קיארה: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Chiara)

לפני כמה שבועות טסתי לחו"ל לחופשה. היום שבו המראתי הוא גם היום שבו "קיארה" עלה על המסכים בישראל. עכשיו, כשחזרתי, השלמתי צפייה גם בסרט הזה. מהסרט הקודם של ג'ונאס קארפיניאנו יצאתי מסויג למדי. לא ציפיתי להרבה מהסרט החדש של אותו במאי, ועם זאת, משהו בפרצוף של הנערה בפוסטר של הסרט משדר נחישות חסרת מעצורים, אז בכל זאת השתכנעתי.

אחרי הצפייה, שני הדברים נכונים: גם הפעם אני קצת מסויג (אם כי מסיבות אחרות), אבל אכן, סוואמי רוטולו בתפקיד הראשי באמת מצוינת (והיא אכן זכתה בפרס המשחק של האקדמיה האיטלקית. היא מאוד התרגשה לקבל את הפרס. הנה רגע הזכייה מיו-טיוב).

בסרט הקודם של קארפיניאנו הרגשתי שיש תיאור מצב יפה, אבל בלי סיפור. ב"קיארה" יש סיפור. הרבה סיפור. יש דמות שהולכת בנבכי הסיפור. יש את קיארה, גיבורת הסרט בת ה-15, שעוברת במהלך הסיפור הזה תהליך התפכחות. תהליך הבנה שאבא שלה הוא לא גיבור הילדות שהיא כל כך אוהבת, אלא אדם הרבה יותר מורכב. אדם שצריך לעשות מעשים לא כל כך מכובדים כדי לפרנס את המשפחה. וקיארה הזאת עוברת כאן התבגרות מואצת. בשלב מוקדם מאוד היא שומעת פחות או יותר את כל הסיפור, אבל כשהיא מנסה לחקור יותר לעומק, כל מי שמסביבה אומר לה: תעזבי, את עוד צעירה, את לא תביני. וזה מעצבן ומתסכל אותה (ואותי באולם) עוד יותר. היא רוצה להבין.סוואמי רוטולו, בתפקיד הראשי, משחקת את קיארה בדרך הכי נטורליסטית שאפשר. בלי היסטריה. נחושה וחדה, אבל גם רגישה ובוהה בעולם. רוטולו-קיארה כל כך מנסה ל להמשיך לקרוא

שדה פרג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Câmp de Maci)

כמה שאני אוהב את הקולנוע הרומני. נכון שלא כל הבמאים והבמאיות הרומנים אותו הדבר, אבל אולי יש שם משהו במים שהם שותים, כי הקולנוע שלהם מדהים למדי דווקא בפשטות שלו. "שדה פרג", סרט שמוקרן עכשיו בישראל, הגיע מרומניה, והוא רחוק משלמות, אבל הוא די מדהים בקולנועיות שלו, והוא חוויה נהדרת בסינמטק תל אביב עכשיו, גם אם דרמטית הוא לא כל כך עובד.

מדובר בסרט קצר למדי. פחות משעה וחצי. ובזמן הקצר הזה, יש מעט מאוד מקומות התרחשות, אבל בכל מקום שהסרט הזה נמצא בו, הוא ממש נמצא בו. הצילום כמעט דוקומנטרי, מכניס אותי כצופה אל תוך האירוע עם בימוי התרחשות מסחרר, ועם הצילום שכמעט עורך את הסרט תוך כדי הצילום. כמובן שגם השחקנים מציגים הופעות משחק אדירות, שמגיבות לאירועים הסוערים כמעט בזמן אמת, כמעט מתוך אלתור. הצילום סגור מאוד על הדמויות, הרבה פעמים שומעים אנשים מדברים עם הדמויות אבל רואים רק את הדמות המקשיבה ולא את המדברת. התסריט לוקה מאוד בחסר (אני תיכף אסביר), אבל הבימוי של כל האנשים בסצנה, ביחד עם צילום וירטואוזי למדי והצגות משחק נהדרות הופכות את הסיטואציות כאן למלאות מתח ורגש גם אם אין בהן באמת הרבה.כי החיסרון הגדול של הסרט הזה הוא ש להמשיך לקרוא

האיש שלא היה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Operation Mincemeat)

