האדם הראשון: ביקורת

(שם הסרט במקור: First Man)

אז למה בכלל טסים לירח? למה מטפסים על האוורסט? למה האדם מציב בפני עצמו אתגרים קשים, מסוכנים, כאלו שנראים אולי אפילו בלתי אפשריים? התשובה הפשוטה היא: מטפסים על ההר כי הוא שם. ככה. התשובה היותר חכמה מופיעה כאן

זה נאום של הנשיא ג'ון פ. קנדי ב-1962. חלק קטן מהנאום הזה משולב גם בגוף הסרט עצמו. חבל שהנאום הזה נמצא רק בסוף הסרט. כי ג'ון פ. קנדי מסביר כאן, בנאום באמת מעורר השראה, שהמשימות הקשות האלו, המאתגרות האלו, האדם בוחר לבצע אותן כי זה טבוע בדמו. כי זה עצם קיום האדם. כי הסקרנות חיה בתוך-תוכנו, ולחיות פירושו לספק את יצר הסקרנות הזה, לצאת אל העולם, לנסות לפתור בעיות קשות, להתגבר על קשיים, לכבוש פסגות, ולקדם את המין האנושי.

חבל שחלק קטן מהנאום הזה מגיע רק בסוף הסרט, כי השאלה הזאת, למה האדם בוחר לטוס לירח, השאלה הזאת שנמצאת בבסיס סיפורו של ניל ארמסטרונג, גיבור הסיפור הזה, השאלה הזאת נענית רק בסוף הסרט, וסימן השאלה הזה שמרחף מעל כל דקות הסרט מקלקל את הקשת הרגשית והדרמטית של כל הסיפור כאן. ניל ארמסטרונג מוצג כאן כאיש מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בערה: הביקורת

(שם הסרט במקור: 버닝)

אתה רציני מדי. תשתחרר. זאת הדרך לחיות.

לפני שמונה שנים ביקרתי בפסטיבל הקולנוע של קארלובי וארי בצ'כיה. בין היתר ראיתי שם את "שירה", סרטו הקודם של לי צ'אנג דונג. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שלי יודע שאני מעריץ קולנוע קוריאני, אבל "שירה" שיעמם אותי. מסתבר שהבמאי הזה די נערץ בסצינת הפסטיבלים, אבל אני לא נסחפתי בהתלהבות. לי צ'אנג דונג כבר לא צעיר (הוא בן 64), ולקח לו 8 שנים לעשות סרט נוסף. "בערה" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, וזכה לביקורות חמות מאוד, ובאופן מפתיע הוא מופץ מסחרית בארץ (סרטים קוריאנים כמעט ולא מופצים בישראל), אבל אני זכרתי את האכזבה הקודמת שלי וניגשתי לסרט הזה בזהירות מירבית. התוצאה: זה לא סרט רע בעיניי, אבל אין לי מושג ממה כל המבקרים מתעלפים.

הצרה עם צ'אנג דונג, כמו גם בסרט הקודם, היא הקצב האיטי והמתסכל של סרטיו. וב"בערה" זה מתסכל יותר אפילו, כי הסרט הזה הוא על ה"רעב הגדול". כמו שמוסבר בסרט (יותר מפעם אחת, אגב. העריכה היא לא הצד החזק של צ'אנג דונג), יש את "הרעב הקטן", הוא הרעב ה להמשיך לקרוא

הגננת: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Kindergarten Teacher)

איך לכתוב על סרט שהוא רימייק של סרט אחר, ולא להשוות בין שתי הגרסאות? איך להתייחס לרימייק כיצירה עצמאית?

כי לי, באופן אישי, יש קצת בעיות עם דרך הבימוי, המחשבה הקולנועית, של נדב לפיד. אז זו לא חוכמה שאני אוהב את הרימייק יותר. כי לא נדב לפיד ביים אותו. והגישה כאן היא יותר, איך נאמר את זה, קומוניקטיבית.

