פרסי פורום מבקרי הקולנוע בישראל

והיה גם חומוס

לפני כמעט שנה החליטו כמה מבקרי קולנוע בישראל שגם אני מבקר קולנוע. שהבלוג הזה, שקיים יותר מ-5 שנים, ראוי להצטרף אל הגדולים והמשובחים. החלטה משונה קצת, אבל אני לא מתנגד. מאז גם אני חבר בפורום מבקרי הקולנוע בישראל. מאז גם אני מתקרא מבקר קולנוע.

מאז התקיימו כמה ישיבות של הפורום, בהן נדונו כל מיני החלטות פרוצדורליות, שמטרתן העיקרית (והראויה מאוד, לטעמי) היתה לשתף את הקהל הרחב בדיון על סרטים בפרט ועל קולנוע בכלל, מפריזמה ביקורתית, ויותר מכך, מפריזמה של אנשים שאוהבים קולנוע, ומשקיעים בכך זמן ניכר מחייהם (הם מבקרי הקולנוע). יש מפגשים מזדמנים של הפורום עם קהל בהקרנות (המתארגנות בסינמטק ירושלים מדי פעם, והשאיפה היא להרחיב את המפגשים האלו למקומות אחרים בארץ), וכמובן יש את הפסטיבלים הגדולים בארץ.

ובסופ"ש האחרון התקיימה הישיבה הכיפית מכולם: הישיבה בה התכנסנו לדון ולהחליט מיהם הסרטים הטובים של שנת 2015 לדעת מבקרי הקולנוע בישראל (שימו לב שאמרתי התכנסנו. גם אני נחשב). היה כיף. היה חומוס. ובייגלים. ועוגות שוקולד טעימות. וויכוחים בינינו לבין עצמנו האם סרט אחד ראוי, וסרט אחר לא. היה דיבור על קולנוע. היה כיף.

כל אחד מהנוכחים בחר סרט אחד בכל קטגוריה. אם אחד הסרטים קיבל יותר מ-50 אחוז מהקולות כבר בסיבוב הראשון, הוא הוכרז כמנצח. זה לא קרה באף אחת מהקטגוריות. ואז התחיל הכיף האמיתי. כל השמות שהועלו ע"י הנוכחים נכתבו על לוח, והדיון החל. מבקרים ניסו לשכנע מבקרים אחרים להצביע עבור המועמד שלהם. ואז נערך סיבוב שני, בו נערכו הצבעות עבור אחד מהמועמדים שהוזכרו בסיבוב הראשון. אם גם כאן אף אחד לא היה מקבל יותר מ-50 אחוז, היה נערך סיבוב שלישי, אבל בכל הקטגוריות נבחר המנצח בסיבוב השני, למרות שהיו כמה הצבעות מאוד צמודות.

ובסוף הוחלט: להמשיך לקרוא

1000

אני עוצר לרגע את שידורינו למבזק מיוחד:

1000!

אלף!

One Thousand !

———————–

אני בלוג קטן. ובאיזשהו מקום אני רוצה להישאר קטן. ככה אני יכול להיות חופשי יותר, לא להיות מחויב לאף אחד, לכתוב רק את מה שאני חושב. להגיע מלמטה, בצניעות, ולכתוב את האמת שלי. רוב התגובות שקיבלתי במהלך כמעט 5 השנים שאני מפעיל את הבלוג הזה היו חיוביות. אז אני ממשיך. כי אני אוהב לכתוב על קולנוע, על הסרטים שראיתי, לנסות להסביר למה אהבתי או לא אהבתי סרט מסוים. ואני אדם של עבודה סיזיפית, בלי הרבה חגיגות. אבל, 1000, לא יכולתי שלא לעצור לרגע…

מונה הפוסטים שלי מראה שהפוסט הזה שאתם קוראים עכשיו הוא הפוסט ה-1000 שאני מפרסם. אלף פוסטים בקצת פחות מחמש שנים. כמעט מאתיים פוסטים בשנה. יותר מ-15 פוסטים לחודש. בממוצע פוסט כל יומיים. וזה מאדם שלא מרוויח על הבלוג הזה שקל. אני טופח לעצמי על השכם היום. אני לא עושה את זה הרבה, אבל היום מגיע לי.

וכן, במהלך חמש השנים האלו להמשיך לקרוא

איתן ווייץ, מבקר קולנוע

זוהי סתם הודעה קטנה מטעם ההנהלה (אני): בסוף השבוע האחרון התקיימה ישיבה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל. בין העניינים שנדונו היו קבלת חברים חדשים. מפה לשם, הם החליטו, השד יודע למה, לצרף אותי. אני. איתן ווייץ. אני מבקר קולנוע. משונה.

