פרסי איריס 2017: המועמדויות

תקציר הפרקים הקודמים: חבל קוויבק, החלק דובר הצרפתית של קנדה, מכיל לא מעט אנשים ששואפים להיפרד מקנדה, להפוך לישות עצמאית. שני משאלי עם התקיימו בעבר על השאלה הזו. בשניהם תומכי הפירוד הפסידו, אם כי בשני שבהם ההפסד היה קטן מאוד (51-49 אחוז לטובת תומכי ההישארות. מה שאומר שהסנטימנט הלאומי של הקווביקים חזק מאוד, גם אם לא חזק מספיק). כחלק מאותו סנטימנט לאומי, יש לקוויבקים אקדמיה לקולנוע משלהם, והם מחלקים פרסי אקדמיה משלהם, בנפרד מפרסי האקדמיה הקנדית.

מאז סוף שנות ה-90 האקדמיה הקוויבקית חילקה את פרסי הג'וטרה, שנקראו על שמו של קלוד ג'וטרה, שחקן מפורסם שם. בשנה שעברה, מעט לאחר פרסום המועמדויות לפרס הג'וטרה 2016, התגלה סוד נורא מהעבר. הסתבר שקלוד ג'וטרה היה פדופיל. כצעד ראשון האקדמיה הקוויבקית הורידה את שמו מפרס הקולנוע הבכיר של קוויבק. לא היה מספיק זמן למצוא שם חדש לפני הטקס של השנה שעברה, אז הוא התקיים תחת השם "פרסי האקדמיה של קוויבק" (הנה הדיווח על מי שזכה בשנה שעברה).

בשנה שעברה מאז, התכנסה האקדמיה הקוויבקית כמה פעמים והגיעה לכמה החלטות אדמיניסטרטיביות:

  1. לפרס האקדמיה הקוויבקית ניתן השם החדש "איריס"

  2. נוספו כמה קטגוריות חדשות לפרסים (בעיקר אלו שנוגעות לסרטים דוקומנטרים)

  3. הטקס נדחה ממרץ ליוני, מבדיל אותו מהטקס של האקדמיה הקנדית שמתקיים במרץ.

וכך התפרסמו בתחילת החודש המועמדויות לפרס החדש של האקדמיה הקוויבקית. כמו תמיד, חלק מהמועמדים לפרס הקוויבקי משיקים למועמדויות ולפרסים של האקדמיה הקנדית, ויש גם כמה דגשים שהקוובקים נותנים לסרטים שהאקדמיה הקנדית מדלגת עליהם, או רק מרפרפת עליהם.

המועמד המוביל לפרס האיריס השנה, כצפוי, הוא להמשיך לקרוא

הצב האדום: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Tortue Rouge)

בתחילת הסרט יש קרדיט גדול לסטודיו ג'יבלי.  כן, כולם מתעלפים מאולפן האנימציה היפני הזה. וכל האנימטורים הגדולים רואים בהייאו מיאזאקי ככוהן הגדול והמשפיע, אחד מעמודי התווך של הז'אנר הזה בעולם האמנות. אני לא כל כך מתחבר לסרטים שלהם. וזה לא שיש לי דבר רע במיוחד לומר על הסרטים האלו. אני פשוט לא מבין אותם. יש בהם איזושהי תפיסת עולם רחוקה ממני, איזושהי הסתמכות על תרבות יפנית קאנונית זרה לי, עד שאני אולי יכול להבין את הסיפור המיידי שבו (וגם זה לא תמיד), אבל לא מה שעומד מאחורי זה (ואני אוסיף ואומר שלסרטי לייב-אקשן יפנים על סמוראים אני דווקא מתחבר, כי הם על אנשים. לסרטי אנימציה דמיוניים לא כל כך).

וזה גם המצב עם "הצב האדום" (שהיה נכון יותר לקרוא לו "הצבה האדומה", אבל נו, שיהיה). כי מדובר כאן בסוג של משל יפהפה, מקסים, ומרגש לפרקים. אני רק לא מבין מהו הנמשל. כי יש כאן סיפור השרדות על אי בודד.

איש אחד, לבד, מנסה לחזור לציויליזציה, ונכשל. התסכול מתגבר והולך. התסכול הזה ניכר גם ב להמשיך לקרוא

פטרסון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Paterson)

נהג אוטובוס. נוסע כל יום באותו מסלול. באותן שעות. כל יום עובר באותם רחובות. באותן תחנות. נהג אוטובוס. קם בבוקר כל יום באותה שעה (פחות או יותר). אוכל את אותה ארוחת בוקר. הולך באותו המסלול למוסך האוטובוסים. שותה קפה בכוס חד פעמית כל בוקר בעודו מתיישב בכסא הנהג. כל בוקר מגיע אותו סדרן, עם אותן תלונות. ואז הנסיעות. ובערב, אותה הדרך חזרה הביתה. ושיחה עם האשה. איך עבר היום עלייך? ועליך? ולצאת עם הכלב. להגיע לבר השכונתי. כל ערב, אותם טיפוסים. אותה בירה. וחזרה הביתה. לישון. ומחר, יום חדש. שגרה ישנה.

