היום ה-31 בדצמבר. הגיע הזמן. הנה, גם אני מסכם. האמת היא שהסיכום הזה כתוב כבר כשבוע, אבל רציתי עדיין לראות את הסרטים האחרונים שיוצאים בשנת 2016: "הכחשה", ו"הנוסעים". לראות אם יש עוד סרט אחד להכניס לסיכום הכללי שלי. אבל שניהם אכזבו (ויש גם את "אנשים שהם לא אני", שראיתי כבר קודם. בניגוד לדעת המבקרים הכללית, בעיניי מדובר בסרט נורא).
הסיכום שלי הוא סיכום אחד פשוט. כזה שמנסה לתמצת את הרגשתי הכללית לגבי השנה האחרונה, ובאופן יותר ספיציפי, לגבי הסרטים שהכי אהבתי השנה. ומסתבר שהשנה, נדמה לי, היתה שנה טובה מאוד. ראיתי לא מעט סרטים. מתוך 243 הסרטים שהופצו השנה בישראל ראיתי 117, ומבין הסרטים שלא הופצו…גם מהם ראיתי לא מעט. את תחילת השנה ביליתי בברלין בכלל, ובפסטיבל ברלין בפרט (היה כיף. הרבה פחות קר ממה שציפיתי), ואח"כ באו הפסטיבלים הרגילים – דוקאביב, ירושלים, וחיפה. בכל אחד מהפסטיבלים האלו ראיתי כמה סרטים מצוינים, כאלו שנשארו איתי הרבה אחרי. רובם לא הופצו לקהל הרחב, אבל אני עדיין זוכר אותם, מרגיש אותם, אז אני אנסה להזכיר את אלו שהכי אהבתי כאן, כדי שתנסו לחפש אותם, ואולי להתרגש כמוני.
אבל אני אתחיל מהסרטים שכן הופצו. והיתה כאן שנה עם לא מעט סרטים טובים מאוד, מרגשים מאוד, כאלו שלקחו אותי למסע רגשי יוצא דופן, או אפילו לא יוצא דופן, אבל כאלו שפשוט עשויים טוב מאוד, של במאים ובמאיות בשיא יכולתם. כרגיל, שתי רשימות מרכיבות את סיכום השנה שלי: עשרת הסרטים שהכי אהבתי, והיו גם נחלת הכלל בהפצה מסחרית רחבה; ואחריה, רשימת עשרת הסרטים שהייתי בן מזל לתפוס אותם בפסטיבלים או בהקרנות סינמטקיות כאלו ואחרות, כי הם לא הופצו.
מבין אלו שהופצו, אהבתי את "האיש שנולד מחדש", שהחוויה הקולנועית שהוא מציע היא מצד אחד קצת מרגיזה, כי נדמה לי לפעמים שאיניאריטו עושה סרטים שבאים להראות את חדשנותו הקולנועית, ופחות כדי לספר סיפור, לרגש אותי, וללמד אותי משהו על העולם, ומצד שני, החוויה הקולנועית של הסרט הזה היא כל כך מדהימה עד שקשה להתכחש אליה; "ספוטלייט", שהפתיע וזכה השנה באוסקר, היה סרט הרבה יותר פשוט, אבל חכם ומרתק, וכאדם שאכפת לו מפוליטיקה ומהחדשות, הסרט הזה מחזיר את האמונה בטוב שבאדם, וביכולת שלו להתגבר על מוסדות רבי עוצמה בעזרת נחישות ומסירות. היה השנה גם את "חדר", סרט שהוא לכאורה סוחט דמעות נצלני, אבל למעשה, בידיים של במאי חכם ומעניין (לני אברהמסון, שכאן בבלוג כתבתי על סרט מוקדם ומרגש שלו שנקרא "מה שריצ'רד עשה", וכבר אז יכולתי לראות שמדובר בבמאי עם עתיד. ואכן היה לו עתיד. ועדיין יש לו), הסרט הזה הפך לסיפור מרגש מאוד, וגם מרתק, על הדברים היומיומיים שנראים לנו טריוויאליים, אבל בכל דבר קטן שכזה יש ייחוד (וברי לארסון, שזכתה באוסקר על הסרט הזה, הגשימה את ההבטחה שנקשרה בשמה כשראיתי את "טווח קצר 12").
