איריס 2019: הזוכים

אתמול התקיים בקוויבק, קנדה, טקס פרסי האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. את המועמדים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי, והפרסים שחולקו אתמול כיבדו, פחות או יותר, שני סרטים (וחצי).

הסרט שזכה בפרס האקדמיה הקנדית, "מושבה", קיבל מהאקדמיה הקוויבקית רק 3 פרסים – פרס לשחקן המשנה, לתגלית השנה, ולליהוק.

והבמה נותרה לשני סרטים עיקריים. אחד דרמה שנראית מרגשת ויפה, והשני קומדיה שעל פניה נראית טובת לב. והזוכה בפרס הסרט הטוב הוא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קו פרו 2019: ממשיכים למרות הכל

היום התקיים בתל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של פורום קו פרו הישראלי. השנה זו השנה ה-21 ברציפות שבה מגיעים לכאן משקיעים ומנהלי תוכן מכל קצוות העולם כדי לשמוע, לייעץ, ואפילו להשקיע ביצירה דוקומנטרית ישראלית. בשנים שעברו נוצרו בעקבות האירוע השנתי הזה עשרות סרטים ישראלים, בחלקם ממש מצוינים, זוכי פרסים (כולל אפילו מועמדויות לאוסקר), ובאופן כללי, האירוע הזה קידם את היצירה הישראלית בצורה משמעותית.

ועם זאת, צריך לומר שעצם קיומו של האירוע השנה הוא הישג בפני עצמו. כחודשיים אחרי קו-פרו 2018 נפטרה ארנה ירמות, שהיתה היוזמת, המפיקה, המארגנת, ובכלל הרוח החיה מאחורי כל המפעל המפואר הזה למשך כל עשרים שנות קיומו. והנה השנה האירוע הזה ממשיך לחיות ולהתקיים, למרות מותה של האשה שהגתה אותו. צריך לומר הרבה מילים טובות לאסנת עדן, שהגיעה לקו-פרו מכאן 11, נכנסה לנעליים גדולות מאוד, והרימה אירוע מכובד ומרשים. אמנם כמות הפרויקטים שהוצגה בפני האורחים מחו"ל היתה קטנה יותר מהרגיל (בדרך כלל אירוע הפיצ'ינג נמשך על פני יומיים, וכלל למעלה מ-20 פרויקטים. השנה הוצגו באירוע רק 14 פרויקטים, והוא נמשך על פני יום אחד מרוכז), אבל האירוח, שמצא הפעם אכסניה חדשה ונעימה בנוה צדק, היה מסביר פנים, מקצועי, וכולם באו בנפש חפצה לשמוע ולעזור לקולנוע הדוקומנטרי הישראלי להמשיך ולכבוש שיאים.למרבה הצער, ולמרות שהאורחים מחו"ל דווקא אהבו את רוב הפרויקטים שהוצגו בפניהם, אני מצאתי את רוב הסרטים שנמצאים בתהליך עבודה חצי אפויים, לא ממש מעניינים, או מעניינים אבל עדיין בתהליך גיבוש של סגנון ואפילו נראטיב (כלומר – כל הפרויקטים ידעו את הסיפור המרכזי, אבל רובם לטעמי לא היו סגורים על מה בדיוק הם הולכים להתמקד). ובכל זאת, מבין הסרטים שנמצאים בתהליך הפקה והוצגו היום בפני פורום המשקיעים הבינלאומי, אלו הם הפרויקטים שהכי מסקרנים אותי, אלו שאני אחפש בדוקאביב 2020-21:

דוקטור מוריס – בימוי איתמר אלקלעי ומיטל צביאלי

זה סיפור יוצא דופן. איש בשם דוקטור מוריס היה טייס בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגיל 40 הוא התחתן עם להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: אפולו 11

(שם הסרט במקור: 11 Apollo)

זה היה אמור להיות תיעוד מלהיב של צילומים שטרם נחשפו ממסעה של החללית אפולו 11 לירח, לפני קרוב ל-50 שנה. זה היה אמור להיות מלהיב. אבל זה לא. זה נייטרלי.

