דרייבר: הביקורת

אז מה זו אמנות? סיפור? נגינה? מוסיקה ולחן? סרט קולנוע? מה בונה אותה, את האמנות? מאיפה היא מגיעה, ומה היא נותנת לנו בחיים?

"דרייבר" הוא סרט שצריכים לבוא אליו נטולי ציניות. הרי יש בו אדם שמסיע מוכי גורל אל גבירים אמידים, מלמד אותם את אמנות הסיפור, וכל זאת כדי שיוכלו לשנורר עוד כסף. מצד אחד: הרי הכל בשביל כסף. תאוות בצע. מצד שני: אלו הם מוכי גורל. הם זקוקים לממון בשביל השתלת כבד, או בשביל החתונה של הבת. זו לא תאוות בצע. הם באמת זקוקים לעזרה. והדרייבר מלמד אותם את האמנות. את הדרך לספר סיפור, כדי שיזכו בלב השומעים.

והרי אתם קניתם כרטיס כדי לראות את הסרט. שילמתם כסף. אז בואו תשמעו סיפור. בואו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המילים הפשוטות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Brio)

זה לא שציפיתי לסרט יוצא דופן באיכותו. להיפך. מכל מה ששמעתי על הסרט הזה, חשבתי שיהיה כאן סרט פשוט, נוסחתי, כזה שעשוי בדיוק לפי הספר. באופן כללי, אין לי בעיה עם כאלו סרטים. את הספר הזה כתבו הרי על בסיס דברים שעובדים, לא?!. אז אם הסרט עשוי כמו שצריך, לפי הספר, הוא עשוי להיות בידור אפקטיבי, ואולי אפילו אינטלגנטי. מה גם שבסרט מככב דניאל אוטיי, שחקן נפלא בעיניי. אמור להיות סרט נהדר.

"המילים הפשוטות" הוא ממש לא נהדר. אכזבה.

יש רעיון יפה בבסיס הסרט. רעיון מעניין אפילו. כמו ששחקן מוצא את הדמות שלו דרך לבישת הבגדים, דרך המראה החיצוני, כך אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לבטא את הפנימיות שלו, את האנושיות הייחודית שלו, דווקא כשהוא ימצא את הדרך הנכונה להתלבש, את הדרך הנכונה להציג את עצמו בפומבי. זה לא "הבגדים עושים את האדם", אלא להמשיך לקרוא

לאמץ אלמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Adopte un Veuf)

כשנכנסתי להקרנה ציפיתי לראות סרט חביב ולא מאוד משמעותי.

כשיצאתי מההקרנה גיליתי שאכן ראיתי סרט חביב ולא מאוד משמעותי, ואפילו די זניח.

אבל אני בעד הסרט.

כי הסרט הזה הוא קומדיה בהגדרה, מעצם כתיבתה ומעצם הגדרת המצב הבסיסי שלה, אבל הבימוי מסרב ללכת בדרכים ידועות, והוא מפתיע שוב ושוב בגישה האנושית והחמה שלו. באופן משונה, הסרט הוא קומדיה, ואפילו משעשעת למדי, אבל הוא מסרב להתנהג כמו קומדיה, מסרב ללחוץ בכוח לכיוון ההצחקות הלפעמים מאולצות, אבל מה שהוא מביא במקום, הגישה האנושית, ממלאת את החלל הזה, והופכת את "לאמץ אלמן" לקומדיה עדינה וחביבה.

לסרט קוראים "לאמץ אלמן", אבל מ להמשיך לקרוא

שאהבה נפשי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Disobedience)

יש הרבה דברים יפים ב"שאהבה נפשי". הרבה דברים להעריך. הרבה מחשבה מאחורי הסיפור הזה, הרבה כשרון. אבל, איכשהו, בסופו של דבר, הסרט הזה לא עבד עלי.

כשעושים סרט על תרבות אחרת, שונה, יש סכנה לגישה מתנשאת. סוג של מבט על חיות מעבדה שהיוצר שולט עליהן. מהבחינה הזאת, סבסטיאן ליילו, שמסתכל כאן מבחוץ על קהילה שונה וזרה לו (וזרה גם לרובנו, היא הקהילה היהודית-חרדית של לונדון), הוא דווקא עושה עבודה מכובדת ומעניינת. אבל אולי ההקפדה הזאת על הגישה המכבדת לזר, לשונה ומשונה הזה, אולי זה מה שמנע מהסרט הזה להפוך ליצירה המרגשת והמפעימה שהיא הייתה אמורה להיות.

כי יש כאן סיפור על מישהי שגדלה בתוך הקהילה החרדית, חזרה בשאלה, התנתקה לחלוטין מאורח החיים הזה, והנה אבא שלה נפטר, והיא בבת אחת נזרקת חזרה אל תוך החיים והמנהגים הכל כך חונקים ומגבילים שאותם היא עזבה בחיתוך חד ולא פשוט. רונית, הדמות אותה משחקת רייצ'ל וויז, עברה לעיר אחרת (ניו יורק), ומנהלת חיים חילונים לגמרי. והנה, בשיחת טלפון אחת, היא נזרקת חזרה אל כל מה שברחה ממנו. אבל הגוף של וויז לא מגיב ל להמשיך לקרוא

המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה: הביקורת

ובפעם השניה זו קרן מור

את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה די נדהמתי. כשבאים לקופות הסינמה סיטי ושואלים איזה סרטים יש עכשיו, בטח יגידו לכם שיש גם את "הסרט הישראלי החדש הזה", אבל אתם צריכים לדעת שהסרט הזה הוא אמנם סרט ישראלי, אבל הוא אחר ושונה מכל סרט ישראלי שאי פעם ראיתם (וגם מהרבה סרטים לא ישראלים). כי סרטים ישראלים מתרחשים בירושלים, תל אביב, חיפה, בני ברק, עכו. מקומות שאנחנו מכירים, חיים בהם, עוברים ברחובותיהם יום יום. רוב הסרטים הישראלים גם מתרחשים בהווה, או באיזושהי נקודת זמן מוגדרת בעבר ההסטורי של המדינה הזו. "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" מתרחש במקום לא מוגדר, בזמן לא מוגדר. הסרט הזה הוא, במודע, סיפור אגדה. היה היה פעם.

