אחת ויחידה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Las Elegidas)

תקתוק השעון. הזמן שעובר. הזמן שאי אפשר לעצור. שהולך בתנועה מתמדת קדימה, ומה שלא תעשה, לא תוכל לעצור אותו, להחזיר דברים אחורה.

"אחת ויחידה" ("הנבחרות" במקור. שם הסרט הישראלי הוא אירוני) הוא הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה של מקסיקו בשנה שעברה. וזה נדיר שסרט שכזה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. סרט עצוב, חונק בגרון, ללא תקווה, לכאורה שם במקסיקו, למעשה מעורר מחשבות על מה שקורה בחצר האחורית שלנו. כי מעגל הזנות הוא כזה שאי אפשר לצאת ממנו. והתעשיה הזו חסרת רחמים פחות או יותר כמו שרואים בסרט הזה, שבא ממדינה שנמצאת במרחק של יותר מחצי עולם מכאן.

והפעם צריך להגיד לסרטי שני כל הכבוד על שהביאו את הסרט הזה להפצה מסחרית בישראל. סביר להניח ש להמשיך לקרוא

הסוכן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Forushande)

היו לי לא מעט בעיות עם הסרטים של אשגר פאראהדי בעבר (הנה, כאן כתבתי על "פרידה". וכאן על "העבר"). לצד יכולותיו הדרמטיות המוכחות והאקפטיביות למדי, היתה לי הרגשה שהתסריטים שלו מתפתחים בצורה מניפולטיבית מדי. שעומס הטרגדיות הנופלות על הדמויות שלו מכוונות מדי ע"י התסריטאי, והופכות את הסרט לדי מגוחך ואף מעצבן. והיתה לי גם הרגשה שהוא גם קצת שוביניסט. כל זה נעלם עם צפייה ב"הסוכן". כמעט.

כי כאן יש חוט סיפורי אחד. מקרה טראגי אחד שמתרחש, אמנם באותה מקריות שבה התרחשו האסונות בסרטיו הקודמים של פארהאדי, אבל אין כאן סדרה של אסונות, שלכאורה אף אחד לא אשם בהם, אלא דיון אחר ושונה.

רוב הסרט, להבנתי, מסתובב בטריטוריות של האנקה, רק בספירות פחות קיצוניות, יותר ארציות. ב"סוכן" בוחן פארהאדי את גבולות הרוע האנושי, הכעס, הנקמה – ומהצד השני – הסליחה. החסרון של הסרט היא חוסר המיקוד שלו, כי גם כשמגיע סוג של פתרון, הוא יותר דאוס-אקס-מאכינה, ולא מעשה ידי אדם, או שאולי כן, ואלהים/גורל דחף אותו לידי כך. מה גם שיש בסרט סצינה אחת (יפהפיה ומרגשת מאוד) שבה להמשיך לקרוא

לולו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lolo)

אין לי הרבה דברים רעים לומר על הסרט הזה. אין לי הרבה דברים לומר בכלל.

אשה בגיל האמצעי חיה עם בנה בן ה-20. הבעל מזמן כבר לא בתמונה. היא אשת קריירה מצליחה, אבל מחפשת גם אהבה. הבן לא מוכן לוותר על אמא, ויעשה הכל כדי להבריח כל מועמד פוטנציאלי. והמועמד שעולה הפעם בחכה הוא פוטנציאלי מאוד. והמלחמה מתחילה.

קומדיה רומנטית קלאסית, שאני בטוח שאם מישהו יפשפש מספיק עמוק אל תוך הגנזכים ההוליוודים, הוא ימצא שעשו כבר אחת כזו. לפחות. ולגרסה הזו הגיעה ז'ולי דלפי כבמאית שיודעת את העבודה, עם טיימינג נכון ומובנה להבנת קומדיה, וכתסריטאית מועמדת לאוסקר (על "לפני השקיעה" ו"לפני חצות" המופתיים). ודלפי היא בכלל שחקנית ידועה, מוכרת, וטובה, והיא גם ליהקה את עצמה לסרט שהיא כתבה ומביימת, כך שהכל עובד בסדר גמור. והערך המוסף של הסרט הוא דני בון, אולי הקומיקאי הכי טוב שיש בצרפת היום. וכאן הוא בפורמה עליונה, משלב רגעים קומיים ודרמטיים בדיוק מופתי, יודע ללכת עם הטירוף של התסריט עד הסוף, ולגרום לי לצחוק בקול רם, וגם יודע להוריד טונים ולרגש אותי ברגעים היותר דרמטיים. הערך העיקרי של הסרט הה, "לולו", הוא דני בון המצוין.

הבעיה של הסרט, באופן מפתיע, היא הרושם שלי ש להמשיך לקרוא

לאבינג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Loving)

לג'ף ניקולס יצאו 2 סרטים בשנה שעברה. הראשון, Midnight Special, היה סרט מדע בדיוני (מצוין לטעמי), אבל היה זה השני, "לאבינג", שסומן ע"י היוצרים, כמו ע"י העיתונות, כמעניין ומסקרן יותר, בעיקר מכיוון שהוא מספר סיפור אמיתי וחשוב בהיסטוריה האמריקאית. בסופו של דבר, "לאבינג" קיבל רק מועמדות אחת (מוצדקת) לאוסקר, לשחקנית הראשית רות' נגה (שלא זכתה), ולמרות שיש בו לא מעט דברים להעריך, "לאבינג" פחות טוב מסרטו הקודם של אותו במאי.