אבל אני אשתדל לא לדבר יותר על הגרסה הישראלית. כי חלק מהעניין של "הגננת" בגרסתו החדשה הוא האנדרסטייטמנט שלו. הוא סרט מאוד יפה בעיניי, אבל צריך באמת להסתכל בו כדי לנסות להבין מה אהבתי בו. הוא סרט על אובססיה, אבל הוא לא אובססיבי בעצמו. הוא שקט, נטורליסטי, אנושי מאוד, אבל עם הרבה מחשבה.

מה הקשר בין אמנות לבין החיים עצמם? מאיפה מגיעה האמנות? מהם החומרים שמהם היא בנויה? מהם התנאים שבהם גדלה האמנות? האם אמנות גבוהה, כזאת שבאמת מרגשת אנשים, האם ניתן לייצר כזאת בעולם המערבי המודרני הסואן? האם ניתן לייצר תנאי מעבדה שבהם תיווצר האמנות הגבוהה הזאת? האם האמנות הזאת תזכה לחיות, ליצור במנותק מהעולם הגדול, שהרי החיים הם החומר הגולמי שמהם האמנות בנויה?

ועוד כהנה וכהנה שאלות על טבע האמנות ומקומה בחיינו. סרט שגורם לי לחשוב, אבל בצניעות. בשקט. באהבה. בכבוד. מגי ג'ילנהול מגלמת ב להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ תשיעי ואחרון

לפני כמה שעות פרסמה האקדמיה האמריקאית את הרשימה המלאה והסופית של הסרטים במירוץ לאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. בשמונה מקבצים קודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי, מקבץ שמיני) סקרתי 79 סרטים שהמדינות השונות הגישו. לרשימה הסופית נוספו עוד 9 סרטים שלא נסקרו במקבצים הקודמים, וסרט אחד נפסל משום מה (הסרט של קירגיסטאן). כשהתחלתי להכין את המקבץ התשיעי, גיליתי שגם קובה הגישה סרט. גם הוא נפסל. אז 79, ועוד אחד (קובה), פחות שניים שנפסלו (קובה, קירגיסטאן), ועוד תשע תוספות שלא נסקרו במקבצים הקודמים – בסך הכל הרשימה המלאה כוללת 87 סרטים. הנה סקירה של 9 הסרטים שנוספו (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

סין: האיש הנסתר (Hidden Man) – ג'יאנג וון

ממה שקראתי על הסרט, ומהתרשמות מהטריילר, נדמה לי שהסינים שולחים לאוסקר סרט א להמשיך לקרוא

כוכב נולד: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Star is Born)

שמעתי אותי ברדיו, ראיתי אותי בטלויזיה, קראתי עלי בעיתון…אני קיים!

(מיכה שטרית, מתוך "רדיו בלה בלה", החברים של נטשה, 1994)

יש הבדל בין רצון להיות כוכב, להיות מפורסם, לבין רצון להיות אמן, להביע את עצמך בשיר. "כוכב נולד", כפי ששמו מעיד עליו, הוא סרט על כוכבות. לא על אמנות.

ליידי גאגא. זה יישמע אולי מופרך, אבל אני כמעט ולא שמעתי עליה. כן, נתקלתי בה ברחבי האינטרנט פה ושם, אבל דווקא בגלל המוחצנות המוגזמת שלה, בגלל התמונות שלה בשמלות בלתי אפשריות וסידור שיער פסיכי (או בלי בגדים בכלל) – דווקא בגלל זה דחיתי אותה מעלי. אני לא מתעניין באנשים שמתעסקים באיך למכור את עצמם. אני מתעניין במה שהם רוצים למכור. ורוב הפעמים שבהם נתקלתי באנשים שמתעסקים באריזה, בפרסום, ולא במוצר עצמו, מצאתי שאין להם הרבה מה למכור בעצם, והאמנות שלהם לא מזהירה. במקרה של ליידי גאגא זה קצת שונה. מישהו שאני מכיר, שהוא מעריץ גדול שלה, פעם שמע את התיאוריה הזאת שלי, והשמיע לי (די בכוח) כמה שירים שלה, ואכן, גם אני מודה שיש לה, לליידי גאגא, קול יפה, ויכולת לא מבוטלת לבצע שיר. ועדיין, לא באמת להמשיך לקרוא

תיק נעדר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Fleuve Noir)

