קטגוריה: אישי
סיכום שנת 2019 בקולנוע
שנה טובה.
היתה ממש שנה טובה. שנה עם כמה וכמה סרטים מצוינים. ממש מצוינים. ובאמצע, סתם סרטים טובים, מעניינים. והפעם ההיצע הזה היה (ברובו) גם זמין לצופים של הקולנוע. בקולנוע. בימים שבהם הויכוח על נטפליקס רק הופך סוער יותר, גם נטפליקס הבינו שהפצה בקולנוע, גם אם מצומצמת, היא זאת שתביא את הסרט לכדי דיבור. והם כבר התחילו למיין בעצמם – סרט שהם רוצים ביקרו – הם ישלחו להפצה מסחרית (עדיין תחת הגבלות לא מעטות, ולהפצה מוגבלת מאוד, ובכל זאת), וסרט שהם יודעים שהוא לא משהו הם ישלחו ישר אל תוך הספריה הבלתי נגמרת שלהם.
אבל זה לא רק נטפליקס. איכשהו התקבצו אל השנה כמה וכמה סרטים ממש מצוינים, והם אפילו מצאו את הקהל שלהם. ומצד שני, היו גם עוד כמה סרטים שעדיין נגנזים, מכל מיני סיבות. השנה היה לי קל למדי להכין שתי רשימות של סרטים שהכי אהבתי – סרטים שאהבתי והופצו, וסרטים שאהבתי וראיתי בהקרנות בודדות, אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות סדירות.
אז מתחילים.
אלו הם עשרת הסרטים שהכי אהבתי ב-2019 מבין אלו שהופצו הם: להמשיך לקרוא
פסטיבל קורק 2019: סיכום
אז הייתי בחופשה בחו"ל. היה סבבה.
ככה אני אוהב לטייל. פעם בשנה, אם התקציב מאפשר לי, אני משתדל למצוא לי איזשהו מקום בעולם שמסקרן אותי, למצוא שם איזשהו פסטיבל קולנוע, ולהתאים את תאריכי החופשה שלי לתאריכים שבהם מתקיים הפסטיבל. וככה אני גם מטייל, וגם רואה סרטים.
רוב הסרטים המעניינים עושים סיבוב ברוב הפסטיבלים בעולם. כך יוצא שאם אני נוסע לפסטיבל קולנוע בחו"ל בנובמבר, בסוף השנה, רוב הסיכויים הם שהפסטיבל יכיל בתכניה שלו סרטים שכבר ראיתי בפסטיבלים של חיפה וירושלים. ואכן, הסרטים הכי טובים בתכניה של פסטיבל קורק הם סרטים שכבר ראיתי בעבר: "הזמיר" הנפלא של ג'ניפר קנט, שראיתי בפסטיבל ירושלים, "לכוכבים" המקסים שראיתי בפסטיבל חיפה, ו"דיוקן של נערה עולה באש" המצוין שעלה על המסכים בישראל ביום פתיחת הפסטיבל.
באופו מפתיע, לפסטיבל האירי המרכזי של השנה לא היתה מסגרת לסרטים איריים, כאלו שאולי היה מסקרן לפגוש ובאמצעותם ללמוד על המקום שבו אני נופש. כן ניסיתי להוציא את האף שלי מחוץ לחלון, ולרחרח את האוירה האירית שלא מגיעה לישראל. אז קודם כל, קר. ממש קר. הייתי צריך לצפות את זה מראש (כי נובמבר באירופה), והאמת היא שבימים הראשונים של השהייה שלי באירלנד, זה היה אפילו מרענן. לבוא ממדינה חמה ולחה, מדינת תל אביב, למדינה שבה באופן קבוע הטמפרטורה הגבוהה ביותר היא 7 מעלות (ביום) זה היה ממש נחמד בהתחלה. עד שבהדרגה זה החיל להעיק. באיזשהו שלב כבר לא בא לי לצאת מהמלון בבוקר אל הקור הזה שמכה בפנים בשניה שאני יוצא לרחוב.
