היתה שנה קשה.
אני מניח שגם אתם, כמוני, הרגשתם במהלך חלק לא קטן מהשנה הזאת ש"אין מה לראות". העפתם מבט בהיצע של הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע בישראל, ולא ממש ידעתם מה לעשות. רוצים לראות סרטים, ללכת לקולנוע, להתבדר, להתרגש – אבל ההיצע דל, בינוני, חלש, לא ממש מעניין.
לוח ההפצה מתנהל בדרך כלל לפי חוקיות מסוימת. האוסקר בתחילת השנה מביא איתו למסכים את הסרטים המסקרנים, ולקראת סוף השנה מתחילים להגיע הסרטים של האוסקר הבא. השנה (2018) אמנם התחילה טוב, עם כמה סרטים מעולים, אבל עם התפוגגות טקס האוסקר, נשארנו עם חודשים ארוכים של תסכול. המפיצים בישראל כמעט ולא לוקחים סיכונים על סרטים מאתגרים, ואנחנו נשארים עם סרטים שמראש מוותרים על שאיפות אמנותיות. סרטים כמו "אהבה מריקוד ראשון" – לא סרט רע, אבל הו, כל כך צפוי ולא מרגש. או "האישה", שהיה כל כך לא מסקרן, שויתרתי על הצפיה בו.
מה גם שהקולנוע הישראלי השנה היה חלש יחסית, ולא מילא את הפערים. "האופה מברלין" יצא בשבוע האחרון של השנה שעברה, והיה להיט קטן ומרגש בתחילת השנה. עברה כמעט חצי שנה עד שהגיע סרט ישראלי נוסף שיצר קליק עם הקהל הישראלי – "הבלתי רשמיים" החביב של אלירן מלכה (שהוא בעיניי בעיקר הבטחה מסקרנת לעתיד. "הבלתי רשמיים" בעיניי הוא פצצת אנרגיה מרשימה, אבל לא שלמה עדיין כסרט דרמטי). ורק ממש לקראת סוף השנה הגיע הסרט שהיה אחד הלהיטים הגדולים של השנה בכל קנה מידה – "סיפור אחר" של אבי נשר. כל השאר, גם אם היו סרטים לא רעים בעיניי, די נפלו אל השכחה.
כל שנה, בסיכום השנה, אני פורס כאן שתי רשימות של סרטים שהיו בעיניי הכי טובים. רשימה אחת מתרכזת בסרטים שהופצו לקהל הרחב, והשניה מתרכזת בסרטים שראיתי בפסטיבלים שונים והמפיצים נמנעו מלגעת בהם. השנה הפער בין שתי הקטגוריות קיצוני במיוחד. איזה מזל שסרטי שני הפיצו כאן את "רומא". הסרט הכי טוב עכשיו בקולנוע. אחרת לא היתה תקומה לשנה הזאת. אני מאוד מקווה שהמפיצים יבינו שהבילוי בקולנוע הוא חוויה שלטעמי אין לה תחליף (למרות מה שנטפליקס היו רוצים שתחשבו), וכדי שהבילוי הזה יהיה כדאי, צריך שיהיו בקולנוע סרטים טובים, מעניינים, לפעמים אפילו מעוררי מחלוקת, סרטים שיוצרים דיון, מבדרים, מטלטלים, מצחיקים, מרגשים – סרטים שיש בהם אורך רוח, ולא סרטים שמוותרים מראש על האמביציה הזאת (ומהבחינה הזאת אני מעדיף את "החיים האלו" החלש אבל האמביציוזי מאוד, על "אהבה מריקוד ראשון" החביב, אבל הכל כך חסר השראה).
ובכל זאת, לא הכל היה רע. הצלחתי, איכשהו, לקבץ לכאן רשימה של עשרה סרטים שכן אהבתי השנה בקולנוע. זה שהופץ לקהל הרחב. ואפילו היו כמה סרטים שהשארתי מחוץ לעשיריה שלי. למשל: "בחזרה מטואיצ'י", סרט עם לא מעט חסרונות, אבל עם עבודת משחק הרואית של דניאל רדקליף בתפקיד יוסי גינסבורג הישראלי; "הפרעה בקצב הלב" הרוסי, לא סרט גדול, אבל ככל שהתרחקתי מהצפיה בו, הוא רק התנחל בלב שלי יותר; "כוכבים חיים לנצח", סרט שלא זכה להצלחה, אבל היה יצירת אמנות רגישה ויפה (וג'יימי בל מצוין שם. חכו חכו. מתישהו ב-2019 יגיע לכאן "עור" היפה שגיא נתיב הישראלי ביים, וג'יימי בל משחק בתפקיד הראשי. בל אדיר שם); "אני טוניה", סרט סוחף שמגיע מהקישקעס; ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", סרט רגיש וגם מצחיק, אלים מאוד, ובעת ובעונה אחת תוהה על התוחלת שבאלימות.
יש לי גם רשימה של עשרה סרטים שאהבתי בקולנוע השנה, ולא הופצו לקהל הרחב. היא תגיע אחרי העשיריה של הסרטים שכן הופצו. והם: להמשיך לקרוא
מודעות פרסומת
