המין החזק: הביקורת

(שם הסרט במקור: On the Basis of Sex)

יש לי לא מעט בעיות עם הסרט הזה, אבל צריך לומר מראש: זה לא סרט רע. ממש לא. הוא פשוט כל כך…לא מיוחד. לאישה באמת יוצאת דופן כמו שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינזברג, הגיע סרט הרבה יותר טוב.

רגע, למעשה היה סרט אחד כזה. והוא אפילו היה מועמד לאוסקר. סרט ממש מצוין, אחד הכי טובים שראיתי בשנה שעברה. קראו לו RBG. והוא היה דוקומנטרי. הייחוד שלו היה האינטלגנציה שלו. היכולת שלו לשקף את הדמות הזאת של רות ביידר גינזברג כאשה שעבדה בתנאים קשים, אבל לא התעצבנה, אלא המשיכה בעקשנות, במסירות, הקשיבה לטענות, הפנימה אותן, ואז השיבה תשובות מוחצות שהביאו לשינוי מסיבי במעמד האשה בעשורים האחרונים. הסרט הדוקומנטרי הנהדר על האשה הזאת היה כמו נושאו – מקשיב, מכיל, אינטלגנטי. כל מה שהסרט העלילתי הוא לא.

כי ב"מין החזק" יש הוליוודיזציה של הסיפור. מצד אחד, יש כאן בחירה חכמה, והיא לקחת בערך 10 דקות מתוך הסרט הדוקומנטרי, ולפרוס אותן על פני סרט שלם. לקחת תיק אחד מבין הרבים מאוד שגב' גינזברג טיפלה בהם ב-86 שנותיה ולשים עליו את הספוטלייט, מתוך הבנה שהתרכזות בתיק אחד יאיר באור מדויק יותר את שאר חייה. מצד שני, הסרט הזה לא עומד במשימה הזאת שהוא לקח על עצמו. ל"מין החזק" לוקח יותר מדי זמן עד ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מילים נרדפות: הביקורת

צריך לומר מראש: אני בא לסרט הזה עם סקפטיות א-פריורית. אני לא מחובבי הבמאי הזה, נדב לפיד. הוא אמנם איש חביב ונעים המברך אותי לשלום בחיוך בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל את הסרטים שלו אני לא מחבב. יש בדרך שמר לפיד מביים משהו שלא מתחבר אלי. להרגשתי האיש הזה מביים בשכלתנות המונעת ממני קשר רגשי עם הדמויות. זה היה בולט במיוחד בסרטו הראשון, "השוטר", וקצת פחות ב"גננת", אבל גם שם היו לא מעט רגעים שעצבנו אותי. והנה, הפיצ'ר השלישי של לפיד זכה בפרס הגדול של אחד הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, בברלין, אז הלכתי לראות גם את זה. אמנם, בשנה שעברה זכה בברלין סרט אוונגארדי כל כך הארד קור ("אל תיגע בי" הרומני) עד שלא יכולתי שלא לחשוש שהפעם לפיד באמת הגזים, אבל בכל זאת הלכתי לראות.וביציאה מההקרנה הרגשתי בעיקר מבולבל. לא כ להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2019: הזוכים

קצת קשה להשיג מידע על טקס הפרסים הזה (כי זה ביפנית), אז טיפה באיחור:

אתמול נערך ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני חודש וחצי. אבל היה זוכה אחד ברור, ואותו מכירים גם בישראל

זה הירוקאזו קורה אדה.

הבמאי בן ה-56 הזה עובד ב להמשיך לקרוא

בן חזר הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ben is Back)

נגמר האוסקר. חוזרים לשגרה. לסרט שגרתי. הביתה. ל"בן חזר הביתה".

האמת היא שהסרט הזה הוא בסך הכל סיפור גנרי למדי על בחור צעיר שנגמל מסמים, ועל אמא שלו שמנסה לעזור לו. לא משהו מיוחד. ובכל זאת, אי אפשר לבטל את הסרט הזה לגמרי.

