חיפושית הזהב 2019: המועמדויות

אתמול התפרסמה רשימת המועמדויות לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית לקולנוע. שתי שאלות עיקריות עמדו על הפרק: כמה מועמדויות יקבל "גבול", והאם יש לו בכלל תחרות על הפרס. התשובה על השאלה הראשונה היא 9. התשובה על השאלה השניה היא: כנראה שלא. השאלה השלישית היא: האם הקולנוע השבדי ייצר השנה סרטים מעניינים אחרים מלבד "גבול"? וכאן התשובה היא: אולי.

אבל נתחיל מ"גבול" (Gräns) של עלי עבאסי. אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בשנה האחרונה, והסרט הכי מיוחד שראיתי בשנים האחרונות. סיפורה של אשה משונת מראה (במהלך הסרט מתברר שעצם היותה אשה, או בת אנוש בכלל, מוטל בספק, מה שמסביר את ה"משונת מראה") העובדת במכס. יש לה חוש ריח יוצא דופן המאפשר לה לזהות חשודים בהברחות של מוצרים במעבר הגבול בו היא מוצבת. גבר משונה מראה (שוב, לא בטוח שהוא גבר או בן אנוש) עובר יום אחד במעבר הגבול, ולמרות החשד שיש לה היא מוותרת לו. סיפור אהבה מתפתח בין השניים, ולאט לאט מתברר שהאיש/גבר/יצור הזה מסוכן. האם היא תדע להשתחרר מכבלי האהבה ולעשות את הדבר הנכון?

סרט מאוד יוצא דופן שאוצר בתוכו הרבה חומר למחשבה, ובאופן מפתיע, גם לא מעט רגש. סרט מאוד מיוחד ויפה. "גבול" מועמד ל-9 פרסי אקדמיה בשבדיה: פרס הסרט, בימוי, שחקנית, שחקן משנה, תסריט, עריכה, סאונד, איפור (נראה לי שלפחות פרס האיפור נמצא כבר בכיס של "גבול". הנה לכם השוואה בין פניה של השחקנית במציאות ובסרט), ואפקטים.

כשמסתכלים על רשימת מועמדויות לפרסים של אקדמיות, אחת מאבני הבוחן לסיכויו של סרט לזכיה היא השוואה בין רשימת הסרטים המועמדים לפרס הסרט לבין רשימת המועמדים לבימוי. סרט המועמד לפרס הסרט אבל אינו מועמד לפרס הבימוי נמצא בפיגור ניכר. השנה, הסרט היחיד המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר וגם לפרס הבימוי הוא… "גבול". כך ששאר הסרטים ברשימת המועמדים השנה נמצאים הרחק מאחור, אבל זה לא אומר שהם לא מעניינים.

הנה, למשל

"להיות אסטריד" (Unga Astrid) של פרנילה פישר כריסטנסן

אני מודה שממבט ראשון לא הסתקרנתי מהסרט הזה. סיפור חייה של אסטריד לינדגרן, הסופרת שהביאה לאוויר העולם את דמותה של בילבי. אני זוכר במעומעם את בילבי מהילדות. משהו חביב ושובב, אבל לא משהו שבאמת השאיר אחריו רגש אמיתי בלב שלי. בטח לא משהו שיסקרן אותי לעקוב אחרי היוצרת של הדמות הזו.

ואז ראיתי את הטריילר. ואפילו גיליתי שהסרט הזה אמור להיות מופץ בישראל, ואפילו די בקרוב. ועל פניו זה נראה לא רע בכלל. אמנם מדובר כנראה ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סיכום שנת 2018

היתה שנה קשה.

אני מניח שגם אתם, כמוני, הרגשתם במהלך חלק לא קטן מהשנה הזאת ש"אין מה לראות". העפתם מבט בהיצע של הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע בישראל, ולא ממש ידעתם מה לעשות. רוצים לראות סרטים, ללכת לקולנוע, להתבדר, להתרגש – אבל ההיצע דל, בינוני, חלש, לא ממש מעניין.

לוח ההפצה מתנהל בדרך כלל לפי חוקיות מסוימת. האוסקר בתחילת השנה מביא איתו למסכים את הסרטים המסקרנים, ולקראת סוף השנה מתחילים להגיע הסרטים של האוסקר הבא. השנה (2018) אמנם התחילה טוב, עם כמה סרטים מעולים, אבל עם התפוגגות טקס האוסקר, נשארנו עם חודשים ארוכים של תסכול. המפיצים בישראל כמעט ולא לוקחים סיכונים על סרטים מאתגרים, ואנחנו נשארים עם סרטים שמראש מוותרים על שאיפות אמנותיות. סרטים כמו "אהבה מריקוד ראשון" – לא סרט רע, אבל הו, כל כך צפוי ולא מרגש. או "האישה", שהיה כל כך לא מסקרן, שויתרתי על הצפיה בו.

