אחת ויחידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Las Elegidas)

תקתוק השעון. הזמן שעובר. הזמן שאי אפשר לעצור. שהולך בתנועה מתמדת קדימה, ומה שלא תעשה, לא תוכל לעצור אותו, להחזיר דברים אחורה.

"אחת ויחידה" ("הנבחרות" במקור. שם הסרט הישראלי הוא אירוני) הוא הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה של מקסיקו בשנה שעברה. וזה נדיר שסרט שכזה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. סרט עצוב, חונק בגרון, ללא תקווה, לכאורה שם במקסיקו, למעשה מעורר מחשבות על מה שקורה בחצר האחורית שלנו. כי מעגל הזנות הוא כזה שאי אפשר לצאת ממנו. והתעשיה הזו חסרת רחמים פחות או יותר כמו שרואים בסרט הזה, שבא ממדינה שנמצאת במרחק של יותר מחצי עולם מכאן.

והפעם צריך להגיד לסרטי שני כל הכבוד על שהביאו את הסרט הזה להפצה מסחרית בישראל. סביר להניח ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: קורניש קנדי

(שם הסרט במקור: Corniche Kennedy)

לקחתי הימור. התקציר של הסרט באתר הסינמטק לא היה מזמין במיוחד. שום דבר לא נראה מפתה ממש בסרט הזה. ובכל זאת: חבורת נערים שקופצים מצוקים גבוהים לתוך הים – לפחות יש כאן נקודת פתיחה מעניינת. אז הלכתי לראות.

לפעמים הימורים לא מצליחים. נקודת הפתיחה היא פחות או יותר כל הסרט.

יש כאן איזשהו נסיון מסכן לפתח סיפור על פשע. אבל אין כאן פיתוח של כלום, והכל מאוד שטחי, לא מותח, ולא ממש מעניין.

ויש כאן נסיון מסכן לספר סיפור משולש אהבה של נערים. בחורה אחת שמתאהבת בשני בחורים בו זמנית, ובאורח החיים ההרפתקני שלהם. הנסיון מסכן, כי אין כאן ממש קונפליקט, או דרמה, או יריבות כלשהי, או התלבטות ממשית של הבחורה בין שניהם, או בין שני הבחורים. הכל מאוד שטחי, ולא ממש מעניין.

ומעל הכל, יש כאן נסיון לדבר על ה להמשיך לקרוא

גופו 2017: הזוכים

בשבוע שעבר נסעתי לחולון. במקרה שמתי לב שבסינמטק שם מוקרן סרט רומני שנקרא "כלבים" (Câini). פספסתי את ההקרנה שלו בפסטיבל חיפה, והטריילר שלו מאוד סיקרן אותי, כמו גם העובדה שהוא קיבל 13 מועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. איזה מזל שנסעתי לחולון. "כלבים" הוא בקלות הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. סוג של מערבון איטי, קודר, אלים, מרשים מאוד, שנכנס בהדרגתיות מתחת לעור, ונשאר בנשמה.

אמש התקיים בבוקרשט טקס חלוקת פרסי הגופו. למרות ש"כלבים" לא זכה בפרס הגדול, בעיניי הוא הזוכה הגדול של הטקס. סרט הביכורים הכל כך מרשים של בוגדן מיריצה (תזכרו את השם) זכה בפרס סרט הביכורים, וכן בפרס הצילום (המוצדק. יש ב"כלבים" צילום נפלא), מוסיקה, סאונד, שחקן, ושחקן משנה (ולאד איבאנוב, שגם כאן משחק דמות מאיימת, הפעם של ראש מאפיה מקומי, וגם כאן הוא עושה את זה נפלא, בשילוב של ארציות נטורליסטית פשוטה, ושל אלימות מתפרצת ומאיימת מאוד). בסך הכל 6 פרסים למערבון הזה שמתרחש במזרח אירופה.

אז "כלבים" אמנם לא זכה בפרס הסרט, אבל הוא נשאר בלב שלי. אז מי כן זכה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: לב בברייל

(שם הסרט במקור: Le Cœur en Braille)

איזה סרט חמוווד!

באמת. סרט מתוק, וגם חכם למדי. זה לא פשוט לעשות סרט כזה. סרט שבעיקרו מכוון לבני נוער (או "סרט לכל המשפחה"), אבל הסרט הזה לא מתיילד. לא עושה לעצמו הנחות. לא מוריד את הרמה כדי להתחבב בכוח על הילדים, לא מזלזל באינטלגנציה (לא הרגשית ולא השכלית) של הקהל הצעיר ברובו, ובעיקר, עשוי במיומנות ובאהבה גדולה.

