נשים קטנות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Little Women)

שני דברים צריך לומר כדי להבין את ההתרשמות שלי מהסרט הזה:

1. לא קראתי את הספר "נשים קטנות". למעשה, אני לא מכיר את החומר. לא ראיתי אפילו את העיבודים הקודמים של הספר הזה לסרט/סדרה. יש בי משהו שבדרך כלל מתרחק מיצירות קאנוניות ישנות. אני אמנם אוהב את מה שמכונה "דרמות תלבושות", אבל כל אזכור של סופרים מפורסמים כמו שייקספיר או ג'יין אוסטין (או במקרה הזה, לואיזה מיי אלקוט) בעיקר מזכיר לי שמפיקי הסרט החדש על פי הקלאסיקה הישנה כנראה מחפשים למזער סיכונים כלכליים על ידי עיבוד מחודש של משהו שכבר הוכיח את עצמו (במקום להתעסק בחומרים חדשים שמי יודע איך יתקבלו אצל הקהל הרחב). בדרך כלל אני לא מוצא לחומרים הישנים רלוונטיות לימינו אנו, ולכן זה גם פחות מעניין אותי.

במקרה של העיבוד החדש של "נשים קטנות" יש בו משהו שונה לטעמי. אני אמנם לא ממש יודע על מה המבקרים האחרים מדברים כשהם אומרים שהעיבוד החדש שונה מהאחרים שנעשו לפניו (כי אני לא מכיר את חומר המקור, ולא את העיבודים הקודמים), אבל להרגשתי, יש כאן רלוונטיות של נושא הסיפור לימינו אנו, ויותר מכך, לבמאית/ תסריטאית עצמה, גרטה גרוויג. אני לא מאוד חיבבתי את סרטה הקודם, "ליידי בירד", אבל מאוד אהבתי לפני כמה שנים את "פרנסס הא", סרט שהיא כתבה וכיכבה בו, ואני גם מאוד מסמפט את סירשה רונן, שגם כאן, ב"נשים קטנות", עושה עבודה נהדרת.בעולם שרק מסתכל בפינצטה על כל רשימת מועמדויות לאוסקר או לפרס כלשהו באיזשהו פסטיבל, עולם שעושה חשבון כמה נשים יש בכל רשימה, כמה שחורים, ולמה לעזאזל זאת עדיין תעשיה של גברים גם במאה ה-21, בעולם כזה מגיע "נשים קטנות" ומספר את הסיפור של גרטה גרוויג. אישה יצירתית שמחפשת להשמיע את הקול שלה בעולם של גברים. מפיקים שחושבים שהם יודעים מה הקהל רוצה, ואיך ומה צריך למכור להם. סיפורי נשים נשמעים להם יצור מוזר, מיותר, ואם חייבים, אז שיהיה חמוד ועם חתונה בסוף. עם סוף טוב. כי אשה מתחתנת בסוף. תמיד. ו"נשים קטנות" של גרטה גרוויג הוא משא ומתן מתמיד בין מה שמצופה מנשים לבין מה שהנשים עצמן רוצות בחיים. וזה מתחיל כבר בהתחלה, עם הדמות של ג'ו, המבקשת ל להמשיך לקרוא

הצלם ממומבאי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Photograph)

לפני כמה שנים הגיע לחופינו סרט מקסים ואנושי שנקרא "לאנצ'בוקס". מעין קומדיה מופנמת שבנויה על טעות פשוטה, והטעות הזאת מפעילה קשר אפלטוני בין שני אנשים שהופך לחברות אמיתית גם אם הם לא באמת מכירים.

כמו שקורה לא מעט לבמאים בעולם, ברגע שסרט שלהם מצליח לפרוץ החוצה אל העולם, הם מיד מקבלים הצעה לביים משהו נוסף באנגלית, לכאורה כדי להביא את קולם לקהל רחב יותר (למעשה, כדי למזער סיכונים כלכליים של המשקיעים, כי מי שכבר הוכיח את עצמו כבמאי טוב סביר שיביא סרט טוב נוסף, רק באנגלית). אז ריטש באטרה, הבמאי של "לאנצ'בוקס", עשה עוד שני סרטים בחוצלארצ, שניהם, כמו שקורה לרוב במצבים כאלו, הפכו לנשכחים למדי (כי כשאתה עובד בשפה שלא שלך, בסביבה שאתה פחות מכיר, אתה, באופן טבעי, עושה עבודה פחות טובה). עכשיו חזר באטרה הביתה. לכאורה, שוב הזדמנות לחזור לשורשים שהביאו את "לאנצ'בוקס". למעשה, אחרי צפייה ב"צלם ממומבאי", אני חש שבאטרה מרגיש שהוא נמצא בסוג של מלכוד: מצד אחד הוא אכן רוצה להשתחרר מהחשיבה העסקית של עולם הקולנוע המערבי, ולחזור ולספר את הסיפורים שמעניינים אותו, ולא את אלו שמעניינים את המפיקים המערביים. מצד שני, הכשלונות במערב השאירו כנראה משקל אצל באטרה, והוא כנראה בלחץ לחזור ולהוכיח שהוא שווה משהו.

