תראו אותם רצים: הביקורת

(שם הסרט במקור: See How They Run)

איזה סרט מבולגן, בחיי…

התחלת הסרט היא סוג של הערה חצי מבודחת על ז'אנר קולנועי מאוד מסוים, ואז, הסרט הופך להיות בדיוק מה שהוא לועג לו: סרט מסוג מי-עשה-את-זה. בדיחה.

אבל הדמות שמציגה לנו את הפתיחה נעלמת מהר מאוד מהסרט, ואנו מתוודעים לשני הבלשים הראשיים. שני שחקנים מעולים, מהטובים שיש, בתפקידים הראשיים. והם מנסים בכל כוחם להתמסר לאווירה המבודחת של הסרט, וברגעים מסוימים זה כמעט עובד. אפילו הגנבתי צחקוק או שניים.אבל הסרט הזה כל כך מבולבל עד שהוא מתסכל. העריכה לא להמשיך לקרוא

בחורים טובים: הביקורת

"בחורים טובים" הוא הסרט החדש של ארז תדמור. במאי שעובד הרבה, וכבר הביא לא מעט סרטים אל המסכים, חלק מהם היו גם להצלחות ("סיפור גדול", "בשורות טובות"). אני מכיר אותו כבמאי יעיל, רגיש, ומקצועי.  ב"בחורים טובים" נכנס תדמור לשדה מוקשים, והוא יוצא ממנו בשן ועין, חבול, פצוע, פגוע – אבל בכל זאת בחיים.

כי השד העדתי הוא אכן שד. אבל אני, החילוני, רגיל לראות אותו בבקבוק. מקסימום עם כמה בדיחות פה ושם. אבל כאן השד בחוץ, חי וקיים. אולי הוא בכלל לא בבקבוק בעולם שבו הסרט הזה מתקיים, העולם החרדי. אבל להרגשתי אני, החילוני הגמור, "בחורים טובים" זה לא "שטיסל". ההרגשה הכי ברורה שעולה לי מהצפייה ב"בחורים טובים" היא שמדובר בסרט של איש חילוני שמסתכל מבחוץ על עולם זר ומוזר שכזה, העולם החרדי. הרי יהונתן אינדורסקי, יוצר "שטיסל" הגיע מהעולם החרדי. הוא מכיר ויודע את השפה, את המנהגים, את האינטונציה. מבלי להכיר איש חרדי אחד, ניכר ש"שטיסל" הוא עבודה אותנטית של אדם שמבקש לספר על העולם שממנו הוא בא. ב"בחורים טובים", ארז תדמור מציץ מבחוץ על עולם זר. וזה ברור שהשפה המדוברת כאן היא שפה שאני, החילוני, מכיר. רק שמידי פעם הוא זורק מילה אחת ב"חרדית" (ומיד הוא מרגיש את הצורך להסביר לי מה המילה הזאת אומרת). תדמור אמנם עושה כאן סרט טוב לב, אבל אני לא מרגיש את העולם הזה חי באמת, כמו ב"שטיסל".כי תדמור עושה כאן קומדיה רומנטית. אחלה. רק ש להמשיך לקרוא

טייסת משנה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Die Frau des Piloten)

לפני כמה שנים ראיתי סרט ששבר לי את הלב לרסיסים. "24 שבועות" היה סרט שנשאר איתי הרבה מאוד זמן אחרי שראיתי אותו. זה היה סיפור על אישה שנכנסת להריון, ומגלה בבדיקה שגרתית שהילד שייוולד יסבול מתסמונת דאון. והשאלה היא להפיל או לא להפיל. אן זוהרה ברשד היה השם של הבמאית. אז כמובן שכשראיתי שסרט חדש של הבמאית ההיא מגיע לארץ, מיד קפצתי על ההזדמנות לראות אותו.

אז כמובן שהציפיות בשמיים. ציפיות מהסוג שלא ניתן לעמוד בהן. וכן, לא הכול עובד ב"טייסת משנה". אבל גם כאן יש לא מעט דברים להעריך, והבמאית הזאת מראה גם כאן רגישות יוצאת דופן, מחשבה נשית מרתקת על העולם, וגם דמיון מרגש בבימוי.