בהמשך השנה היה גם סרט צרפתי שנקרא "מסייה שוקולד", סרט שהיה הפתעה נעימה בשבילי, כי הטריילר לא היה מזמין, אבל מה שראיתי בתוך הסרט היה סיפור לא קונבנציונלי על גזענות, ועל הדרך לנצח אותה מבפנים (לא בעזרת טוב לב של אנשים לבנים חמים, אלא בעזרת כשרון ונחישות של הצד המופלה לרעה). ועומאר סי. שחקן גדול. ולקראת סוף השנה היה לנו גם את "היא" הצרפתי של פול ורהובן, עם איזבל הופר האדירה. סרט פסיכופטי על המזוכיזם כסוג של נורמליות.
ואלו הסרטים שהשארתי מחוץ לעשירייה הכי טובה שלי. אז הנה הרשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה, מבין אלו שהופצו בהפצה מסחרית בישראל של 2016:
לפני הכל: חשבתי להתעכב עם סיכום השנה. הרי בחמישי הקרוב, היום האחרון של השנה, גם עולים סרטים חדשים. שניים מהם כבר ראיתי. אחד מהם גם מאוד אהבתי (השני, הישראלי, סרט נורא בעיניי). ויש שם לפחות עוד סרט אחד שאני רוצה לראות, ושהביקורות בחו"ל מאוד אוהבות. אולי באמת אני אוהב אותו, ואז אצטרך לשנות את רשימת סרטי השנה? ואולי צריך לתת לסרטים קצת לשקוע, קצת לקבל עליהם פרופורציה, כדי להעריך את האפקט האמיתי שלהם?
אז החלטתי לוותר על הסרטים שעולים בסופ"ש הקרוב, ולא להכליל אותם בסיכום השנה הנוכחית. אם הם ישארו איתי לזמן ממושך, הם כנראה יכנסו לסיכום 2016. ועכשיו, למבט לאחור, על 2015.
אז בקולנוע היתה לי שנה בינונית למדי. שנה של מעט מאוד התרגשות. שנה של מעט מאוד סרטים שבאמת אהבתי. היו לא מעט שחיבבתי, והיו כמה ממש לא רעים בכלל. אבל כמעט ולא היו סרטים שהדהימו אותי.
רגע. זה לא ממש נכון.
היו דווקא לא מעט סרטים מצוינים השנה. רק שהבעיה היא שכדי לראות אותם צריך להרחיב קצת את מעגל הצפיה. כי אם אתם מחכים למפיצים שיביאו לכם את הסרטים המצוינים – אז באמת תשארו עם הפסקה הראשונה. ראיתי לא מעט סרטים מצוינים השנה. רק שהם לא הופצו בהפצה מסחרית רגילה בישראל. הייתי צריך ללכת לסינמטק, או לפסטיבלים בחיפה ובירושלים כדי למצוא את הפנינים האלו. סרטים מצוינים, מטלטלים, מקוריים, מעזים, חסרי מורא ופחד, אבל קשה למצוא אותם.
וזאת התלונה הרגילה שלי. שהמפיצים בארץ מפחדים להביא קולנוע אחר, שחורג מהנורמה. יש להם עשרות מסכים, אבל רובם מוקדשים לזבל מצוי. או סתם לבלוקבסטר העכשווי. שזה בסדר, רק שזה לא מעניין אותי. אני מחפש קולנוע שהולך ללב, ועם חשיבה אינטלגנטית. וכאלו סרטים קשה למצוא. כלומר, יש כאלו. רק שרובם לא מגיעים לכאן בהפצה מסחרית רגילה, כדי שכולם יוכלו להתרגש.
