דוקאביב 2023: יוסי שריד

אז מה קיבלנו מכל זה? – שאל איתמר בן גביר את יוסי שריד – נתת להם שטחים וריבונות, נתת להם כל מה שהם רצו, וכל מה שקיבלנו הם טילים וטרור. נתת להם הכול, ומה קיבלנו?, ויוסי שריד ענה – קיבלנו אותך!

אני משתדל להימנע בדרך כלל מסרטי דיוקן של אנשים מפורסמים. אלו הם סרטים שמסתמכים בעיקר על נוסטלגיה. על אהבה של הקהל הרחב לדמות מסוימת, ואין להם ערך מוסף מלבד אותה נוסטלגיה. אבל בשם אותה נוסטלגיה, גם אני הלכתי בשבת האחרונה לראות את הסרט על יוסי שריד. וראה זה פלא – תחת איום טילים וטרור, בצל מלחמה אמיתית שהתרחשה, אולם 1 של סינמטק תל אביב, אולם גדול של מאות מקומות, ביום שבת בצהרים, היה מלא וגדוש. הרבה אנשים (ואני בתוכם) מתגעגעים ליוסי שריד. מבקשים להביע אהבה לדמות שהייתה, שעצבנה, שהצחיקה, שנקטה עמדה לא קונבנציונלית, שראתה לעתיד בזמן שאחרים לא ראו בכלל, אבל גם דמות שהכשילה מהלכים שהיו יכולים אולי כן לעשות את החיים שלנו כאן טובים יותר בשם אותה אידאולוגיה.ואבידע ליבני, במאי ותיק ומיומן (ולא כל כך זקן עדיין), יודע לספר את הסיפור של יוסי שריד, אבל גם לשאול שאלה מרתקת שאין עליה באמת תשובה: האם באמת ניתן לעמוד על אמונותיך ועדיין להביא אותן לידי ביטוי? האם באמת ניתן להגשים את האידאולוגיה שלך, או שתמיד חייבים להתפשר?

ליבני לא מבזבז זמן, ומהר מאוד נכנס לסיפור של שריד. בעזרת עריכה שקובעת קצב ענייני, מהיר למדי, אבל גם כזה שיודע להתמקד ברגעים החשובים, ליבני יודע להגיע ללב העניין – כהונתו של שריד, האופוזיציונר הכמעט נצחי, בממשלה של אהוד ברק, בקואליציה, ואז לחזור אחורה, להסביר לי מי ומה היה האיש הזה, ואז להגיע חזרה אל אותה נקודת שבר שליבני רוצה לבדוק – האם באמת חייבים בחיים תמיד להתפשר כדי להשיג משהו מאותה אידאולוגיה שאתה כל כך מאמין בה, או שניתן להגשים את האמונות שלך בכל זאת?

מצד אחד, שריד בעצמו אומר – אם אני אתפשר ביד אחת כדי להשיג משהו ביד שניה, אותה יד אחת פשרנית תהיה יד שבוגדת ביסודות האידאולוגיה שלך, תכתים גם את הערכים שראויים שכן תשיג, ותמוטט אותם. אז אולי אי אפשר להשיג בחיים את מה שאתה באמת רוצה. והוא צדק. אהוד ברק רצה את פסגת קמפ דיויד עם יאסר עראפת במחיר כספים קואליציוניים לש"ס ששריד האמין בכל מאודו שהם צעד לא נכון. שריד לא נתן את הכספים האלו, אבל גם ברק לא קיבל את השלום שהוא חשב שיקבל מהפלסטינים. ואנחנו קיבלנו את איתמר בן גביר.

ומצד שני, האולם היה מלא בהקרנה. אנשים זוכרים לו את עמידתו הגאה, את חוסר התפשרותו, אנשים אוהבים אותו, מתגעגעים אליו. מאוחר מדי, אבל עדיין, גם לזה יש ערך. הרבה דברים ששריד אומר בסרט נכונים גם להיום, כי הפוליטיקה שלנו הולכת בכיוון אחד (לא שמאלה), והבעיות נשארות אותן בעיות, והן לא נעלמות, ואף הופכות גדולות יותר. ומצד שלישי, אולי בכל זאת מישהו יבין פעם ששריד צדק, ואכן צריך לעמוד על כך שהחינוך יהיה עם מינימום של ערכים חילוניים (מה שנקרא "לימודי ליבה"). יש הרבה אנשים בקהל, ורובם הגדול מסכים עם שריד (היו לא מעט מחיאות כפיים בזמן ההקרנה). ואולי לא. אולי זה לא אפשרי.

"יוסי שריד", הסרט של אבידע ליבני, אכן מספק את מנת הנוסטלגיה, אבל גם חכם מספיק לספר את הסיפור הזה דרך פריזמה של שאלה מרתקת שאין עליה תשובה, ושאנחנו עדיין נלחמים עליה שבוע שבוע. בינתיים בקפלן ובמקומות אחרים בארץ. ובעתיד…אולי יש עוד יוסי שריד בקהל שיבוא וייכנס לחיינו?

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il