קטגוריה: אישי
ובלילה (כלומר, בשעות היום המאוחרות)
בנוגע לפסטיבל: בגלל הקורונה, הזמנות כרטיסים התקיימו באינטרנט בלבד, וההקרנות התפרסו על פני מספר מוקדים ברחבי העיר. אני ראיתי סרטים ב חוצלארצ
זה פוסט שלא נוגע לקולנוע. בערך.
בפוסט סיכום שנת 2021 כתבתי: ומה שאני עושה הוא לנסות לשמור על עסקים כרגיל, עד כמה שניתן
נאה דורש נאה מקיים
עד משבר הקורונה, הצלחתי ליצור לעצמי שגרה שכזאת שאפשרה לי לטוס פעם בשנה לחו"ל, למקום שיש בו פסטיבל קולנוע, ואז לטייל וגם לראות סרטים. הפעם האחרונה שהייתי בחו"ל הייתה נובמבר 2019, בפסטיבל הקולנוע בקורק, אירלנד. לפני הקורונה. לפני יותר משנתיים. אבל, כאמור, אני מנסה לחזור לשגרה, למרות הדלתא, והאומיקרון, והמילים האחרות ביוונית שאני עוד לא מכיר, אז טסתי.
כמה ווג'ראס זה לטוס בשגרת קורונה. זה אומר לעשות בדיקה לפני, ולהשיג אישור כניסה למדינת היעד, ולהשיג אישור כניסה למדינה שבה אני עובר בקונקשן, ולהשיג אישור יציאה מהארץ (הכול כפול 2. אני צריך גם לחזור…), ולהדפיס כל כך הרבה אישורים שצריך להראות לכל מיני אנשים שאני כבר מאבד את הצפון (מכירים את זה שהולכים בשדה התעופה ובודקים כל כמה דקות שהפספורט נמצא במקומו? עכשיו תכפילו את זה פי כמה, כי צריך לבדוק שכל האישורים האלו נמצאים גם). וזה גם כמובן אומר להיות ימים שלמים עם מסיכה (בנמלי התעופה ובטיסות עצמן). וזה בנוסף לכאב הראש הרגיל של טיסות לחו"ל.
אבל זה שווה. 
אני עכשיו נמצא באחד המקומות הכי צפוניים על פני כדור הארץ. מקום שנקרא טרומסו, נורבגיה.
קר כאן (סביב ה-0 מעלות, פלוס מינוס. בעיקר מינוס), אבל להמשיך לקרוא
סיכום שנת 2021 בקולנוע
איזו שנה לא נורמלית. שנה מאנית-דפרסיבית. או שאין קולנוע בכלל, או שיש. או שלא באים בכלל לראות סרטים, או שבאים בהמוניהם. או שיש סרטים שמצליחים במספרים דמיוניים, או שיש סרטים שאף אחד (ממש אף אחד) לא בא לראות. והסרטים שמצליחים הם בדרך כלל המסחריים עד מאוד, אבל אלו שהם קצת יותר מופנמים (והרבה יותר מעניינים. אותי) – אליהם כמעט אף אחד לא הולך. ואני מדבר גם על הסרטים המאוד מסקרנים שאנשים ממש חיכו להם, למשל, "האב". סרט שכזה, בזמנים פחות קיצוניים, היה יכול להיות להיט קופתי מסיבי. השנה הוא בקושי השמיע ציוץ בקופות.
ויש הרבה דוגמאות אחרות. רובן סרטים טובים עד מצוינים ממש, שמוצאים את דרכם אל הקהל, אם בכלל, רק בפלטפורמות דיגיטליות. ובמקומות כאלו, אם הקהל מוצא את הסרטים האלו בכלל, קשה להגיע ללב. דווקא בקולנוע הסרטים מרגשים יותר, מצחיקים יותר, מרשימים יותר. אז מה שנשאר הוא בלבול חושים.
