הבית שלנו: הביקורת

(שם הסרט במקור: 隐入尘烟)

כשמדברים על "קולנוע אחר", אבל ממש ממש אחר, מתכוונים לסרטים כמו "הבית שלנו". קולנוע לא קונבנציונלי ממקום לא רגיל. אפילו סרטים סינים שראיתי בעבר שונים מהסרט הסיני הזה. זה לא עירוני, וגם לא כפרי. זה…אחר.

ואני, שהלכתי לראות את הסרט השונה הזה, איכשהו הסתנכרנתי לסגנון ולמקום, ואני מרגיש שמדובר בסרט יפה ברובו, אבל הוא דורש הממוווון סבלנות.

מה צריך בסך הכול בן אדם? קצת רוך, קצת הבנה, קצת שקט, קצת אהבה. הנה סיפור על שני אנשים. גבר ואישה. הם, כנראה, מאלו שהמזל פחות האיר להם פנים. אולי הם, אהם … איך נאמר את זה …איטיים. הם חיים במקום נחשל למדי, אז הבחנות רפואיות אורבניות כמו "אוטיסטים" הוא דבר שלא קיים שם. הם שקטים, מכונסים בעצמם. לא ממש יוצרים קשר עם הסביבה. האישה גם סובלת מבלוטת שתן רגיזה. האנשים מדברים עליהם מאחורי הגב, אבל בעצם ממש בפניהם. כאילו שהם לא שומעים. לא נזהרים ברגשותיהם.בתחילת הסרט הם משודכים יחדיו במין עסקה שנרקמת מעל ראשם. לא ממש שואלים את דעתם. גבר ואישה סוג ב' נסחרים ע"י משפחותיהם כדי לפנות מקום לאחים המוצלחים יותר. והנה ראו זה פלא, האנשים האלו, שממלאים את המסך במשך חלק גדול מהסרט, מתנהגים אחד לשני בעדינות אין קץ. לאט לאט (מאוווד מאווד לאאאט) הם נפתחים אחד לשני. בהתחלה הם כמעט ולא מדברים. בהדרגתיות הם מקבלים קול. "הבית שלנו" עוקב בקצב איטי, שלוקח זמן להסתנכרן אליו, אחרי שני אנשים שנפתחים אחד לשני ולעצמם כתגובה לעדינות ויחס חם שהם פתאום מקבלים מאדם אחר.

הסרט הזה עוקב בעקשנות אחרי עבודה חקלאית במקום זר ומוזר שכזה בצפון סין. בלי הרבה הנחות, כשגם האישה משתתפת בעבודה החקלאית הקשה, הסרט עוקב אחרי חמורים, תרנגולות, הכנת לבנים מבוץ, בניית בית מלבנים מבוץ, והשגרה שכרוכה בעבודה חקלאית יומיומית. את כל זה עושים הגבר הזה והאישה הזאת בשיתוף פעולה הדדי, עם כבוד הדדי. שיתוף הפעולה הזה יוצר שותפות גורל. למעט פעם אחת, הם לא צועקים ולא מעליבים אחד את השני. האהבה מתפתחת לאט, והזוג הזה בונה לעצמו חיים מתוך יחס חם ומכבד. והסרט הזה, בחלקיו הטובים ביותר (שמהווים את רוב דקות המסך), הוא מעקב (איטי וסבלני. ואיטי) אחרי שני אנשים הנפתחים אחד לשני ולעולם כשחום האהבה שוטף אותם.

אז כן, צריך לומר שלוקח זמן להתרגל לקצב האיטי הזה. וכן, יש לא מעט רגעים בסרט בהם לא רק הדמויות מרגישות שמתייחסים אליהן כמו טיפשות (כי מדברים עליהן מאחורי הגב, רק ממש מול פניהן), גם אני מרגיש לפעמים שהסרט הזה לא סומך על האינטליגנציה של הצופים שלו, ולא מעט פעמים נאמרים דברים בוויס-אובר כדי להסביר לצופים דברים שהם מבינים לבד. וכן, שני שליש סרט הם מעקב רגיש ויפה אחרי זוג, וכשמגיע רגע שבו הם חונכים את הבית החדש שלהם  ומדברים על החלומות שיש להם להמשך החיים, רגע שאני הרגשתי ש-הנה, איזה רגע יפה לסיים בו את הסרט הזה – מכאן ממשיך הסרט לעוד כחצי שעה שתביא איתה טרגדיות ודרמה קצת מוגזמת מדי עבור סרט עדין שכזה.

ובכל זאת, משהו בטוב הלב השקט הזה בכל זאת משפיע עלי באולם. צופים עם נפש חפצה (ועם סבלנות. הרבה סבלנות) יתמלאו עד קו הלב מצפייה בסרט הזה. לא סרט בלי חסרונות, אבל מי שיבוא מכוון מראש לסרט קצת שונה, אולי יתאהב בו כמוני.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il