התקופה היפה בחיי: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Belle Époque)

חוויה מאוד מתסכלת, הצפיה בסרט הזה. יש כאן את כל החומרים שאמורים לעשות לי את הערב בקולנוע. הרבה דמיון הושקע כאן. הרבה מחשבה. שחקנים מעולים (אחד מהם החביב עלי בעולם). ואפילו יש כאן גרעין רגשי מעניין – רצון לדבר על רגע בחיים שבו הכל מתפורר ונשבר, וממש באותו רגע, כדי לפתור את המשבר ולחזור חזרה למסלול, הסרט הזה מציע לחזור לאותו גרעין שבו הכל התחיל. ברגע שבו מערכת היחסים ארוכת השנים עולה על שרטון – זה הרגע שבו צריך לעצור ולחשוב מה התחיל את אותה מערכת יחסים. מה היה הניצוץ. נסיון לחזור להתחלה הוא גם מה שאולי יעזור להתניע מחדש את העתיד.

אבל יש בעיה. "התקופה היפה בחיי" הוא כמו נסיון מעניין מאוד ליצור סרט של צ'ארלי קאופמן בצרפתית. רגעים רבים בסרט הזה הם דואלים – גם מתרחשים במציאות הקולנועית של הסרט, ובאותה שנייה ממש יש עליהם הערה חיצונית, מבט מפוכח מלמעלה שמודע למניפולציה של הקולנוע, ובכל זאת מקבל אותה. כמו סרטיו של צ'ארלי קאופמן, בהם הכל מתרחש בתוך הראש של הגיבורים, ובכל זאת מתרחש, גם כאן הסרט הזה נע כל הזמן על הקו הדק שבין מציאות לדמיון. הכל מבוים כאן, ובאותה נשימה עובד בכל זאת על הרגש.

או אמור לעבוד על הרגש.

הבעיה של "התקופה היפה בחיי", להבנתי, היא שניקולא בדוס, הבמאי, כל כך מאוהב ב להמשיך לקרוא

אחד בלב: הביקורת

ובסצינת המחזמר הבנתי: הסרט הזה הוא Self Indulgent. טליה לביא עשתה כאן סרט שלהרגשתי היא מדברת בו רק אל עצמה, משתעשעת עם עצמה, מצחיקה את עצמה. זה סרט שלהרגשתי דומה למופע סטנד-אפ של קומיקאי סיני שמדבר סינית לקהל שלא מבין את השפה. אז לפעמים בורח צחקוק או חיוך בגלל משהו קטן שהוא עשה, או סתם בגלל שהדרך שבה הוא מדבר נשמעת מוזר, אבל רוב הזמן אני מרגיש מנותק ממה שאני רואה, כי אני לא מבין את ההומור הפנימי הזה.

יש כאן דמות אחת נורמלית – זו של החתן, רן דנקר. כל שאר הדמויות כאן מטורללות. וזה כולל את הכלה, שאני בכלל לא מבין למה הוא בכלל התחתן איתה. לא הרגשתי כל אהבה או קשר ביניהם (בעיקר בגלל שאביגיל הררי משחקת אותה כחסרת מנוחה ומעצבנת כבר מהתחלה), וכך כל משבר שמגיע בהמשך הסיפור לא מזיז לי, כי אני לא רואה שום קשר שעלול להיסדק.אני מבין שיש כאן סוג של סרט מסע לילי פסיכי, אבל בתוך מסע שכזה אני צריך שני אנשים נורמלים שעוברים הרפתקאות לא נורמליות. ושני האנשים האלו לא נורמלים. בטח לא כשהם ביחד. אין לי שום עוגן רגשי להיאחז בו, וכך, כשהסרט הופך ליותר ויותר מטורף, אני חי את הטירוף הזה כגחמה של הבמאית, כי אני לא מרגיש את הדמויות, ואני לא מרגיש שזה בא מתוכן.

אז עד כמה שסצינת המחזמר מרשימה, היא נראית לי תלושה ולא שייכת, ובעיקר באה להראות עד כמה להמשיך לקרוא

הרפסודה: הביקורת

אני מנסה לחשוב מה נער מליברפול היה חושב על "הרפסודה"

שלושה נערים, חברים הכי טובים, אוהדים שרופים של מכבי חיפה, רוצים לקנות כרטיסים למשחק של הקבוצה שלהם נגד מועדון הפאר ליברפול במסגרת הליגה האירופית. בגלל המצב הבטחוני המשחק הועבר לקפריסין, והחבורה יוצאת למסע הרפתקאות מטורף כדי להגיע למשחק.