אז גם השנה, כמו בכל שנה, הרכבתי שתי רשימות סיכום. אחת של הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה מבין אלו שהופצו מסחרית בישראל, ואת הרשימה הזו הרכבתי בעיקר מסרטים חביבים, ולא מסרטים מצוינים, כי כאלו כמעט ולא היו. ואחריה יש גם את הרשימה של הסרטים הטובים באמת שראיתי השנה, אבל הם הוקרנו רק בהקרנות חד פעמיות, וקשה למצוא אותם. ועדיין הם השאירו אצלי רושם חזק מאוד, ואני אזכיר אותם פה כדי שתחפשו אותם בעצמכם, ואולי תוכלו להתרגש כמוני.
ואני מכליל בסקירה שלי גם קולנוע ישראלי. וכמו הקולנוע בעולם הגדול, גם זה הישראלי היה בסך הכל בינוני השנה. אבל גם כאן מצאתי סרטים טובים מאוד שרגשו אותי, גם אם לא היו חד פעמיים. 3 מתוך הרשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה בקולנוע (זה שהופץ, כן?) היו ישראלים, כך שגם בשנה בינונית, הקולנוע הישראלי נוכח.
אז הנה אני מתחיל. הסרטים הכי טובים שראיתי השנה בהפצה מסחרית רגילה הם: להמשיך לקרוא ←
לפני כמעט שנה החליטו כמה מבקרי קולנוע בישראל שגם אני מבקר קולנוע. שהבלוג הזה, שקיים יותר מ-5 שנים, ראוי להצטרף אל הגדולים והמשובחים. החלטה משונה קצת, אבל אני לא מתנגד. מאז גם אני חבר בפורום מבקרי הקולנוע בישראל. מאז גם אני מתקרא מבקר קולנוע.
מאז התקיימו כמה ישיבות של הפורום, בהן נדונו כל מיני החלטות פרוצדורליות, שמטרתן העיקרית (והראויה מאוד, לטעמי) היתה לשתף את הקהל הרחב בדיון על סרטים בפרט ועל קולנוע בכלל, מפריזמה ביקורתית, ויותר מכך, מפריזמה של אנשים שאוהבים קולנוע, ומשקיעים בכך זמן ניכר מחייהם (הם מבקרי הקולנוע). יש מפגשים מזדמנים של הפורום עם קהל בהקרנות (המתארגנות בסינמטק ירושלים מדי פעם, והשאיפה היא להרחיב את המפגשים האלו למקומות אחרים בארץ), וכמובן יש את הפסטיבלים הגדולים בארץ.
ובסופ"ש האחרון התקיימה הישיבה הכיפית מכולם: הישיבה בה התכנסנו לדון ולהחליט מיהם הסרטים הטובים של שנת 2015 לדעת מבקרי הקולנוע בישראל (שימו לב שאמרתי התכנסנו. גם אני נחשב). היה כיף. היה חומוס. ובייגלים. ועוגות שוקולד טעימות. וויכוחים בינינו לבין עצמנו האם סרט אחד ראוי, וסרט אחר לא. היה דיבור על קולנוע. היה כיף.
כל אחד מהנוכחים בחר סרט אחד בכל קטגוריה. אם אחד הסרטים קיבל יותר מ-50 אחוז מהקולות כבר בסיבוב הראשון, הוא הוכרז כמנצח. זה לא קרה באף אחת מהקטגוריות. ואז התחיל הכיף האמיתי. כל השמות שהועלו ע"י הנוכחים נכתבו על לוח, והדיון החל. מבקרים ניסו לשכנע מבקרים אחרים להצביע עבור המועמד שלהם. ואז נערך סיבוב שני, בו נערכו הצבעות עבור אחד מהמועמדים שהוזכרו בסיבוב הראשון. אם גם כאן אף אחד לא היה מקבל יותר מ-50 אחוז, היה נערך סיבוב שלישי, אבל בכל הקטגוריות נבחר המנצח בסיבוב השני, למרות שהיו כמה הצבעות מאוד צמודות.