צריך לומר: אמנם למדתי פעם קולנוע, אבל לא למדתי עיתונות אף פעם באופן מסודר. אני מנהל את הבלוג הזה כבר יותר מארבע שנים, ויש לו כמה מאות כניסות ביום. נחמד וצנוע, ולא הרבה יותר מכך. אף פעם לא חשבתי לקרוא לעצמי מבקר קולנוע באופן רשמי, עד שיותר ויותר אנשים (ודווקא מהמכובדים, מאלו שכן יש להם קבלות של מבקרי קולנוע) נתנו לי פידבקים חיוביים על הכתיבה שלי. עד היום, למשל, נמנעתי מלכתוב בכותרות של הפוסטים שלי את שם הסרט, ולצידו את המילה "הביקורת". תמיד נתתי לפוסטים שלי שמות טיפשיים שכאלו. מעכשיו אני יכול לכתוב את המילה "הביקורת" כמו כל 30 החברים האחרים בפורום המבקרים הישראלי (ביניהם גם המכובדים ביותר, כמו למשל, יאיר רוה, ההוא מסינמסקופ, אבנר שביט שכותב בוואלה, שמוליק דובדבני וארז דבורה שכותבים ב Ynet, ועוד הרבה אנשים מצוינים שכותבים ומבקרים בכלי תקשורת מכובדים ומוכרים).

ועוד צריך לומר: אני להמשיך לקרוא

סיכום שנת 2014

לכאורה זו היתה שנה נורמלית. הרי ככה זה מתנהל בעולם הגדול, שם בחוץ: בתחילת השנה – האוסקרים, הסרטים המכובדים שעדיין נהנים מאבק הכוכבים של הטקס הנוצץ. בסוף השנה – מתכוננים לאוסקר של השנה הבאה, והתחלת הטפטוף של הסרטים שימלאו את רשימות המועמדים של אותו טקס כל כך נכסף. ובאמצע – שממה. קצת פסטיבלים, קצת סרטי סינמטקים – אבל בכל הנוגע להפצה מסחרית – לא הרבה יותר מזה.

לא מדויק. בתחילת השנה הגיעו למסכים בישראל כמה סרטים מצוינים ממש. גם בסופה. באמצע אכן היתה סוג של שממה. אבל היתה נקודת אור אחת. בעצם, לא נקודת אור. יותר כמו פנס עצום מימדים מכוון ישר לעין. הקולנוע הישראלי. הסרטים הישראלים שהופצו השנה (וגם אלו שמתרגשים עלינו בשנה הבאה) היו פשוט תענוג. מיצירות מופת של ממש, לסרטים מצוינים, דרך סרטים מקסימים, סרטים חביבים, ועד, כן, גם סרטים רעים ממש. הקולנוע הישראלי מראה נוכחות של ממש על המסכים בישראל, והקהל הישראלי נוגס בתאווה. הסרט הנצפה ביותר בישראל ב-2014 היה סרט ישראלי (והוא מכר לפחות כפול מכל סרט הוליוודי אחר). ולא מעט סרטים ישראלים אחרים היו רבי מכר. גם איכות וגם כמות – הקולנוע הישראלי של 2014 הגיע לשיא משמח במיוחד. ויותר מכך – זהו שיא שנמשך לאורך כל השנה. לא עוד סרטים ישראלים שנדחסים לחלון צר שבין יוני לספטמבר (פסטיבל ירושלים עד לפרסי אופיר). סרטים ישראלים נמצאים כאן כל השנה, וחלק לא קטן מהם מרוממי נפש ממש. לא פלא שרשימת 10 סרטים שהכי אהבתי השנה מכילה לא פחות מ-5 סרטים ישראלים. כן, חצי מהסרטים הכי טובים השנה לטעמי (טובים בכל קנה מידה. לא טובים ביחס לזה שזה ישראלי, אלא טובים כערך מוחלט. מצוינים, מרגשים, מצחיקים, נפלאים) הם סרטים כחול לבן.

ועם זאת, עדיין אני מוצא הרבה סרטים מצוינים שאינם מופצים כאן. אז שוב, כבכל שנה, הרכבתי לפוסט סוף השנה שלי שתי רשימות: 10 הסרטים שאהבתי השנה מתוך אלו שהופצו, ועוד סרטים שאהבתי השנה, אבל לא הופצו מסיבות שונות ומשונות. אז הנה הם באים, שתי רשימות עשרת הגדולים שלי.