לפני כמה חודשים שמעתי על הסרט הזה לראשונה. סרט חדש של אריק זונקה. וואו. הרי זונקה עומד מאחורי אחת מפצצות הרגש הכי אפקטיביות שאני זוכר מהעשורים האחרונים, סרט שנקרא "חלומות של מלאכים". אני זוכר שראיתי את הסרט פעמיים. יש לסרט ההוא סוף מפתיע. בצפייה השניה אני זוכר שהייתי מודע לכך שנשימתו של כל הקהל באולם נעתקה ברגע אחד. בצפיה הראשונה זה הייתי אני. ומאז נעלם זונקה. הוא עשה סרט אחד עם טילדה סווינטון שדי שקע בתודעה (לא ראיתי), ועכשיו הוא חוזר עם עיבוד לספר מתח של דרור משעני, סופר ישראלי.

האמת היא שחתירתו של זונקה לדחיסות רגשית ברורה מהרגע הראשון של הסרט. למרות שהסרט אורך שעתיים, יש בו משהו חסכני מאוד. הוא נכנס ישר לתוך העניין. בלי הקדמות. בלי רקע. והוא גם נגמר בדיוק עם גילוי הסוף, ללא שומנים מיותרים. זונקה רוצה להכניס אותי אל תוך נשמתו של השוטר החוקר די מהר. מה גם שוינסנט קאסל נותן את הנשמה שלו לסרט הזה, והטרנספורמציה שלו די מדהימה. גם רומן דוריס די מרשים בתפקיד המורה המסתורי, וסנדרין קיברלן מרגשת בתפקיד האמא חסרת האונים. גם אלודי בושה בתפקיד קטן ויפה באה לכאן לתת תודה לבמאי שהזניק לה את הקריירה באותו סרט מלפני 20 שנה. הצילום בגוונים קרים שומר על עניין, והקצב מהיר יחסית, סביר למדי.

ומצד שני

לא להמשיך לקרוא

הג'נטלמן והאקדח: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Old Man and the Gun)

רוברט רדפורד. שמעתם עליו? האיש היום בן 82, אבל הוא סמל. ג'ינג'י כובש לבבות. כוכב הוליוודי סקסי, חלומן של נשים בכל העולם. אנרגיה נערית שובבה, קסם שרמנטי שלא ניתן לעמוד בפניו, סרטי שוד מחויכים, סרטים שרודפים אחרי הצדק, תו תקן להוליווד במשך חלק גדול מהזמן שהדבר הזה שנקרא הוליווד בכלל קיים. האיש הזה בן 82, עדיין חי, עדיין פועל, עדיין עושה סרטים. השמועה אומרת שזה יהיה סרטו האחרון. הגיע לגיל גבורות, רדפורד, עשה הרבה (גם מחוץ לעין המצלמה – הוא הקים את מכון סאנדאנס ומנהל את פסטיבל הסרטים הזה. הם נקראים על שם הדמות שגילם בסרט "קיד וקאסידי" ששמה המלא היה סאנדאנס קיד), ועכשיו בא הבמאי דיויד לאורי ועושה סרט שלם שהוא מחווה אוהבת לשחקן הזה.

גם דיויד לאורי הוא שם לא קונבנציונלי בעיר הסרטים של אמריקה. בן פחות מ-40, לאורי לאו דווקא מתכופף בפני המכונה ההוליוודית, עושה סרטים מהורהרים עם הרבה שאר רוח. במיוחד ראוי להזכיר סרט דל תקציב מאוד שיש בו הרבה דמיון, מחשבה, ורגש, גם אם הוא חידתי ואפילו קצת סתום – "סיפור רפאים" היפהפה מהשנה שעברה. אז לאורי בא לכאן עם הרבה אהבה לדמות איקונית מהעולם שהוא בטח מעריץ (הוליווד הקלאסית), ומכין כאן סרט פרידה שנוטף רגש.

כהצהרה, הסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי. בערך. אבל פרטי הסיפור לא ממש משנים. או אפילו כמעט ולא מעניינים. הם משניים לגמרי לסרט הזה. כמו שלאורי אוהב – לא הסיפור חשוב, אלא ה להמשיך לקרוא