סנט-עומר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Saint Omer)

אני אתחיל מהסוף: "סנט-עומר", לטעמי, הוא סרט בעייתי מאוד, מגושם מאוד, בוסרי מאוד. החליפה שהוא לובש, עליה כתוב: "נציג צרפת לאוסקר" גדולה עליו בכמה מספרים. ובכל זאת, יש רגש בסרט, והוא לא משולל ערך לחלוטין.

"סנט-עומר" שואל שאלה נועזת למדי: אולי אימהוּת היא לא דבר טבעי לאישה? אולי לא כל אישה אמורה, צריכה, חייבת ללדת? הסרט עוטף את השאלה הזאת בחוויית הזרות של ההגירה, בשאלת השפיות של האישה (שהרי אם האישה שנוצרה על ידי האלוהים של אבי מעוז לא מוכנה להביא ילדים לעולם, איזה ערך יש לה?), ובסופו של דבר הוא מאוד רגיש לצורכי האישה.

אבל הסרט הזה מביא את הסיפור שלו למסך בצורה מאוד מגושמת. יש כאן סיפור על משפט של אישה שרצחה את התינוקת שלה. ברמה הכי בסיסית, מדובר בדרמת בית משפט. ואכן, בסרט של כשעתיים יש בערך 10 סצנות, כמה מהן ארוכות מאוד. אלו הן הסצנות של המשפט עצמו. הסצנות האלו אינפורמטיביות, ומספרות בקור רוח משונה מפיה של האישה עצמה את כל מסכת חייה עד הגיעה לנקודה שבה ביצעה את ההרג האיום הזה. באופן מוזר, כל השומעים אותה, ורוב העדים, עורכי הדין, אפילו השופטת עצמה – כולם הרבה יותר נרעשים, נרגשים, נדהמים – מאשר האישה שמספרת את כל קורותיה בפנים חתומות ובקול שקט ובטוח. ובמרכז הקהל – אישה אחת הצופה במשפט לצורך תחקיר לספר חדש אותו היא כותבת. האישה הזאת היא הגיבורה השנייה, או אולי הראשונה של הסיפור. ההקדמה לסרט מ להמשיך לקרוא

רוחות אינישרין: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Banshees of Inisherin)

נחמד?! לא עוזר לי נחמד…

לפני כמה שנים הגיע מרטין מק'דונה לאיזשהו שיא. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", שהוא כתב וביים היה סרט נהדר שגם זכה לאהבה של הביקורת ושל הקהל, וגם פרסים, כולל אוסקרים. הסרט החדש של מק'דונה הוא מופנם יותר, פחות שאפתני, אבל הוא לא פחות טוב ולא פחות חכם מסרטו הקודם.בבסיסו של הסרט סיטואציה פשוטה: שני חברים הכי טובים. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, אחד אומר לשני: לא רוצה להיות חבר שלך יותר. קו להמשיך לקרוא

הצגת הקולנוע האחרונה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Chhello Show)

ב"שושנת קהיר הסגולה" (וודי אלן, 1985), אומר כוכב הסרט "שושנת קהיר הסגולה" לאישה שמגיעה כל יום לקולנוע כדי לראות את אותו הסרט: "את ממש אוהבת את הסרט הזה, הא?!"

ב"כיכר החלומות" (בני תורתי, 2001), נכנס יוסף שילוח אל אולם הקולנוע ומכריז בקול גדול: "יש 'סאנגאם'!".

ב"רגע אחד" (ז'אנג יימו, 2021), גבר אחד מתעקש למצוא קטע מוסרט מאוד ספיציפי המציג ברקע את ביתו אותה לא ראה שנים ארוכות.

יש עוד הרבה דוגמאות לסרטים על סרטים ("פייבלמנים". עוד למשל). בכל אלו יש ספציפיקציה מאוד מדויקת לאיזה סרט בדיוק מפעיל את גיבורי הסרט, ולמה.