אבל בכל זאת הצלחתי למצוא כמה דברים מעניינים בקורק, אירלנד:
בשבוע הראשון לשהותי שם, כותרות העיתונים היו מלאות באלפי מילים המספידות את האיש הזה
לאיש הזה קראו גיי ביירן (Gay Byrne). הוא נפטר בתחילת החודש בגיל 85. בכל השבוע הראשון לשהותי באירלנד התמונה שלו היתה בכותרת הראשית של כל עיתון. לא ראש ממשלה, לא נשיא, לא פוליטיקה – אלא של גיי ביירן. מנחה טלויזיה אגדי (מסתבר) ואהוב מאוד (מסתבר) שעבר מן העולם בשיבה טובה. הוא היה כל כך חשוב בדברי ימי אירלנד עד שהלוויתו שודרה אפילו בשידור חי בטלויזיה, ומוסף שלם של סוף שבוע בעיתון הוקדש לכבודו עם הספדים מאת כותבים שונים. כל כך הופתעתי מכך שמגיש תוכנית אירוח טלויזיונית מקבל כזה כבוד עד שהלכתי וחיפשתי באינטרנט קטעים מהופעותיו כדי להבין קצת על מה המהומה. הקטע הכי יפה לטעמי מצורף כאן, והוא שודר בשנות ה-80, בתחילת ימי האיידס. אז, כשדבר כזה שנקרא אמצעי מניעה עדיין נלחש, גיי ביירן העז להראות בתכנית שלו סרטון הדרכה לשימוש בקונדום. אחרי זה הוא ניהל דיון יפהפה ואינטלגנטי על הנושא: האם זה ראוי ונכון לשדר דבר כזה בתכנית טלויזיה מכובדת. שימו לב איך הוא ניהל דיון סוער אבל מכבד, וכשהוא אומר למישהו בקהל: אני באמת לא מזלזל בך, ובאמת לא בא לצחוק עליך, הוא באמת מתכוון לזה:
גיי ביירן. הייתי באירלנד, ולמדתי קצת על איש מעניין שנפטר החודש בשיבה טובה ולא הכרתי לפני כן.
פסטיבל הקולנוע של קורק התקיים בעיקר ב להמשיך לקרוא
סיכום שנת 2018
היתה שנה קשה.
אני מניח שגם אתם, כמוני, הרגשתם במהלך חלק לא קטן מהשנה הזאת ש"אין מה לראות". העפתם מבט בהיצע של הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע בישראל, ולא ממש ידעתם מה לעשות. רוצים לראות סרטים, ללכת לקולנוע, להתבדר, להתרגש – אבל ההיצע דל, בינוני, חלש, לא ממש מעניין.
לוח ההפצה מתנהל בדרך כלל לפי חוקיות מסוימת. האוסקר בתחילת השנה מביא איתו למסכים את הסרטים המסקרנים, ולקראת סוף השנה מתחילים להגיע הסרטים של האוסקר הבא. השנה (2018) אמנם התחילה טוב, עם כמה סרטים מעולים, אבל עם התפוגגות טקס האוסקר, נשארנו עם חודשים ארוכים של תסכול. המפיצים בישראל כמעט ולא לוקחים סיכונים על סרטים מאתגרים, ואנחנו נשארים עם סרטים שמראש מוותרים על שאיפות אמנותיות. סרטים כמו "אהבה מריקוד ראשון" – לא סרט רע, אבל הו, כל כך צפוי ולא מרגש. או "האישה", שהיה כל כך לא מסקרן, שויתרתי על הצפיה בו.
מה גם שהקולנוע הישראלי השנה היה חלש יחסית, ולא מילא את הפערים. "האופה מברלין" יצא בשבוע האחרון של השנה שעברה, והיה להיט קטן ומרגש בתחילת השנה. עברה כמעט חצי שנה עד שהגיע סרט ישראלי נוסף שיצר קליק עם הקהל הישראלי – "הבלתי רשמיים" החביב של אלירן מלכה (שהוא בעיניי בעיקר הבטחה מסקרנת לעתיד. "הבלתי רשמיים" בעיניי הוא פצצת אנרגיה מרשימה, אבל לא שלמה עדיין כסרט דרמטי). ורק ממש לקראת סוף השנה הגיע הסרט שהיה אחד הלהיטים הגדולים של השנה בכל קנה מידה – "סיפור אחר" של אבי נשר. כל השאר, גם אם היו סרטים לא רעים בעיניי, די נפלו אל השכחה.