כי פעולות טרור, במיוחד הגדולות, הן אירועים גלובליים. הן מובילות מהדורות חדשות. מניעות פעולות פוליטיות. אבל מה על האנשים הקטנים? הנה סרט שמספר על פעולת הטרור הגדולה בהיסטוריה מנקודת מבטה של האישה של. איך היא לא ידעה. איך היא חשדה, ולא עשתה כלום. איך האהבה עיוורה את עיניה.אן זוהרה ברשד נצמדת לנקודת מבטה של אישה גרמניה ממוצא טורקי המתאהבת במהגר לבנוני בגרמניה. אימא שלה אומרת לה מהתחלה: להמשיך לקרוא

אדמה בוערת: הביקורת

ל"אדמה בוערת" צריך לבוא מראש במצב רוח סלחני. מדובר בקולנוע מאוד ראשוני שלא עומד בסטנדרטים מקצועיים שאני רגיל לראות, ועם זאת, יש ל"אדמה בוערת" ערך, יש בו עניין, יש בו תעוזה תסריטאית, ואפילו יש בו רגש.

צריך לומר ביושר: הסרט הזה פשוט לא מבוים טוב. כל ההעמדות הכי בסיסיות של סצנות (מה שקרוי מיז-א-סן) פשוט לא עובדות. נדמה לי שלירן שטרית, הבמאי/מלהק/מפיק/תסריטאי של הפרויקט הזה היה כל כך עסוק בכל האספקטים של ההפקה עד שהעשייה הכי בסיסית של סרט, הדרכת השחקנים, נזנחה. וכך נדמה לי שהשחקנים עצמם קצת מרגישים נבוכים על הסט. הם מסורים לפרויקט הזה, אבל לא ממש יודעים איפה לעמוד, לאן ללכת, ומה בדיוק לעשות בכל רגע, וכך הסרט הזה, על כל כוונותיו הטובות, נראה לרגעים ארוכים קצת חובבני. מה גם שהסרט הזה מוצף בהרבה יותר מדי מוסיקה כדי להסביר את הרגש בכל רגע נתון. מיותר ומפריע מאוד.וזה חבל, כי בבסיס של הסרט יש כאן מבט לא קונבנציונלי על תופעה מאוד מחרידה בציבוריות הישראלית. וכבר המילה "מחרידה" היא שיפוטית, והסרט הזה דוחה שיפוטיות. למעשה, הסרט הזה מביא אותי אל תוך קרביה של הישות המתקראת להמשיך לקרוא

הוט קוטור: הביקורת

(שם הסרט במקור: Haute Couture)

זה סרט יפה. שמשאיר טעם לוואי מאוד לא נעים בפה.

כי זה הסיפור על האישה העשירה שעוזרת לענייה.

האישה האירופית, אשכנזיה, שגואלת את המזרחית.

האישה היהודיה, שמראה את הדרך הנכונה לחיים לערבייה.

והסרט הזה כל כך סטריאוטיפי עד שזה מעליב. המזרחים הם עלובים, מתפרנסים מגניבות קטנות, שורצים במקומות מוזנחים, חיים מן היד אל הפה, ללא חינוך, עם טמפרמנט אנרגטי, חמים, אוהבים מאוד ומתעצבנים בקלות, ללא מקצוע, ללא עתיד.

האירופים הם המחונכים, עשירים, מתעסקים באמנות גבוהה (ואפילו מסבירים שיש לזה ערך בפני עצמו), מנומסים, מתנשאים, קרים, מנוכרים, מרוחקים, שקטים.

ואישה אשכנזייה אחת כזאת, לפני פרישה לגמלאות, נתקלת במקרה באישה צעירה מזרחית, ומחליטה לקחת אותה כפרויקט. היא מראה לה מטרה בחיים. מחברת אותה לתשוקה מסוימת (במקרה של הסרט הזה – לתפירה של שמלות) – והתשוקה הזאת למשהו בחיים היא זאת שתוציא אותך מהמקום חסר המטרה, חסר העתיד, ותביא לך את ההצלחה, הטעם לחיים.

אז הסרט הזה מראה איך אישה אחת מהמעמד ה"נכון" מראה את האור לאישה אחרת מהמעמד ה"נחות". מעליב, ולא נעים. אבל לסרט הזה יש שתי מעלות גדולות שעומדות לזכותו בכל זאת: נטלי באי ולינה חודרי.נטלי באי היא מהוותיקות בשחקניות צרפת. בת 74, בטוחה בעצמה, יודעת להפוך את הקרטון בדמות אישה שכתוב בתסריט לאדם בשר ודם. באי נמנעת ממניירות, וגם אם להמשיך לקרוא

יום האם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mothering Sunday)

לפני קצת יותר מעשור הוקרן בישראל סרט רומני מצוין שנקרא "יום שלישי אחרי החגים". בסצנת הפתיחה שלו שוכבים גבר ואישה עירומים במיטה אחרי מעשה האהבה ומדברים. הצילום בסצנה הזו, כמו ברוב הסרט הוא סטטי. השוט הוא ארוך, הסצנה ארוכה, והשחקנים פשוט משחקים. הפיכת הסיטואציה לנטורליסטית כל כך בעזרת צילום פשוט ומשחק מעולה של השחקנים שפשוט נמצאים בתוך הדמויות, בתוך הסיטואציה, נעלמים אל תוך הרגע – הם אלו שמאפשרים לי להיכנס כל כולי אל תוך חייהן של הדמויות, להתרגש איתן, לצחוק איתן, ולהישבר איתן כשהכאב הגדול מגיע.