מה גם שהקולנוע הישראלי השנה היה חלש יחסית, ולא מילא את הפערים. "האופה מברלין" יצא בשבוע האחרון של השנה שעברה, והיה להיט קטן ומרגש בתחילת השנה. עברה כמעט חצי שנה עד שהגיע סרט ישראלי נוסף שיצר קליק עם הקהל הישראלי – "הבלתי רשמיים" החביב של אלירן מלכה (שהוא בעיניי בעיקר הבטחה מסקרנת לעתיד. "הבלתי רשמיים" בעיניי הוא פצצת אנרגיה מרשימה, אבל לא שלמה עדיין כסרט דרמטי). ורק ממש לקראת סוף השנה הגיע הסרט שהיה אחד הלהיטים הגדולים של השנה בכל קנה מידה – "סיפור אחר" של אבי נשר. כל השאר, גם אם היו סרטים לא רעים בעיניי, די נפלו אל השכחה.

כל שנה, בסיכום השנה, אני פורס כאן שתי רשימות של סרטים שהיו בעיניי הכי טובים. רשימה אחת מתרכזת בסרטים שהופצו לקהל הרחב, והשניה מתרכזת בסרטים שראיתי בפסטיבלים שונים והמפיצים נמנעו מלגעת בהם. השנה הפער בין שתי הקטגוריות קיצוני במיוחד. איזה מזל שסרטי שני הפיצו כאן את "רומא". הסרט הכי טוב עכשיו בקולנוע. אחרת לא היתה תקומה לשנה הזאת. אני מאוד מקווה שהמפיצים יבינו שהבילוי בקולנוע הוא חוויה שלטעמי אין לה תחליף (למרות מה שנטפליקס היו רוצים שתחשבו), וכדי שהבילוי הזה יהיה כדאי, צריך שיהיו בקולנוע סרטים טובים, מעניינים, לפעמים אפילו מעוררי מחלוקת, סרטים שיוצרים דיון, מבדרים, מטלטלים, מצחיקים, מרגשים – סרטים שיש בהם אורך רוח, ולא סרטים שמוותרים מראש על האמביציה הזאת (ומהבחינה הזאת אני מעדיף את "החיים האלו" החלש אבל האמביציוזי מאוד, על "אהבה מריקוד ראשון" החביב, אבל הכל כך חסר השראה).

ובכל זאת, לא הכל היה רע. הצלחתי, איכשהו, לקבץ לכאן רשימה של עשרה סרטים שכן אהבתי השנה בקולנוע. זה שהופץ לקהל הרחב. ואפילו היו כמה סרטים שהשארתי מחוץ לעשיריה שלי. למשל: "בחזרה מטואיצ'י", סרט עם לא מעט חסרונות, אבל עם עבודת משחק הרואית של דניאל רדקליף בתפקיד יוסי גינסבורג הישראלי; "הפרעה בקצב הלב" הרוסי, לא סרט גדול, אבל ככל שהתרחקתי מהצפיה בו, הוא רק התנחל בלב שלי יותר; "כוכבים חיים לנצח", סרט שלא זכה להצלחה, אבל היה יצירת אמנות רגישה ויפה (וג'יימי בל מצוין שם. חכו חכו. מתישהו ב-2019 יגיע לכאן "עור" היפה שגיא נתיב הישראלי ביים, וג'יימי בל משחק בתפקיד הראשי. בל אדיר שם); "אני טוניה", סרט סוחף שמגיע מהקישקעס; ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", סרט רגיש וגם מצחיק, אלים מאוד, ובעת ובעונה אחת תוהה על התוחלת שבאלימות.

יש לי גם רשימה של עשרה סרטים שאהבתי בקולנוע השנה, ולא הופצו לקהל הרחב. היא תגיע אחרי העשיריה של הסרטים שכן הופצו. והם: להמשיך לקרוא

לזרו השמח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lazzaro Felice)

לא הבנתי.

"לזרו השמח" הוא סרט פנטסטי (מלשון פנטסיה), שממריא למחוזות דמיון מרשימים ביותר. אני רק לא הבנתי מה לעזאזל הסרט הזה רוצה ממני.

יש כאן תיאור מלא אמפטיה של קהילת איכרים הנשלטת ע"י המעמד העשיר. יש מזימה של בן העשירים כנגד אימו. הוא נעזר בלזרו, מהמעמד הנמוך. קו הנראטיב הזה כולל כמה סצינות בודדות, ונזנח מהר מאוד.

