דוקאביב 2023: הזיכרון הנצחי

(שם הסרט במקור: La Memoria Infinita)

בשבוע האחרון, בעודי מבלה זמן בפסטיבל דוקאביב, שמעתי מכמה וכמה אנשים שהסרט הזה ישבור לי את הלב. אתה תבכה, אמרו לי. אחרי הצפייה – אני לא בכיתי. יש פה ושם רגעים מרגשים, אבל אני ממש לא נסחף בגל האהבה לסרט הזה.

צריך לומר: סרטה הקודם של מייטה אלברדי הצ'יליאנית היה אחד הסרטים הבודדים שראיתי במהלך שנת הקורונה. "החפרפרת" היה מהסרטים המהוללים של אותה שנה, נציג צ'ילה לאוסקר, עם ביקורות אוהבות והרבה פרסים. כשראיתי אותו חשבתי – נחמד. וזהו. באמת סרט חביב, אבל ממש לא עומד בהייפ.

בפתיחת סרטה החדש של אלברדי מופיע הלוגו של MTV (למעשה, עוד לפני כן, מסתבר שבתי קולנוע "לב" קנו את הסרט הזה, ואולי אפילו יקרינו אותו מסחרית מתישהו). חשבתי – הבמאית שעשתה סרט צנוע בצ'ילה קופצת עכשיו מעל הפופיק ועושה הפקה גדולה יותר. מיד לאחר מכן מופיע שם חברת ההפקה הצ'יליאנית מאחורי הפרויקט הזה – מיקרומונדו (בתרגום מספרדית – עולם קטן). אז בסדר, אלברדי עדיין עושה סרטים קטנים. אולי חבל שכך. כי מבחינתי, ""הזכרון הנצחי" מבלה חלק גדול מזמנו בלהיות נחמד, שקט, צנוע, חייכני, נטול דרמה, וחבל שאלברדי לא שואפת גבוה יותר. יש לה חומר מצולם נהדר, ויש לה הצהרת כוונות מסקרנת. אבל אלבדרי, כנראה, היא פשוט נחמדה. מדי.יש משהו שלא מסתדר לי עם הסרט הזה. הוא נמשך כשעה וחצי, ובמשך כמעט שעה הגברת אוהבת עד אינסוף את האדון. היא מחייכת אליו, ומדברת איתו, ומטפלת בו, והכל בנחמדות ובחיוך. דרך השאלות ה

דוקאביב 2023: הכת שבקצה העולם

(שם הסרט במקור: AUM: The Cult at the End of the World)

מעולם לא הייתי ביפן, ואין לי כרגע תכניות לנפוש שם. עם זאת, את הסיפור הזה מהחדשות אני זוכר (באופן מעורפל משהו): פעם מישהו שיחרר גז סארין ברכבת התחתית של טוקיו, מה שגרם לפיגוע רב נפגעים. כשהגיע לדוקאביב סרט שמנסה להרחיב את היריעה סביב לפיגוע הלא שגרתי הזה, חשבתי שיהיה מעניין לראות.

אז הסרט אכן מעניין. אבל הוא לא ממש סרט טוב.

ראשית, מדובר ביצירה של שעה ו-46 דקות. זה לא שהסרט הזה משעמם (הוא לא), אבל העריכה כאן מקלקלת מאוד את חוויית הצפייה. בכלל, נדמה לי שלא ממש מדובר בסרט, אלא יותר בכתבת תחקיר. ככתבה אינפורמטיבית, מדובר ביצירה לא רעה, מעניינת (אם כי, שוב, ארוכה מדי). כסרט – אין כאן דמויות שיובילו את הסיפור, והסרט קופץ מנושא לנושא מבלי למצות שום אלמנט דרמטי. מה גם של"כת שבסוף העולם" יש ביד אוצר, קלף קטלני בשרוול, והסרט הזה מבזבז אותו – יש כאן אינסייד אינפורמיישן. אדם שהיה יד ימינו של מנהיג הכת. הוא דובר אנגלית רהוטה (ויפנית, כמובן), והוא אחד מהדוברים כאן (רק אחד מהם. חבל שלא המרכזי שבהם). הרגע בסוף הסרט שמראה איפה אותו אחד היום היה צריך להיות רגע של תסכול אצל הצופים – איך יכול להיות שאדם שהיה חבר בכיר בכת שעשתה דבר קיצוני כל כך יהיה חופשי היום לעשות אולי את אותו הדבר?אבל הסרט הזה בעיקר מתפזר לכל מיני כיוונים, בעיקר מזיז את הסיפור קדימה, מבלי ל