דינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dina)

במסגרת היוזמה המבורכת של דוקאביב לפרוס הקרנות של סרטים דוקומנטרים מדוברים מהעולם על פני כל השנה, מוקרן החודש בסינמטק תל אביב הסרט "דינה". לכאורה, מדובר בממתק מרגש. למעשה, מדובר בסרט נודניקי בצורה בלתי רגילה, גם אם לכאורה אני צריך לבוא מראש במצב רוח סלחני.

כי הסיפור הוא על זוג לפני חתונה. הסרט עוקב אחריהם לפני, במהלך, וקצת אחרי החתונה. אה, וצריך לומר גם ששני בני הזוג נמצאים בתפקוד גבוה יחסית. יחסית לזה שהם אוטיסטים, או עם תסמונת אספרגר. או גם וגם. אז לכאורה צריך לבוא לסרט הזה בגישה סלחנית מראש. לאנשים האלו קשה א-פריורית. אז את כל הקשיים שכרוכים בניהול מערכת יחסים רצינית – כל מה שאומר כאן עלול להיחשב כחסר רגישות.

ובכל זאת, אני לא ממש מבין את הסרט הזה. ראשית, ר להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonder)

סיפור על ילד עם פנים מעוותות ההולך לראשונה בחייו לבית הספר. הוא יצטרך להתמודד עם הקנטות, מבטים מוזרים, אולי אפילו בריונים, ולצאת מנצח. מתכון לסוחט דמעות מרגש. "פלא" לא סוחט כלום. עיני נותרו יבשות לכל אורך ההקרנה. אפילו לא התעצבנתי על הסרט. נשארתי אדיש. סרט לא. ממש לא.

כי אין כאן בניה של דרמה בכלל. את העובדה שמדובר בסיפור על ילד עם פנים מעוותות שהולך לבית הספר – את זה ידעתי עוד לפני שנכנסתי לאולם. ראיתי את הטריילר. אבל גם מי שלא ראה את הטריילר ידע את זה כבר בדקה הראשונה. הסרט מספר את זה כבר בהתחלה. פורש את הרקע בוויס-אובר של הילד ברגעים הראשונים של הסרט. אין בכלל בניה של דרמה, התחלה של התקרבות של הצופים לדמות הזו. יש מצב נתון. וזהו.

ואז הסרט גם מנסה (כנראה בהשפעת העובדה שהוא עיבוד של ספר) להקיף את להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2017: המועמדויות

קצת מוזר, מה שקורה שם בארגנטינה. ברוב חלקי העולם, המועמדויות לפרסי האקדמיה המקומית לקולנוע מתפרסמות כחודש-חודש וחצי לפני הטקס עצמו. בארגנטינה עובדים אחרת. בסופ"ש האחרון התפרסמה בארגנטינה רשימת המועמדויות לפרסי האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע לשנת 2017, פרסי הסוּר (Sur), אבל טקס חלוקת הפרסים יתקיים עמוק אל תוך שנת 2018, בסוף מרץ.

אז בינתיים אני מפנה מבט לדרום אמריקה, לראות מהם הסרטים הבולטים שם, בארגנטינה, השנה. שני סרטים מובילים את רשימת המועמדויות השנה, שניהם כבר הוקרנו בישראל בפסטיבל חיפה, ואת אחד מהם כבר ראיתי ומאוד אהבתי:

הפסגה (La Cordillera) – סאנטיגו מיטרה

סרט חכם מאוד בעיניי התוהה על האפשרות שקיים בכלל דבר כזה, פוליטיקאי אידאליסט, פוליטיקה נקייה, או שהכל זה רעב לכוח, כסף, שררה, שליטה, והכל, אבל הכל, כשר בדרך להשגת המעמד הרם הנכסף. ריקארדו דארין המצוין בתפקיד נשיא ארגנטינה הנוסע למפגש פוליטי (פסגה) רב מדיני המתקיים במקום מבודד על רכס הרים (עוד פסגה). יש גם נציג אמריקאי (כריסטיאן סלייטר, בהופעת אורח) המנסה לבחוש במיקס המעורב הזה של נציגי מדינות דרום אמריקה. בדיאלוג בתחילת הסרט אנחנו מבינים שהדמות במרכז הסרט, נשיא ארגנטינה, נתפס בתקשורת, ובעקבותיה גם בקרב הציבור הרחב, כ"נשיא שקוף", כזה שאין לו הרבה השפעה מדינית, אבל במהלך הסרט הנשיא יעשה כמה טריקים פוליטיים שיאפשרו לו להגיע לעמדת השפעה מכרעת על גורל של יבשת שלמה. בדרך הוא גם יטפל במחלה נפשית של הבת שלו (דולורס פונזי, מצוינת. שיחקה גם בסרטו הקודם של מיטרה, "פאולינה"), שחווה הזיות על פשעים שאביה הנשיא ביצע בעבר. הוא טוען שאלו הזיות שווא, מייחס את זה למחלה שלה, אבל האם אלו אכן הזיות, או זכרונות שבורים ממקרה שאכן קרה?

לטעמי האישי, אחד הסרטים הטובים ומרתקים שראיתי השנה. "הפסגה" מועמד ל-11 פרסי סוּר: פרס הסרט, בימוי, שחקנית (פונזי), שחקן (דארין), שחקן משנה, עריכה, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, סאונד, ומוסיקה (אלברטו איגלסיאס, הקבוע של אלמודובר ושל חוליו מדם, בין היתר).