והמצב הבטחוני – לא עושים ממנו עניין. אני מנסה לדמיין את הנער מליברפול שיראה את "הרפסודה" אומר: "משחק? נופלים עליכם טילים אנשים! איזה משחק בראש שלכם?! (וחוץ מזה, אין לכם סיכוי)". אבל "הרפסודה", בהיותו סרט ישראלי, לא עושה עניין מ"המצב". הוא אפילו מתבדח על חשבון המצב (סצינת התרגיל בבית הספר). כגבר ישראלי בן 48, מעניין אותי לראות את הנוער הישראלי גדל תחת איום מתמיד (ולא רק את הנוער בשדרות), ועדיין מצליח למצוא עניין בדברים שלא קשורים למלחמה. מעניין לראות איך "הרפסודה" מנסה, ובמידה מסוימת גם מצליח, למשש את הדופק של בני נוער בישראל של המאה ה-21."הרפסודה", בהגדרה, הוא סרט מסחרי לבני הנוער לקיץ, אבל עודד רז מביים סרט לא רע בכלל שלא מעליב את האינטלגנציה. אמנם האלמנט המסחרי מגביל אותו, אבל רז מפתיע, ומביים אותו בקצב יחסית איטי. רז משקיע בפיתוח מערכות היחסים בין הדמויות, ובעיקר בין שלושת החברים. הדינמיקה בין שלושת השחקנים להמשיך לקרוא

אגדת חורבן: הביקורת

לא תישא את שם השם לשווא

פעם בכמה שנים מגיע סרט כל כך שונה, כל כך אחר, כל כך פורץ דרך, עד שחייבים להביט בהשתאות ולומר: כל הכבוד. סחתיין על ההשקעה, סחתיין על התעוזה, סחתיין אפילו על החוצפה, אני מרכין ראש בפני הכשרון הגדול שנראה על המסך, בפני המקוריות, ובפני היצירתיות הסוחפת.

אבל זה לא מספיק. כל זה לא היה משנה אם כל המחשבה האמנותית הכל כך יוצאת דופן לא היתה באה לשרת איזשהו רעיון. הרי תעוזה אמנותית בפני עצמה אין לה ערך בעיניי. לפעמים יש סרטים מאוד מיוחדים שאני מרגיש שכל הקטע שלהם הוא "שופוני". תראו כמה אני כשרוני. וכל התסריט, והדמויות, והנראטיב, והמסר – הכל מכופף לאותו ספקטקל אמנותי מרשים, שבמקרה הזה הופך חסר ערך בעיניי.

וכאן, ב"אגדת חורבן", יש תסריט חכם, ויש רעיון מאחורי הסרט, ויש ביצוע שהולך יד ביד עם הרעיון.

הרי זה ברור לי שהפרויקט הזה מספר על נפילת ירושלים בידי הרומאים ועל חורבן בית המקדש אז, בשנת 70 לספירה, אבל הוא בעצם מסתכל על ישראל של היום. המילים "ממשלת זדון" נאמרות באופן מפורש בסרט, ומשום מה, הן נשמעות לי מאוד מוכרות. "אגדת חורבן" שם במרכזו דמות צעירה, דף לבן וחלק, ועל הדף הזה נכתבות קנאויות דתיות. מהר מאוד הוא נסחף באמונה דתית קנאית. וקל לראות את הדרך שבה העם הזה מתפרק.כי על זה הסרט. לא תישא את שם השם לשווא. אבל כל אחד כאן חושב שהוא משרתו של האלהים. וכל מי שלא איתו הוא האויב. והו, כמה שהסרט הזה אכזרי. מדמם מאוד. הדרך לטירוף קצרה. האמונה היוקדת, אמונה שצעיר קל להשפעה כמו גיבור הסרט נדבק בה, הופכת כל אדם אחר לחשוד בבגידה. ודין בוגד הוא הרי מוות. אז עם ישראל טובח בעם ישראל, כל אחד מאמין באמונה יוקדת שהצדק עימו, שאלהים בכבודו ובעצמו לצידו, והתוצאה היא חורבן.

"אגדת חורבן" יודע לערוך בקצב נבון אל ההתרחשויות השונות גם את ה להמשיך לקרוא

לשחרר את שולי: הביקורת

אין לי הרבה מה לומר על הסרט הזה, אז רק כמה הערות קצרות:

1. זה לא שחשבתי שאני הולך לראות כאן סרט איכות יוצא דופן, אבל, אחרי שנת הקורונה, בסך הכל רציתי לצחוק קצת.