ומה שאני עושה הוא לנסות לשמור על עסקים כרגיל, עד כמה שניתן. לראות את הסרטים שמעניינים אותי בקולנוע (המסחרי, או בסינמטקים, או בפסטיבלים), ולכתוב עליהם. המפיצים, כמו כולנו, גם מבולבלים, ולא כל כך יודעים איך להתנהל מול הדלתא או האומיקרון. להוציא סרטים או לא. וכך, בבואי להכין רשימה של הסרטים הטובים של השנה לטעמי, חשבתי האם לעשות סיכום כמו בכל שנה, כלומר, האם להכין 2 רשימות: הסרטים הכי הטובים לטעמי שהופצו ועוד רשימה של אלו שלא הופצו, כי, מסתבר, היו לא מעט סרטים מצוינים שראיתי השנה, ומסתבר שהם הולכים להיות מופצים בישראל, מתישהו. למשל, "אימא קטנה" הצרפתי הנפלא, או "האדם הגרוע בעולם" הנורבגי הנהדר (מועמד מוביל לזכייה באוסקר השנה), או "לברוח" הדני המרתק, או "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הרומני הפסיכי. כל אלו אמורים לעלות מתישהו להקרנות מסחריות, אבל כשראיתי אותם לא היה מושג שהם נקנו להפצה מסחרית בכלל (ולגבי הפורנו הרומני – הייתי די בטוח של"לב" לא יהיו ביצים להוציא את הסרט הזה למסכים מסחריים. מסתבר שיש להם).
אבל, מסתבר, מעבר לסרטים הנהדרים שהופצו ואלו שעדיין לא, יש לא מעט סרטים מצוינים שעד כמה שידיעתי מגעת לא נרכשו להפצה, ועדיין שווה לחפש אותם. הצלחתי להרכיב שתי רשימות של עשרה סרטים כל אחת, גם בשנה כזאת מאנית-דפרסיבית. אז הנה הם, הסרטים שהכי אהבתי בשנת 2021, חלק ראשון:
מבין אלו שהופצו מסחרית:
10.הגורם האנושי – דרור מורה (ישראל)
לפני שבתי הקולנוע המסחריים חזרו מהקורונה, הסינמטקים כבר הקרינו סרטים, בחלקם בהקרנה מסחרית. אחד מהם היה הדוקומנטרי הזה על עשור בחיי המדינה הזאת. העשור של שנות ה-90. עשור שהתחיל ב להמשיך לקרוא
סיכום שנת 2020
איזו שנה משונה.
בואו נתחיל מהסוף – ברוך השם, אני בריא. לא חליתי בשום מחלה השנה (טפו טפו חמסה חמסה נקישה בעץ). מעולם לא ראיתי מטוש, או איך שלא קוראים לזה, מקרוב או מרחוק.
למזלי, גם המצב הכלכלי שלי סביר. אני רחוק מאוד מהמילה "עשיר" (מאוד מאוד רחוק), אבל, מצד שני, אני גם לא ממש רעב ללחם. זה גם משהו בשנה שכזאת.
וחוץ מזה, אני בבית. מאז ה-15 במרץ אני נמצא רוב הזמן בבית. בימים רגילים ניתן למצוא אותי באחד משלושת המקומות הבאים: בעבודה, בבית, או בקולנוע. עבודה השנה אין. קולנוע סגור. אז אני בבית.
עכשיו בואו נניח את היסודות לפוסט הסיכום הזה שלי: בשבילי, סרטי קולנוע זה לקולנוע. לחדר הגדול והחשוך הזה אליו מגיעה קבוצה של אנשים כדי לצחוק ביחד ולהתרגש ביחד. כדי להתעצבן ביחד וכדי לשבת כולנו בבת אחת על קצה הכסא. כדי להיבהל ביחד בסרטי אימה וכדי להתאהב ביחד בסרטים רומנטים. ביחד. בשנה שבה צו השעה הוא ריחוק חברתי, אין ביחד. אז אני נמנע.