"הצגת הקולנוע האחרונה" הוא סוג של רקוויאם לקולנוע. אבל זהו רקוויאם לא נחוץ, מוטעה. הסרט הזה הוא הלוויה לקולנוע שהוקרן עד לא מזמן (15 שנים, בערך) מגלגלי פילם. "אני רוצה ללמוד על האור, כי מאור נולדים סיפורים, ומסיפורים נולדים סרטים" אומר הילד, גיבור הסרט. הבעיה היא שזה עדיין האור המיוחד של הקולנוע שמספר לנו סיפורים מרגשים בקולנוע. הוא עובד קצת אחרת, דיגיטלית, אבל הסיפורים עדיין מסופרים, ואנשים עדיין באים לחוות אותם בקולנוע. נכון, אמר פעם מישהו "המדיום הוא המסר", אז גם אם הטכניקה השתנתה, עדיין יש מסר. אחר, שונה, אבל יש."הצגת הקולנוע האחרונה" מתרכז בטכניקה ולא במהות. לאורך שני שליש מהסרט הזה, בערך, הילד לומד על ה להמשיך לקרוא

מה הקשר לאהבה: הביקורת

(שם הסרט במקור: What's Love got to do With it)

כול העניין עם אהבה הוא הבנה. לא בכוח. לא בכפייה. אלא בשיתוף. בהתייעצות. אחרי דיון משותף.

לא שחשבתי שאני הולך לראות סרט איכות יוצא דופן כשהלכתי לראות את הסרט הזה. היה ברור לי שמדובר בקומדיה רומנטית פיל-גוד פשוטה. מה גם שמדובר בקומדיה בריטית. אולי יש בה פחות פלסטיק מלאכותי, ויותר אמת אנושית מאשר באלו שמגיעות מפס הייצור ההוליוודי העבש. אני כבר הרבה זמן טוען שהקומדיה הרומנטית הטובה האחרונה שיצאה מהוליווד חגגה לא מזמן 30 שנה, וקוראים לה "כשהארי פגש את סאלי". חבל שיוצרי "מה הקשר לאהבה?" מנסים לגנוב מאותה קומדיה אייקונית (ומצוינת. אחת שעובדת נהדר גם עכשיו) במקום ללכת עם האמת שלהם.

ב"הארי פגש את סאלי" יש טריק כזה שבו בכל פעם שהסרט רוצה פאוזה דרמטית, יש רגע שבו זוג יושב מול המצלמה לרגע סמי-דוקומנטרי כדי לספר איך הם הכירו (רק כדי להגיע לסוף המאושר, בו הארי וסאלי יושבים גם הם לספר לנו את אותו הדבר). את הטריק הזה גונב שאקר קאפור הבמאי לסרט הזה, ומשתמש בו ללא החן של הסרט האמריקאי ההוא, ומבזבז אותו מהר מדי.

כמו ב"הארי וסאלי", גם לסרט הבריטי הזה יש שאלה סוציאלית מעניינת: אולי ההורים שלנו דווקא צודקים בשיטת ההיכרות הישנה? אולי אימא שלנו, שמכירה אותנו יותר טוב מכל אחד אחר, אולי דווקא היא צריכה להיות זאת שתשדך לנו את בן/בת הזוג? יש כאן שאלה נהדרת, מסקרנת. אבל ב"מה הקשר לאהבה?", אישה אחת (שהיא, ממש במקרה, במאית דוקומנטרית. עיסוק מאולץ כדי לאפשר לתסריטאי תירוץ שבו היא תתלווה לכל התהליך הזה של חבר הילדות שלה) וגבר אחר (שהוא חבר הילדות) מגלים ביחד את התשובה לשאלה הזאת, אבל עם הרבה פרטים חסרים.הכימיה בין האישה הבריטית לבין הגבר הבריטי ממוצא פקיסטני מלבבת. אבל אין באמת להמשיך לקרוא

סיפורו של אמט טיל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Till)

בעונת הפרסים הנוכחית, שמה של דניאל דדוויילר הסתובב בכל מיני פורומים כמועמדת אפשרית לאוסקר. בסופו של דבר שמה נעדר מרשימת המועמדים, ואחרי צפייה ב"סיפורו של אמט טיל" אני יכול לומר שהיא נשדדה. מדובר בהצגת משחק הרואית, כובשת, מרגשת מאוד, ואתגר קשה מאוד שגב' דדוויילר עומדת בו בגבורה.