לפני שאני אגש לרשימה עצמה, אציין כאן בקצרה סרטים שאהבתי אבל השארתי מחוץ לעשיריה:

לוויה בצהרים (אדם סנדרסון, ישראל), נעלמת (דיויד פינצ'ר, ארה"ב), לפני החורף (פיליפ קלודל, צרפת), התחלה חדשה (ג'ון קארני, ארה"ב), יומיים ולילה (האחים דארדן, בלגיה), ציידי ראשים (מורטן טילדום, נורבגיה), נימפומנית (לארס פון טרייר, דנמרק), רק ג'יגולו (ג'ון טורטורו, ארה"ב), לאנצ'בוקס (ריטש באטרה, הודו), אני, עצמי, ואמא שלי (גיום גאליין, צרפת), רכבת הקרח (בונג ג'ון הו, דרום קוריאה), פילומנה (סטיבן פרירס, אנגליה), דבש (ולריה גולינו, איטליה), מועדון הלקוחות של דאלאס (ז'אן מארק ואלה, ארה"ב).

ועכשיו, לעשרת הגדולים להמשיך לקרוא

יום הולדת 4

את הפוסט הזה כמעט ולא כתבתי. אני לא ממש חוגג. היום לפני 4 שנים חנכתי את הבלוג הזה. ובשנה האחרונה עברתי, בהדרגה, למצב רוח של שגרה. ושלא תטעו – זה דווקא טוב. יש כמה דברים שמעניינים אותי, ועליהם אני כותב. אני אולי נישתי, אבל זה מבחירה.

אני מאוד מתעניין בקולנוע ישראלי, ובדצמבר אני משתדל לעקוב אחרי התנובה הישראלית של השנה הבאה (השנה, במקום סדרה של פוסטים, אני כנראה אאחד את הכל לפוסט אחד). אני גם עוקב בצורה מאוד צמודה אחרי מרוץ פרסי האקדמיה הישראלית, ומשתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים, וכותב על כולם (השנה נסגרו הקרנות האקדמיה לקהל הרחב, אז כתבתי רק על הסרטים שכבר נחשפו במהלך המרוץ בפסטיבלים. בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה שחררתי את שאר הפוסטים שכבר היו מוכנים. ועדיין נותרו לי במחסנית 7 פוסטים על סרטים שהתמודדו על האופיר ב-2014 וטרם נחשפו לקהל הרחב).

אני מאוד מתעניין ביצירה ישראלית, ומדי פעם אני כותב כאן על סדרות טלויזיה ישראליות (מה שמזכיר לי: אני צריך למצוא זמן לכתוב על הסדרה החדשה והחביבה של איתן פוקס, ועל העונה השלישית של "פולישוק". ראיתי רק את הפרק הראשון, והוא היה די זוועתי בעיני).

אני מאוד מתעניין ב להמשיך לקרוא

רובין וויליאמס מת

קמתי היום בבוקר. יום רגיל. שמעתי חדשות. מו"מ על הפסקת אש בקהיר. השר הזה והזה אמר ככה וככה. שחקן הקולנוע האמריקאי רובין וויליאמס נמצא הלילה מת בביתו. והתחזית להיום.

רגע, רגע. מה????

רובין וויליאמס מת? איך, כמה, למה? ולמה הידיעה הזו מוחבאת ככה בין כל שאר הידיעות הלא חשובות? הרי זה לא ששלום עולמי, או אפילו איזורי, פתאום פרץ; זה לא שחתמנו על הסכם אי-לחימה עם החמאס; זה לא ששר חשוב אמר משהו חשוב. אחד השחקנים הכי גדולים בעולם הלך הלילה לעולמו. אחד שהצחיק גם ישראלים וגם פלסטינים. תנו לו לעזאזל את הכבוד שמגיע לו. לפחות אייטם ראשון בחדשות, אם לא יותר.

Robin Williams

באמצע שנות ה-80 ראיתי סרט שנקרא "בוקר טוב ויטנאם". מאוד מאוד צחקתי, אבל להמשיך לקרוא

תרמתי במשרד (2): אם וכאשר

לפני שנתיים הכנסתי את היד לכיס, ומבין החור שהיה שם גירדתי כמה ג'ובות, ושמתי אותו על סרט ישראלי שהיה עדיין בחדר העריכה. גם אני עזרתי לבחור אחד מוכשר (וגם נחמד לאללה. יצא לי לפגוש אותו מאז) לסיים את הסרט שלו. לסרט ההוא קראו "לא בתל אביב" (ולבחור קראו נוני גפן), והוא כבר היה על המסכים, ואפילו זכה בפרסים בחו"ל (והיה סרט לא רע בכלל. הנה מה שכתבתי עליו כשהוא יצא).