וכך יוצא ש"הצלם ממומבאי" הוא מצד אחד סיפור מעניין על הודו של היום, ומצד שני, נסיון מאוד מגושם לשכפל את ההצלחה של "לאנצ'בוקס". למעשה, נדמה לי ש"הצלם ממומבאי" הוא שני סרטים, אחד הוא מעין "לאנצ'בוקס 2", אבל הרבה פחות טוב. והשני הוא סרט חדש, שהיה יכול להיות מעניין ורגיש, והוא בעצם הסרט שבאטרה רצה לעשות כאן, רק שבגלל שבאטרה כנראה מרגיש מאוד חסר בטחון בעקבות חוסר ההצלחה שלו במערב, הוא נותן משקל יתר לקומדיה של הטעויות, ומזניח את הסרט שהיה יכול להיות מעניין יותר.ב"צלם ממומבאי" (שבו, אגב, משחק בתפקיד הראשי מי ששיחק בתפקיד משנה ב"לאנצ'בוקס"), יש עלילה ראשית של קומדיה רומנטית המבוססת על טעות. מעין גרסה הודית ל"מלכה ליום אחד". מישהי שעוברת באופן מקרי בחייו של הגיבור הראשי של הסרט, שהוא צלם, הופכת במעין סוג של עסקה, לבת הלוויה שלו כדי שסבתא שלו תחשוב שיש לו בת זוג, ואז אולי היא תירגע קצת ותחזור לקחת את התרופות שלה (קו סיפורי דומה הנחה את הקומדיה הנוראית של דובר קוסשוילי, "רווקה פלוס". באטרה לא בדיוק מקורי כאן). הבעיה עם החלק הזה של הסיפור היא ה להמשיך לקרוא

עכביש ברשת: הביקורת

אני חושב שכדי להבין למה "עכביש ברשת" הוא סרט לא טוב, לא מותח, ולא מרגש באף רגע שלו, כדי להבין למה זה קרה, צריך להגיע עד לסצינה האחרונה שלו. אני מתכוון לסצינה הממש אחרונה. זאת שמגיעה אחרי הסוף. זאת שהרגשתי שהיא כמו אפילוג לא נחוץ. הסצינה הזאת היא סצינה של חיסול. הסרט היה חי טוב מאוד גם בלעדיה ("חי טוב מאוד" זה רק ביטוי. הסרט הזה לא ממש חי טוב). למראה הסצינה הזאת רק חשבתי: למה היא קיימת בסרט בכלל? יש כאן איזושהי שמחה לא נחוצה לאיד. איזשהו צמא מרתיע לדם.

לכאורה, זהו סרט פטריוטי. סרט על המוסד, על סוכני מוסד, על כך שהם ישמרו על בטחון ישראל בכל מחיר, בלה בלה בלה. זה בדיוק מה שלא עובד בסרט. גם בסרטי האקשן הכי מטופשים של סטאלון וחבריו יש תמיד סיבה מאוד רגשית לצאת למסע הרג. "חטפו לי את הבת, אז אני יוצא להציל אותה!". משהו כזה. כאן, ב"עכביש ברשת", יש איזשהו ברבור על כך שהסורים משתמשים בנשק כימי, ואנחנו יוצאים, שירות הבטחון הישראלי העשוי ללא חת, יוצאים לדרך כדי למנוע את זה. אין כאן שום מימד אישי שמפעיל את העלילה.

זה מאוד מפתיע שהאדם שסרטו הטוב והיפה ביותר היה "הכלה הסורית" עושה עכשיו סרט שבו לסורים אין פנים ושמות. הסורים הם האיש הרע. יש אינסרט אחד של ראיון עם בשאר אל אסד, ויש עוד סורי אחד, בגילומו של מכרם חורי (שהוא הסורי היחיד בסרט, ורק בגלל שהוא בעצם מרגל לטובתנו, הישראלים הצודקים). וגם הסורי הזה נעלם מהר מאוד מהסרט. כך שכל המסע הזה לגילוי הקשר בין יצרני כימיקלים אירופאים לבין השלטון הסורי אין לו שום מניע אישי, אלא פטריוטי. ובמרכזו עומד איש שאינו מדבר עברית בכלל.