כי יש כאן אספקט מעניין למדי בבסיס הנראטיב, והוא העובדה שאני לא יכול לסמוך על הגיבור הראשי שלי. אני אף פעם לא יודע אם הוא מתכוון למה שהוא אומר, או שהכל מניפולציה. מכורים לסמים הרי יעשו כל מה שהם יכולים להשיג את המנה הבאה. הם ישקרו, ירמו, ואפילו יגנבו גם מהקרובים אליהם ביותר. אי אפשר לסמוך עליהם. ומערכת היחסים בין האמא לבן כאן עוברת כמה תהפוכות בדיוק בגלל זה – כשאני כבר מוצא את עצמי מאמין למה שהוא אומר, פתאום אני מבין שהכל שקר. וכניסוי סיפורי זה סרט מעניין מאוד, שגם שואב את הבסיס לניסוי מהסיטואציה שבמרכזו, וגם מיישם אותו בצורה מאוד מערערת ולא רגילה בסרט עצמו.אז רק חבל שהבמאי הזה, פיטר הדג'ס, מ להמשיך לקרוא

סזאר 2019: הזוכים

עכשיו 2 בלילה. לפני קצת פחות משעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. כמה תובנות:

את הטקס הנחה קאד מראד. בעוד יומיים יערך בארה"ב טקס האוסקר. שם לא יהיה מנחה. אני לא כל כך מבין איך זה יהיה, כי קאד מראד עשה עבודה מצוינת. מהפתיחה המלהיבה, בה הוא ביצע חיקוי משעשע ובומבסטי של פרדי מרקורי, דרך מערכונים קצרים ומחויכים, ועד להנחיה זורמת וקצבית.

נדמה שהאקדמיה הצרפתית החליטה השנה לצאת בסוג של הצהרה שהקולנוע הוא אמנות המגיבה למציאות, ואם המציאות היא קשה לפעמים, אז גם הסרטים לא ירתעו מלתקוף את המציאות הזאת, גם אם זה לא "סקסי". לפני קרוב לשנתיים הוצג בפסטיבל ונציה החשוב סרט ביכורים של במאי אלמוני בשם קסאוייה לגראן. לסרט קראו "משמורת", והוא התעסק באלימות במשפחה, ובמלחמה על משמורת על הילד המשותף של בני הזוג המסוכסכים. הסרט הקטן והאלמוני הזה יצא מפסטיבל ונציה הגדול עם פרס הבימוי, ומשם הוא המשיך למסע ארוך ומפואר של הרבה פרסים והכרה. המסע הסתיים הלילה, כשנה וחצי לאחר הבכורה ההיא בונציה, עם הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית.

אבל לא רק אלימות במשפחה. גם התעלללות מינית. סרט שנקרא "דגדוגים", ומתעסק בתופעת מעשים מגונים בילדים, זכה בפרס התסריט המעובד, ובפרס שחקנית המשנה.

ואפילו פרס הסרט הקצר מתעסק באלימות. "ידיים קטנות" (Les Petits Mains) מספר על מהומות במפעל שעומד להיסגר. אחד העובדים, מתוך מצוקה, חוטף את בנו הקטן של מנהל המפעל. רבע שעה, כולה מנקודת מבטו של הילד, שמביטה בנקודת השבירה של גבר בוגר, נקודה שמפעילה אלימות (הנה הסרט הקצר זוכה הסזאר מהערב במלואו).

והיה גם את המערבון, הנחמה שהקולנוע מעניק לאנשים פשוטים מהחיים הקשים. ז'אק אודיאר הוא במאי יותר מדי טוב לצאת מטקס פרסים שכזה בלי כלום, אז גם סרט חלש יחסית שלו זכה במשהו.

רשימת הפרסים המלאה:

"משמורת" – זכה בפרס הסרט הטוב, שחקנית, תסריט מקורי, ועריכה (4 בסה"כ).

"האחים סיסטרז" – זכה ב להמשיך לקרוא

גופו 2019: המועמדויות

אתמול התפרסמו ברומניה המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי נכנס מדי פעם לאתר הרשמי של האקדמיה הרומנית, מחפש להתעדכן בסרטים הרומנים של השנה, ובפרטי הטקס שיחגוג את הסרטים האלו. האתר של האקדמיה חגג את העובדה שמספר שיא של סרטים הוגשו השנה לשיפוט האקדמיה הרומנית – 28 סרטים. אני הרעתי בעיקר לסרט אחד (עליו בהמשך הפוסט הזה), אבל מסתבר שלאחר פרסום הרשימה, רק 5 סרטים צברו את מירב המועמדויות, ועוד מספר קטן של סרטים קיבל מועמדויות בודדות. יותר מחצי מהסרטים שהוגשו לשיפוט האקדמיה הרומנית לא קיבלו אפילו מועמדות אחת.