ג'ף ניקולס הוא במאי משובח שנמצא עדיין בתחילת דרכו. מלבד סרטו הראשון, שלא הופץ בישראל, ראיתי את כל שאר סרטיו ("סערת רוחות", "הסיפור של מאד", ואת Midnight Special), ואהבתי את כולם. וגם כאן, ב"לאבינג", מדגים ג'ף ניקולס (הצעיר עדיין. רק בן 38) תצוגת בימוי מחושבת, שליטה מרשימה בקצב הסיפור, בהדרכת שחקנים מיומנת, ובעבודה מרשימה ואפקטיבית עם מוסיקה (מעט מוסיקה יש בסרט, אבל היא נכנסת במקומות מדויקים מאוד מבחינה רגשית, מוסיפה אפקט לא קטן לסצינות). והשקט הזה, הבטחון הכל כך מרשים בעבודת הבימוי הזו – זה היתרון הגדול של "לאבינג", אבל גם החסרון שלו.

"לאבינג", בפשטות, הוא סיפור אהבתם של ריצארד לאבינג, גבר לבן, ומילדרד לאבינג, בת זוגתו השחורה, בארה"ב הגזענית של שנות ה-60. סיפורם הפך מיוחד בגלל ש להמשיך לקרוא

נורמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Norman)

הסרט הזה היה הסרט שהכי סיקרן אותי בשנים האחרונות. במאי ישראלי משובח, שכבר הוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים, שכל סרטיו (כל ארבעת סרטיו. מעט מדי סרטיו) היו הצלחות קופתיות, וכולם היו גם סרטים טובים בעיניי (חוץ מהאחרון, שהיה לא רע, אבל היו לי בעיות איתו), ושניים מהם היו אפילו מועמדים לאוסקר, שם, באמריקה – והנה, הבמאי הזה קיבל הזדמנות לעשות סרט בינלאומי, ישראלי, אבל גם אמריקאי, שמספר סיפור אמריקאי, אבל גם ישראלי, הפקה שיכולה לתקשר עם הקהל הרחב לא רק בישראל, ולא רק עם באי פסטיבלים בעולם, ולא רק עם חברי אקדמיה בארה"ב, אלא גם עם קהל רחב בכל העולם כולו. ואם הבמאי הזה (יוסף סידר קוראים לו) גם יעשה את זה טוב (והוא כבר הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את זה) – אז זו תהיה הפעם הראשונה שהקולנוע הישראלי באמת יכבוש את העולם.

יוסף סידר

אז אחרי הצפיה בסרט אני מרגיש להמשיך לקרוא

בן גוריון אפילוג: הביקורת

סרט נחמד. ממש נחמד. וזאת הבעיה איתו.

ben-gurion-epilogueכי אנחנו מדברים על בן גוריון. שמעתם על האיש, נכון? על השדרות שמעתם? בנמל התעופה, זה שדרכו יוצאים לחופשה ביוון/ טורקיה/ תאילנד, שם הייתם? את ההקלטה שבה הוא אומר "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישרואל, היא מדינת ישרואל", את ההקלטה הזו אתם מכירים?

אז סרט על אדם שנפטר כבר לפני יותר מ-40 שנה, אבל חי ונמצא בכל רגע בחיים שלנו היום, סרט כזה היה צריך ש להמשיך לקרוא

טוני ארדמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toni Erdmann)

כיוון ציפיות

כשהתפרסם הליין-אפ של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן של השנה שעברה, לא ידעתי מי זאת מארן אדה, ומה זה הטוני ארדמן הזה. אחרי ההקרנה שלו בפסטיבל בצרפת הביקורת התעלפה. הסרט הגרמני הזה הפך לסרט האהוב ביותר ע"י הביקורת העולמית ב-2016. הוא גם סומן כזוכה הבטוח באוסקר השנה (מה שכבר לא בטוח). אז אם הבאז כל כך גדול, זה גם צריך להיות סרט עצום?

אה…בערך. כן. אבל

ההתחלה מטעה. בעצם, הסרט מטעה. כי השניות הראשונות של הסרט נטעו בי חשש גדול מאוד. שוט שמצולם במצלמת כתף, הצופה בכניסה לבית. שום דבר לא קורה. המצלמה לא יציבה, אבל לא זזה. ושום דבר לא קורה.

ואז, לאט לאט, מתגנב אלינו הסרט הזה שהוא "טוני ארדמן". כי צריך לומר: כן, הוא אולי קצת ארוך מדי. ואולי היה אפשר להוריד ממנו סצינה או שתיים (בעיקר את האפילוג, שמגיע בעיקר כדי לומר במילים ברורות את המסר של הסרט, אם לא הבנתם אותו עד לאותו רגע), אבל הסרט הזה כל כך חכם באמירה שלו, כמו גם בדרך שבה הוא נעשה. כי הקצב האיטי הוא חלק מהמכניקה שממנה הוא בנוי. בקצב נבעכי משהו קורים דברים מ-א-ו-ד מצחיקים. במקום להכניס צחוקים מוקלטים, או כאלו של קהל באולפן, השחקנים כאילו מחכים שכולם יגמרו לצחוק כדי להמשיך. והפאוזות הארוכות האלו מאריכות את הצחוקים, את המבט המשונה-מוזר על המציאות שיש בסרט הזה, ובאיזשהו מקום, גם גורמות לדמויות להיכנס לי ללב.

toni-erdmann2כי זו גם ה להמשיך לקרוא