ג'ון מאדן הוא מה שנהוג לכנות במאי יעיל. הסרטים שלו אף פעם לא מבריקים מדי, אף פעם לא חכמים מדי, אבל הם הרבה פעמים פשוט בידור חביב ונעים. משחק טוב, צילום מקצועי, אבל בלי הרבה שאר רוח – זה מה שבדרך כלל קורה בסרטים של מאדן. לא ציפיתי להרבה מ"האיש שלא היה". הופתעתי לגלות סרט מלהיב למדי, מלא בעזוז יצירתי, עם הרבה מחשבה אינטליגנטית מאחוריו, ועם לא מעט רגש אצור בתוכו.

ועם זאת, צריך לומר שמדובר בסרט בריטי. מאוד בריטי. מה שאומר שכל האקשן מתרחש מסביב לשולחנות משרדיים, או בשיחות בין אנשים במסעדות ובפאבים. אין כאן אקשן של חיילים ושל כוחות בטחון אחרים למרות שמדובר על מלחמה. אז מי שלא אוהב את הסגנון הבריטי אין לו מה לחפש כאן. אני, למזלי, מאוד אוהב את הסגנון הזה, והתענגתי על רגעים רבים ב"איש שלא היה". הסגנון הזה מכריח אותי להתרכז באנשים ולא באפקטים ובפיצוצים. והסרט הזה הוא על היצירתיות של האנושות.באופן מוזר, מדובר, מסתבר, בסיפור אמיתי שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור על הדרך בה גרמניה הולכה שולל ע"י בניית סיפור בדוי לחלוטין שגרם להם להאמין למשהו אחד, בעוד שכוחות הברית עשו משהו אחר לחלוטין. כדי לגרום לגרמנים להאמין לדבר כזה, היה צריך ל להמשיך לקרוא

איפה אנה פרנק: הביקורת

תשע שנים עברו מאז סרטו הקודם של ארי פולמן, "כנס העתידנים". 14 שנים מאז "ואלס עם בשיר". לוקח זמן לעשות סרטים כאלו. הזמן הזה, מן הסתם, מחייב את האמן (פולמן, במקרה הזה) להכניס את כל כולו לתוך היצירה, אחרת למה בכלל לעשות את זה? ואכן, גם "איפה אנה פרנק", כמו סרטיו הקודמים, הוא יצירת אמנות שניכר בה דם ליבו של היוצר, ועם זאת, להרגשתי, הפעם היוצר כל כך היה מושקע בתהליך היצירה עד שהוא איבד קשר עין עם הסיבה המקורית לשמה הוא יצא למסע הארוך מאוד הזה שנקרא "איפה אנה פרנק".

לפני שצפיתי בסרט הזה, חשבתי שזה קצת מוזר שדווקא ארי פולמן עושה סרט שמנסה להכניס את הדור החדש, הדור של המאה ה-21, אל תוך הסיפור הישן הזה של השואה. הרי פולמן עצמו עשה לפני יותר מ-20 שנה סרט שנקרא Made in Israel, שלהבנתי הייתה יצירת אמנות שאומרת: או.קיי, שואה, למדנו, הבנו, Next. והנה פולמן בכל זאת מנסה למצוא דרכים חדשות לספר על אותה תקופה.הרי כולנו לומדים בבית הספר על השואה. החוויה שלי (ואני מניח של הרבה אחרים) היא בסופו של דבר של ניתוק. לומדים עובדות היסטוריות, קצת תמונות, קצת סרטים בשחור לבן, ויאללה, שיעור ספורט (אני הייתי תלמיד בבית ספר בשנות ה-80. לפני שהיה נהוג לשלוח תלמידים לטיולי אושוויץ. אני לא יודע עד כמה החוויה שלי הייתה שונה אם הייתי נוסע לפולין. עד היום לא הייתי בפולין). ארי פולמן מנסה לתת חיים לאנשים צעירים בתקופת מלחמה, לנסות להסביר לאנשים הצעירים של היום איך חיים רגילים לגמרי משתבשים בגלל הגבלות שונות שקורות בגלל כוחות פוליטיים שפועלים מעל הראש של כולנו, אבל בעצם חודרים חדירה גסה אל תוך החיים הפרטיים שלנו. בזה פולמן נכשל.