אני בלוג קטן. ובאיזשהו מקום אני רוצה להישאר קטן. ככה אני יכול להיות חופשי יותר, לא להיות מחויב לאף אחד, לכתוב רק את מה שאני חושב. להגיע מלמטה, בצניעות, ולכתוב את האמת שלי. רוב התגובות שקיבלתי במהלך כמעט 5 השנים שאני מפעיל את הבלוג הזה היו חיוביות. אז אני ממשיך. כי אני אוהב לכתוב על קולנוע, על הסרטים שראיתי, לנסות להסביר למה אהבתי או לא אהבתי סרט מסוים. ואני אדם של עבודה סיזיפית, בלי הרבה חגיגות. אבל, 1000, לא יכולתי שלא לעצור לרגע…
מונה הפוסטים שלי מראה שהפוסט הזה שאתם קוראים עכשיו הוא הפוסט ה-1000 שאני מפרסם. אלף פוסטים בקצת פחות מחמש שנים. כמעט מאתיים פוסטים בשנה. יותר מ-15 פוסטים לחודש. בממוצע פוסט כל יומיים. וזה מאדם שלא מרוויח על הבלוג הזה שקל. אני טופח לעצמי על השכם היום. אני לא עושה את זה הרבה, אבל היום מגיע לי.
זוהי סתם הודעה קטנה מטעם ההנהלה (אני): בסוף השבוע האחרון התקיימה ישיבה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל. בין העניינים שנדונו היו קבלת חברים חדשים. מפה לשם, הם החליטו, השד יודע למה, לצרף אותי. אני. איתן ווייץ. אני מבקר קולנוע. משונה.
צריך לומר: אמנם למדתי פעם קולנוע, אבל לא למדתי עיתונות אף פעם באופן מסודר. אני מנהל את הבלוג הזה כבר יותר מארבע שנים, ויש לו כמה מאות כניסות ביום. נחמד וצנוע, ולא הרבה יותר מכך. אף פעם לא חשבתי לקרוא לעצמי מבקר קולנוע באופן רשמי, עד שיותר ויותר אנשים (ודווקא מהמכובדים, מאלו שכן יש להם קבלות של מבקרי קולנוע) נתנו לי פידבקים חיוביים על הכתיבה שלי. עד היום, למשל, נמנעתי מלכתוב בכותרות של הפוסטים שלי את שם הסרט, ולצידו את המילה "הביקורת". תמיד נתתי לפוסטים שלי שמות טיפשיים שכאלו. מעכשיו אני יכול לכתוב את המילה "הביקורת" כמו כל 30 החברים האחרים בפורום המבקרים הישראלי (ביניהם גם המכובדים ביותר, כמו למשל, יאיר רוה, ההוא מסינמסקופ, אבנר שביט שכותב בוואלה, שמוליק דובדבני וארז דבורה שכותבים ב Ynet, ועוד הרבה אנשים מצוינים שכותבים ומבקרים בכלי תקשורת מכובדים ומוכרים).
לכאורה זו היתה שנה נורמלית. הרי ככה זה מתנהל בעולם הגדול, שם בחוץ: בתחילת השנה – האוסקרים, הסרטים המכובדים שעדיין נהנים מאבק הכוכבים של הטקס הנוצץ. בסוף השנה – מתכוננים לאוסקר של השנה הבאה, והתחלת הטפטוף של הסרטים שימלאו את רשימות המועמדים של אותו טקס כל כך נכסף. ובאמצע – שממה. קצת פסטיבלים, קצת סרטי סינמטקים – אבל בכל הנוגע להפצה מסחרית – לא הרבה יותר מזה.