הסרט מתחיל בסצינת חיזור מקסימה, שלאחריה סצינת מסיבת אירוסין קצרה. מי הדמויות האלו, ומה קורה איתן בהמשך? לא ממש משנה. הסרט לא ממש מתעניין בזה.

ולזרו? הוא סתם נער פראייר. אחרי אותה סצינת אירוסין הוא מתבקש ע"י אחד האנשים: בוא, תחליף אותי שניה, אני כבר חוזר. ההוא לא חזר כל הלילה. האם לזארו מתעצבן? מתרגש ממשהו? ממש לא. כמה סצינות לאחר מכן, לזרו שואל את בנות הכפר: רוצות קפה?, כן, לך תכין – הן עונות לו. כשהוא חוזר עם הקפה, הן כבר הלכו פרחו משם. האם הוא מתעצבן? לא ולא.

בכלל, לזרו הזה, כלומר, השחקן שמשחק אותו, אחד בשם אדריאנו טראדיולי, יש לו להמשיך לקרוא

ליידי טיטי: הביקורת

על סרטים שממש לא אהבתי אני כותב פוסטים קצרצרים. אבל נתחיל במילה טובה. אחת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה: הוא נראה טוב. מושקע. מצולם יפה. עטוף בעטיפה נוצצת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה. רק משהו אחד.כי בתוך העטיפה המרשרשת הזאת יש סרט איום ונורא, ובעיקר חובבני להחריד. אסופת שחקנים נוראיים שמתנהלת בשטח כחבורה של נבוכים שלא ממש יודעים מה הם עושים (גם לירית בלבן הזכורה לטוב מ"הבורר" נפלה קורבן לזוועה הזאת). התסריט מבולבל ולא ממש להמשיך לקרוא

שתיקה רועמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Das schweigende Klassenzimmer)

לא מאוד אהבתי את סרטו הקודם של לארס קראומה, וכבר חשבתי לוותר על סרטו זה האחרון, אבל מכל מיני כיוונים התחילו לזרוק לי שמדובר בסרט הרבה יותר טוב, וכדאי לי, ושזה סרט "חזק", ועוד כמה סופרלטיבים. אז התרציתי. התוצאה: אכן מדובר על סרט הרבה יותר טוב מ"פריץ באואר", סרטו הקודם של אותו במאי, ועדיין, משהו בסרט הזה לא עובד.

"שתיקה רועמת" יותר טוב לטעמי מ"פריץ באואר" בעיקר כי יש בו הרבה יותר תשוקה. כמו בסרט הקודם, גם זה הנוכחי מתרחש בגרמניה של שנות ה-50. השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. הפעם הפוקוס הוא על תוצאותיה של המלחמה ההיא – השלטון הקומוניסטי, והמלחמה הקרה עם המערב. קראומה מביים כאן דרמה פוליטית בעצם, וניכר שסיפורה של גרמניה אחרי מלחמת העולם מרתק אותו (הפעם הוא כנראה רוצה לחקות את "חיים של אחרים". לא יוצא לו), אבל לטעמי הוא טועה בדרך שלו.כי הסרט מספר על כיתה של תלמידי בית ספר. בני ובנות 16-17. משהו שהם שמעו בחדשות מדליק אותם לכדי מעשה מחאה קטן – הם שותקים בכיתה בצורה מופגנת במשך שתי דקות. התגובה של השלטונות לכדי אותו מעשה קטן היא כוחנית ומאוד לא פרופורציונלית, כך ש להמשיך לקרוא

גאולה: הביקורת

מאוד אהבתי את הסרט הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה, אז כשהוא יצא למסכים באופן רשמי, הלכתי לראות אותו שוב. אם לומר את האמת, חלק מהקסם הנפלא שחוויתי בצפיה בו בפסטיבל ירושלים – חלק מזה פג. פתאום ראיתי כמה וכמה פגמים. ועדיין – זה סרט יפהפה, מרגש, חכם, ומאוד שווה צפיה.

