שלושים ואחד בדצמבר. זמן סיכומים. אז שנה טובה שתהיה לנו. הפעם זו לא סתם אמירה נימוסית. הפעם זו באמת תקווה לשנה טובה יותר. כי שנת 2017 היתה, אפעס, בינונית למדי (בכל הנוגע לקולנוע, כן?!. כי בחוץ המצב די קטסטרופה. שם בחוץ צריך הרבה יותר מסתם "שנה טובה"). 253 סרטים הופצו מסחרית בישראל השנה. מתוכם ראיתי 106. לא היה כמעט אף אחד שבאמת הרים אותי לשמיים בהתלהבות נפלאה, ברגש יוצא דופן, בצחוק אדיר, בבכי שקשה לעצור. כמעט לא היה כזה. היו לא מעט סרטים חמודים, חביבים, נחמדים. היו גם סרטים יפהפהיים. אבל כמעט ולא היה אחד כזה שהוא כל כך מצוין עד שקשה לעמוד בפניו. ואני הרי מחפש את ההתרגשות הגדולה. לא השנה. לא בקולנוע, לפחות לא זה שהוקרן מסחרית בישראל.
כי כן, יש עדיין הרבה סרטים שלא הגיעו למסכים בסינמהסיטים/יספלנטים למינהו, והמקומות היחידים שאפשר למצוא אותם הם הסינמטקים והפסטיבלים השונים. אבל גם שם היה לי קשה למצוא את הסרטים הנפלאים ההם שאני מוצא בכל שנה. דוגמא לתסכול הזה אפשר לראות, למשל, ב"נפש עדינה" הרוסי, שראיתי השנה בפסטיבל ירושלים. חצי השעה האחרונה של הסרט הזה משתקת ומדהימה. הבעיה היא שהחלק הזה מגיע אחרי שעתיים מעייפות וקצת נודניקיות. או, למשל, ב"חיים חדשים" הצרפתי (גם פסטיבל ירושלים): סצינת תאונת הדרכים היא אחת היפות שראיתי השנה. סצינה עם הרבה דמיון קולנועי, כמו גם רגישות לנפש האנושית. חבל שלא כל הסרט (היפה בפני עצמו) עומד בסטנדרט של הסצינה הנפלאה הזו. ו"פוקסטרוט"? שליש ראשון נפלא. שאר הסרט פחות. כאלו היו רוב הסרטים שראיתי השנה. יפים, אבל. נחמדים, עם התחלות של רעיונות, אבל רחוקים מלהיות מצוינים. אפילו "געגוע" של שבי גביזון, סרט יפהפה בעיניי, לא מגיע לפסגה שהיתה "האסונות של נינה". ויש עוד כמה וכמה דוגמאות.
ובכל זאת, כמו כל שנה, קיבצתי לפוסט הסיכום הזה שתי רשימות של "עשרת הגדולים". רשימות של הסרטים שהכי אהבתי השנה, גם אם השנה "אהבתי" הוא בערבון מוגבל יחסית. כן, הסרטים שמקובצים לרשימות האלו יפים, נהדרים, מקסימים, אבל (כמעט) כולם נשארים גם בהגדרה הזו, ולא מתעלים אל החד פעמיים. אז בהמשך הפוסט הזה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שהופצו לקהל הרחב, ולאחריה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שראיתי בפסטיבלים שונים, ולא הופצו.
נתחיל מהפשוט יותר, אלו שהופצו, והכי אהבתי: להמשיך לקרוא
מודעות פרסומת