אני לא רואה כמעט סרטים. נכון, הרבה אומרים – זה מה יש. סטרימינג. אבל אני לא מוכן. אם אין לי אפשרות ללכת לקולנוע, אני לא רוצה לראות סרטים ולקלקל לעצמי את החוויה. אז לא ראיתי את "בוראט 2". ולא את "מאנק". לא את הסרט של צ'רלי קאופמן, ולא של ספייק לי. ולא עוד כמה סרטים שדיברו עליהם במהלך השנה. סרטי קולנוע אמורים לחוות בקולנוע. זה המקום הטבעי שלהם. ואם אין קולנוע – אז אני מחכה עד שהעננה הזאת תעבור. ולכן גם כמעט ולא כתבתי בבלוג הזה מאז ה-15 במרץ.
מצד שני, צריך למלא את הזמן. אני הרי בבית רוב הזמן. אז ראיתי סדרות. הרבה סדרות. לסרטי קולנוע יש בדרך כלל נפח אמנותי ורגשי שמתאים למסך גדול (גם אם מדובר בדרמה קטנה). סדרות טלויזיה מתאימות לטלויזיה. למסך הקטן. אז מלבד כמה סרטים בודדים שדגמתי בערוצי הסרטים של Yes, התרכזתי בעיקר בצפייה בסדרות. ואני צריך להדגיש: בימים רגילים אני בדרך כלל מזניח את הצד הזה של היצירה. כמו שאמרתי, בימים רגילים אני מבלה הרבה בעבודה ובקולנוע. אין לי זמן לראות סדרות. וכך לאורך השנים דילגתי על לא מעט סדרות שהפכו לתופעות תרבותיות של ממש (למשל: "משחקי הכס". לא ראיתי עד היום). אז בתקופת הקורונה ניצלתי את הזמן גם להשלים פערים, וצפיתי גם בסדרות שפספסתי. לדוגמא: לפני כמעט עשור היתה סדרה ישראלית מאוד מצליחה שנקראה "פלפלים צהובים". לא יצא לי לראות אותה בזמן אמת. השנה, שנת הקורונה, מצאתי זמן, וצפיתי בשתי העונות (והיא אכן ראויה לשבחים). ואז גם צפיתי בעיבוד הבריטי שלה (פחות טוב מהישראלי, אם כי בעונות 2+3 הגרסה הבריטית משתפרת, בעיקר כי היא מתרחקת מהמקור).
ובכלל, גיליתי שאני מאוד אוהב יצירה בריטית. חלק גדול מהסדרות שצפיתי בהן השנה היו בריטיות. השלמתי פערים, גיליתי שחקניות מעולות שלא הכרתי קודם, ואפילו תסריטאים/ות ובמאים/ות בריטיים שלא הכרתי.
בדרך כלל, הסיכומים השנתיים שלי מתחלקים לשניים: סקירה של הסרטים הטובים ביותר שראיתי באותה שנה שהיו גם חלק מתפריט הקולנוע המסחרי הרגיל; ואז סקירה נוספת של הסרטים הכי טובים שראיתי באותה שנה, אבל הייתי צריך למצוא הקרנות פסטיבליות או סינמטקיות כדי לראות אותם. השנה הסינמטקים היו סגורים, ואני מסרב לראות סרטי קולנוע על מסך המחשב, אז דילגתי על הדוקאביב ועל הפסטיבלים בירושלים ובחיפה (ואכן לא סקרתי השנה פסטיבלים בבלוג). על נסיעה לחו"ל בכלל לא היה על מה לדבר השנה, אז גם את הפסטיבל השנתי שלי בחו"ל לא פקדתי.
גם השנה סיכום השנה שלי יתחלק לשניים, אבל הוא יהיה שונה. בחלק הראשון, עברתי על רשימת 57 הסרטים שהופצו מסחרית בישראל עד שבתי הקולנוע נסגרו באמצע מרץ, ומצאתי שם 5 סרטים נהדרים כדי ליצור רשימה קצרצרה של הסרטים שהכי אהבתי ברבע השנה הראשונה של 2020. ואחרי הרשימונת הזאת אני אפרט כאן את רשימת עשר הסדרות הכי טובות שראיתי השנה (הסדרות לאו דווקא חדשות, ויכול להיות שלא שמעתם עליהן, אז קחו את זה כהמלצה).
