פוקסטרוט: הביקורת

8 שנים העולם חיכה. 8 שנים מאז ששמואל מעוז המם אותו עם הסרט "לבנון". היו לי בעיות עם הסרט ההוא, אבל גם אני לא יכולתי להתכחש לכח הממש פיסי שהיה לו עלי. על הרגשת הקלסטרופוביה המוחשית שהוא יצר אצלי. והסרט ההוא הרי זכה בפרס ראשון בפסטיבל ונציה המאוד חשוב, אולי הפרס הבינלאומי הגדול ביותר שאיזשהו סרט ישראלי זכה בו אי פעם. אז הנה שמואל מעוז חוזר. וגם הסרט הזה מרשים מאוד, ובאותה נשימה יש לי גם ממנו השגות.

בגדול, הסרט הזה מחולק לשלושה חלקים, פחות או יותר שווים באורכם. החלק הראשון אדיר, השני פחות, והשלישי, פחות פחות. ראשית צריך לומר שהצלם גיורא ביח חוזר לשתף פעולה עם מעוז גם בסרט החדש. והעבודה של ביח בסרט הזה, כמו בקודם, היא סוג של מדהימה. אולי אפילו יותר מדי. יש לא מעט שוטים בסרט הזה ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

זה: הביקורת

(שם הסרט במקור: It)

סרט אימה על ליצן שמפחיד, חוטף, טורף, ומחביא ילדים. לא הטעם שלי.

סרט שמבוסס על ספר אימה קאנוני שלא קראתי של סופר ידוע ומוכר, שראיתי כמה סרטים שנעשו על פי יצירות שלו, ואהבתי אותם ("חומות של תקווה", למשל), אבל נדמה לי שהמיתולוגיה סביב הספר הזה גדולה ועצומה, והסרט הזה נעשה עבור יודעי דבר המכירים את הספר ואת הדמויות. אני לא מכיר דבר, ולא בטוח שיש לי מה לעשות בסרט כזה.

כבר חשבתי לוותר על הצפיה בסרט, אבל…

בזוית העין, פתאום, גיליתי שעל הגה הבימוי יושב אחד, אנדי מושטי. המושטי הזה עשה לפני כמה שנים סרט שנקרא "מאמא", סרט שאני זוכר מאוד לטובה. חשבתי שאולי המושטי הזה יעשה משהו ראוי מהסיפור הזה, ואולי בכלל זה טוב שאני מגיע לסרט הזה ללא ידע מוקדם.

טעיתי. הסרט הזה הוא אכזבה גדולה מאוד.

נתחיל מזה ש"מאמא", הסרט שבו גיליתי את מושטי, הוא סוג של מחווה של הבמאי הצעיר לגיירמו דל טורו. כאן מושטי לבד, ונדמה לי שהוא מאבד פוקוס בכל הקשור לעבודת הבימוי שלו, וכך "זה" הוא קטלוג אינסופי של להמשיך לקרוא

יוצא מן הכלל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Redoubtable)

שחקנים הם אנשים אידיוטים. הם רק אומרים טקסטים שמישהו אחר אמר להם להגיד. אומר השחקן לואי גארל, המגלם את הבמאי ז'אן לוק גודאר בסרט "יוצא מן הכלל", בעודו מביט למצלמה.

אני לא חושבת שאני אעשה תפקיד בעירום אם עצם העירום לא יהיה מוצדק ואינהרנטי לסיפור ולסיטואציה שבתסריט. אומרת השחקנית סטייסי מרטין, המשחקת את אן ויזמסקי, אשתו הצעירה של גודאר, בעוד היא (וגארל/ גודאר) מסתובבים בעירום מלא בביתם (שהוא גם סט הסרט שאנחנו רואים). מרטין, אגב, התפרסמה ב"נימפומנית", גם שם היא הופיעה בעירום מלא (והרבה).

יש ב"יוצא מן הכלל" גם שיחה של גודאר (גארל) עם (שחקן המגלם את) הבמאי ברנדרדו ברטולוצ'י. גארל התגלה לפני כעשור וחצי ב"החולמים", סרטו של ברטולוצ'י.

