כשמגדירים סרט כ"אקספרימנטלי", בדרך כלל מתכוונים שהוא לא ממש קומוניקטיבי. "הרף התחתון ביותר" הוא סרט ניסיוני אבל נגיש. ניסיון מאוד מעניין בצורה מקורית של סרט, בערבוב ז'אנרים, אבל בקשר שבין התוכן לצורה יש יותר בעיות.
אני מניח שנור פיבק, הבמאית, מנסה לעבד כאן מקרה של הטרדה מינית שהיא עצמה חוותה בילדותה. היא התלוננה על המקרה שנים ארוכות לאחר מכן, והיה משפט. הסרט הזה הוא שחזור המשפט. אז קודם כל: הסרט הזה לא רק נודד בין דוקומנטרי לעלילתי, הוא לא ממש דוקומנטרי, ולא ממש עלילתי. רוב רובו של הסרט מתרחש בחדר חזרות. אין בנייה של סט. זה לא נראה כמו בית משפט. זאת בעצם קריאה ראשונית של תסריט. יושבים שחקנים מסביב לשולחן, מנסים למצוא את הטון, את ההרגשה של הדמות שהם הולכים לשחק. בינתיים זאת רק התרשמות ראשונית.אבל
נדמה ששתי עורכות הדין כבר נמצאות לגמרי בתוך התפקיד. עידית טפרסון בתפקיד הסנגורית של הנאשם תוקפנית ואגרסיבית מאוד, כאילו היא כבר הפנימה לחלוטין את התפקיד, וכבר לובשת את החליפה של האיומים עם התאמה מושלמת. אילנית בן יעקב בתפקיד התובעת מנסה ככל יכולתה לבלום את ההתקפות, וגם היא לגמרי בתוך התפקיד, נשמעת לחוקי בית המשפט, אבל גם מנסה להיות מאוד אמפטית למתלוננת. ולדימיר פרידמן, בתפקיד השופט, נדמה כאילו הוא קורא את התסריט פעם ראשונה, עדיין לא יודע באיזו נימה להשתמש, עוד לא מרגיש את עצמו בסיטואציה. ונור פיבק, בתפקיד עצמה, בעיקר מנותקת. מתכתית. אולי זאת הייתה המטרה. ליצור איזשהו ניתוק מהסיטואציה, כי מדובר בטראומה. תקיפה מינית. אבל חוסר האחידות של הצוות סביב לשולחן (בתוספת שוטים של התסריט מעבר לכתפיהם של השחקנים, כאילו כדי להדגיש שזו חזרה, עדיין לא סצנה מבוימת) פוגם במהות האקספרימנט.
אבל לא זאת הבעיה המרכזית שלי עם הסרט. נדמה לי שנור פיבק עצמה לא החליטה איזו סיטואציה היא רוצה לתקוף – את הפגיעה המינית שהיא עברה בגיל 13, או את החקירה הנגדית האגרסיבית של הסנגורית, שהיא כמו טראומה שנייה. רוב זמן המסך של הסרט אכן מוקדש לחקירה הנגדית הזאת, אבל הסרט מסתיים בגילוי הקשור לתקיפה עצמה. יש גם שילוב של אנימציה (יפהפייה ואפקטיבית) ושל רגעים דוקומנטריים אמיתיים שקשורים לעניין התקיפה עצמה ופחות לעניין המשפט. הרגעים האלו מרגשים קולנועית, ובאותה נשימה, אלו הם הרגעים שמפרים את האיזון בין שני הקצוות שביניהם הסרט הולך: התקיפה עצמה, והמשפט שבא בעקבותיה.
זהו ניסיון מעניין. דרך מקורית להתמודד עם טראומה. רק שהסרט הזה לא מחליט עם איזו טראומה בדיוק להתמודד, ובאיזו דרך בדיוק. יש כאן רגעים מרגשים שמדביקים לכיסא, ויש רגעים שמחזיקים אותי בעניין רק מעצם הציפייה לראות לאיפה פיבק תיקח את הניסיון הקולנועי הזה, אבל זאת ציפייה סגנונית, לא תוכנית, וזה פוגם ברושם הסופי. סרט מעניין, לרגעים מרגש, אבל לא מספיק מגובש, שמשאיר חוויה לא שלמה.
אבל
איתן 