2. לא צחקתי

3. כלומר, היו כמה חיוכים קלים פה ושם, אבל הסרט הזה לא עובד. קומדיה לא ממש מצחיקה. בעיה.

4. וזה בגלל שכבר מהתחלה הסרט הזה מו להמשיך לקרוא

הציור: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Burnt Orange Hersy)

לפני יותר מעשור ביקרתי בפסטיבל הקולנוע בקארלובי-וארי, צ'כיה. אחד הסרטים היותר טובים שראיתי שם היה מותחן איטלקי מסחרר בשם "השעה הכפולה" (La Doppia Ora). הייתי בטוח שמצאתי שם את הדבר הגדול הבא (זה היה סרט הבכורה של הבמאי ג'וזפה קפוטונדי).  לצערי, מר קפוטונדי הזה נעלם לתקופה ארוכה למדי. היה איזשהו דיבור על רימייק אמריקאי שמעולם לא יצא לפועל, ואני מניח שזה האט את ההתקדמות שלו, אבל הסרט השני של הבמאי האיטלקי הגיע רק לפני שנתיים (ועכשיו מגיע גם לישראל. היו קצת עיכובים, אתם יודעים, מגיפה עולמית וזה). החדשות הטובות: "הציור" מתגלה כבידור אינטלגנטי ומאוד מעניין. סרט מעורר מחשבה. החדשות הפחות טובות: "הציור" נחות משמעותית מיצירת הבכורה המרתקת של קפוטונדי.

תחילת הסרט מניחה את היסודות לדיון המעניין שילווה את הסרט: עד כמה האמנות משקרת לנו? איזה חלק ביצירה הוא מציאותי, קרוע מהחיים, ואיזה הוא דמיוני, תוספת יצירתית של האמן? איך אנחנו, כצרכני אמנות, קוראים את היצירה? מה המשקל שאנחנו נותנים לאמת ולשקר שמרכיבים אותה?ועוד כהנה וכהנה שאלות שסובבות סביב האמת והשקר ביצירות אמנות. יש כאן דיון מרתק בעצם היצירה של אמנות, כשהבמאי מבין שגם אנחנו, בעצם, צופים ביצירת אמנות שמספרת על יצירת אמנות, כלומר, גם אנחנו צריכים לתהות על מי משקר ומי אומר אמת במותחן הזה. יש כאן מזימה. יש כאן עסקה. יש כאן פאם-פטאל (או שלא. אולי היא באמת מי שהיא אומרת שהיא). יש צורך לתחמן כדי להשיג רווח עסקי וכספי. סיפור מתח שבו רמייה משחקת תפקיד, והסיפור עצמו סובב ציורים, יצירות אמנות, והכל בתוך סרט, שהוא יצירת אמנות בפני עצמה – "הציור" הוא ממתק למחשבה.

אבל יש לסרט הזה כמה בעיות. נדמה לי שהבמאי התאהב מדי ב להמשיך לקרוא

אמונייט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ammonite)

אני מודה שהלכתי לסרט הזה כמעט בלי חשק. מצד אחד – סירשה רונאן, מהשחקניות המצוינות בעולם, וגם קייט ווינסלט, שחקנית עם קילומטראז' מאסיבי ואיכותי ברובו. מצד שני – סרט שהתחיל את הדרך שלו בקול תרועה רמה, עם קמפיין אגרסיבי מאוד לאוסקר, וסיים את דרכו בקול דממה דקה, לא רק בלי אוסקרים, אלא אפילו בלי מועמדויות. כבר באוגוסט של השנה שעברה הבעתי את ההרגשה הלא ברורה שלי מהטריילר בציוץ הזה בטוויטר, ואכן, הסרט הזה די צלל בתודעה. ואז הוא בכל זאת הופץ מסחרית בישראל, והלכתי לראות אותו כי אני אוהב את השחקניות, אבל ידעתי שאני כנראה לא הולך להנות.

טעיתי.

אמנם אני די מבין את כל אלו שנרתעו מהסרט, אבל "אמונייט", עבורי, הוא הפתעה נעימה מאוד. סרט יפה ומרגש, גם אם לא שלם.בגדול, מדובר כאן על סרט אהבת נשים המתרחש במאה ה-19, כלומר, מדובר, בעצם, ב להמשיך לקרוא

אסיה: הביקורת

אז זה הסרט הישראלי היציג של השנה שלא היתה, שנת 2020.

שורה תחתונה: לא סרט בלי חסרונות, אבל בהחלט סרט יפה, ראוי, ומרגש.

They're sharing a drink they call loneliness

But it's better than drinking alone

יש לא מעט אלכוהול ב"אסיה", אז נזכרתי בשורה הזאת, מתוך Piano Man של בילי ג'ואל.