"איפה אנה פרנק" בעצם מספר על להמשיך לקרוא

גלגל המזלות: הביקורת

(שם הסרט במקור: 偶然と想像)

ריוסוקה האמאגוצ'י. העולם מצא לעצמו סופרסטאר חדש בעולם הארט האוס. אני יצאתי מסרטו זוכה האוסקר חצי מסופק. חשבתי שזה סרט ארוך מדי, שמתנהג כמו נובלה עם חומר שצריך טיפול של סיפור קצר. אז עכשיו מגיע לישראל סרט שאוסף לתוכו 3 סיפורים קצרים. אמור להיות יותר טוב. אבל אני עדיין חצי מסופק.כי צריך לומר שמצד אחד, יש כאן הרבה רגעים שבהם עבודת המשחק פנומנלית בעיניי. מדובר בסרט דברני מאוד, אבל בהרבה רגעים בסרט אני מרגיש שהשחקנים האלו שמולי נעלמים לחלוטין לתוך הדמויות, והם אכן מכירים אחד את השני שנים ארוכות. אבל עבודת הבימוי כאן משונה בעיניי: מצד אחד, הבמאי אכן מאפשר את הסיטואציות האלו, מאפשר לשחקנים (בעיקר לשחקניות) להחיות סצנות מהחיים. מצד שני, מדובר כמעט ב להמשיך לקרוא

מרחק הליכה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Saints Rest)

בסינמטק תל אביב מוקרן הסרט "מרחק הליכה" בהקרנות סמי-מסחריות. פספסתי את הסרט הזה כשהוקרן בפסטיבל ירושלים, והשלמתי אותו עכשיו.

הסרט הזה הוא סיפור משונה. מדובר בהפקה ישראלית, עם שחקניות ישראליות, אבל, בעצם, מדובר בסרט אמריקאי שמתרחש באמריקה ומדבר אנגלית (ברובו). גם הנושא אמריקאי, כי רק באמריקה יש מרחקים גדולים כל כך. הרי כאן, בישראל, אם את גדלה ברחובות, אבל מתחתנת עם מישהו מנתניה, ועוברת לגור בקיבוץ יקום, אין מצב שלא תראי את ההורים למשך תקופה ארוכה כי…החיים. בארה"ב, כנראה, זה אחרת. את גדלה במקום קטן, מכירה את הכול ואת כולם, אבל אז הולכת ללמוד בקולג', ואח"כ מפתחת קריירה, וגם משפחה, ואת ההורים רואים אולי פעם-פעמיים בשנה. כי המרחקים שם גדולים, ואי אפשר פשוט לקחת רכב ולהגיע ב-45 דקות.

ועל זה הסרט הזה, "מרחק הליכה". על התבגרות שמשמעותה לעשות דברים לבד, רחוק מההורים ומהמשפחה ומהמקום שבו גדלת. ויש כאן שחקניות מקסימות, ופשטות נהדרת.

ואני לא אוהב את הסרט הזה.אבל זה רק אני. כי אף אחד לא סיפר לי שהסרט הזה הוא בעצם מיוזיקל. ואני לא אוהב מיוזיקלס.

בשבילי סרט הוא סיפור שמסופר בקצב מסוים. ב"מרחק הליכה", כמו בכל מיוזיקל, כל כמה דקות יש שיר, והקצב נתקע. אמנם אני חייב להודות ש להמשיך לקרוא

משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Unbearable Weight of Massive Talent)

זה נשמע ממש כיפי: ניקולס קייג' בסרט על ניקולס קייג'. סרט שצוחק על עצמו קצת, ואולי עם ערך מוסף, איזושהי אמירה על חיים של כוכב קולנוע.

וזאת הבעיה שלי עם הסרט הזה: ההרגשה שלי היא שיש כאן רעיון מדליק. וזה נשאר ברמת הרעיון. הסרט הזה היה צריך לעבור עוד שכתוב מאסיבי לפני שהוא יצא לצילומים. להבנתי, אחרי שמישהו עלה כאן על רעיון מדליק, לא היה כאן אף אחד שישב עם היוצרים וימקד אותם במה שהם רוצים להגיד, ודרך זה, למקד את התסריט.

