כל כמה דקות יש כיתובית: משה, בן 37, גרוש ואבא לשניים; או: חנה, בת 42, נשואה, אימא לחמישה. המון משה וחנה כאלו עוברים בסך, קולם (או קול של שחקנים. לא יודע) נשמע, ממלא את הסרט במלל בלתי פוסק, אבל אני לא מצליח לחבר שם לדמות, לא מצליח לעקוב אחרי דמות אחת, או שלוש, וכל חוויות המבוכה שמתלווה לזוגיות של חרדים הופכות לסאונד בייטס ללא פנים. אנקדוטות שלא מתחברות לשום דבר. יש רגע אחד יפה בסרט שבו המצלמה מתארת מצב של נפש הניתקת מגוף ועולה למעלה, ובבת אחת החוויה הרוחנית הזאת נקטעת בחתונה. הסרט הזה מנסה להסביר לי את העולם החרדי, אבל לא את האנשים שבו, שמדברים (ומדברים ומדברים), אבל דבר לא נדבק לי לנפש, כי אין לי דרך לקשר בין מילה לאדם, בין משפט לאישה או לגבר ספציפי.
איתן 