מסיבה סוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: MA)

זה היה יכול להיות סרט מרתק. אשה לא צעירה המתחברת עם קבוצת נערים ונערות, מספקת להם משקאות חריפים ומקום נסתר לחגוג הרחק מעיניהם הפקוחות של ההורים, וכשבני הנוער מתחילים להבין שיש משהו מוזר ולא מאוד בריא באשה הזאת שבוחרת להתרועע עם אנשים צעירים ממנה בהרבה – אז כבר מאוחר מדי. המיס-מאץ' הזה היה יכול לעבוד הרבה יותר טוב ממה שקורה באמת בסרט הזה. ועם זאת, מה שיצא בסוף הוא סרט…בסדר כזה. לא מלהיב, אבל גם לא נורא. מוצר הוליוודי זניח.כי צריך לומר כבר מהתחלה שבחלק האחרון של הסיפור, כשהסרט מתחיל להתפרע באמת, אז כן, זה עובד ומרשים מאוד. ומערכות היחסים בין בני הנוער, הכימיה בין כולם כאן מלבבת ודי אמינה להרגשתי. בני נוער, עד כמה ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מבצע שלאגר: הביקורת

עוד מעט מגיעה הקומדיה הקיצית המסקרנת של השנה. "המוסד" כבר דופק בדלת. בינתיים מכינים לו מופעי חימום. "אול אין" היה חביב, אבל לא מספיק מצחיק. ו"מבצע שלאגר" הוא…לא טוב.

יש כאן רצון כן ואמיתי להצחיק. ויש מבט מבחוץ על בית המשוגעים הזה שנקרא ישראל/ לבנון/ המזרח התיכון. ויש אפילו כשרון. והסרט עצמו…נו, שוין. שיהיה.כי בסרט שכזה, בקומדיה שמצהירה על עצמה כקומדיה בצורה כל כך ברורה, גיחכתי בקושי פעם או פעמיים. כי כן, הראלד זיכריץ הבמאי עשה כאן הכל נכון: יש כאן הרבה חוטי סיפור הנקשרים ביחד בעריכה מהירה ומדויקת; הקצב הקטלני בנוי בדיוק לפי הספר של איך צריך לעשות קומדיה. ויש אפילו מבט קצת לא רגיל על המצב כאן (אולי מלחמה עדיפה על שלום? אולי כבר התרגלנו למלחמה, ולא נדע מה לעשות עם עצמנו אם פתאום יפרוץ השלום?), מבט לא רגיל שמהווה נקודת פתיחה מצוינת לקומדיה. כולם באים עם רצון טוב לצחוק קצת (או הרבה) מהמצב. הכל מוכן לצחוקים הגדולים. והם לא באים.

בסוף הסרט הבאומשלגר הזה נתפס ב להמשיך לקרוא

ארית'ה פרנקלין חסד מופלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Amazing Grace)

קבלו את הגדולה מכולם, האחת והיחידה, המלכה, הזמרת ששברה את כל השיאים, האשה עם הקול הכי גדול שתשמעו בחייכם…


אני ילד של שנות ה-80. ואני מכיר את השירים של ארית'ה פרנקלין. קצת מכיר. בהחלט מודע למעמדה כמלכת הסול. אבל אני לא מעריץ אותה. אני גם רחוק מהתרבות השחורה שממנה צמחה הזמרת הזאת. והגילוי של הסרט הגנוז הזה מלפני יותר מ-45 שנה עניין אותי, אבל לא באמת ריגש אותי. ובכל זאת, הלכתי לראות את הסרט הזה, ואפילו מאוד התרגשתי.

אני מניח שאם היתי שומע את השירים האלו ברדיו, או בדיסק, הייתי חושב שמדובר בשירים לא רעים, ובזמרת מרשימה, אבל באותה מידה לא באמת הייתי מתרגש. אבל בצפייה בביצוע החי של השירים האלו יש משהו שתפס אותי. כי הנה, כבר ב-1972, ארית'ה פרנקלין היתה זמרת מבוססת עם רקורד. ועדיין, היא לא משחקת את המשחק. הרי אנחנו מכירים את ההצגה: מישהו מציג את הזמרת, מעלה אינספור סופרלטיבים (ראו את הפסקה הראשונה של הביקורת הזאת), ואז הזמרת עולה לבמה, מחיאות כפיים, שריקות, התלהבות, המצלמות רצות לאורך ורוחב הבמה, לאורך ורוחב הקהל, המוסיקה משתוללת, התאורה משתוללת, הזמרת משתוללת – והכל הופך להיות שואו אחד גדול, אמנם מרשים מאוד בעוצמה שלו, אבל כזה שבסופו של דבר מאבד את הקשר הרגשי עם הבסיס לכל זה – השיר הקטן והבודד, זה שלשמו התכנסנו מלכתחילה.

