דינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dina)

במסגרת היוזמה המבורכת של דוקאביב לפרוס הקרנות של סרטים דוקומנטרים מדוברים מהעולם על פני כל השנה, מוקרן החודש בסינמטק תל אביב הסרט "דינה". לכאורה, מדובר בממתק מרגש. למעשה, מדובר בסרט נודניקי בצורה בלתי רגילה, גם אם לכאורה אני צריך לבוא מראש במצב רוח סלחני.

כי הסיפור הוא על זוג לפני חתונה. הסרט עוקב אחריהם לפני, במהלך, וקצת אחרי החתונה. אה, וצריך לומר גם ששני בני הזוג נמצאים בתפקוד גבוה יחסית. יחסית לזה שהם אוטיסטים, או עם תסמונת אספרגר. או גם וגם. אז לכאורה צריך לבוא לסרט הזה בגישה סלחנית מראש. לאנשים האלו קשה א-פריורית. אז את כל הקשיים שכרוכים בניהול מערכת יחסים רצינית – כל מה שאומר כאן עלול להיחשב כחסר רגישות.

ובכל זאת, אני לא ממש מבין את הסרט הזה. ראשית, ר להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonder)

סיפור על ילד עם פנים מעוותות ההולך לראשונה בחייו לבית הספר. הוא יצטרך להתמודד עם הקנטות, מבטים מוזרים, אולי אפילו בריונים, ולצאת מנצח. מתכון לסוחט דמעות מרגש. "פלא" לא סוחט כלום. עיני נותרו יבשות לכל אורך ההקרנה. אפילו לא התעצבנתי על הסרט. נשארתי אדיש. סרט לא. ממש לא.

כי אין כאן בניה של דרמה בכלל. את העובדה שמדובר בסיפור על ילד עם פנים מעוותות שהולך לבית הספר – את זה ידעתי עוד לפני שנכנסתי לאולם. ראיתי את הטריילר. אבל גם מי שלא ראה את הטריילר ידע את זה כבר בדקה הראשונה. הסרט מספר את זה כבר בהתחלה. פורש את הרקע בוויס-אובר של הילד ברגעים הראשונים של הסרט. אין בכלל בניה של דרמה, התחלה של התקרבות של הצופים לדמות הזו. יש מצב נתון. וזהו.

ואז הסרט גם מנסה (כנראה בהשפעת העובדה שהוא עיבוד של ספר) להקיף את להמשיך לקרוא

נטושים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Desierto)

שנים. שנים לוקח עד שסרט זר, לא דובר אנגלית, מגיע לישראל. ואז, כשהוא מגיע, אתה מגלה ש…הוא לא כזה משהו, הסרט הזה.

זה היה הסרט שמקסיקו שלחה לאוסקר בשנה שעברה. סרט על מקסיקנים שגונבים את הגבול לארצות הברית, ועל אמריקאי אחד, ויג'ילנטה, שלוקח על עצמו להרוג מקסיקנים, שוהים לא חוקיים בארץ החופש הגדולה, אמריקה. וזה כל מה שיש בסרט הזה. איש אחד אמריקאי עם רובה ועם כלב מפחיד ורצחני, וקבוצה של מטרות במטווח שהן במקרה אנשים. וזהו.

וזאת הבעיה של הסרט. כי עם כל מה שהנשיא החדש של אמריקה הביא לשולחן, אנושיות ואיכפתיות לאחר הן לא בתפריט הרגיל של מר טראמפ. ואם אתה עושה על זה סרט, כדאי שיהיה לך קצת מזה. שיהיה לי אכפת מ להמשיך לקרוא

פיגומים: הביקורת

תהיה פחות קוצים

השבוע ראיתי את "פיגומים" בפעם השניה (זה מה שכתבתי עליו אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו). לא בגלל שאני חושב שזאת כזאת יצירת מופת, אלא בגלל שאני זכרתי שאהבתי את הסרט, אבל בעיקר זכרתי שרוב הדברים שיש לי להגיד עליו הם דווקא מהצד היותר ביקורתי. שזה בעיקר מוזר ולא ברור. הרי אם אהבתי, אני צריך לנסות להסביר למה אהבתי, מה היה בו שכל כך נשאר בזכרון, למה מבקרי קולנוע אחרים משתפכים עליו, וכיוב'.

גם אחרי צפיה שניה, עדיין קשה לי לנסח מה יש בסרט הזה. הוא יפה ומרתק, אין לי ספק. בצפיה שניה אהבתי אותו יותר מבראשונה. ועדיין, יש בו משהו שמציק לי.

יש ב"פיגומים" מתח קבוע בין ה להמשיך לקרוא

סודות הפרברים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Suburbicon)

ג'ורג' קלוני! מאט דיימון! ג'וליאן מור! בסרט חדש לפי תסריט של האחים כהן (בערך)! והסרט הוא… ככה ככה. מאוד בינוני.

הבעיה של "סודות הפרברים" הזה היא שאני לא יודע מהו. זו אמורה להיות להמשיך לקרוא

הדרך לאן: הביקורת

יש סרטים שאין הרבה מה להגיד עליהם. "הדרך לאן" הוא כזה. זה לא ש"הדרך לאן" הוא סרט רע, רק שהוא…תמוה. לא ממש ברור. אז ממש בקצרה:

סצינה ראשונה. יפו 1948. משפחה ערבית המכונסת סביב מיטת הסבתא מגורשת מביתה ע"י היהודים. אה, אז זה סרט פוליטי?

את הערבים לא נראה עד הסצינה האחרונה.

כל שאר הסרט דן ב להמשיך לקרוא

המחברות של אליש: הביקורת

איך לקחת סיפור מצוין, ולפספס אותו.

בסינמטק תל אביב יוקרן לאורך החודש הקרוב הסרט הדוקומנטרי הישראלי "המחברות של אליש". לסרט יש נקודת מוצא מרתקת, אבל התוצאה, למרבה הצער, היא סרט מאוד בינוני.

היתה אשה שקראו לה אלישבע. אליש בקיצור. היו לה שבעה ילדים. עם לידת הילד הראשון היא החלה לכתוב יומנים בשמם של ילדיה. את היומנים היא כתבה בשם הילד, בגוף ראשון, מבלי ידיעתו. עם מותה של האם בשיבה טובה נחשפים היומנים האלו בעזבונה, וילדיה, עכשיו אנשים בוגרים, קוראים ביומנים האלו לראשונה בחייהם.

זה לא ספוילר, אגב. את כל המידע הזה אנו למדים בכיתוביות על המסך כבר בהתחלה. והנה, כבר, בעיה מספר אחת: למה אנחנו להמשיך לקרוא