שחקן בריטי זוכה אוסקר שמגלם סוכן מוסד ישראלי. בן קינגסלי מאוד משתדל, אבל זה להמשיך לקרוא

ריצ'רד ג'ול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Richard Jewell)

איזה עולם עצוב זה, העולם בו אנחנו חיים. עולם בו אם אתה טוב לב, אתה לא ממש נורמלי. כי לא יכול להיות. כולם אינטרסנטים, דואגים לעצמם. משהו שם, במעשים שלך, חייב לבוא מאגואיזם. לא יכול להיות שפעלת מתוך רצון טהור לעזור לזולת. לא קיים דבר כזה. אנשים הם חשדניים, ציניים, או סתם רעים. טוב לב הוא הלא נורמלי.

סרטו החדש של קלינט איסטווד מבכה את התקופה בה אנחנו חיים דרך סיפורו של אחד, ריצ'רד ג'ול. בהתחלה חשבתי שכבר מתחיל להסתמן דפוס חשיבה של איסטווד – עוד סיפור של גיבור אמריקאי נשכח, גיבור שההיסטוריה עשתה לו עוול. גיבור אמריקאי אמיתי שאמריקה עשתה לו עוול. הוא כבר עשה אחד כזה, לפחות ("סאלי"). וגם "צלף אמריקאי" היה סרט על גיבור אמריקאי. לטעמי, "ריצ'רד ג'ול" הוא סרט טוב יותר משני אלו, ובכלל, זהו סרטו הטוב ביותר של איסטווד זה הרבה זמן (לטעמי זהו סרטו הטוב והשלם ביותר של איסטווד מאז "גראן טורינו" ב-2008). וזה נובע בעיקר משני דברים: איסטווד הצליח לזקק מתוך הסיפור הזה של ג'ול תובנה עגומה על העולם הזה שבו אנחנו חיים, ועבודת הבימוי שלו שקטה וכל כך בטוחה בעצמה, והיה לי תענוג להתמסר במהלך הצפייה בסרט לעבודת בימוי שכזאת.ריצ'רד ג'ול, כפי שאני חוויתי אותו בסרט הזה, הוא כמעט אוטיסט בתפקוד גבוה. גבר בוגר שגר עם אמא שלו, ללא אספירציות לחיים פרטיים משלו (אין בסרט ולו רגע אחד של רצון לזוגיות משלו, מלבד אותה התעקשות שהוא "לא הומו!"). בראש של ריצ'רד ג'ול יש רק דבר אחד: הוא רוצה להיות שוטר. שומר חוק. ההצמדות שלו למטרה הזו היא כמעט לא נורמלית. כזאת שמנקרת במוח ולא עוזבת. הדבר הכמעט יחיד שהוא חושב עליו. וזהו הרעיון של הסרט, להבנתי: ג'ול הוא גילום כל הטוב שבסרט. והוא לא ממש נורמלי. כל מה ש להמשיך לקרוא

המתרגם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tlmocník)

סצינת שיחה באמצע הסרט החביב הזה מתמצתת עבורי את כל מה שטוב ולא טוב ב"מתרגם". היא שואלת אותו: איך אתה בכלל משווה? והוא עונה: את חושבת שלהיות בן של רוצח יותר קל מלהיות בן של קורבן? והיא עונה לו: או קיי, אבל אתה לא צריך לחיות בפחד מתמיד שהכל יחזור.

שני גברים מבוגרים, אחד בנו של קצין נאצי ב-SS, השני בן של אנשים שנרצחו ע"י אותו קצין SS, שניהם נוסעים ברחבי סלובקיה כדי ללמוד על העבר של ההורים שלהם. המסע מתבצע לבקשת הגרמני (בעצם אוסטרי, אבל זה לא משחק תפקיד כאן), והסלובקי מוביל אותו. יש כאן סוג של באדי-מובי, כשה להמשיך לקרוא

נפילת אימפריית הכסף: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Chute de L'Empire Américain)