חלק מהאנשים שהיו איתי בהקרנה של "פטרסון" התלוננו על שעמום. ובמידה מסוימת זה מובן, כי זהו סרט על שגרה. סרט שסוקר שבוע בחיי כמה דמויות בעיירה פטרסון. המרכזית שבהן היא של נהג אוטובוס בשם פטרסון. אני, לעומתם, חושב שמדובר בסרט מקסים ויפהפה, ואפילו מרגש ברגעים מסוימים. כי זה סרט על להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: בלתי ניתנות להפרדה

(שם הסרט במקור: Indivisibili)

מאוד הסתקרנתי מהסרט הזה. מועמד ל-17 פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית, זוכה ב-6 מהם, סיפור רגשי ויצרי על תאומות סיאמיות המבקשות עצמאות כנגד משפחה שמתפרנסת מהפריקיות שלהן ומתנגדת לניתוח שיפריד אותן וישלח כל מאחת מהן לדרך פרטית. סיפור יוצא דופן.

מאוד התאכזבתי מהסרט, בסופו של דבר. כי כל החומרים שחשבתי שיהיו שם אכן שם. אבל הבמאי מקלקל את הסרט. אדוארדו דה אנג'ליס קוראים לבמאי הזה. אבל נדמה לי שהוא מפנטז שהשם שלו הוא פאולו סורנטינו. אבל זו רק פנטזיה. לפאולו סורנטינו ("נעורים", "זה חייב להיות המקום") יש הרבה יותר כשרון מאשר לבמאי של "בלתי ניתנות להפרדה".

כי כמו סורנטינו, דה אנג'ליס מנסה להרשים עם צילום בתנועה, שוטים ארוכים ומתפתלים על סטדי קאם. רק ש להמשיך לקרוא

בין העולמות: הביקורת

"בין העולמות" הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ובגלל התנגשות בלו"ז עם הקרנות אחרות דילגתי עליו שם. מאז שמעתי עליו בעיקר דברים רעים. אבל הלכתי לראות בכל זאת. והדעה הקטנה שלי: זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי שזה יהיה, אבל כן, מדובר אכן בסרט בינוני.

כי יש כאן נסיון מעניין לדיון אמוני. דיון בדרך הנכונה והראויה לעבוד את השם. האם חיים בעולה של תורה הם באמת כאלו, חיים של עול, של ציות לחוקים, או שמדובר בחיים של הבנת העולם מתוך אהבה כנה ואמיתית של אלהים. יש מצב נתון: בחור צעיר נפצע בפיגוע, שוכב בתרדמת בבית החולים. האבא מחפש בקדחתנות סימנים, רמזים, סיבות. למה אלהים עשה לו את זה. אולי התפילין פגום. או שאין לו מזוזה בדלת הכניסה. ועוד כהנה וכהנה נסיונות למצוא סימנים לחטא הגדול שהביא את האסון הזה. האם, לעומת זאת, עסוקה בתפילות. בעבודת השם מתוך אהבה, ובקשה כנה שיחזיר לה טובה, ושיעיר את הבן משנתו.

ואל הסיפור הזה מצרפת הבמאית-תסריטאית צלע להמשיך לקרוא

אני, דניאל בלייק: הביקורת

(שם הסרט במקור: I, Daniel Blake)

קל לי להבין איך הסרט הזה זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן בשנה שעברה. הפסטיבל החשוב בעולם, זה שמקדש איכות קולנועית יוצאת דופן. ובכל זאת, גם אם אני מעריך מאוד את הסרט הזה, בכל זאת יצאתי ממנו קצת מאוכזב.

כי מצד אחד, אכן קן לואץ' חוזר לפורמה כאן. אחרי כמעט עשור שבו הוא די התברבר, עם קומדיות הזויות כמו "מחפשים את אריק", או סתם סרטים עייפים כמו "המועדון של ג'ימי", היה נדמה לי שלקן לואץ' כבר די נמאס מקולנוע. והוא אכן לקח הפסקה מאז סרטו האחרון, והיו דיבורים על פרישה. והנה הוא חוזר, ומה שהיה אמור להיות משהו אנרגטי וסוחף מתגלה, במפתיע, כסרט בוגר של יוצר שיודע בדיוק מה הוא רוצה, ואיך להשיג את זה. קן לואץ' מביים כבר יותר מחמישים שנה, אבל נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו ממש מביים. ברוב סרטיו הוא הסתמך על התסריט, ובעזרת הדרכת שחקנים צמודה הוא ידע פשוט לעקוב אחרי הסיפור, להבליט את המצפון החברתי שלו, ולתת לי לדפוק את הראש בקיר מרוב תסכול על הדרך שבה פשוטי העם נדפקים ע"י המערכת. ב"אני, דניאל בלייק" קן לואץ' לא רק הולך אחרי הדמויות והסיפור, אלא הוא ממש קובע קצב מדוד, והולך בצניעות ובשקט. יש כמה וכמה פיידים לשחור אחרי כמה סצינות בסרט. הדרך של לואץ' להוריד הילוך. הדמויות, כולן, שקטות, מנומסות, והכל מתנהל ברוגע. קן לואץ' נותן לסיפור לשקוע לאט בתוך הנשמה של הצופים בעזרת עבודת בימוי מרשימה של במאי ותיק ומיומן.

מצד שני, זהו גם החסרון של הסרט. כי להמשיך לקרוא

מסע הטבעת: הביקורת

כאן אמורה להיות הביקורת שלי על "מסע הטבעת". אבל "מסע הטבעת" הוא לא סרט, אז אי אפשר לכתוב עליו ביקורת.

זה אחד מאותם רגעים בו עלי להחליט אם אני רוצה באמת לנסות ולנתח מה לא עובד ביצירה הזו, או פשוט לקצר ולא לתת ליצר הרע לשלוט באצבעות שמקישות במקלדת. אני מעדיף לקצר.

כי ל"מסע הטבעת" אין תסריט. כלום. גורנישט. אני מניח שהיה כאן להמשיך לקרוא