כשעברתי על התכנייה של פסטיבל דוקאביב השנה, זה הסרט שתפס את עיניי. הסרט שהכי סיקרן אותי. סיפור מאבקו של גבר הודי בדעות קדומות המושרשות עמוק בחברה שהוא חלק ממנה על רקע תקיפה מינית קשה שביתו עברה. נשמע לי מסקרן ומעורר השראה.
אחרי הצפייה (ובעצם כבר במהלכה) מצאתי שזאת כנראה האכזבה הגדולה ביותר שלי מהפסטיבל השנה. ושהסרט הזה לא רק שלא עומד בציפיות, במידה מסוימת הוא מקומם אותי.
כבר בסצנה השנייה מגיע לכפר איש זר מהעיר. אדם שמייצג איזושהי עמותה הנלחמת לשנות את התפיסה הרווחות בהודו בנוגע ליחסי גברים-נשים. העמותה הזאת כנראה התבייתה על הסיפור הזה, ומשתמשת בו כדי לקדם את מטרותיה. זה הסרט הזה, בעצם: "לגבור על הנמר" הוא סרט מגויס, סרט הסברה של העמותה לגבי ה"נכון" וה"לא נכון" (עם מרכאות או בלי) ביחסי גברים נשים. מה שהעמותה הזאת (ויוצרי הסרט הזה) לא מבינים הוא שאם אדם מגיע מהעיר הגדולה, אדם צעיר, יפה, לבוש אלגנט, מדבר בנימוס, עם רכב פאר – אם איש כזה מגיע לכפר נחשל, כמעט בלי כבישים, שבו אנשים לבושים בלבוש מסורתי, וכל מיני עזים וחיות אחרות מסתובבות חופשי – אדם כזה מיד יבלוט בשטח. הוא ה"זר". הוא לא משלנו. הוא לא מבין אותנו. לא מבין את דרך המחשבה שלנו. אז אדם כזה יגיד לאנשי הכפר איך צריך להתנהג? למה מי אתה חושב שאתה?לצד הסיפור האונס (שלא באמת מסופר), הסרט הזה מתרכז בעיקר ב להמשיך לקרוא ←
הדיסקליימר הרגיל: אני לא מאוד נמשך לסרטי טבע. פחות מעניינים אותי סרטי נשיונל ג'אוגרפיק על ממלכת החיות. אני כן מתעניין בסוג אחד של חיה, בן האדם, ויחסי הגומלין שלו עם חיות אחרות (אנשים אחרים, או כלבים, חתולים, וכיוב'). ולכן ניגשתי מראש בחשש ל"פטריק והלוויתנית".
ואני צריך לומר: הסרט הזה הוא הפתעה נעימה. וגם לא כל כך.
כי יש כאן גישה מעניינת לחיה אחת מאוד ספציפית, ללוויתן. יש כאן כמעט סרט של וולט דיסני: האנשה של חיה, הענקת תכונות אנושיות ליצור שהוא לא אנושי. סצנת הסיום של הסרט הזה, למשל, נפלאה בעיניי. מעין ריקוד בין אדם לחיה. יש לא מעט רגעים בסרט שהלוויתנית מקבלת תכונות של אהבת של אם לבנה, של חיים בקהילה של לוויתנים עם צורך להגנה. יש כאן סצנה של בייביסיטר. ממש כאילו אנחנו מבקשים מהשכן שישמור רגע על הילד בזמן שאנחנו הולכים למכולת. והכל דוקומנטרי, לא מצויר. ממש מתרחש מול עינינו.אבל יש גם שיטה של בימוי שבה כל זה מתווך אלינו שמעצבנת ומתסכלת אותי. ברגעים רבים לא מדובר בסרט, אלא בתכנית ריאליטי. כזאת שבה ה להמשיך לקרוא ←
לצד הסיפור האונס (שלא באמת מסופר), הסרט הזה מתרכז בעיקר ב להמשיך לקרוא 
אבל יש גם שיטה של בימוי שבה כל זה מתווך אלינו שמעצבנת ומתסכלת אותי. ברגעים רבים לא מדובר בסרט, אלא בתכנית ריאליטי. כזאת שבה ה להמשיך לקרוא 
איתן 