דוקאביב 2023: המדרשיה

צריך לומר ביושר: כסרט קולנוע, "המדרשיה" מספק חוויה לא יציבה, מספקת רק בחלקה, אבל הוא מרתק, ובבסיס היצירה הזו יש הנחת יסוד לא קונבנציונלית שמגרה את המחשבה.

"המדרשיה" מכניס אותי בצורה מאוד מוחשית לעולם מאוד מובחן, מאוד שונה ממה שאני מכיר, אחר ומרוחק מאוד ממני, אבל גם כזה שנמצא בערך חצי שעה נסיעה מהמקום בו אני גר. עולם של פנימייה. עולם של גאוות יחידה יוצאת דופן. של קבוצה מגובשת. של יחידה כמעט צבאית, מלוכדת.

עולם של משובת נעורים חסרת גבולות. אבל ממש חסרת גבולות. הסרט הזה מעביר את העולם הזה בצורה סוחפת ומרתקת. אלו הם חלקיו טובים של "המדרשיה". הסרט הזה חוגג את הנעורים, ההשתוללויות, ומעשי הקונדס. הבעיה היא שבהתחלה אלו הם באמת סתם מעשי קונדס. מהר מאוד זה מתדרדר לאלימות סתמית חסרת הסבר. לא צריך הסבר. זה נוער, אלו הם גברים צעירים, אז הם רועשים מאוד, אנרגטיים מאוד, ואלימים. מאוד. ומהר מאוד זה מתחיל לחזור על עצמו. סתם, אלימות, וסתם, ונדליזם, ולשבור, ולהרוס. סתם. כי ככה הם נערים.מספרים לנו שזאת הייתה כוונת הרב שהקים את הפנימייה הזאת: לתת אפשרות לנוער לבטא את עצמו בחופשיות מקסימלית עם הגבלות מינימליות, אבל נדמה שמהר מאוד הרב הזה עובר לשבת בכיסא האחורי, ומחליפיו מאבדים את הרסן, ומעשי האלימות מתגברים ומצטברים לכדי קקופוניה מעיקה. הפנימייה הזאת אמורה להיות דתית, אבל הדת כמעט ולא נוכחת בסרט הזה, ולא היא ולא שום דבר אחר מספקים קונטקסט למעשים האלו.

צריך גם לומר שהסרט הזה אפיזודיאלי, ולא עוקב ממש אחרי דמות אחת או שתיים. וכך, כשהסרט מנסה פתאום לספר על ההשלכות הלפעמים קטלניות של אלימות קשה, אין לזה שום אפקט רגשי. אז מישהו מת בטביעה. פחות מדקת מסך אחת מוקדשת לסיפור הזה. הלאה. מישהו הוטרד מינית. גם זה עובר די מהר. ובדיוק כשחשבתי מה עם בנות (זאת פנימיית בנים), גם את הסוגיה הזאת מעלים לדיון. ומיד מורידים אותה חזרה מהשולחן.

אז מה שנשאר הוא סדרה בלתי נגמרת של השתוללויות חסרות גבולות שחוזרות על עצמן (כמה פעמים אפשר לראות פלורנסטים שבורים, או ברזי שירותים שבורים?), ובלי קונטקסט. אבל אז מגיע הסוף, עם תובנה שנויה במחלוקת, אבל גם כזאת שלא ניתן לבטל בהינף יד: הרי רבים מבוגרי המדרשיה הזאת הגיעו לתפקידים בולטים מאוד בציבוריות הישראלית: אנשי כלכלה, אנשי צבא בכירים, שרים בממשלה. אולי, אומר "המדרשיה", אולי אנשים בתהליך ההתבגרות שלהם זקוקים לניקוז הרעלים הזה? אולי אנחנו ממש חייבים לעבור את התקופה הזאת בה יש לנו חופש מוחלט וממש ממש בלתי מוגבל לעשות כל מה שבא לך בראש, אבל ממש הכול. אחרי שזה יצא מהסיסטם שלך, אולי אז באמת תוכל לנצל את הפוטנציאל שלך בצורה המיטבית, מבלי שמשקל ה"לא הספקתי לעשות את כל מה שרציתי" יעצור בך.

כסרט, "המדרשיה" אמנם מציג עולם מובחן מאוד, אבל הוא חוזר על עצמו יותר מדי ללא קונטקסט, והניסיונות שלו לראות את הדברים ברטרוספקטיבה מבוגרת יותר אינם ניסיונות מוצלחים בגלל שאין מעקב רציני אחרי דמות אחת או אחרי סיפור אחד מרכזי. מצד שני, הסרט הזה כן משאיר חומר למחשבה, גם אם המחשבה הזאת לא קונבנציונלית. לא סרט בלי חסרונות, אבל כן סרט מעניין.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il