את הסקירה אני אתחיל מהסרט הרומני היציג של השנה בעיניי, שאכן מועמד לפרס הסרט הטוב, אבל נדמה לי שהאקדמיה הרומנית לא כל כך יודעת מה לעשות איתו, אז היא נתנה לו מספר מועמדויות מינימלי.

לאור ריבוי מקרי האנטישמיות באירופה בשבועות האחרונים, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari) רק הופך אקטואלי יותר ויותר. ראדו ז'ודה מפציץ בשנים האחרונות בקצב עבודה מרשים, ומאז 2013 צפיתי ב-5 סרטים שלו. ז'ודה הופך נועז יותר ויותר, בשפה האמנותית שלו, כמו גם בנושאים החריפים בהם הוא מטפל. הסרט האחרון שלו המם אותי כשצפיתי בו בפסטיבל טורונטו האחרון (הוא הוקרן גם בפסטיבל חיפה), והוא מספר על בחורה צעירה ואכפתית מאוד העומלת על שחזור טבח שהצבא הרומני עשה בכפר יהודי בתחילת מלחמת העולם השניה. השחזור הוא לכבוד איזשהו מיצג חגיגי שהעיריה מארגנת בכיכר העיר, ונציג העיריה מבקש לצנזר כדי לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי. ויכוח תיאורטי שהופך מעשי מאוד, תוך שימוש בשפה קולנועית חופשית (כי מדובר באחורי קלעים של יצירת אמנות, אז מותר לראות בום בפריים, ולדבר ישירות למצלמה, ולהשאיר תמונות סטילס של אנשים תלויים למשך זמן קשה מנשוא על המסך).

הבעיה היא שכנראה גם האקדמיה הרומנית לא ממש יודעת איך לאכול את הסרט האחרון של ז'ודה. הוא כבר דיבר על גזענות בעבר, למשל ב"בראבו!", שזכה בהרבה פרסים, אבל הפעם זה הרבה יותר ישיר ובוטה. כשראיתי שהשחקנית הראשית (המצוינת) או העריכה (הנועזת) לא מועמדות לפרס האקדמיה, הבנתי שהסרט המצוין הזה בצרות.

בסופו של דבר, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (טריילר) מועמד ל-6 פרסי גופו: פרס הסרט, בימוי, שחקן משנה, תסריט, עיצוב אמנותי, ותלבושות.

סרטים בולטים אחרים ברשימת המועמדים:

צ'רלסטון (Charleston) – אנדריי קרטולסקו

כשקראתי את התקציר של הסרט, חשבתי: רגע, ראיתי לא מזמן סרט ישראלי עם נראטיב דומה. כשראיתי את הטריילר, חשבתי: כמה חבל שהישראלי לא נראה כמו הרומני הזה (לפחות על פניו. את הישראלי, "הד", ראיתי במלואו. את הרומני טרם. אבל אני ממש רוצה עכשיו).

גבר אחד אוהב את אשתו. היא מתה בתאונה ממש בהתחלת הסרט. ואז הוא מגלה ש להמשיך לקרוא

להיות אסטריד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Unga Astrid)

אני מודה שבהתחלה לא ממש התעניינתי בסרט הזה. כן, זהו סיפורה של מי שהביאה לעולם את דמותה של בילבי, ובכלל, היתה סופרת ילדים נערצת. אני זוכר במעומעם משהו מהילדות שלי על בילבי. את שאר הדמויות שלה לא הכרתי. לא ממש עניין אותי לראות סרט על אחורי הקלעים של יצירה שלא ממש מהווה חלק מהקאנון הפרטי שלי.

ואז ראיתי את הטריילר. הבנתי שיש כאן משהו קצת יותר רציני. סיפור על בחורה צעירה שנכנסת להריון בגיל צעיר, נאלצת למסור את התינוק שלה, ואת הייסורים שלה בעקבות זה. במקרה זו גם האסטריד לינדגרן הזאת שכתבה את בילבי. רק במקרה.

ואז הסרט מתחיל.

אשה מבוגרת חוגגת את להמשיך לקרוא