כל שנה, בסיכום השנה, אני פורס כאן שתי רשימות של סרטים שהיו בעיניי הכי טובים. רשימה אחת מתרכזת בסרטים שהופצו לקהל הרחב, והשניה מתרכזת בסרטים שראיתי בפסטיבלים שונים והמפיצים נמנעו מלגעת בהם. השנה הפער בין שתי הקטגוריות קיצוני במיוחד. איזה מזל שסרטי שני הפיצו כאן את "רומא". הסרט הכי טוב עכשיו בקולנוע. אחרת לא היתה תקומה לשנה הזאת. אני מאוד מקווה שהמפיצים יבינו שהבילוי בקולנוע הוא חוויה שלטעמי אין לה תחליף (למרות מה שנטפליקס היו רוצים שתחשבו), וכדי שהבילוי הזה יהיה כדאי, צריך שיהיו בקולנוע סרטים טובים, מעניינים, לפעמים אפילו מעוררי מחלוקת, סרטים שיוצרים דיון, מבדרים, מטלטלים, מצחיקים, מרגשים – סרטים שיש בהם אורך רוח, ולא סרטים שמוותרים מראש על האמביציה הזאת (ומהבחינה הזאת אני מעדיף את "החיים האלו" החלש אבל האמביציוזי מאוד, על "אהבה מריקוד ראשון" החביב, אבל הכל כך חסר השראה).
ובכל זאת, לא הכל היה רע. הצלחתי, איכשהו, לקבץ לכאן רשימה של עשרה סרטים שכן אהבתי השנה בקולנוע. זה שהופץ לקהל הרחב. ואפילו היו כמה סרטים שהשארתי מחוץ לעשיריה שלי. למשל: "בחזרה מטואיצ'י", סרט עם לא מעט חסרונות, אבל עם עבודת משחק הרואית של דניאל רדקליף בתפקיד יוסי גינסבורג הישראלי; "הפרעה בקצב הלב" הרוסי, לא סרט גדול, אבל ככל שהתרחקתי מהצפיה בו, הוא רק התנחל בלב שלי יותר; "כוכבים חיים לנצח", סרט שלא זכה להצלחה, אבל היה יצירת אמנות רגישה ויפה (וג'יימי בל מצוין שם. חכו חכו. מתישהו ב-2019 יגיע לכאן "עור" היפה שגיא נתיב הישראלי ביים, וג'יימי בל משחק בתפקיד הראשי. בל אדיר שם); "אני טוניה", סרט סוחף שמגיע מהקישקעס; ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", סרט רגיש וגם מצחיק, אלים מאוד, ובעת ובעונה אחת תוהה על התוחלת שבאלימות.
יש לי גם רשימה של עשרה סרטים שאהבתי בקולנוע השנה, ולא הופצו לקהל הרחב. היא תגיע אחרי העשיריה של הסרטים שכן הופצו. והם: להמשיך לקרוא
פסטיבל טורונטו 2018: סיכום
אז חזרתי לארץ. ואסור להתלונן. שבועיים במקום שהוא לא ישראל, מבלי לחשוב על עבודה ועל הלחצים היומיומיים של הארץ הזאת במקום זר ואחר (שמדבר אנגלית!) – היה סבבה. חוץ מזה ש:
בחיי, כמה שטורונטו חמה. כמו תל אביב, ואפילו יותר.
כמה גבוהה טורונטו. וצפופה. ומחניקה. הכל כאילו מודרני שם. זה לא אירופה הקלאסית. ישן מפני חדש תוציאו.
ויש כמה דברים קצת משונים בטורונטו. למשל:
לקח לי זמן להתרגל לעובדה שכל המחירים על המדפים בכל החנויות הם לא מחירים סופיים, כי הם לא כוללים מעמ. וכך יצא שקניתי בקבוק קולה בסופר והכנתי כסף מדויק כי רציתי להיפטר מהכסף הקטן, ואז זה לא הספיק לי, אז שילמתי בשטר (וקיבלתי עוד קצת כסף קטן כעודף).