הסרט הזה מציב זה לצד זה את צילומי החללית במסע לירח, ואת מרכז הבקרה ביוסטון טקסס. המון צילומים של אנשים שאני לא מכיר ולא לומד להכיר, עם שמות תואר של מקצועות שאני לעולם לא אבין ולא מנסים אפילו להסביר לי במהלך השעה וחצי של הסרט, ועל ידם, צילומים מהמסע של החללית לירח, רק כמעט בלי האנשים שהיו באותה חללית. למעשה, אני חושב שרואים את פניהם של האסטרונאטים שעשו את המסע ההסטורי הזה רק פעמיים במהלך הסרט – לפני ההמראה, ואחרי הנחיתה חזרה בכדור הארץ.למעשה, מדובר בכרוניקה מלאת מושגים טכניים ומושגים מקצועיים, כולל איורים מסבירים בגוף הסרט (ושעון עצר המוצג על המסך לקראת כל שלב במסע הזה). וכך אין אנשים בסרט הזה, יש רק תיאור מסע. אין דרמה. וזה לא שהסרט הזה לא מנסה. יש שימוש אינטנסיבי במוסיקה, שימוש שמנסה בצורה מלאכותית להעלות את הדרמה (זה עובד רק פעם אחת – השקטת המוסיקה וסאונד של דפיקות לב במהלך ההמראה). המוסיקה היא כמובן אלקטרונית, כי כבר התרגלנו למוסיקה שכזאת שמלווה סרטי חלל (המוסיקה יפה כשלעצמה, אבל זאת כבר קלישאה לשים מוסיקה כזאת שתלווה צילומי חלל).

ובכלל, אני ציפיתי לשקט. ציפיתי למבט משתאה ב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: ג'ון ויוקו – רק שמיים מעל

(שם הסרט במקור: John & Yoko: Above Us Only Sky)

איזו אכזבה.

אני מכיר את המוסיקה של הביטלס. של ג'ון לנון. גיליתי אותה בגיל 17 (אני היום בן 46). קשה לחדש לי בעניין. קניתי דיסקים שלהם. ראיתי סרטים. אני מכיר את השירים בעל פה. אוהב אותם. היה מסקרן הסרט הזה, כי, לכאורה, היו אמורים להיחשף בהם צילומים שטרם נראו. אחורי הקלעים של יצירת האלבום Imagine ב-1971.

אבל הסרט הזה כל כך מבולגן. אחרי אקספוזיציה לא קצרה, חשבתי שהקונספט של הסרט יהיה מעקב אחרי שגרת החיים במקום המרוחק הזה, טיטנהרסט, מקום שאליו ג'ון ויוקו ברחו מהשאון של הביטלמניה. ואכן, למרות שהסרט הזה מציף על פניו כל מיני מונחים טכניים של נגינה שאני לא ממש מבין, יש כאן מעקב מעניין אחרי בנייתם של שירים שהפכו לקלאסיקות. כמו "מייקינג אוף" של סרט.ואז הסרט הולך קדימה ואחורה בזמן, כמו אדם שמספר סיפור ואז אומר משהו כמו: בשביל להבין את זה, צריך ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: להתגבר על הפער

(שם הסרט במקור: Minding the Gap)

לסרט הזה יש התחלה מלהיבה. צילום משוכלל מאוד של חבורה של צעירים נוסעים, קופצים, עושים דברים וירטואוזים על סקייטבורדים. לא רק האנשים מלהיבים, גם הצילום עצמו, שעולה עם המצלמה על הסקייטבורד, נוסע במהירות, באנרגיה סוחפת – ההתחלה של הסרט נהדרת.

ואז הסרט נעצר. המטרה המוצהרת של הסרט היא להראות שיש כאן חבורה של גברים צעירים שחייהם קשים, והתחביב הזה הוא התרפיה שלהם. הבעיה היא שבמהלך שעה וחצי לא קצרה הסרט לא באמת נכנס לעובי הקורה של החיים הקשים. יש התחלה של דברים, ויש ראשי פרקים, אבל אין באמת תצוגה של הבעיות שמהן הם בורחים.

