ביקורת על הממשלה? בוגד! שידור של כתבות המטילות ספק בפעולות ראש הממשלה או השרים? חוצפה! צריך להעמיד אנשים כאלו למשפט! לתלות אותם! להרוג אותם!
"בזמן שצפינו" מתרחש בהודו, אבל אם מישהו היה מתרגם את הסרט לעברית, מבלי לשנות ולו מילה אחת, הוא היה מתאים התאמה מושלמת למציאות הישראלית. יש רק הבדל אחד: אני חי בישראל, ואני מכיר טוב מאוד את הנפשות הפועלות. אני יודע בדיוק מי נגד מי. אני לא חי בהודו, לא הייתי מעולם בהודו, ואין לי תכניות לבקר בהודו. מישהו צריך להסביר לי קצת את המציאות שם.והסרט הזה לא עושה את זה.
"בזמן שצפינו" הוא חזרה מעייפת על אותה מנטרה. שוב ושוב ושוב במשך 94 דקות: ד-מו-קר-טיה! אני מכיר את זה טוב מאוד מבלפור. אני לא יודע מה קורה בניו דלהי. הסרט הזה לא מסביר. לא מספר את הסיפור. גיבור הסרט חוזר ואומר (וחוזר וחוזר וחוזר) שמאוד מאוד מאוד מצרים את צעדיו. שהסיפורים הביקורתיים שהוא מביא מעצבנים את החלונות הגבוהים. יופי. הבנתי. איזה סיפורים? תספר לי אחד. שניים. תפרט לי בבקשה על תחקיר עיתונאי אחד שעשית שעשה רעש. הסרט הזה מדבר כמעט רק בסיסמאות. וגם כשהוא מתחיל סיפורים, הוא רק מגרד את פני השטח, ונוטש את הסיפורים האלו מהר מאוד.
סטודנט מתנגד שלטון נורה. מי הוא היה? מה בדיוק הוא עשה שעצבן אנשים עד כדי שהתנקשו בו? מה מצבו בכלל? כלום. הלאה.
מישהו משבש את הקליטה של שידורי תחנת הטלוויזיה שבמרכז הסרט הזה. כנראה בכוונה. וזהו. זה נשאר ברמת האנקדוטה.
אנשים נושרים אט אט ממצבת העובדים של תחנת הטלוויזיה הזאת. השוט הזה של עוגת השוקולד במסיבת הפרידה שחוזר וחוזר הופך להיות אחד מאותם רגעים מצחיקים שלא בטובתם.
והכי מתסכל: ברמה מסוימת, הסרט מכסה את הבחירות בהודו ב-2019. "מכסה" זאת מילת תואר מוגזמת מאוד מאוד. זה ברור שהאיש שבשלטון הוא האיש שפועל להשקיט כל ביקורת כנגדו, הוא האנטגוניסט שבסרט הזה. אבל מול מי הוא עומד? מי המתחרים? מי המפלגות? מהם הנושאים שעומדים במרכז הקמפיין? יש קמפיין? יש עימות טלוויזיוני?
כלום ושום דבר. ברגע מסוים בסרט מגיע יום הבחירות, יש זוכה, ועוברים הלאה. כמו כל הסרט הזה. בעיקר סיסמאות, כי אין כאן סיפורים פרטיים שיבחנו את יישום את עקרונות הדמוקרטיה בחיי היום יום, והסיפורים שכן נמצאים כאן מוזכרים בראשי פרקים, ופוף, הלאה.
מה גם האיש שבמרכז הסרט – הוא פשוט גיבור לא טוב לסרט. הוא פלגמטי מדי. עייף למדי. אמנם משוכנע בצדקת דרכו, אבל חסר כריזמה. בטח מול האינסרטים של השידורים מתחנת הטלוויזיה המתחרה (סוג של ערוץ 14). צועקים שם דברי הלל לראש הממשלה, ודברי הסתה כנגד המתנגדים לו. מזל שגיבור הסרט משתמש בתנועות ידיים בזמן הדיבור. אחרת בכלל לא הייתי יודע אם יש לו דופק. אפילו כשהבת שלו שרה שיר הוא לא מחייך.
אז מה שיש הוא סרט הודי שמדבר טקסטים שמוכרים לי מאוד מהמציאות הישראלית, אבל לא מספק לי ספציפיקציה הודית, לא באמת יורד לפרטים של המלחמה הזאת על הדמוקרטיה. סרט מאכזב.
והסרט הזה לא עושה את זה.
איתן 