דני ארקאן הוא במאי מאוד נחשב, אבל אני לא ממש מתלהב ממנו. ראיתי סרט אחד שלו בעבר, משהו שנקרא "נפילת האימפריה האמריקאית" (בישראל הסרט הזה נודע בשם "שיחות מלוכלכות"), והרגשתי שמדובר בעיקר בחבורה של אנשים שמדסקסים עניינים ברומו של עולם, עניינים שאין להם באמת קשר לחיים הבורגנים הפרטיים שלהם. על סרט ההמשך שלו דילגתי (ודווקא הסרט הזה זכה באוסקר). עכשיו חוזר ארקאן בסרט שנקרא, שוב, "נפילת האימפריה האמריקאית" (בעברית תרגמו הפעם ל"נפילת אימפריית הכסף"), ואותה בעייה חוזרת שוב: מדובר, לטעמי, בסרט מתנשא.

כפי ששמות סרטיו של ארקאן מרמזים, הוא מבקש לדבר על נושאים גדולים. חשובים. למרבה הצער, להבנתי הנושאים האלו באים על חשבון הדמויות, והסיפור, ושאר ירקות קולנועיים. כי הרי הסרט האחרון הזה של ארקאן הוא בבסיסו מהתלת פשע שאמורה להיות משעשעת, אבל הסרט הזה מסרב להינות.

ראשית, הדמות הראשית. הסצינה הראשונה בסרט הזכירה לי את סצינת הפתיחה של "הרשת החברתית". יושב לו גבר בלתי נסבל ומתנה את צרותיו עם העולם באוזני בת הזוג שלו, שדי מהר הופכת לאקסית שלו. יותר מכך, השחקן הראשי, אחד בשם אלכסנדר לאנדרי, מתנהל במרחב בחוסר בטחון קיצוני, כמעט קטטוני. הדיבור שלו רועד, הגוף שלו רועד, הוא כמעט על סף בכי רוב הזמן. זה אמור ליצור איזשהו אפקט קומי, כפי שהתסריט דורש, אבל זה בעיקר יוצר ריחוק שלי מהדמות הפאטתית הזאת. מה גם שהוא מגלם דמות די מתנשאת ואפילו טיפשה, כך שבניגוד ל"רשת החברתית" שבו אהרון סורקין התסריטאי ודיויד פינצ'ר הבמאי השכילו לראות גם את החמלה בדמותו המתנשאת של מארק צוקרברג (בעיקר בזכות עבודת המשחק הנהדרת של ג'סי אייזנברג), כאן, ב"נפילת אימפריית הכסף", הדמות הראשית מתנהגת כמו נער מפוחד שנמצא בגוף של גבר ולא ממש יודע איך ומה לעשות, למרות שהוא נואם נאומים של ידע שכאילו יש לו.

אה, הנאומים. הסרט הזה מצטט כל הזמן מהמיתולוגיה היוונית, ומדבר ב להמשיך לקרוא

ג'וג'ו ראביט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Jojo Rabbit)

לפעמים עולה השאלה האם מותר לצחוק על הכל, או שיש נושאים שהם מחוץ לתחום. מוות. סקס. נאצים.

אני בדיעה שאפשר, ומותר, ואפילו רצוי לצחוק על הכל. הכל. אני רק חושב שבנושאים מסוימים (מוות. סקס. נאצים) צריך להיות מאוד זהירים בדרך שבה נוהגים. מדובר בנושאים רגישים מאוד, ולפעמים בדיחה יכולה להתפרש לא נכון, וכשמדובר בנושאים האלו, להעליב הרבה מאוד אנשים.

כבר נעשו סרטים קומיים בנושא השואה. כמה מהם מהמפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע. "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין. "החיים יפים" של רוברטו בניני. סצינת הפתיחה של "ג'וג'ו ראביט" הזכירה לי את סצינת הפתיחה של "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביטש. וכאן גם ההבדל הגדול בין הסרטים הקלאסים ההם לבין הסרט החדש הזה: טאיקה וואיטיטי מדגים כאן את יכולותיו הקומיות בצורה מרשימה. הכל זז מהר, קצבי, עם מוסיקה מלהיבה, עם חילופי רפליקות מהירים ומצחיקים שכתובים נהדר – רק שוואיטיטי חסר את מגע הנוצה הנפלא של ארנסט לוביטש.וכך יוצא שבלא מעט סצינות ב"ג'וג'ו ראביט" אני צוחק מתוך אינסטינקט, כי האלמנט הקומי עשוי כמו שכתוב בספר, אבל מיד מתלווה לצחוק הזה טעם לוואי. אני צוחק ו להמשיך לקרוא