פניה שמאלה בקנדה זה דבר משונה: אין רמזורים ייעודיים לפניה שמאלה. הרכב מחכה שהתנועה מהכיוון הנגדי תעבור, ופונה.
פניה ימינה בקנדה זה דבר משונה: מותר לנסוע גם באדום.
יש מעט מאוד ריאות ירוקות בעיר, ומה שיש קטן מאוד, ואפשר לראות ולשמוע את התנועה גם בתוך הפארקים הקטנים. למעשה, יש רק פארק אחד גדול ומרווח בטורונטו, אבל הוא נמצא בקצה המערבי של העיר, רחוק מהמרכז. שם מצאתי דבר שנראה קצת מוכר
והנה עוד שני דברים מוזרים להמשיך לקרוא
סיכום שנת 2017
שלושים ואחד בדצמבר. זמן סיכומים. אז שנה טובה שתהיה לנו. הפעם זו לא סתם אמירה נימוסית. הפעם זו באמת תקווה לשנה טובה יותר. כי שנת 2017 היתה, אפעס, בינונית למדי (בכל הנוגע לקולנוע, כן?!. כי בחוץ המצב די קטסטרופה. שם בחוץ צריך הרבה יותר מסתם "שנה טובה"). 253 סרטים הופצו מסחרית בישראל השנה. מתוכם ראיתי 106. לא היה כמעט אף אחד שבאמת הרים אותי לשמיים בהתלהבות נפלאה, ברגש יוצא דופן, בצחוק אדיר, בבכי שקשה לעצור. כמעט לא היה כזה. היו לא מעט סרטים חמודים, חביבים, נחמדים. היו גם סרטים יפהפהיים. אבל כמעט ולא היה אחד כזה שהוא כל כך מצוין עד שקשה לעמוד בפניו. ואני הרי מחפש את ההתרגשות הגדולה. לא השנה. לא בקולנוע, לפחות לא זה שהוקרן מסחרית בישראל.
כי כן, יש עדיין הרבה סרטים שלא הגיעו למסכים בסינמהסיטים/יספלנטים למינהו, והמקומות היחידים שאפשר למצוא אותם הם הסינמטקים והפסטיבלים השונים. אבל גם שם היה לי קשה למצוא את הסרטים הנפלאים ההם שאני מוצא בכל שנה. דוגמא לתסכול הזה אפשר לראות, למשל, ב"נפש עדינה" הרוסי, שראיתי השנה בפסטיבל ירושלים. חצי השעה האחרונה של הסרט הזה משתקת ומדהימה. הבעיה היא שהחלק הזה מגיע אחרי שעתיים מעייפות וקצת נודניקיות. או, למשל, ב"חיים חדשים" הצרפתי (גם פסטיבל ירושלים): סצינת תאונת הדרכים היא אחת היפות שראיתי השנה. סצינה עם הרבה דמיון קולנועי, כמו גם רגישות לנפש האנושית. חבל שלא כל הסרט (היפה בפני עצמו) עומד בסטנדרט של הסצינה הנפלאה הזו. ו"פוקסטרוט"? שליש ראשון נפלא. שאר הסרט פחות. כאלו היו רוב הסרטים שראיתי השנה. יפים, אבל. נחמדים, עם התחלות של רעיונות, אבל רחוקים מלהיות מצוינים. אפילו "געגוע" של שבי גביזון, סרט יפהפה בעיניי, לא מגיע לפסגה שהיתה "האסונות של נינה". ויש עוד כמה וכמה דוגמאות.
ובכל זאת, כמו כל שנה, קיבצתי לפוסט הסיכום הזה שתי רשימות של "עשרת הגדולים". רשימות של הסרטים שהכי אהבתי השנה, גם אם השנה "אהבתי" הוא בערבון מוגבל יחסית. כן, הסרטים שמקובצים לרשימות האלו יפים, נהדרים, מקסימים, אבל (כמעט) כולם נשארים גם בהגדרה הזו, ולא מתעלים אל החד פעמיים. אז בהמשך הפוסט הזה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שהופצו לקהל הרחב, ולאחריה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שראיתי בפסטיבלים שונים, ולא הופצו.
נתחיל מהפשוט יותר, אלו שהופצו, והכי אהבתי: להמשיך לקרוא
היום לפני 30 שנה