לא מדויק. בתחילת השנה הגיעו למסכים בישראל כמה סרטים מצוינים ממש. גם בסופה. באמצע אכן היתה סוג של שממה. אבל היתה נקודת אור אחת. בעצם, לא נקודת אור. יותר כמו פנס עצום מימדים מכוון ישר לעין. הקולנוע הישראלי. הסרטים הישראלים שהופצו השנה (וגם אלו שמתרגשים עלינו בשנה הבאה) היו פשוט תענוג. מיצירות מופת של ממש, לסרטים מצוינים, דרך סרטים מקסימים, סרטים חביבים, ועד, כן, גם סרטים רעים ממש. הקולנוע הישראלי מראה נוכחות של ממש על המסכים בישראל, והקהל הישראלי נוגס בתאווה. הסרט הנצפה ביותר בישראל ב-2014 היה סרט ישראלי (והוא מכר לפחות כפול מכל סרט הוליוודי אחר). ולא מעט סרטים ישראלים אחרים היו רבי מכר. גם איכות וגם כמות – הקולנוע הישראלי של 2014 הגיע לשיא משמח במיוחד. ויותר מכך – זהו שיא שנמשך לאורך כל השנה. לא עוד סרטים ישראלים שנדחסים לחלון צר שבין יוני לספטמבר (פסטיבל ירושלים עד לפרסי אופיר). סרטים ישראלים נמצאים כאן כל השנה, וחלק לא קטן מהם מרוממי נפש ממש. לא פלא שרשימת 10 סרטים שהכי אהבתי השנה מכילה לא פחות מ-5 סרטים ישראלים. כן, חצי מהסרטים הכי טובים השנה לטעמי (טובים בכל קנה מידה. לא טובים ביחס לזה שזה ישראלי, אלא טובים כערך מוחלט. מצוינים, מרגשים, מצחיקים, נפלאים) הם סרטים כחול לבן.
ועם זאת, עדיין אני מוצא הרבה סרטים מצוינים שאינם מופצים כאן. אז שוב, כבכל שנה, הרכבתי לפוסט סוף השנה שלי שתי רשימות: 10 הסרטים שאהבתי השנה מתוך אלו שהופצו, ועוד סרטים שאהבתי השנה, אבל לא הופצו מסיבות שונות ומשונות. אז הנה הם באים, שתי רשימות עשרת הגדולים שלי.
לפני שאני אגש לרשימה עצמה, אציין כאן בקצרה סרטים שאהבתי אבל השארתי מחוץ לעשיריה:
לוויה בצהרים (אדם סנדרסון, ישראל), נעלמת (דיויד פינצ'ר, ארה"ב), לפני החורף (פיליפ קלודל, צרפת), התחלה חדשה (ג'ון קארני, ארה"ב), יומיים ולילה (האחים דארדן, בלגיה), ציידי ראשים (מורטן טילדום, נורבגיה), נימפומנית (לארס פון טרייר, דנמרק), רק ג'יגולו (ג'ון טורטורו, ארה"ב), לאנצ'בוקס (ריטש באטרה, הודו), אני, עצמי, ואמא שלי (גיום גאליין, צרפת), רכבת הקרח (בונג ג'ון הו, דרום קוריאה), פילומנה (סטיבן פרירס, אנגליה), דבש (ולריה גולינו, איטליה), מועדון הלקוחות של דאלאס (ז'אן מארק ואלה, ארה"ב).
את הפוסט הזה כמעט ולא כתבתי. אני לא ממש חוגג. היום לפני 4 שנים חנכתי את הבלוג הזה. ובשנה האחרונה עברתי, בהדרגה, למצב רוח של שגרה. ושלא תטעו – זה דווקא טוב. יש כמה דברים שמעניינים אותי, ועליהם אני כותב. אני אולי נישתי, אבל זה מבחירה.
אני מאוד מתעניין בקולנוע ישראלי, ובדצמבר אני משתדל לעקוב אחרי התנובה הישראלית של השנה הבאה (השנה, במקום סדרה של פוסטים, אני כנראה אאחד את הכל לפוסט אחד). אני גם עוקב בצורה מאוד צמודה אחרי מרוץ פרסי האקדמיה הישראלית, ומשתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים, וכותב על כולם (השנה נסגרו הקרנות האקדמיה לקהל הרחב, אז כתבתי רק על הסרטים שכבר נחשפו במהלך המרוץ בפסטיבלים. בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה שחררתי את שאר הפוסטים שכבר היו מוכנים. ועדיין נותרו לי במחסנית 7 פוסטים על סרטים שהתמודדו על האופיר ב-2014 וטרם נחשפו לקהל הרחב).
אני מאוד מתעניין ביצירה ישראלית, ומדי פעם אני כותב כאן על סדרות טלויזיה ישראליות (מה שמזכיר לי: אני צריך למצוא זמן לכתוב על הסדרה החדשה והחביבה של איתן פוקס, ועל העונה השלישית של "פולישוק". ראיתי רק את הפרק הראשון, והוא היה די זוועתי בעיני).