כי לא מדובר על סיפורו של אמט טיל. זהו סיפורה של מיימי טיל, האימא של הילד הזה. זאת היא שעומדת במרכז הסיפור. לכאורה, יגידו הציניקנים, קל להתחבר לעבודת המשחק של שחקניות הנדרשות לשחק אבל וכאב על מוות של קרוב משפחה. למעשה, יש בעבודת המשחק של דדוויילר הרבה יותר מזה. הרי מדובר כאן על אישה שאיבדה את בנה בנסיבות איומות, והיא מיישירה מבט אל הרוע הבלתי נתפס, אל השנאה ששורפת חיים של אנשים, ולא מתכופפת. הסצנות שלה מול גופתו של בנה נוטעות אותי אל תוך הכיסא באולם הקולנוע.כי מסתבר שהחיים שלנו, של כולנו, מושפעים מפוליטיקה. הרי לא פעם ולא פעמיים אני פוגש אנשים שאומרים לי: אני לא מקשיב לחדשות. לא הולך להפגנות. לא מתעניין בפוליטיקה. אני חי את החיים שלי. הולך לעבודה. מכין ארוחת ערב למשפחה. יוצא פעם בשנה לחופשה בחו"ל. הכול טוב, אחי. למה עכשיו לדאוג על כן ביבי לא ביבי. אבל החיים שלנו, מסתבר, מושפעים באופן ישיר על ידי מה שההם עושים שם בחלונות הגבוהים. אנחנו לא תמיד רואים את זה, לא תמיד מרגישים את זה, אבל "סיפורו של אמט טיל" מראה לנו איך להמשיך לקרוא

ימים של תום: הביקורת

(שם הסרט במקור: Armageddon Time)

במקור קוראים לסרט הזה "זמן האפוקליפסה", או משהו כזה. זמן של פעולה קיצונית, הרסנית, משמעותית. בעברית הלכו לקיצוניות השנייה. הסרט הזה מופץ בישראל תחת השם "ימים של תום". ימים של מופנמות, של סטטיות אפילו. אחרי צפייה בסרט, המתרגם העברי קלע יותר לרוח הסרט. קורים בו הרבה דברים, אבל בעצם גם לא ממש.

כש"ימים של תום" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, הביקורות נשפכו. סרטו האישי ביותר של ג'יימס גריי! מקסים! מרגש! אני לא ממש מכיר את יצירתו של גריי, אבל אני גם לא ממש מבין את ההתלהבות מהסרט הזה. יכול להיות שהוא נעשה מתוך רצון של גריי הבוגר להתנצל בפני אדם אחד שחור על עוול שנגרם לו. אולי. אבל הסרט הזה מתברבר בין כמה נושאים, לא ממש מתרכז באף אחד מהם, ובעיקר חסרה בו אנרגיה. משהו שיבהיר לי שהעוול הזה לנער השחור, או אולי משהו עמוק יותר כאן, הוא הדבר שבוער בנשמתו של יוצר הסרט, הדבר שגרם לו לצאת לפרויקט הזה, לעשות את הסרט הזה. מצאתי את "ימים של תום" בעיקר סרט אנמי, כמעט מרדים.יש כאן סיפור על ילד יהודי. הסרט הזה נע קדימה בקו ישר עם קצב מניח את הדעת, אבל אין לו להמשיך לקרוא

הלוויתן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Whale)