כי אנחנו בסך הכל בני אדם. ומלאכת החיים קשה היא. יש לנו, לכל אחד מאיתנו, סט של אמונות ומנהגים, וביום-יום אנחנו משתדלים לפעול לפיהם. אבל החיים, הו החיים. הם לפעמים לוקחים אותנו למקומות לא צפויים (ללאה שבת היה שיר כזה פעם: רק החיים לוקחים אותי; החיים, נוהגים אותי). גיבור "גאולה" עבר הרבה בחיים שלו: הוא היה זמר בלהקת רוק מבטיחה, אבל משהו בסגנון החיים החילוני הפריע לו, אז הוא חזר בתשובה. ואז אשתו נפטרה ממחלה, והשאירה לו ילדה חמודה. עכשיו הילדה בת 6 וגם היא חולה. הטיפולים יקרים, והוא מתפרנס בדוחק מכמה עבודות. אז הוא מחויב לחזור אחורה כדי לקבץ את הלהקה מפעם לצורך איסוף כסף.וזה קל להיסחף בחיים. המוסיקה לוקחת אותך למקום רגשי, וזו גם נוסטלגיה, ואלו גם החברים. קל לשכוח למה עזבת את העולם הזה מלכתחילה. אבל השקר הזה שאתה עושה בעצמך מתגנב, חופר לאט, מתפוצץ ברגע מסוים. מישהו עושה משהו, ואתה מגלה את זה, ולא יכול יותר. "גאולה", בהובלתו של משה פולקנפליק הנהדר בהופעה מרוסנת, אוהבת, המגלה את העולם הגועש בתוכו, ועם זאת משתדלת לא להתפרץ, הסרט הזה מספר על אדם ש להמשיך לקרוא

לקראת 2019 בקולנוע הישראלי: סקירה

בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע "סיפור אחר", סרטו הנהדר והמאוד מצליח של אבי נשר, ובעוד יומיים אמור לעלות על המסכים "גאולה", הסרט המאוד מרגש של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. שני הסרטים האלו יכולים כמעט להשכיח את העובדה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות תקופה בינונית מאוד של קולנוע ישראלי. תקופה שבה גם אם היו סרטים לא רעים בכלל, רובם לא הצליחו ליצור קשר אמיתי עם הקהל הישראלי.

והנה הגיע חודש דצמבר, ועימו המבט השנתי שאני שולח אל השנה הבאה. והפעם המבט הזה הוא מבטיח ומסקרן באופן מיוחד. הפרויקטים שנמצאים כעת בחדרי העריכה, הסרטים שממתינים לחשיפה לקהל הרחב ב-2019 בפסטיבלים שונים (בינלאומיים ו/או ישראלים) ובקופות בהקרנות מסחריות רגילות – הפרויקטים הישראלים של 2019 נדמים ככאלו שישלחו את הקולנוע הישראלי לעוד ועוד שיאים שהוא עדיין לא ראה. כאלו שימשיכו את הרנסנס שהקולנוע הישראלי חווה במאה ה-21, וגם כאלו שיפתחו לו דלתות חדשות. יש כאן סרטים שעל הנייר ימשיכו לספר את הסיפור הישראלי בעברית, וגם כמה פרויקטים בינלאומיים שאולי יצליחו להיכנס סוף סוף להיכנס למיין-סטרים האמריקאי והכל עולמי (בעבר חשבתי שהגרסה האמריקאית של "החוב" תעשה את זה. ואז היתה לנו ציפיה מהפרויקט הישראלי של נטלי פורטמן. ואז חשבנו ש"נורמן" של יוסף סידר יקבל את תשומת הלב הזאת. כולם היו נחמדים כאלו. השנה יש לנו סיכוי לפריצת דרך אמיתית).

אז הנה סקירה של הפרויקטים הישראלים המסקרנים של שנת 2019:

מאמי – קרן ידעיה

עיירה בדרום, יום שלישי בערב/ פעמיים כי טוב במתנ"ס מתחתנים/ הסמל, ניסים מלכה, חייל מילואים/ ומאמי ביתם של השכנים

2019 תהיה שנה של בחירות. במוקדם. או במאוחר. או במוקדם. ו"מאמי" הוא פרויקט פוליטי. בוטה. זעקה מחרישת אוזניים שמגיעה במכונת זמן מאמצע שנות ה-80 ומגלה שהכל כאן השתפר לרעה. באמצע שנות ה-80 רצה אופרת הרוק "מאמי" בהובלת אהוד בנאי, יוסי אלפנט ז"ל, ולהקת הפליטים, על במות תל אביב בהצלחת קאלט מרשימה, כשזעקת מערכת היחסים בין הפלסטינים ליהודים על המטר וחצי הרבועים שיש לנו כאן מטלטלת את כל מי שראה אותה. בשנת 2019 הווליום של הויכוחים יהיה גבוה הרבה יותר (בשנות ה-80 לא היה אינטרנט), ולתוך האקטואליה הזאת ישפך שמן מתסיס מאוד למדורה – עיבוד מחודש של "מאמי".

סיפורה של מאמי, נערה מה להמשיך לקרוא