כי יש כאן סיפור על התאהבות ראשונה. לא יכולה להיות התאהבות חזקה יותר. אבל הסרט, בחוכמה, לא הולך לקיצוניות. לא הולך ל"אהבה עד המוות", "לנצח נצחים" ודומיו. סיפור האהבה הזה מתפתח בקצב איטי, בצורה שמקלה עלי להתקרב אל הדמויות בהדרגתיות, לחיות את חייהן בצורה קלילה למדי, ולא להרגיש בכלל איך אני נקשר בגורלן, עד שמגיע רגע אחד, איפשהו באמצע הסרט, שבו מתוודה הילדה בפני הילד על הסוד שהיא מסתירה מפניו (היא הולכת ומתעוורת) – ורק אז אני מבין עד כמה נפשי נקשרה בנפשן של הדמויות.

כי מישל בוז'נה, כך קוראים לבמאי, עושה עבודה נהדרת עם להמשיך לקרוא

הסוכן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Forushande)

היו לי לא מעט בעיות עם הסרטים של אשגר פאראהדי בעבר (הנה, כאן כתבתי על "פרידה". וכאן על "העבר"). לצד יכולותיו הדרמטיות המוכחות והאקפטיביות למדי, היתה לי הרגשה שהתסריטים שלו מתפתחים בצורה מניפולטיבית מדי. שעומס הטרגדיות הנופלות על הדמויות שלו מכוונות מדי ע"י התסריטאי, והופכות את הסרט לדי מגוחך ואף מעצבן. והיתה לי גם הרגשה שהוא גם קצת שוביניסט. כל זה נעלם עם צפייה ב"הסוכן". כמעט.

כי כאן יש חוט סיפורי אחד. מקרה טראגי אחד שמתרחש, אמנם באותה מקריות שבה התרחשו האסונות בסרטיו הקודמים של פארהאדי, אבל אין כאן סדרה של אסונות, שלכאורה אף אחד לא אשם בהם, אלא דיון אחר ושונה.

רוב הסרט, להבנתי, מסתובב בטריטוריות של האנקה, רק בספירות פחות קיצוניות, יותר ארציות. ב"סוכן" בוחן פארהאדי את גבולות הרוע האנושי, הכעס, הנקמה – ומהצד השני – הסליחה. החסרון של הסרט היא חוסר המיקוד שלו, כי גם כשמגיע סוג של פתרון, הוא יותר דאוס-אקס-מאכינה, ולא מעשה ידי אדם, או שאולי כן, ואלהים/גורל דחף אותו לידי כך. מה גם שיש בסרט סצינה אחת (יפהפיה ומרגשת מאוד) שבה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: בשם ביתי

(שם הסרט במקור: Au Nom de ma Fille)

הייתי צריך לכעוס על הסרט הזה. לבקר אותו בחומרה. איכשהו יצא שאני בעדו.

כי זו אודיסאה. סרט שמתפרש על פני יותר מ-30 שנים. סיפור חוצה מדינות. והכל בפחות משעה וחצי. בקצרנות. בחסכנות. בהחסרת הרבה חומר רקע, ויתור על הרבה אספקטים נוספים, פגיעה באפקט הרגשי העצום שהיה יכול להיות לסיפור שכזה.

ובכל זאת, ולמרות הכל, הסרט הזה עובד. הסרט הזה מצליח להביא אל קדמת הבמה את תחושת התסכול המתגברת והולכת. תסכול של קריעת השיער מהראש. של חוסר הבנה איך הרוע הזה, איך האיש הזה שכנראה עשה דברים איומים, איך הוא חומק שוב ושוב מעונש. איך כל רגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו: "תפסנו אותו. עכשיו, סוף סוף, הוא ישלם על מעשיו", איך כל רגע כזה מתמסמס, ואיך הוא מצליח לברוח בעור שיניו, להמשיך בחיים הרגילים, ולא לשלם את המחיר.

כנראה היו לאיש הזה, הרופא הגרמני הזה, קשרים בחלונות הגבוהים. כנראה, כי גם על זה ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: המורה

(שם הסרט במקור: Primaire)

ולפעמים, רק לפעמים, שחקנית אחת יכולה להציל סרט שלם.

כי "המורה" הוא סרט קקופוני, מפוזר, ערוך לא טוב, עם שימוש לוחץ מדי במוסיקה, עם יותר מדי חוטי סיפור שמפריעים אחד לשני, ולא באמת מתחברים, ועם הרבה רעש של ילדים שבלא מעט רגעים לא מאפשר לי להקשיב להלמות הלב שלי.

ומצד שני, יש בסרט את שרה פורסטייה. איזו שחקנית נהדרת. עמוד התווך של הסרט הזה. בלעדיה, הכל היה מתמוטט.

כי היא כל כך סבלנית, ואוהבת, וסימפטית, ומצליחה לעמוד זקופה גם כשהעולם מסביבה מתמוטט, והכל בצורה אמינה. היא יודעת להראות שהיא לוקחת ללב, שזה מפריע לה, שאכפת לה, אבל היא גם יודעת לעשות את זה בצורה פשוטה, יומיומית, אמינה. וכך, למרות הרעש והבלגן שמסביב, יש בסרט הזה כמה וכמה רגעים מרגשים מאוד.

ואם להיות הוגן, זו לא רק שרה פורסטייה. יש בסרט הזה, למרות כל החסרונות הדי בולטים, יש כאן להמשיך לקרוא