אז אני מתחיל עם הסרטים. אלו הם 5 הסרטים שהכי אהבתי בחודשיים וחצי הראשונים של 2020: להמשיך לקרוא
סרטי העשור שהלכו לאיבוד
את סיכום השנה שלי העליתי לכאן לפני כמה ימים, אבל יש גם עניין עם סיכום העשור. הבלוג שלי קיים 9 שנים, וכולם מסביבי מסכמים עשור, בוחרים את סרטי העשור שלהם, ועל רוב הסרטים שאהבתי (וגם על כאלו שלא) כתבתי כאן בעשור האחרון. לכאורה, משימה לא קשה לנבור בבלוג שלי אחורה ולבחור בפינצטה את עשר, עשרים, חמישים הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון.
לכאורה. כי למעשה, כשניגשתי להכין רשימה של סרטים שרציתי להכניס לסיכום העשור, היא מהר מאוד תפחה לכמות שלא יכולתי להשתלט עליה, ובטח לא כזאת שיכולתי לדרג. מהר מאוד זנחתי את הרעיון של מצעד העשור הפרטי שלי. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. החלטתי לעשות משהו קטן הרבה יותר (והרי אני בלוג קטן בסופו של דבר): החלטתי לרכז רשימה קצרה של סרטים שאהבתי בעשור האחרון, סרטים שהלכו לאיבוד. סרטים שלהרגשתי לא קיבלו את הכבוד שהם ראויים לו מכל מיני סיבות. לאו דווקא רשימה של הסרטים הכי טובים לטעמי בעשור האחרון, אלא יותר רשימה של סרטים שהייתי שמח לפגוש בהם בהקרנה סינמקטית מקרית, או אפילו, רחמנא ליצלן, בהקרנה טלויזיונית, למרות שאת הסרטים האלו קשה למצוא אפילו בספריות האינסופיות של ה-VOD של הנטפלקיסים למינהו.
אז להלן רשימה של עשרה סרטים שמאוד אהבתי בעשור האחרון, והם מתחבאים טוב טוב, ואולי כדאי לנקות קצת את האבק ולהוציא אותם לאור, שוב: להמשיך לקרוא
סיכום שנת 2019 בקולנוע
שנה טובה.
היתה ממש שנה טובה. שנה עם כמה וכמה סרטים מצוינים. ממש מצוינים. ובאמצע, סתם סרטים טובים, מעניינים. והפעם ההיצע הזה היה (ברובו) גם זמין לצופים של הקולנוע. בקולנוע. בימים שבהם הויכוח על נטפליקס רק הופך סוער יותר, גם נטפליקס הבינו שהפצה בקולנוע, גם אם מצומצמת, היא זאת שתביא את הסרט לכדי דיבור. והם כבר התחילו למיין בעצמם – סרט שהם רוצים ביקרו – הם ישלחו להפצה מסחרית (עדיין תחת הגבלות לא מעטות, ולהפצה מוגבלת מאוד, ובכל זאת), וסרט שהם יודעים שהוא לא משהו הם ישלחו ישר אל תוך הספריה הבלתי נגמרת שלהם.
אבל זה לא רק נטפליקס. איכשהו התקבצו אל השנה כמה וכמה סרטים ממש מצוינים, והם אפילו מצאו את הקהל שלהם. ומצד שני, היו גם עוד כמה סרטים שעדיין נגנזים, מכל מיני סיבות. השנה היה לי קל למדי להכין שתי רשימות של סרטים שהכי אהבתי – סרטים שאהבתי והופצו, וסרטים שאהבתי וראיתי בהקרנות בודדות, אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות סדירות.
אז מתחילים.
אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2019 מבין אלו שהופצו הם: להמשיך לקרוא
פסטיבל קורק 2019: סיכום
אז הייתי בחופשה בחו"ל. היה סבבה.