ועוד כהנה וכהנה התחכמויות.

השאלה הראשונה שצריך לשאול כשהולכים לראות את "יוצא מן הכלל" היא האם אתם יודעים מי זה ז'אן לוק גודאר. והשניה היא האם אכפת לכם. כי "יוצא מן הכלל" הוא סוג של להמשיך לקרוא

המופע של רייגן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Reagan Show)

          המטרה: להראות שנשיא ארה"ב בשנות ה-80 היה שחקן קולנוע גם כשהוא היה נשיא, והוא ניהל את המדינה מהטלויזיה, התרכז באיך הדברים נראים, ופחות במהות.

          האמצעים: שימוש בלעדי בחומרים ארכיונים, בעיקר אלו שצולמו בבית הלבן בעת כהונתו של רייגן, ולוותר על כלים דוקומנטרים אחרים כגון ראיונות עם דמויות מפתח או שחזורים.

          השיטה: להתרכז באספקט אחד של נשיאותו של רייגן, והוא מירוץ החימוש העולמי והמלחמה הקרה בין ארצות הברית של אמריקה לבין ברית המועצות הגדולה. הרעיון שהנחה את בוני הנראטיב של הסרט הזה בחדר העריכה הוא להראות שהנשיא רייגן היה אולי חלש מול החוכמה והעוצמה הסובייטית כתוצאה מהתרכזותו בטפל, באיך שהדברים נראים, אבל לקראת הסוף, עם התרגשותה של המערכה השלישית והמכרעת של התסריט, של הנשיאות (דבר שנאמר בסרט באופן מפורש), אז בא הזמן שבו הנשיא יעשה את המעשה הנכון והחשוב, וינצח, כנגד כוחות מבחוץ ומבפנים. כמו הכוכב ההוליוודי שהוא היה.

התוצאה: ככה ככה.

          פסטיבל דוקאביב פותח ביוזמה מבורכת שמטרתה להנגיש קולנוע דוקומנטרי פופולרי לקהל הרחב לא רק בימי הפסטיבל השנתי, אלא במהלך כל השנה. סרט הפתיחה של היוזמה הזו הוא "המופע של רייגן",שיוקרן במהלך החודש כמה פעמים בסינמטק תל אביב. חבל רק שסרט הפתיחה של היוזמה הזו הוא לא סרט יותר טוב.

כי אכן, יש כאן ש להמשיך לקרוא

געגוע: הביקורת

מוות. אבל. אהבה נכזבת. דרך ספירלית במורד לשגעון. נשמע כמו סרט שמח.

וזה באמת סרט שמח. בלי ציניות.

שבי גביזון הוא בדיוק האדם לביים סרט כזה. והוא חוזר עכשיו, אחרי יותר מעשור, ומגע ידו קל מתמיד. לגביזון תמיד היתה נטייה לסוריאליזם, ויכולת לשלב שחוק ודמע בצורה מדויקת מאוד. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב את "האסונות של נינה", סרט שהוא ביים ב-2003. גם האהבה המטורפת של ויקטור ב"חולה אהבה בשיכון ג'" הובילה אותו למוסד הסגור (ושם הוא פגש את "אוולין, אל תלכי…". זוכרים?). כזה הוא גביזון, וכאן הוא חוזר אל החומרים שתמיד העסיקו אותו, אבל היופי המיוחד של "געגוע" הוא המגע הקל של גביזון. אם בסרטיו הקודמים גביזון ביים בתנופה ובאנרגיה, ב"געגוע" גביזון לא לוחץ. הפעם גביזון בא ממקום בוגר יותר, בעל נסיון, והדברים כאילו מתרחשים מעצמם. הבטחון של גביזון ביכולות שלו כל כך יפה, והוא מוביל אותי בין שחוק לדמע ממש כמו שהוא עשה ב"נינה", רק ששם אני כל הזמן חשבתי: איך לעזאזל הוא עושה את זה, את הקסם הזה? ב"געגוע" אני אפילו לא הרגשתי שהוא עושה את הקסם הזה, שהוא מביים. הדברים פשוט קורים בצורה כל כך טבעית, עד שכשמגיע החלק המסיים של "געגוע", ובו מדובר בסוג של חתונת רפאים, משהו מיסטי, שמתבסס על מסורת מזרח אסיאתית כלשהי, משהו מופרך ולכאורה מגוחך, אבל בגלל מגע היד של גביזון והדרך הכמעט בלתי נראית שבה הוא מוביל את הסרט הזה, גם החלק האחרון והלכאורה מופרך מרגיש אמיתי ואורגני לגמרי בעולם של הסרט, בעולם שלי.