כי בסופו של דבר, הדבר הכי פחות טוב בסרט הזה על ניקולס קייג' הוא… ניקולס קייג' בעצמו.אם הסרט הזה רוצה ל להמשיך לקרוא

הבריחה מפרטוריה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Escape from Pretoria)

כבר כמה שבועות מסתובב הסרט הזה בארץ, ובאופן יחסי הוא די מצליח. הטריילר שלו נראה לא רע, ובנוסף, אני גם די מחבב את דניאל רדקליף. מצד שני, לפני שהסרט הזה הגיע לכאן, לא שמעתי עליו בכלל. הוא לא הוקרן בשום פסטיבל שאני שמעתי עליו, ובאופן כללי הוא הגיע משום מקום. זה לא סימן טוב.

אז דחיתי קצת את הצפייה בסרט הזה, אבל בסופו של דבר מצאתי זמן גם בשבילו. לא רעיון טוב. מדובר, במקרה הטוב, בסרט מאוד בינוני.הדרך הכי טובה לביצוע עבודה מאוד גדולה ומורכבת היא שלב שלב. ביצוע חלק קטן, ואז החלק הבא, ואז זה שאחריו, בסבלנות, במקצועיות, עד שמסיימים ומשיגים את המטרה. זה החלק הטוב של הסרט. המעקב הסבלני אחרי שלבי הבריחה מהכלא. וכן, גם דניאל רדקליף מאוד משתדל לתת מעצמו, להיות נחוש ומסור למטרה (הבריחה מהכלא), תחת לחצים ופחדים יומיומיים.

אבל הסרט הזה מ להמשיך לקרוא

הכל בכל מקום בבת אחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Everything Everywhere All At Once)

הביקורת במילה אחת: אההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בקצת יותר פירוט:

לפני כמה שנים הסתובב בעולם סרט קטן עם באז גדול. לסרט קראו "איש האולר" (Swiss Army Man). הוא היה ידוע גם כ"סרט הגופה המפליצה". כשראיתי אותו, קשה היה להתעלם מכושר ההמצאה יוצא הדופן של בימאי הסרט, שני אנשים בשם דניאל (המתקראים פשוט דה דניאלס), ומצד שני, הרגשתי שהסרט ההוא, עם כל הרצון להיות אמוציונלי ולמצוא משמעות בתסריט, בד הקולנוע היה בעיקר מקום בו הדניאלס יכלו להתפרע ולהראות איזה מקוריים הם. להרגשתי, זאת היתה כל המטרה של "איש האולר" – הצגת תכלית של במאים שרוצים להראות לעולם את מקוריות מחשבתם, על חשבון הרגש והדמויות וכל השאר.

אז עכשיו הגיע סרטם החדש של הדניאלס. וכל מה ש"איש האולר" היה, "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא אותו דבר, רק להמשיך לקרוא

שלוש קומות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tre Piani)

נני מורטי עשה פעם סרט כל כך יפה, שאני סולח לו על כל שאר הדברים שלו. "חדרו של הבן" הוא לטעמי אחד הסרטים הכי יפים של המאה ה-21. מאז מורטי די מתברבר, עושה סרטים טובים יותר או פחות (האחרון שלו היה לפני 7 שנים, "אמא שלי", שהיה יפה, גם אם לא שלם), ובשנה שעברה הוא הביא את "שלוש קומות" לפסטיבל קאן ("חדרו של הבן" זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן 2001. מאז יש למורטי קארט בלאנש לקאן לכל סרט חדש), אבל התגובה היתה של משיכת כתפיים.

ואכן, "שלוש קומות" הוא לא סרט רע, והוא שומר על עניין לכל אורכו, אבל הוא בעיקר משאיר אותי עם הרגשה של פספוס. עם הרגשה שהיה כאן חומר טוב, שחקנים טובים, רצון לומר משהו על החיים, אבל העריכה לא טובה, והתסריט קצת מבולבל, מסתבך, הולך לאיבוד.בגדול, "שלוש קומות" הוא סרט על הקשר והניתוק בין הורים לילדים. שלוש משפחות גרות בבית בן שלוש קומות. שלושה סיפורים ממלאים את הסרט הזה, ואין ביניהם שום קשר. אולי היה מוטב ל להמשיך לקרוא