יש כאן 3 סיפורים של 3 גברים (ובת הזוג של אחת מהם). הסיפור של ההוא עם בת הזוג מתרחש עכשיו, ושל השניים האחרים מתרחש בעבר. הבמאי של הסרט הוא גם אחד מ להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: מה שהיא אמרה. האמנות של פאולין קייל

(שם הסרט במקור: What She Said: The Art of Pauline Kael)

וואו, הסרט הזה ממש עצבן אותי.

כן, גם אני מבקר קולנוע. בעולם שבו האינטרנט מעניק אינספור הזדמנויות לכל אחד ואחת לבקר קולנוע, גם אני תפסתי לעצמי נישה, ואפילו כזאת שמקבלת קצת תשומת לב. ועם זאת יש בי מספיק כנות להבין שאני לא מבקר חשוב או משפיע, ומה זה בכלל אומר להיות משפיע או חשוב בתקופה הזאת שלנו.

פאולין קייל היתה משפיעה וחשובה בשטח ביקורת הקולנוע בשנים בה פעלה (בעיקר שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת), אבל היא התנהגה כאילו היא ידעה את זה, התהדרה בתהילה שנלוותה לזה, דרשה במפגיע את הכבוד הנלווה לכך. מצד אחד, אי אפשר שלא להעריך את העקשנות שלה, יכולת העמידה שלה על דעתה (כשלכל זה מתווספת העובדה שהיא היתה אשה בעולם של גברים), אבל מצד שני, יש בעבודה של קייל מידה של יהירות. אני יודעת מה זה טוב, וכל מי שטוען אחרת הוא אידיוט.

וזה מכעיס במיוחד מכיוון שהיא יוצאת מאותה נקודת מוצא שממנה אני יוצא: כן, גם אני מבקש למצוא את הקשר בין הקולנוע שאני רואה לבין הקהל. אני מנסה להבין איפה הסרט הזה נוגע בי, מה בו נגע בי, למה הוא נגע בי. אני מדבר בשם עצמי, ויוצא מתוך הנחה שאני לא היחיד שמרגיש כך, אבל אני גם מבין שיש כאלו שלא יסכימו איתי. פאולין קייל ניסתה למצוא את הקולנוע ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: כאן מייק וואלאס

(שם הסרט במקור: Mike Wallace Is Here)

הסרט הזה לוקח על עצמו משימה רצינית: לעשות פרופיל של עיתונאי ותיק ומוכר בציבוריות האמריקאית, ולבדוק דרך עבודתו האם האגרסיביות העיתונאית, שהיתה סימן ההיכר של העיתונאי הזה, היא גם זו שהביאה לריאקציה, לאגרסיביות גם מהצד המבוקר (מהשלטון), אגרסיביות שכזו שבינתיים קשה למצוא לה תשובה. כוחניות שמשתמשת בממון הרב של הספונסרים שלה לא רק כדי לאיים בהליכים משפטיים, אלא כדי ממש לשלוט בתקשורת נגדית, ולמעשה להקים כלי תקשורת שהוא השופר של השלטון, וכזה שמכריז על כל אדם שמחזיק בדעות נוגדות לשלטון כלא רלוונטי, או בעצם, כמתנגד שלטון אקטיבי (שקרן, פייק ניוז).את כל זה אומר הסרט הזה כבר בסצינת הפתיחה. יושב לו נושא הסרט, מייק וואלאס, מול ביל או'ריילי, מגיש ותיק ברשת השלטון האמריקאית, פוקס ניוז (המקבילה הטלויזיונית האמריקאית של "ישראל היום"), ושומע מאו'ריילי שאת השיטות שמנחות את השלטון היום הוא למד בעצם מוואלאס בעשרות השנים שהוא משרת את הציבור כעיתונאי חושף שחיתויות.

אז לסרט הזה יש סצינת פתיחה מרשימה ומבטיחה, ואז מגיעות כותרות הפתיחה על רקע מוסיקה קצבית וחיתוכי תמונה מהירים. אחלה. אבי בלקין שביים את הסרט האמריקאי הזה הוא בכלל ישראלי שנובר בארכיון האמריקאי, והוא עושה את זה באנרגיה וברצון ניכר ללמוד, אבל הוא גם נותן לאנרגיה הזאת לרדד את הסרט ולהפוך אותו לכרוניקה של אדם, ולא של מפעל חייו.

כי הסרט הזה משתמש ב להמשיך לקרוא