ובהתאם, כך הוא גם מעוצב ומבוים. החוקים המשונים של העולם המוזר הזה שנפרס מול עינינו, הדמיון הנפלא של התסריטאים ושל המעצבים האמנותיים של הסרט הזה, והשימוש הנהדר שגלעד אמיליו שנקר הבמאי עושה כאן במוסיקה מכניסים אותנו לעולם כל כך אחר ושונה ממה שאנחנו מכירים, בקולנוע שלנו, כמו גם בקולנוע העולמי או בכלל ביום יום.

וכמו סיפורי האחים גרים, סיפור האגדה הזה הוא בעצם למבוגרים. סיפור על עולם שבו ה להמשיך לקרוא

המקום: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Place)

כמה דברים שצריך לדעת על "המקום" לפני שרואים אותו:

– כל הסרט, אבל ממש כל הסרט כולו, 100 אחוז מזמן המסך של הסרט – הכל מתרחש בתוך בית קפה שנקרא "המקום".

ב"מקום" הזה יושב אדם, שלא ממש ברור מי הוא או מה הוא, או אפילו איך קוראים לו. הוא מגשים משאלות, אבל הוא נותן לאנשים שמבקשים את המשאלות האלו משימות. אם הם יעמדו במשימות – הם יקבלו את מבוקשם. והמשימות הן תמיד קשות, שטניות, רעות לב. להרוג מישהו. לאנוס מישהי. להרביץ למישהו. לפוצץ פצצה במקום פומבי. אז יש כאן בסיס לדיון מעניין בטבע האדם – האם הוא יהיה מוכן להשיל כל שמץ אנושיות כדי להגשים את משאחת הלב הכי כמוסה שלו?

אבל מכיוון שכל הסרט כולו מתרחש בבית הקפה הזה, ב"מקום", אנחנו לא באמת רואים את המעשים האלו שהם עושים או לא עושים. כל הסרט כולו, אבל ממש כולו, בנוי משיחות של שני אנשים – מבקש המשאלה ומטיל המשימות/ מגשים המשאלות. הכל בדיבורים, לא במעשים. אז קודם כל, זה מכביד מאוד על האוזן. הסרט הזה עמוס דיאלוגים ללא כמעט רגע של שקט (אה, והעבודה של פאולו ג'נובזה הבמאי עם מוסיקה היא פשוט איומה, כזאת שבאה לפרש את הרגע שאנו רואים ממש עכשיו, ובכך רק הופכת אותו למגוחך יותר).

– ומכיוון שהכל כאן בדיבורים, לא במעשים, אני לא ממש עובר תהליך רגשי. השיחות עצמן הן קצרות, בקצב מהיר, ללא להמשיך לקרוא

מעשה פלאים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonderstruck)

טוד היינס הוא במאי שאוהב לשחק לפעמים בשפה הקולנועית. מצד אחד יש לו את הרגישות ליצור סיפורי אהבה וקולנוע מפעים (סרטו הלפני אחרון, "קרול", היה אחד הסרטים היפים שראיתי בשנים האחרונות), ומצד שני הוא נוטה לפעמים לקולנוע אקספרימנטלי, אולי אפילו אוונגארדי. לצערי, "מעשה פלאים" נוטה יותר לסוג השני, ולמרות שבגדול הוא מספר סיפור יפה ומעניין, הנטיה לסגנון יתר אמנותי נדמית לי יותר כגחמנות, ולא כמשהו שבאמת נובע מהתסריט.

כי נכון, בבסיס הסיפור(ים) כאן יש אולי רעיון פשוט שמבקש דווקא ללכת נגד הקונבנציה של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". "מעשה פלאים" מבקש דווקא להוריד טונים. להגביל אותנו, לגרום לנו לאבד תמונה וסאונד, לאבד יכולת שמיעה וראיה, ודווקא במצב חצי נכה למצות את היכולת היצירתית המתעוררת באופן טבעי כשמשהו שאנחנו משתמשים בו ביום יום פתאום נעלם לנו. אנחנו מתייחסים לחוש השמיעה ולחוש הראיה כמשהו טריוואילי. "מעשה פלאים" מבקש לברר את היצירתיות האנושית הטבעית שתתעורר אם פתאום נעשה לחירשים (שני הילדים במרכז הסרט לא שומעים) או לעיוורים (הסרט מסתיים בלילה בו היתה הפסקת החשמל המפורסמת בניו יורק ב-1977).

אז טוד היינס מספר סיפור על שני ילדים שלא שומעים. אחת (מיליסנט סימונדס, שחקנית חירשת גם בחיים. נהדרת. אפשר לצפות בה גם ב"מקום שקט") עוזבת את הבית דווקא אחרי שמכריחים אותה ללמוד שפת סימנים (היא רוצה לתקשר עם העולם בדרך משלה, לא בדרך שנכפית עליה מלמעלה), כשהיא מחפשת שחקנית קולנוע ותיאטרון, מחפשת רעיונות יצירתיים יותר לחיות. אחר, ילד שבעקבות פגיעת ברק מאבד את יכולת השמיעה, מחפש את אבא שלו, אחרי שאמא שלו מתה בתאונה. שני הסיפורים מתרחשים בהפרש של להמשיך לקרוא