זה לא מה שקורה פה.ההופעה המתועדת כאן מתרחשת בכנסיה. עצם העובדה הזאת כבר מחייבת התנהגות מכובדת יותר. יש כומר שמציג את הזמרת, ואכן דואג לסופרלטיבים כולם, ואז עולה הזמרת. ארית'ה פרנקלין. בשמלה ארוכה ושני עגילים תואמים וצנועים. היא מתיישבת ליד פסנתר, מתחילה לנגן. היא שרה שיר אחד, ואז להמשיך לקרוא

חורשות את הלילה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Booksmart)

לקח לי לא מעט זמן להתאהב בסרט הזה. אבל איפשהו באמצע של הסרט (או אם להיות ממש מדויקים: בסצינת הבריכה) נכנעתי לו. שם הבנתי שעם כל ההסתייגויות – אני לגמרי שבוי של הדמויות האלו, מרגיש אותן, מתרגש ועצוב איתן, ושמח איתן.

כי מי בכלל חשב שאני אלך לראות את הסרט הזה. הרי את הומור האיכס-פיכס אני דוחה מעלי בדרך כלל. הסרטים האלו שבהם גברים מתנהגים כאינפנטילים, ומחפשים רק זיונים – אלו הם סרטים שלא מעניינים אותי בכלל. אח"כ הגיעה הריאקציה הנשית – גם בחורות יודעות להפליץ ולשלשל. כן, הגועל הגיע עכשיו מכל הכיוונים. ובחודשים האחרונים הגע לחופינו שמעו של הסרט הזה – על שתי בחורות יום לפני סיום תיכון. הן הכי חכמות, הכי מרובעות, לא מבלות כמו כל שאר האיכס-פיכס. אבל גם הן רוצות לילה אחד של שחרור.

מי חשב שאני אלך לראות סרט על בחורות שעושות מה שהגברים עושים. ועוד אהנה ממנו.

כי אוליביה ווילד, שחקנית די ידועה, שעושה כאן את בכורת הבימוי, מתגלה כאן ככשרון לא קטן. אמנם לוקח לסרט קצת זמן להיכנס לגרוב, לקצב הנכון, אבל כבר בהתחלה ניתן לראות את ה להמשיך לקרוא

אדוני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sir)

אם לומר את האמת, לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. סיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחור מהמעמד הגבוה לבחורה מהמעמד הנמוך. אני מכיר סרטים כאלו. יצרו לא מעט כאלו. וגם אם החידוש הוא שהסרט הזה מגיע מהודו, ומתרחש בהווה, ולא במאה ה-19 באנגליה, למשל, זה עדיין אמור להיות אותו סיפור.

ובכל זאת, חשבתי שאם הסרט הזה יהיה עשוי טוב, סיפור האהבה הזה ירגש אותי. הסרט הזה לא עשוי טוב.

ומכיוון שהוא מתרחש בהווה, חשבתי שאולי גם אלמד משהו על הודו של היום. את זה יש אולי ב"אדוני", אבל ממש בקטנה.כי אם מדובר בסיפור אהבה, הסיפור הזה כמעט ולא להמשיך לקרוא

משפטו של טד בנדי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile)

אני מודה שלא ממש הכרתי את הסיפור הזה על טד בנדי, כך שהסרט הזה היה גם סוג של חוויה לימודית בשבילי, אבל מעבר לזה, הסרט הזה מבקש לספר את הסיפור על רוצח סדרתי אכזרי במיוחד דרך הפריזמה התוהה על ההערצה המשונה של אנשים (נשים צעירות בעיקר) לסוג כזה של אנשים, ובמשימה הזאת הסרט הזה מצליח רק חלקית.

ראשית אני צריך לומר שלדעתי הליהוק של הדמות הראשית פגע בול במטרה. זאק אפרון הוא סוג של כוכב נוער שכזה, שיש לו כריזמה, והוא מאוד נעים לעין, וכבר יש לו להקת מעריצות משלו, כך שכוכב פופ שכזה שמשחק רוצח סדרתי שהופך לכוכב נערץ דרך הופעות כריזמתיות בתקשורת – אפרון מנצל את הפרסונה שלו והופך את טד בנדי ואת עצמו לישות אחת מרשימה ודי סוחפת.ומצד שני, הבעיה המרכזית של הסרט הזה היא ה להמשיך לקרוא