדיוק יש שם שנוגע בי. ויש כמובן גם את הנופים היפים של אנגליה.
ויש את אלו שנקרים בדרכו במסע. ואת אלו ניתן לחלק לשני חלקים: חלק "סיפור פשוט", וחלק "פורסט גאמפ". כמו ב"סיפור פשוט" של דיויד לינץ', גיבור הסרט פוגש אנשים טובים באמצע הדרך, וכל מפגש כזה הוא פנינה קטנה. אינטראקציה אנושית חמימה עם אדם אחר. תחנה בזמן של שני אנשים שנפגשים לרגע, מחליפים חום אנושי, וממשיכים כל אחד בדרכו.
ויש את החלק של "פורסט גאמפ". בסרט ההוא יש סגמנט שתמיד נראה לי קצת טיפשי. לפורסט גאמפ מתחשק לרוץ, בלי כל סיבה מיוחדת, אז הוא רץ למרחקים עצומים לרוחב אמריקה. ומשום מה, אנשים מצטרפים אליו למסע, כל אחד מסיבותיו הוא. אז כאן, הרולד פריי הולך ברגל לאורך אנגליה, ואנשים מצטרפים. כל אחד מסיבותיו הוא. אבל ההמולה הזאת לוקחת את תשומת הלב מהאיש שבמרכז הסיפור. המון רעש ובלגן, ופחות הלמות הלב של האיש שאני רוצה להקשיב לו. באיזשהו שלב, מישהי אומרת לו: היום הלכנו רק קילומטר וחצי. אתמול פחות. ופוף, זה נגמר. אז בשביל מה זה היה טוב מלכתחילה?
"המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי" הוא סיפור על גבר שעושה חסד אחרון עם דמות מעברו, ובסיפור הזה יש רגעי חסד קטנים ויפהפיים עם אנשים שנקרים בדרך שלו לאותו חסד גדול, אבל אין מספיק רקע על מערכות היחסים שבחייו של גיבור הסיפור, ויש יותר מדי בלגן בדרך שבה הסיפור מועבר אל בד הקולנוע. לא סרט רע, אבל כזה שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב.
ואין.
איתן 