"יום האם", בחלק גדול מהזמן שלו, הוא זוג אוהב, לפני, תוך כדי, ואחרי מעשה האהבה. והוא כאילו תמונת רנטגן הפוכה של כל מה שהסרט הרומני ההוא היה. כל מה שראדו מונטאן, הבמאי הרומני הנהדר, עשה כל כך טוב בסרט ההוא, אווה הסון, הבמאית של "יום האם", עושה הפוך.

כי הסון חותרת תחת כל מה שיכול להפוך את הסיטואציות בסרט הזה לממשיות, ובכך היא רק מנכרת אותי מהנעשה על המסך. הסון משתמשת באינספור התחכמויות קולנועיות כדי להעניק לסרט שלה מראה "פיוטי", אבל כל זה נותן הרגשה מנייריסטית להחריד, ורק מרחיק אותי מהדמויות. הסרט זז תדירות קדימה ואחורה בזמן ללא צורך, מבלי באמת להסביר לי למה. לכאורה, הוא מנסה לתת רקע להיכרות המוקדמת בין הדמויות, אבל סצנה וחצי שיש כאן לא באמת מספיקה למלא את החלל. הסרט מצולם מבעד לווילונות מתנפנפים, עם מוסיקת כינורות וכלי נשיפה שמלווה את האוהבים, עם הילוך איטי לעיתים, עם דיאלוגים מגוחכים שיותר מתיימרים להיות פילוסופים, והם כל דבר חוץ משיחה נטורליסטית בין שני אוהבים. יש לפעמים אינסרטים של מילים הנכתבות על נייר. ככה סתם. אה, וכולם מעשנים כל הזמן, כשגם עשן הסיגריות הופך להיות סוג של פרופ קולנועי "פיוטי".וכך, אחרי כשעה וחצי (מתוך בערך שעתיים של סרט), מגיעה ה להמשיך לקרוא

חיים במנוסה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Flag Day)

מה עושים כשאין אפילו את הבסיס? איך מצליחים לחיות בכל זאת? איך מצליחים? כשאין מי שיכין סנדוויץ' לבית הספר? אין מי שישאל איך היה היום? אין מי שיעזור בשיעורים? אין מי שישאל למה את עצובה? אין מי שיזהיר אותך, שיכוון אותך? איך מצליחים להתבגר, למצוא את מקומך בחיים כשההורים פשוט לא נמצאים שם?

זה סיפורה (האמיתי, מסתבר) של אחת, ג'ניפר ווגל, שאימא שלה הייתה נוכחת-נפקדת (מכורה), ואבא שלה היה פושע קטן שהתגלגל ממזימה אחת לאחרת (ובדרך בילה גם כמה שנים בכלא). אז הילדה, אחר כך נערה, ובסוף אישה (ואחיה הקטן, שכמעט ולא נראה בסרט) נעזבו לנפשם, ללא כיוון או דאגה אמיתית. הנערה גדלה להיות אישה עם מקצוע מכובד, אבל הדרך לשם הייתה רצופה מכשולים שעליהם היא הייתה צריכה להתגבר לבד. והסרט הזה הוא סיפור ההתבגרות הזאת.או זה מה שהוא היה אמור להיות.

כי שון פן הוא אמנם שחקן מוכר ואהוב, אבל כאן הוא להמשיך לקרוא

אין מצב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nope)

שורה תחתונה: זה בידור משובח. אבל אני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני.

אז ג'ורדן פיל. אחרי סרט אחד מצוין, ואחד מרשים אבל פחות מצוין, מגיע הסרט השלישי של הבמאי המרתק הזה. הוא עדיין מסקרן, ועל פניו, מדובר בבידור אפקטיבי מאוד. האמת היא שבמהלך חלק גדול מהסרט ישבתי עם אגרופים קפוצים, מתוח, נבהל לרגעים, לגמרי מושקע רגשית במה שקורה על המסך. ג'ורדן פיל גם כאן הוא אמן של מתח, משלב מוסיקה ותמונה בצורה אפקטיבית מאוד, עריכה מדויקת שיודעת לחבר אז ועכשיו בלי להיות שקוף מדי (למרות שחילוק הסרט לפרקים הקרואים על שמות הדמויות או הסוסים היא מיותרת), ועם דמיון סוחף והומור מפתיע – זהו אכן סרט בידורי וקל לעיכול שמספק חוויה נהדרת בקולנוע.אבל ג'ורדן פיל מחפש יותר מזה. ואני לא כל כך הבנתי מה להמשיך לקרוא