לכאורה, שי אביבי עושה כאן תפקיד קצת להמשיך לקרוא

סלאח פה זה ארץ ישראל: הביקורת

בשבועות האחרונים מוקרן בסינמטקים הסרט הדוקומנטרי הזה, ומסתבר בהצלחה (אני בעצמי הלכתי יום אחד לראות את הסרט, וחזרתי כלעומת שבאתי. לא היו כרטיסים. באתי ביום אחר). פספסתי את הסרט הזה בדוקאביב, ומאז אני שומע עליו הרבה דברים טובים מכל מיני כיוונים, ומצליח לפספס אותו בכל פעם מחדש. בסופו של דבר ראיתי אותו.

"סלאח פה זה ארץ ישראל" זכה בפסטיבל דוקאביב האחרון בפרס התחקיר. וזה הפרס הנכון לסרט הזה. פרס ראוי. כי כן, "סלאח פה זה ארץ ישראל" הוא תחקיר אדיר, מהמם, על מה שקרה פה בשנים הראשונות של המדינה. זו תעודה מחרידה ומטלטלת. אבל כסרט קולנוע, משהו כאן לא כל כך עובד.

דוד דרעי, הבמאי, דווקא מתחיל טוב: התחלת הסיפור היא להמשיך לקרוא

פרנץ: הביקורת

(שם הסרט במקור: Frantz)

מאוד התרגשתי לקראת הצפיה ב"פרנץ", סרטו האחרון (או בעצם, לפני אחרון. בישראל דברים תמיד מגיעים באיחור) של פראנסואה אוזון, אחד הבמאים הכי אהובים עלי בעולם. מ"8 נשים", דרך "הזמן שנשאר", "פוטיש", "5X2", ועד "צעירה ויפה", אלו הם רק חלק מהסרטים שלו שראיתי ואהבתי. והנה מגיע הסרט הזה, והוא נראה יפה ומרגש. והוא אכן יפה ומרגש. אבל לא ממש הבנתי אותו.

כלומר, כן, כמובן, אין כאן מסתורין, או משהו לא ברור בסיפור. אבל לא ממש הבנתי את הכוונה של אוזון הפעם. כי הטריילר והחומר שקראתי על הסרט מספרים על נקודת הפתיחה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחורה גרמניה שהיתה מאורסת לפרנץ משם הסרט מתאבלת על מותו במלחמה. בעודה הולכת להניח פרחים על קברו היא פוגשת בבחור צרפתי לא מוכר שגם הוא בא לכבד את זכרו של אותו פרנץ. מיהו, ומה היה הקשר שלו לאותו פרנץ – זו השאלה שמניעה את העלילה בחלקו הראשון של הסרט.

בהכירי את הפילמוגרפיה של פראנסואה אוזון, וביודעי שלא מעט מהסרטים שלו נגעו בשאלות של מיניות נזילה, הנחתי שמכאן יתפרס סיפור על הומוסקסואליות מודחקת של פרנץ, ומשולש אהבה כזה או אחר בין זכרונו של פרנץ, אהבתם של אנשים שונים לאותו פרנץ, ומכאן אהבתם של זה לזו.

זה לא מה שקורה כאן.

אז מצד אחד, הסרט הזה אכן מפתיע, והולך לכיוון לא צפוי, כזה שלא חשבתי עליו. אבל מצד שני להמשיך לקרוא