נתקלתי בעוד כמה בקשות לתמיכה מאז, אבל רק לאחרונה נתקלתי במשהו שממש גירד לי. אז גירדתי מאותו חור בכיס עוד כמה ג'ובות, ושמתי על משהו חדש. קודם כל, להתרשמות, הנה הטריילר לסרט הישראלי הזה, "אם וכאשר"

אני חייב לומר מראש: זה לא שהטריילר הזה כבר סחף אותי עד כדי כך שאני לא יכול לחכות עד שהסרט יהיה גמור. אבל מצאתי בו משהו ש להמשיך לקרוא

סיכום 2013: היתה שנה טובה

סיכומים עושים בסוף. לא במדרגות. זה כבר כמה שנים שכל בלוגי הקולנוע בעולם מקדימים את פוסטי סיכום השנה לתחילת דצמבר. אני מחכה בסבלנות לסוף. היום ה-31 בדצמבר. היום שנת 2013 מסתיימת. היום אפשר לסכם.

ויש מה לסכם.

והשנה דווקא היתה לי נחת. זה לא שהכל בסדר, וגן עדן פה. עדיין נגנזים פה לא מעט סרטים טובים. אבל המפיצים הישראלים השנה הפתיעו לטובה, והעלו למסכים המסחריים שורה של סרטים מרתקים, סוחפים, ומרגשים. אני לא אדם שנותן בקלות ציונים מושלמים לסרטים. השנה היו כמה וכמה כאלו. והיו גם סתם סרטים טובים. היו לא מעט סרטים שגם אם מצאתי בהם חסרונות, מצאתי בהם איזושהי גדולה. שנה נהדרת לחובבי קולנוע היתה שנת 2013. אז הנה גם אני מציג כאן בבלוג את רשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה.

בכל שנה אני מאחד לפוסט סיכום השנה שתי רשימות: אחת של סרטים שאהבתי והופצו, ואחת של סרטים שאהבתי ולא הופצו. השנה חשבתי לוותר על הרשימה השניה, כי, כאמור, היו הרבה סרטים מצוינים שהופצו לקהל הרחב. ובכל זאת מצאתי לא מעט סרטים מצוינים שלא הופצו, ולא יכולתי לוותר על הזכרתם בסיכום השנה. אז גם כאן יהיו שתי רשימות. אבל נתחיל מרשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה והופצו:

לפני שאתחיל למנות את הרשימה, אני רוצה לציין כמה וכמה ועוד כמה סרטים שמאוד אהבתי השנה, אבל מכיוון שבתי הקולנוע בישראל באמת התפקעו השנה מסרטים מצוינים, השארתי אותם מחוץ לעשיריה הגדולה שלי (הלינקים בשמות הסרטים מובילים לפוסטים הרלוונטים שכתבתי עליהם במהלך השנה):

"לרדת מהעץ" של גור בנטוויץ'  – אחת ההחמצות הכי גדולות של הקהל הישראלי השנה. סרט מרגש וחכם; "פנתר לבן" – אחת ההחמצות הכי גדולות וגו' -2. לכאורה סרט בורקס נוסחתי ושדוף. למעשה סרט מרגש וחכם עם אמירה חדה על הגזענות בחברה הישראלית. סרט שהיה צריך לקבל יותר, אבל ממש יותר; "מעשייה אורבנית" – סרט בועט ומרתק; "בית לחם" – ההפתעה הגדולה של הקולנוע הישראלי השנה. סרט שהגיע משום מקום וסחף את פרסי האקדמיה וגם את הקהל. לא סרט בלי חסרונות, אבל טוב מאוד; "בננות" – כיף של סרט; "סטארבק" – קומדיה מפתיעה עם לב גדול מקנדה. עוד כיף של סרט; "העולם עפ"י דנקן" – סרט קטן שיש בו גם חסרונות, אבל יש בו גם רגעים סוחפים ומרגשים מאוד; "וואג'דה" – הסרט הסעודי הראשון עומד גם בפני עצמו כסרט יפהפה ומרגש; "ילדות בהסתר" – עוד החמצה של הקהל הישראלי. סרט שירד מהר מאוד מהמסכים, וחבל. סרט רגיש ומרגש;  "מקום בתוך היער" – סרט שמחולק ל-3. חלק ראשון אדיר. חלק שני פחות. וחלק שלישי חלש עוד יותר. בשביל החלק הראשון היה שווה לראות אותו; "הסיפור של מאד" – אגדה אמריקאית מאוד, מעניינת מאוד, מבוימת ומשוחקת בכשרון ניכר; "אסירים" – דרמת מתח עם קצב מהפנט; "כח משיכה" – גם ב"מקום בתוך היער", גם ב"סיפור של מאד", גם ב"אסירים",  וגם ב"כח משיכה" יש רגעים של גדולה קולנועית. ובכל זאת השארתי אותם מחוץ לעשירייה המובילה שלי השנה. אז מי בפנים?

