אולי זה סרט טוב. אני לא יודע. בעיניי זה סרט ניו אייג'. ואני בכלל לא מתחבר לניו אייג'. לתורות רוחניות. מצד שני, נדמה לי שלפחות עבור האנשים שכאן, זה עובד. התרפיה הזאת כן עושה משהו. כשהסרט הזה מגיע לקראת הסוף, לסצנה שלצורך הביקורת הזאת נקרא לה "סצנת הערסל", נדמה לי שהם, כל אחד בתורו, נכנסים לטרנס ואיכשהו כן עוברים חוויה תרפויטית. הצרה היא שאני מסתכל עליהם מהצד, וממש לא משתתף בייסורים שלהם. אני מהר מאוד התנתקתי מהסרט הזה, מהאנשים האלו, והרגשתי מאוד לא בנוח לשמוע מהם על חוויות איומות שהם עברו, אבל לא להרגיש כלפיהם שום חמלה.
בתחילת הסרט מכנס במאי הסרט כמה אנשים בחדר ואומר להם: שלום. אני רוצה לבקש ממכם לשתף אותי, כל אחד בתורו, בפגיעה ובהתעללות שהוא עבר. גם אני עברתי התעללות בילדותי (לא מינית, אלא פיסית), כך שאני מכיר חלק מהחוויה, ואני רוצה לבקש ממכם לספר על שלכם.
יופי, חשבתי. תתחיל אתה.לא. מה פתאום. הבמאי לא משתתף. אם אני יושב במעגל שכזה, ומישהו שאני לא מכיר מבקש ממני להיפתח ולספר לו דברים מאוד אישיים, אני צריך להרגיש שהוא יפתח אלי קודם. אבל האנשים האלו כן נפתחים. וגם לא ממש.
כי כל אחד בתורו מספר על הפגיעה המינית שהוא או היא חוו בילדות. בפרטי פרטים. אבל הסרט הזה לעולם לא מכין את הקרקע לפגיעה. לא מכיר לי את הדמויות לפני ההתעללות. כן, אני מבין, פגיעה אלימה בילד, בעיקר פגיעה מינית, היא תמיד נוראה. אבל אני רוצה לדעת על הילד הספציפי הזה שנמצא מולי עכשיו. על הילדה הזאת, שעכשיו היא אישה, ומספרת לי על שעברה לפני 10 שנים. לפני 30 שנה. כל אחד וסיפורו, כל אחת וסיפורה, כל אחד ואחת מגיעים ישר לפגיעה, לאונס, למעשים המגונים, אבל אני לא מכיר את הנפשות הפועלות.
ויותר מכך: חלק מהדמויות כאן, כתוצאה מההתעללות, התחילו לפגוע בעצמן. ניסיונות התאבדות, או חיתוכים בידיים. זה מוזכר, אבל גם כאן אין תהליך של ניסיון להבין איך ולמה זה קורה. זה מוזכר, והלאה.
אחרי כחצי שעה, כשכל דמות כאן סיפרה (בקיצור) את הסיפור שלה, עוברים לשלב הבא: לטיפול. יש מעין פסיכולוגית ששואלת שאלות מדריכות, ויש טיפול בתנועה. בריקוד. איכשהו יש כאן גישה שמנסה להוציא את הרוח הרעה החוצה, לדבר את הרוחניות הזאת, ולי קשה להתחבר לגישה שכזאת. לטעמי יש בה משהו כמעט מזויף, שמנסה למצוא פתרונות לעניינים קונקרטיים בתשובות כלליות. אבל, כאמור, לאנשים שכאן, עושה רושם שזה עוזר. הסרט הזה פשוט לא מצליח לחבר אותי איתם, כי הוא מקמץ בתיאור הדמויות, ומרבה בתיאור הפעולות.
יש כאן גם נגיעה בקונפליקט האדם ואלוהיו (חלק מהאנשים כאן דתיים, ויש רגע יפה של שירת "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"), אבל הבמאי לא עושה עם הקונפליקט הזה שום דבר. היו רגעים שהרגשתי שהסרט הזה הוא כמו סרט פרסומת לשיטת הטיפול הזאת, ולא ממש משנה מי האנשים שנפגעו, אלא משנה מי המרפאים. וכך הסרט לטעמי בשלב מאוד מוקדם מאבד כיוון. יש פתאום אינסרט מוועדת הכנסת. הרגשתי שזה בכלל לא קשור. מה, עכשיו זה גם סרט מגויס לטובת תיקון חוק כזה או אחר? לקראת הסוף יש גם פגישה עם שרת החינוך (של הממשלה הקודמת. הטובה יותר) ועם נשיא המדינה. דברים מתחילים להתערבב פה, ונדמה לי שהאנשים הכי חשובים כאן, אלו שנפגעו, הולכים לאיבוד, לא באמת מקבלים את הבמה שלהם. כן, הפגיעה שלהם מסופרת כאן בפרטי פרטים. אבל בכל אחד ואחת כאן יש יותר מאשר אותה טראומה. כל אחד ואחת כאן קם וקמה ובנה/בנתה חיים ומשפחה. איך הם עשו את זה, איך הם נגעו באדם אחר אחרי הטראומה הזאת, איך הוא או היא נגעו בהם – אין את זה בסרט.
אבל אני, מה אני יודע. נדמה שהאנשים האלו כן עברו בסדנה הזאת חוויה משמעותית. הסרט הזה לא מצליח לשתף אותי בחוויה הזאת, אבל אולי זאת לא אשמת הסרט. או שאולי כן.
לא. מה פתאום. הבמאי לא משתתף. אם אני יושב במעגל שכזה, ומישהו שאני לא מכיר מבקש ממני להיפתח ולספר לו דברים מאוד אישיים, אני צריך להרגיש שהוא יפתח אלי קודם. אבל האנשים האלו כן נפתחים. וגם לא ממש.
איתן 