אולי זה סרט טוב. אני לא יודע. בעיניי זה סרט ניו אייג'. ואני בכלל לא מתחבר לניו אייג'. לתורות רוחניות. מצד שני, נדמה לי שלפחות עבור האנשים שכאן, זה עובד. התרפיה הזאת כן עושה משהו. כשהסרט הזה מגיע לקראת הסוף, לסצנה שלצורך הביקורת הזאת נקרא לה "סצנת הערסל", נדמה לי שהם, כל אחד בתורו, נכנסים לטרנס ואיכשהו כן עוברים חוויה תרפויטית. הצרה היא שאני מסתכל עליהם מהצד, וממש לא משתתף בייסורים שלהם. אני מהר מאוד התנתקתי מהסרט הזה, מהאנשים האלו, והרגשתי מאוד לא בנוח לשמוע מהם על חוויות איומות שהם עברו, אבל לא להרגיש כלפיהם שום חמלה.
בתחילת הסרט מכנס במאי הסרט כמה אנשים בחדר ואומר להם: שלום. אני רוצה לבקש ממכם לשתף אותי, כל אחד בתורו, בפגיעה ובהתעללות שהוא עבר. גם אני עברתי התעללות בילדותי (לא מינית, אלא פיסית), כך שאני מכיר חלק מהחוויה, ואני רוצה לבקש ממכם לספר על שלכם.
יופי, חשבתי. תתחיל אתה.לא. מה פתאום. הבמאי לא להמשיך לקרוא ←
לא. מה פתאום. הבמאי לא להמשיך לקרוא 
איתן 