כי זה המקום ממנו התחברתי אל "אסיה". המקום של הבדידות. זהו סיפור על אשה בודדה, חד הורית

ששותה ומעשנת ומחפשת אהבה, גם אם היא רגעית (כלומר – מינית).

האשה הזאת היא אם לנערה בת 17, וגם הנערה הזאת,

 שותה ומעשנת ומחפשת אהבה, גם אם היא רגעית (כלומר – מינית).ובין שתי הנשים האלו – המחלה הסופנית של הצעירה מביניהן, וההתמודדות שלהן עם המצב, בצל הבדידות של שתיהן.

זכותו הגדולה של הסרט הזה מגיעה מהגישה הצנועה, החמה, האנושית, והכנה של הבימוי. הצבעים החמים, השקט הפנימי, הכבוד שהבמאית נותנת לשחקניות, וההרגשה שלא תמיד צריך להראות הכל. אפשר להבין ולהרגיש גם בצניעות.

ומצד שני, היו כאן בכל זאת רגעים שהרגשתי ש להמשיך לקרוא

לוקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Luca)

מה שעובד בדרך כלל בסרטים שיוצאים מאולפני פיקסאר הוא היכולת של היוצרים שם לשלב נגישות לילדים עם תכנים וגישה שתכבד גם את הבוגרים יותר. כך היה, למשל, ב"הקול בראש", או ב"צעצוע של סיפור 3", או ב"וול-אי", או ב"רטטוי". לא צריך להתיילד כדי ליצור קשר עם ילדים. בסרטים הטובים ביותר שלהם, אולפני פיקסאר יודעים ליצור בידור שהוא באמת לכל המשפחה.

זה לא המצב עם "לוקה".

שלא תבינו אותי לא נכון: מדובר בסרט חביב בהחלט. נעים, מחויך, קליל. אבל לכל אורך הצפייה הרגשתי שמדובר בסרט שמאוד מתיילד. סרט שכל אדם בוגר צריך לעשות לו הנחות גדולות כדי להנות ממנו, כי "זה בשביל ילדים, אז מה אתה רוצה?". אז אמנם האנימציה, אולי כבר כסטנדרט של עבודה, היא מרהיבה, חדה וצלולה (בעיקר כל מה שקשור לתיאור טבע וסביבה. האנימציה של הדמויות עצמן עדיין פחות משכנעת), אבל בכל הקשור לתסריט, נדמה לי שהיה צריך לעבוד על עוד כמה דראפטים לפני שעברו ליצירה עצמה.וזה מעבר לעיצוב הדמויות החד מימדי. כל אחד כאן מקבל איפיון מאוד בולט, והוא נצמד אליו כדי שיהיה ברור מספיק מהו ומיהו. יש כאן כמה וכמה סצינות פנטסיה מיותרות, שכאילו ב להמשיך לקרוא

המועמדת המושלמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: المرشح المثالي)

לפני כמה שנים הגיע לכאן סרט מקסים מסעודיה שנקרא "וואג'דה". במאית סעודית שהתחנכה במערב והביאה חזרה לסעודיה את הידע והטכניקה המערבית, ובעזרתם עשתה סרט סעודי מרגש ויפהפה על זכויות הנשים שם במזרח. כדרכה של הוליווד, היא קוטפת ומערבלת את גורלו של כל מי שהצליח מעט בחו"ל (כי להמר על מי שכבר הביא קבלות קל יותר מאשר להמר על במאים חדשים), וכך גם חיפה אל מנסור, הבמאית של "וואג'דה", קיבלה לידיה הזדמנות לעשות 2 פרויקטים במערב, שניהם לא עשו גלים. ועכשיו היא חזרה הביתה, שוב לסעודיה, שוב לסרט על זכויות האשה, והסרט שוב זוכה לקבלת פנים יפה. הבעיה היא שהפעם הסרט הרבה פחות טוב.

"וואג'דה" שם במרכזו ילדה מתבגרת שלא מבינה למה בנות נחשבות פחות מבנים. במרכז "המועמדת המושלמת" כבר יש אשה בוגרת. הילדה במרכז "וואג'דה" היתה עדיין ילדה – תמימה, סקרנית, אנרגטית, רגישה, ומרגשת. האשה במרכז הסרט החדש של אל מנסור כבר אינה תמימה. וזא לא הבעיה היחידה של הסרט.למרות שגם לכאן הביאה אל מנסור את הצילום היפה והעריכה הקצבית, הפעם נדמה לי ש להמשיך לקרוא