הילד מגן עדן: הביקורת

(שם הסרט במקור: ولد من الجنة)

לפעמים זה תענוג לגלות במאי וללכת איתו יד ביד עם כל סרט חדש. לפני כמה שנים ביקרתי בפסטיבל הקולנוע בסידני, אוסטרליה, וראיתי סרט של במאי שוודי ממוצא מצרי. אהבתי את "רצח במלון הילטון על הנילוס". ואז הוא עשה סרט בשביל המכונה ההוליוודית, אבל גם את "חוזה מסוכן" אהבתי. בשנה שעברה הוא היה בפסטיבל קאן עם "הילד מגן עדן", ועכשיו הסרט הזה מגיע גם לישראל. הוא קצת כמו הסרט שלו על הרצח במלון הילטון, כלומר, סרט שוודי שמתרחש במצרים ומדבר ערבית, ועוד כלומר, גם זה סרט שמעביר ביקורת חריפה גם על הממסד הדתי וגם על הממסד הפחות אדוק ששולט במדינה, וכלומר שלישי, גם כאן רואים את הכישרון של טאריק סאלח, הבמאי, גם אם "הילד מגן עדן" מעט פחות טוב מסרטיו הקודמים.

אני אתחיל ואומר שמדובר בסרט מרתק. מהלכי העלילה מאוד מעניינים, חופרים עמוק יותר ויותר אל תוך שחיתות בקנה מידה לא יאמן, והסרט הזה לא חס על אף אחד מהצדדים המעורבים. אבל מה שעמד לזכותו של סאלח בסרטיו הקודמים, לטעמי, הוא הקצב האיטי בו הוא הוביל את הסיפור. הפעם, ב"ילד מגן עדן", נדמה לי שנגמרה לסאלח הסבלנות.

בשני סרטיו הקודמים השתמש סאלח בקצב איטי כדי לתת לי להרגיש את הדמות הראשית, וכשקורים דברים, להרגיש את אותם דברים ביחד איתו, להרגיש נדהם ביחד עם הדמות הראשית מעומק השחיתות ואובדן המוסר הטוטאלי של העולם הסובב אותו. הפעם הדרך אצה לסאלח. אמנם יש לסרט הזה אקספוזיציה קצרה שאכן מכתיבה קצב איטי, אבל עם הגיעו של גיבור הסרט לעיר, הרבה דברים מתרחשים, ולא נותנים לי שהות להרגיש את ההשפעה של הדברים האלו על גיבור הסיפור.כי הנה יש אימאם גדול שמת. כל הסרט הוא בעצם מאבק הירושה. אבל מי הוא אותו אחד שמת? הסרט לא באמת נותן לי להרגיש את זה. אני יושב ביחד עם הדמות הראשית בחצר גדולה, מקשיב לדרשה שלו. ועוד לפני שאני יכול לראות את גיבור הסיפור שלי נושם את מילותיו של אותו אימאם נערץ אל תוכו, כבר אז הוא יורק דם, והופ, מתפגר.

גיבורנו הופך להיות פיון בין שני גופים גדולים: אנשי הדת מצד אחד, והשלטון מצד שני. איך זה קורה? הסרט נותן לנו בערך 30 שניות של סצנת בילוי במועדונים של קהיר. זהו. אין מספיק שהות כדי לגלות מה ראו בו כל אלו שגייסו אותו למשימה.

וכן הלאה. הרבה דברים קורים בסרט, אבל הפעם העריכה לא מתעכבת כדי לתת לדמויות לנשום את המאורעות אל תוכם. מזל שבמרכז הסרט יש שני שחקנים מצוינים – פארס פארס בתפקיד הבלש הראשי (שוב משתף פעולה עם טאריק סאלח, אחרי שהיה השחקן הראשי ב"רצח במלון הילטון על הנילוס", והיה לו תפקיד קטן גם ב"חוזה מסוכן") – נטורליסטי, וגם חד ומרשים מאוד כאחד שיודע מה ואיך לעשות כדי להשיג את מה שצריך. בלש כמעט בנעלי בית, אבל רציני ומקצועני. בתפקיד שמולו ניצב השחקן הישראלי-פלסטיני תאופיק ברהום. גם הוא מצוין, והוא כמעט מצליח להציל את הסרט.

הרי בסוף הסרט הוא נשאל על ידי אימאם הכפר – אז מה למדת? וזאת בדיוק מטרת הסרט – הוא התפכח. הרי הסרט הזה מראה את השחיתות שלא תאמן בממסד, והנער שבמרכז הסרט רואה בלימודי דת סוג של שליחות, אידאל נכסף. במהלך הסרט הוא יתפכח ויבין שלא רצון האלוהים ניצב במרכז מעייניהם של גדולי הדת. ברהום מציג את האמונה באידאל ואת השבירה של אותה אמונה. חבל שהעריכה לא לוקחת את הזמן הפעם כדי להיות עם הנער כדי שגם אני ארגיש איתו את אובדן האמונה, ועם זאת, המשחק של שני השחקנים הראשיים מחזיק אותי בתוך המתרחש רוב הזמן.

טאריק סאלח הוא קולנוען מעניין, נועז, שמספר סיפורים של התפכחות מאמונה באנשים שמובילים את החיים שלנו. בדרך כלל יש לו סבלנות. הפעם פחות, וזה פוגע בחוויה, אבל הוא עדיין יודע לצלם ולעצב תמונה בצורה מרשימה, והוא עדיין יודע לעבוד עם מוסיקה בצורה שמעלה רגש בכל זאת. כך יוצא ש"הילד מגן עדן" הוא סרט יפה ומאוד מעניין, ומי שלא מכיר את הבמאי הזה, "הילד מגן עדן" הוא מקום טוב להתחיל. אחרי שתראו את הסרט הזה, מומלץ לחפש את סרטיו הקודמים והטובים יותר, ויותר מכך – לחכות בציפייה לסרטו הבא.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il