הסרט השני שמוביל את רשימת המועמדים הוא

סאמה (Zama) – לוקרסיה מארטל

ראיתי פעם, בפסטיבל ירושלים, סרט שנקרא "הביצה" (Swamp, לא Egg). סרטה הראשון של מארטל. השתעממתי מאוד. להבנתי מארטל פיתחה סגנון ייחודי שקורץ למבקרי קולנוע ולאניני טעם, ואני נמנעתי מסרטיה האחרים כי הרגשתי שחווייתי תהיה, כנראה, דומה לזו של "הביצה". סרטה האחרון של מארטל הביא אותה להערכה גדולה יותר מכל סרטיה האחרים, והוא גם הנציג הארגנטינאי לאוסקר השנה, אבל גם ממנו נמנעתי. הסיפור (ואני מניח שאפשר להתייחס למונח הזה בצורה מאוד חופשית במקרה של מארטל) הוא על מושל ארגנטינאי (סאמה שמו) במחוז מרוחק בדרום אמריקה לקראת סוף המאה ה-18. הוא מחכה למכתב מאשתו ולהצבה מחדש במקום אחר. ובינתיים עובר הזמן.

"סאמה" מועמד ל-11 פרסי סוּר: סרט, בימוי, שחקן, שחקן משנה, תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, וסאונד.

עוד סרט שהוקרן כבר בישראל, בפסטיבל ירושלים, ופספסתי אותו בגלל התנגשות בלו"ז, הוא "כלת המדבר" (La Novia del Desierto). סיפורה של עוזרת בית ותיקה הנאלצת לחפש עבודה חדשה לאחר שהמשפחה אצלה עבדה במשך שנים רבות מוכרת את הבית שלה. בדרכה לבית של המשפחה החדשה שאמורה להעסיק אותה נגנב לה התיק, והיא פוגשת גבר שמנסה לעזור לה להשיב את האבדה. הגבר הזה הוא גם האור החדש שבחייה, מסתבר. "כלת המדבר" מועמד ל-3 פרסי סוּר: פרס סרט הביכורים, תסריט מקורי,ומוסיקה.

שאר הסרטים הבולטים ברשימת המועמדים לפרס האקדמיה בארגנטינה הם: להמשיך לקרוא

נטושים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Desierto)

שנים. שנים לוקח עד שסרט זר, לא דובר אנגלית, מגיע לישראל. ואז, כשהוא מגיע, אתה מגלה ש…הוא לא כזה משהו, הסרט הזה.

זה היה הסרט שמקסיקו שלחה לאוסקר בשנה שעברה. סרט על מקסיקנים שגונבים את הגבול לארצות הברית, ועל אמריקאי אחד, ויג'ילנטה, שלוקח על עצמו להרוג מקסיקנים, שוהים לא חוקיים בארץ החופש הגדולה, אמריקה. וזה כל מה שיש בסרט הזה. איש אחד אמריקאי עם רובה ועם כלב מפחיד ורצחני, וקבוצה של מטרות במטווח שהן במקרה אנשים. וזהו.

וזאת הבעיה של הסרט. כי עם כל מה שהנשיא החדש של אמריקה הביא לשולחן, אנושיות ואיכפתיות לאחר הן לא בתפריט הרגיל של מר טראמפ. ואם אתה עושה על זה סרט, כדאי שיהיה לך קצת מזה. שיהיה לי אכפת מ להמשיך לקרוא

פיגומים: הביקורת

תהיה פחות קוצים

השבוע ראיתי את "פיגומים" בפעם השניה (זה מה שכתבתי עליו אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו). לא בגלל שאני חושב שזאת כזאת יצירת מופת, אלא בגלל שאני זכרתי שאהבתי את הסרט, אבל בעיקר זכרתי שרוב הדברים שיש לי להגיד עליו הם דווקא מהצד היותר ביקורתי. שזה בעיקר מוזר ולא ברור. הרי אם אהבתי, אני צריך לנסות להסביר למה אהבתי, מה היה בו שכל כך נשאר בזכרון, למה מבקרי קולנוע אחרים משתפכים עליו, וכיוב'.

גם אחרי צפיה שניה, עדיין קשה לי לנסח מה יש בסרט הזה. הוא יפה ומרתק, אין לי ספק. בצפיה שניה אהבתי אותו יותר מבראשונה. ועדיין, יש בו משהו שמציק לי.

יש ב"פיגומים" מתח קבוע בין ה להמשיך לקרוא

סודות הפרברים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Suburbicon)

ג'ורג' קלוני! מאט דיימון! ג'וליאן מור! בסרט חדש לפי תסריט של האחים כהן (בערך)! והסרט הוא… ככה ככה. מאוד בינוני.

הבעיה של "סודות הפרברים" הזה היא שאני לא יודע מהו. זו אמורה להיות להמשיך לקרוא

הדרך לאן: הביקורת

יש סרטים שאין הרבה מה להגיד עליהם. "הדרך לאן" הוא כזה. זה לא ש"הדרך לאן" הוא סרט רע, רק שהוא…תמוה. לא ממש ברור. אז ממש בקצרה:

סצינה ראשונה. יפו 1948. משפחה ערבית המכונסת סביב מיטת הסבתא מגורשת מביתה ע"י היהודים. אה, אז זה סרט פוליטי?

את הערבים לא נראה עד הסצינה האחרונה.

כל שאר הסרט דן ב להמשיך לקרוא