ובסוף הסרט יש אור אלוהיסרט מאוד לא החלטי, "הלוויתן". בניגוד לכל מה שהבמאי דארן ארונופסקי עשה בעבר, מדובר בסרט קטן מאוד, שמתרחש כולו בתוך דירה אחת. ארונופסקי במאי מיומן, והוא יוצר תחושה קולנועית שבדרך כלל מגרשת את המלאכותיות התיאטרלית שבבסיס הסיטואציה הסטטית הזאת. הצילום בתנועה של מת'יו ליבאטיק (השותף הקבוע של ארונוספקי) מכניס הרבה רגש גם ברגעים שבהם לא קורה הרבה. העיצוב האמנותי עשיר מאוד, אבל האור מעומעם כל הזמן, יוצר תחושה קודרת, של סוף העולם, של מוות מתקרב (ומכיוון שבחלק לא קטן של הסרט מדובר על קריאה וכתיבה, קולה של אימא שלי הדהד בראשי כל הזמן: תדליק אור! זה לא בריא לקרוא בחושך!).

ומצד שני, חלק לא קטן מהסרט כן מרגיש תיאטרלי. הרי כבר בהתחלה, הקראה של איזשהו טקסט היא מה שמקלה על הכאב הפיסי של הדמות. זה נראה לי כמעט טיפשי, לא מאוד מציאותי, והטקסט הספציפי הזה חוזר כמה וכמה פעמים בסרט בצורה מוגזמת, תיאטרלית. ובכל זאת, לרפפטטיביות הזאת יש פיי-אוף רגשי אפקטיבי מאוד בסוף.

רק 5 דמויות יש בסרט. והרבה פעמים בסרט יש את הרגע הזה שבו להמשיך לקרוא

בבילון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Babylon)

ובסצנה האחרונה של הסרט, גבר בוגר יושב בקולנוע וצופה בסרט על חייו. אחרי כל מה שהוא עבר, אחרי כל מה שעברנו איתו במשך שלוש השעות (וקצת) של הסרט הזה, אחרי כל הצואה, והסקס, והשתן, והסמים (הרבה סמים), אחרי הפשע והזוהמה, אחרי כל הסדום והעמורה הזאת, מגיע גבר אחד לאולם הקולנוע לרגע אחד מתקתק. רגע אחד שמוכיח שאולי בכל זאת, למרות כל הזוועה האיומה הזאת שנקראת הוליווד, אולי בכל זאת ולמרות הכול, יש שם לב, אולי בכל זאת, למרות השקר הנורא הזה, אולי יש שם גם אמת.ואז, בעוד אני חושב על סרט מהזמן האחרון שהוא מכתב אהבה לקולנוע, בעוד אני חושב על "הפייבלמנים" ועל איך שסטיבן ספילברג הראה שם את האמת משתקפת אלינו מעל המסך הקולנועי הגדול, בעוד אני חושב על זה, עושה דמיאן שאזל, הבמאי של "בבילון", את השטיק הזה שהוא עשה במשך שלוש שעות, והשטיק הזה הוא מה שקלקל לי את החוויה הזאת שנקראת "בבילון". במקום להישאר עם הרגע הרגשני הזה ולהבין שהקולנוע הזה, למרות הכל, שווה את הדם ואת היזע ואת הדמעות, שאזל יוצא למסע לעתיד וחזרה לעבר באיזושהי מאניה להראות את הקולנוען הגדול שהוא, ובאותו הרגע, הוא מקטין את הסרט ואת עצמו.

כי סטיבן ספילברג, שיהיה בריא, הוא במאי בן 76. וב"פייבלמנים" הוא מסתכל על חייו בעיניים של איש עם הרבה ניסיון ופרספקטיבה על החיים. דמיאן שאזל, הבמאי של "בבילון", שמצפייה בסרטיו אני לא באמת בטוח שהוא בריא בנפשו, הוא במאי בן 38. אבל את "בבילון" הוא מביים כמו ילד בן 12. כמו בן נוער מתלהב שרואה ציצים בפעם הראשונה בחייו.