פשעי העתיד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Crimes of the Future)

בשנים האחרונות, בתי קולנוע "לב" מצאו לעצמם סוג חדש של הפצה מסחרית. סרטים שהם לא כל כך יודעים מה לעשות איתם, הם מקרינים פעם בשבוע, כדי לבדוק את המים. כך היה עם הפורנו הרומני המצוין, וגם עם "מידסומר" הפחות מצוין. ואל הסדרה הזאת מצטרף עכשיו סרטו האחרון של דיויד קרוננברג. פעם קולנוע "לב" היה מקרין את הסרטים של קרוננברג בלי לחשוב פעמיים. הזמנים השתנו.

וזה חבל, כי למרות שיש לא מעט פגמים בחדש של קרוננברג, הוא דווקא מזכיר לי סרטים שעשה בשנות ה-90, סרטים שהוקרנו ללא פחד בישראל. כך היה, למשל, עם "ארוחה עירומה" המצוין מתחילת שנות ה-90, או עם "קראש" שהיה, אהמ, נאמר, שנוי במחלוקת, מאמצע שנות ה-90. שניהם היו סרטים מאוד נישתיים, אבל לא היתה להם בעיה של הפצה.

גם "פשעי העתיד" עושה מאמצים מאוד גדולים להישאר פרינג', בצד, שייך למועדון מאוד ספציפי של אנשים. נדמה שהוא מראש מבדל את עצמו לקהל ייחודי, ולא מחפש אפילו את אהבת הקהל הרחב. הוא דן במילייה מתנשא של אמנים ייחודיים. אמני פרפורמנס. כמה פעמים שמעתם ככה בחטף על מישהו שמסמר את אשכיו לרצפה כמחאה על משהו? למשל? על אנשים כאלו מדבר "פשעי העתיד". אנשים שעושים דברים מאוד קיצוניים לגופם כסוג של אמנות.וזאת רק ההתחלה. כי מנקודת הזינוק הזאת הסרט יוצא לדבר על להמשיך לקרוא

הגיבור: הביקורת

(שם הסרט במקור: قهرمان)

אני נוהג להגיד שהסרטים של אסגאר פארהאדי הם כמו בצל. צפייה בהם היא כמו קילוף של שכבה, ועוד שכבה, ועוד אחת, כל שכבה היא התפתחות נוספת בסיפור, פיתול נוסף בעלילה, ואצל פארהאדי, כול פיתול הוא גם לחץ נוסף על בלוטת הדמעות. הוא מאוד מקצועי בדרך שבה הוא גורם לי לבכות, אבל אני מסתכל על סרטיו בחשדנות. את חלקם אהבתי יותר, ואת חלקם פחות. ועם זאת, גם בסרטים הפחות טובים שלו, אני מבחין ביכולת הבימויית הניכרת שלו.

כאמור, בסרטים של פארהאדי קורים הרבה דברים. גם ב"גיבור" המצב דומה. ועם זאת, ההתחלה מטעה. הקצב איטי מדי. גיבור הסיפור הולך אל מעין אתר בניה במקום גיאוגרפי מרשים, והשוט מתעכב עליו זמן ארוך למדי. אחר כך הוא מטפס בגרם מדרגות ארוך, ואנחנו עוקבים אחריו מטפס כמעט את כל המדרגות.  כווווווול המדרגות. לרגע חשבתי שהפעם פארהאדי ייקח את הזמן, ושהפעם קצב ההתרחשויות לא יהיה מהיר כל כך. זה לא כך. הבעיה הראשונה שלי עם "הגיבור" היא הגיבור של הסרט. כמו שההתחלה קצת הרדימה אותי, כך גם הוא קצת אנמי מדי. לוקח הרבה מאוד זמן עד שגיבור הסיפור יוצא מדעתו. מתעצבן. יש סצנה אחת של מכות שמגיעה בשלב מאווווווד מאוחר. עד אז כבר קרו הרבה דברים, אבל גיבור הסיפור נדמה כמעט אוטיסט. עצוב, מופנם, מכונס בעצמו, סופג המון ולא מגיב. משהו לא מסתדר לי בקו הרגשי של הסיפור.הבעיה השנייה, והיותר אקוטית שלי עם הסרט הזה היא הסאבטקסט שלו. יש כאן דיון מעניין באמת להמשיך לקרוא