דוקאביב 2023: הזיכרון הנצחי

(שם הסרט במקור: La Memoria Infinita)

בשבוע האחרון, בעודי מבלה זמן בפסטיבל דוקאביב, שמעתי מכמה וכמה אנשים שהסרט הזה ישבור לי את הלב. אתה תבכה, אמרו לי. אחרי הצפייה – אני לא בכיתי. יש פה ושם רגעים מרגשים, אבל אני ממש לא נסחף בגל האהבה לסרט הזה.

צריך לומר: סרטה הקודם של מייטה אלברדי הצ'יליאנית היה אחד הסרטים הבודדים שראיתי במהלך שנת הקורונה. "החפרפרת" היה מהסרטים המהוללים של אותה שנה, נציג צ'ילה לאוסקר, עם ביקורות אוהבות והרבה פרסים. כשראיתי אותו חשבתי – נחמד. וזהו. באמת סרט חביב, אבל ממש לא עומד בהייפ.

בפתיחת סרטה החדש של אלברדי מופיע הלוגו של MTV (למעשה, עוד לפני כן, מסתבר שבתי קולנוע "לב" קנו את הסרט הזה, ואולי אפילו יקרינו אותו מסחרית מתישהו). חשבתי – הבמאית שעשתה סרט צנוע בצ'ילה קופצת עכשיו מעל הפופיק ועושה הפקה גדולה יותר. מיד לאחר מכן מופיע שם חברת ההפקה הצ'יליאנית מאחורי הפרויקט הזה – מיקרומונדו (בתרגום מספרדית – עולם קטן). אז בסדר, אלברדי עדיין עושה סרטים קטנים. אולי חבל שכך. כי מבחינתי, ""הזכרון הנצחי" מבלה חלק גדול מזמנו בלהיות נחמד, שקט, צנוע, חייכני, נטול דרמה, וחבל שאלברדי לא שואפת גבוה יותר. יש לה חומר מצולם נהדר, ויש לה הצהרת כוונות מסקרנת. אבל אלבדרי, כנראה, היא פשוט נחמדה. מדי.יש משהו שלא מסתדר לי עם הסרט הזה. הוא נמשך כשעה וחצי, ובמשך כמעט שעה הגברת אוהבת עד אינסוף את האדון. היא מחייכת אליו, ומדברת איתו, ומטפלת בו, והכל בנחמדות ובחיוך. דרך השאלות הכמעט ילדותיות גם אנחנו לומדים את סיפור חייהם. בעיה ראשונה: בעוד אני מסוגל להבין את השאלות האלו שהיא שואלת כל הזמן את בן זוגה הסובל מאלצהיימר ופשוט לא זוכר הרבה, קשה לי לקבל שאת אותו יחס גם אני כצופה מקבל מהבימאית. הרי זוהי הדרך של הסרט הזה להעביר לי אינפורמציה (בעיקר על סיפור האהבה שלהם). הרגשתי שהבימאית מדברת איתי כמו אל תינוק. וזה מתסכל במיוחד מכיוון שיש לה הרבה מאוד חומר מצולם מהשנים הטובות יותר: הגבר היה עיתונאי שעבד בטלוויזיה, והיא שחקנית. יש ארכיון נרחב, אבל השימוש שנעשה בו מינימלי.

יותר מכך, יש משהו לא ברור לי רגשית בסרט הזה. הרי אלצהיימר גורם לתסכול ופחד בקרב מי שחווה את אובדן הזיכרון הזה. הוא נבהל מהאישה הזאת שנמצאת איתו במיטה, אישה שהוא לא מזהה. הוא מתוסכל מחוסר היכולת שלו לזהות אנשים, מקומות. אבל במשך חלק גדול מהזמן כאן, הגבר כאן מקבל את הכול בחיוך ובנועם. וכשלקראת הסוף האלצהיימר מדרדר את מצבו, והוא אכן הופך אגרסיבי, זה מחסיר פעימה בלב שלי כצופה, ובאותה נשימה, אין ממש מעקב הדרגתי אחרי ההתדרדרות הזאת, וזה קורה די פתאום, כך שעדיין קשה לי להתחבר רגשית למה שקורה.

בנוסף, לבימאית יש כאן מטרה גדולה יותר: יש כאן ניסיון ליצור הגבלה בין זיכרון אישי לבין זיכרון לאומי. הגבר היה עיתונאי שעסק בענייני חדשות היום, והאישה היא שחקנית שגם השתתפה ביצירות פוליטיות. את מה שקרה בצ'ילה אני מכיר בצורה מאוד שטחית. אלברדי לא נכנסת לשום סיפור ספציפי מהאספקט הפוליטי, ועד כמה שאני יודע, החיים הלאומיים של צ'ילה משנות ה-70 היו סוערים מאוד, כולל מחאות נרחבות, דיקטטורה, והרבה צער ומוות. ב"זכרון הנצחי" זה מופיע רק על קצה המזלג, לא מאפשר לי להבין על מה בדיוק היא מדברת, כי אני לא צ'יליאני (אני מניח שצ'יליאנים או אנשים שמכירים מקרוב את ההיסטוריה הצ'יליאנית הקרובה מסתפקים ברמזים האלו וישר יודעים במה מדובר. אני לא), וגם בגלל שבמעט הזמן שהאלמנט הפוליטי כן מופיע על המסך (רוב הזמן מוקדש לטיפול האישי של האישה בגבר החולה. הפוליטי נמצא ברקע) אין ממש פירוט על מקרה או שניים משמעותיים בחיי האומה הזאת כדי לשלב את הסיפורים הלאומיים והאישיים לכדי יצירה שתשאיר אצלי משקל בלב.

כמו סרטה הקודם, גם כאן מצאתי את הסרט החדש של מייטה אלברדי "נחמד" ולא הרבה יותר מכך, וגם כאן נדמה לי שאני במיעוט, כי כולם מסביבי נופלים לרגליה של אלברדי. נו, שוין. גם כאלו יש.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il