ככה אני הרגשתי לכל אורך הצפייה ב"בבילון". שזה סרט של "חי-חי ציצים!". סוג של "אמריקן פאי" שמחפש להגעיל בכוונה. הרי הסצנה הראשונה בסרט היא של פיל מחרבן. ולא סתם – שאזל מצלם את להמשיך לקרוא

מבט מבפנים: הביקורת

(שם הסרט במקור: R.M.N)

כריסטיאן מונג'יו. מי שעוקב אחרי מה שאני כותב בבלוג הזה שלי כבר יודע שאני מעריץ קולנוע רומני. אני ראיתי ואוהב לא מעט סרטים של בימאים רומנים (בעיקר ראדו ז'ודה, אבל גם לא מעט אחרים), ועם זאת, לכריסטיאן מונג'יו יש מעמד מיוחד. מונג'יו לא עושה הרבה סרטים, אבל כל סרט פיגוז. מ"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים" חודר הקרביים, דרך "מעבר לגבעות" המחריד והמטלטל, ועד "בגרות" היפה והמפויס יותר, מונג'יו הוא כמו רמה אחרת בשטח הקולנוע הרומני.

אז כשהגיע סרטו האחרון, "מבט מבפנים", לפסטיבל קאן בשנה שעברה, מיד התמלאתי ציפייה. ועכשיו הגיע הסרט הזה לישראל להקרנות מסחריות, ו…נדמה לי שזהו הסרט החלש ביותר של מונג'יו בכל הקריירה.נתחיל מזה שמונג'יו דווקא טוב מאוד ב"מבט מבפנים" בתיאור ההווי הכפרי של המקום הזה. יש תחושה חזקה מאוד של מקום, ומהר מאוד אני מכיר את הכפר הזה, המוזנח והנשכח הזה, את מזג האוויר הלא מאוד מזמין, הקר והקפוא הזה, את תקופת הזמן הספציפית שבה מתרחש הסרט (כריסטמס) וכל מה שקשור בזה, ובעיקר את ההווי האנושי של הכפר, שמדבר בשלוש שפות (הונגרית, רומנית, וגרמנית. בהקרנה שבה הייתי בקולנוע "לב", כל שפה מקבלת צבע שונה של כתוביות תרגום. החלטה אסתטית ופרקטית יפה), וכולם מבינים את כולם.

הבעיה היא שבסרטיו האחרים, כל ה להמשיך לקרוא

אחרי השמש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Aftersun)

וברגע השיא, לקראת סוף הסרט…לא רואים כמעט כלום. רק הבזקים של אור.כי זה הסרט הזה, "אחרי השמש". יותר הבזקים של זיכרון, פחות סיפור דרמטי.

"אחרי השמש" נהנה בחודשים האחרונים מהילה ביקורתית יוצאת דופן. הוא נחשב לסרט הבריטי הטוב ביותר זה שנים ארוכות, בוודאי לבכורת הבימוי הבריטית הטובה ביותר זה זמן רב. לפי כל מה שקראתי על "אחרי השמש" לפני שהלכתי לראות אותו, ציפיתי לפצצת רגש מכוונת היטב ללב. משהו שיגרום לי לבכות. אז אחרי הצפייה – לא התחברתי בכלל לסרט הזה. לא התרגשתי, לא דמעתי. מצד שני – מדובר בסרט חביב למדי, וזה די ברור לי ששרלוט וולס, בימאית ותסריטאית הסרט, הולכת להגיע רחוק מאוד. "אחרי השמש" הוא כרטיס הכניסה שלה לעולם של הגדולים. היא עוד לא שם, אבל יש ניצוצות של כשרון.

"אחרי השמש" הוא יותר כמו יומן זיכרונות. לא מאוד מגובש, יומן שיותר מחפש את הרגש החמקמק בזמן מסוים, ופחות מתרכז בדברים שממש קרו. במקומות רבים בסרט הסצנות נחתכות לפני שהן מגיעות ל להמשיך לקרוא