עוד שתי הערות לפני הרשימה הגדולה:

1.לקולנוע הישראלי שנת 2013 היתה שנה נהדרת בעיניי. היו הרבה סרטים טובים (והיה עוד אחד אדיר בעיניי, שאמור לצאת למסכים בעוד כחודשיים. נדבר עליו בסיכום השנה הבאה). אבל רובם היו סרטים טובים. לא מעולים. ניתן לצרף לרשימה הזאת גם את הלהיטים הקופתיים "פלאות" ו"לצוד פילים". בפסקה שלמעלה ציינתי 5 סרטים ישראלים נהדרים, מקסימים, מעניינים. אמנם יש רק סרט ישראלי אחד שהכנסתי לרשימת הגדולים באמת השנה, אבל מלבדו היו לנו לא מעט סרטים ישראלים טובים השנה.

2. היו עוד שני סרטים שרציתי לציין השנה, סרטים שאהבתי מאוד, כאלו שהכנסתי והוצאתי מהרשימה, סרטים שהיו לי התלבטויות לגביהם, ובסוף השארתי אותם מחוץ לרשימה, אבל ממש ברגע האחרון. אלו שני סרטים שלכאורה הם סתם סרטים עדינים ורגישים, אבל למעשה הם נגעו בי מאוד, ואני מרגיש שאני חייב לציין אותם בסיכום השנה שלי, והם:

"פרנסס הא" – במסווה של קומדיה קטנה וחמודה יש כאן הרהור על התבגרות, על מציאת הקול האישי בתוך ההמולה. סרט חכם ויפהפה.

"צעירה ויפה" – סרט הרבה יותר גדול, מופק גדול יותר, מצולם יפה יותר, ועם זאת גם הוא  סיפור על מציאת הקול הפרטי והאישי בתוך ההמולה. פרנסס הא צריכה לתמרן את חייה בין ההורים לחברים ל, נו, לחיים. הצעירה והיפה צריכה גם למצוא את המיניות שלה, את הדבר הכי פרטי שיש לה, והיא הופכת לנערת ליווי מרצון. בשקט. בסודיות. ופרנסואה אוזון רגיש מאוד לחייה, לפרטיות שלה, לנשמה הנערית, לבחורה שמחפשת את הקול הפרטי שהוא רק שלה. סרט יפהפה ורגיש בעיניי.

2א. והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: סרט נוסף התווסף לרשימה ממש ברגע האחרון. כפסע בינו לבין רשימת העשירייה. סרט מרומם נפש של ממש. קוראים לו "חייו הסודיים של וולטר מיטי". מוצג עכשיו בבתי הקולנוע. לכו לראות.

אז אם כל כך הרבה סרטים טובים ויפים היו מחוץ לרשימה שלי, מי כן נכנס לעשיריה המובילה שלי? הנה היא מגיעה להמשיך לקרוא

לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: מיתה טובה

והפרויקט הזה הוא אחד הכי מצופים בשנה הבאה בקולנוע הישראלי.

לשרון מימון יש כשרון כתיבה. אני התוודעתי אליו עוד בלימודי הקולנוע שלי בקמרה אובסקורה (הוא היה שנה מעלי). הוא היה גם אחד מהתסריטאים של "סיפור גדול", הקומדיה המצליחה שהוא גם ביים (ביחד עם ארז תדמור), ומאז הוא עשה עוד כמה פרויקטים קטנים.

לשרון מימון יש גם כשרון בימוי. אחד מאותם פרויקטים קטנים היה סרט קטן-קטן (7 דקות) ומבריק שנקרא "להרוג דבורה" (עם רמי הויברגר ודביר בנדק, שעורמים שם גופות על גבי גופות רק כדי לכסות על העוולה הקודמת). אז הנה השנה (בשיתוף עם טל גרניט) הוא אמור להביא אל המסכים סרט שלפי הסינופסיס שלו אמור לשלב בין השחוק והדמע. הנה הסינופסיס הרשמי:

זאב רווח ורות גלר ב"מיתה טובה". צילום: מוטי מילרוד

זאב רווח ורות גלר ב"מיתה טובה". צילום: מוטי מילרוד

להמשיך לקרוא