ככה אני אוהב לטייל. פעם בשנה, אם התקציב מאפשר לי, אני משתדל למצוא לי איזשהו מקום בעולם שמסקרן אותי, למצוא שם איזשהו פסטיבל קולנוע, ולהתאים את תאריכי החופשה שלי לתאריכים שבהם מתקיים הפסטיבל. וככה אני גם מטייל, וגם רואה סרטים.
רוב הסרטים המעניינים עושים סיבוב ברוב הפסטיבלים בעולם. כך יוצא שאם אני נוסע לפסטיבל קולנוע בחו"ל בנובמבר, בסוף השנה, רוב הסיכויים הם שהפסטיבל יכיל בתכניה שלו סרטים שכבר ראיתי בפסטיבלים של חיפה וירושלים. ואכן, הסרטים הכי טובים בתכניה של פסטיבל קורק הם סרטים שכבר ראיתי בעבר: "הזמיר" הנפלא של ג'ניפר קנט, שראיתי בפסטיבל ירושלים, "לכוכבים" המקסים שראיתי בפסטיבל חיפה, ו"דיוקן של נערה עולה באש" המצוין שעלה על המסכים בישראל ביום פתיחת הפסטיבל.
באופו מפתיע, לפסטיבל האירי המרכזי של השנה לא היתה מסגרת לסרטים איריים, כאלו שאולי היה מסקרן לפגוש ובאמצעותם ללמוד על המקום שבו אני נופש. כן ניסיתי להוציא את האף שלי מחוץ לחלון, ולרחרח את האוירה האירית שלא מגיעה לישראל. אז קודם כל, קר. ממש קר. הייתי צריך לצפות את זה מראש (כי נובמבר באירופה), והאמת היא שבימים הראשונים של השהייה שלי באירלנד, זה היה אפילו מרענן. לבוא ממדינה חמה ולחה, מדינת תל אביב, למדינה שבה באופן קבוע הטמפרטורה הגבוהה ביותר היא 7 מעלות (ביום) זה היה ממש נחמד בהתחלה. עד שבהדרגה זה החיל להעיק. באיזשהו שלב כבר לא בא לי לצאת מהמלון בבוקר אל הקור הזה שמכה בפנים בשניה שאני יוצא לרחוב.
אבל בכל זאת הצלחתי למצוא כמה דברים מעניינים בקורק, אירלנד:
בשבוע הראשון לשהותי שם, כותרות העיתונים היו מלאות באלפי מילים המספידות את האיש הזה
לאיש הזה קראו גיי ביירן (Gay Byrne). הוא נפטר בתחילת החודש בגיל 85. בכל השבוע הראשון לשהותי באירלנד התמונה שלו היתה בכותרת הראשית של כל עיתון. לא ראש ממשלה, לא נשיא, לא פוליטיקה – אלא של גיי ביירן. מנחה טלויזיה אגדי (מסתבר) ואהוב מאוד (מסתבר) שעבר מן העולם בשיבה טובה. הוא היה כל כך חשוב בדברי ימי אירלנד עד שהלוויתו שודרה אפילו בשידור חי בטלויזיה, ומוסף שלם של סוף שבוע בעיתון הוקדש לכבודו עם הספדים מאת כותבים שונים. כל כך הופתעתי מכך שמגיש תוכנית אירוח טלויזיונית מקבל כזה כבוד עד שהלכתי וחיפשתי באינטרנט קטעים מהופעותיו כדי להבין קצת על מה המהומה. הקטע הכי יפה לטעמי מצורף כאן, והוא שודר בשנות ה-80, בתחילת ימי האיידס. אז, כשדבר כזה שנקרא אמצעי מניעה עדיין נלחש, גיי ביירן העז להראות בתכנית שלו סרטון הדרכה לשימוש בקונדום. אחרי זה הוא ניהל דיון יפהפה ואינטלגנטי על הנושא: האם זה ראוי ונכון לשדר דבר כזה בתכנית טלויזיה מכובדת. שימו לב איך הוא ניהל דיון סוער אבל מכבד, וכשהוא אומר למישהו בקהל: אני באמת לא מזלזל בך, ובאמת לא בא לצחוק עליך, הוא באמת מתכוון לזה:
איתן 