המייסד: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Founder)

המפיקים של הסרט הזה הם האחים ווינסטין. בוב והארווי. המפיקים הנודעים. אלו שהיה להם פעם מגע של זהב (למשל: "סיפורו של וויל האנטינג", "שייקספיר מאוהב", בין היתר). הם ידעו לזהות איכות, ולדחוף אותה באגרסיביות לקהל ולפרסים. אבל הם איבדו את הטאץ' שלהם, והם מסובכים עם לא מעט פרויקטים, אפעס, לא הכי איכותיים. הסרט הכי טוב שהם מעורבים בו כרגע הוא "סארו הדרך הביתה" (סרט חביב, אבל לא מתקרב לסרטים שלהם מפעם). במקרה של "המייסד", הם פשוט הימרו גרוע. הם רצו לדחוף את הסרט הזה לאוסקרים. הם דחו את תאריך היציאה שלו לסוף דצמבר מתוך תקווה לעורר באז לפרסים. אבל כשהגיעו הביקורות הראשונות, הן טענו: "השחקן מצוין, הסרט לא". הרבה פעמים אני מוצא את עצמי לא מסכים עם המבקרים האמריקאים. הפעם הם צודקים.

כי "המייסד" הוא שיר הלל לדרך החיים האמריקאית. לעקשנות, להתמדה כנגד כל הסיכויים. אבל הוא שיר מזייף מאוד. כי לא באמת מדובר בשיר הלל. מדובר בשיר מתחנף, מתלקק בצורה קיצונית. רק תביטו בסצינה בה גיבור הסרט מגיע למקדונלדס לראשונה. סרט פרסומת בוטה למסעדת ההמבורגרים האמריקאית הגדולה מכולם. כולם כל כך נהנים מקציצת הבשר הזו, מהשירות, מהחוויה – היה חסר רק הילוך איטי כדי לעשות את זה מזויף יותר.

founderכי זאת הטעות המרכזית של "המייסד" – הוא סרט נעים ומתקתק על נושא אכזרי וחסר רחמים. המוסיקה שקטה ומלטפת. הצילום בצבעים חמים משרה אווירה ביתית. אבל גיבור הסרט להמשיך לקרוא

ג'ילדה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Gilda, no me Arrepiento de este Amor)

קל מאוד ללגלג על הסרט הזה. סרט על זמרת פולקלור ארגנטינאית, עם מוסיקה פשוטה, יש כאלו שיגידו נחותה, ללא תחכום, עם כוכבת הטלנובלות נטליה אוריירו בתפקיד הראשי. לא סרט איכות. ממש לא.

אבל אני אוהב את הסרט הזה. זה כמו שמישהו יעשה סרט על זמרים של מוסיקה מזרחית, שאני לא אוהב.

רגע, כבר היה אחד כזה. אני לא מחובבי זוהר ארגוב, אבל את הסרט עליו דווקא אהבתי. לא בגלל הנוסטלגיה, כי אני לא מתרפק על המוסיקה הזו. לא גדלתי על זה. אבל הכניסה לחיים של האנשים האלו – זה כן מעניין אותי. וכשזה נעשה בכשרון (מאז ועד היום, זה תפקיד חייו של שאול מזרחי), זה סוחף ומרגש.

בהבדל מזוהר ארגוב, ג'ילדה, מסתבר, לא הסתנוורה מהתהילה. לא סמים, לא עושר ורצון לטרוף עוד ועוד. לא פחד מהנפילה. כל מה שעניין את ג'ילדה היה להישאר אותה בחורה פשוטה מהעיירה. היא מעולם לא קפצה מעל הפופיק. אדם פשוט ממקום פשוט ששרה מוסיקה פשוטה, ושנשארה פשוטה גם כשמגיעה ההצלחה הגדולה. והו, היא מגיעה. וכמה היא נבוכה כשהאהבה הגדולה שוטפת את הנשמה. ועדיין היא נותנת אהבה חזרה. סצינה אחת שבה אשה אחת מבקשת ממנה ברכה, משל היתה רב חשוב, מרגשת מאוד בגלל הצורך להישאר פשוטה. מה פתאום, שאני אתן לך ברכה? מי אני בכלל? אבל בסדר, שיהיה, אם זה יעשה לך טוב…

gildaכזאת היתה ג'ילדה. והפשטות הזו קנתה אותי (בטקס קבלת איזשהו פרס היא מביאה את הבנות שלה איתה. כי היא לעולם לא שוכחת את הבסיס שלה, את המשפחה שלה). ומסתבר שגם סרט הקולנוע ש להמשיך לקרוא

שתיקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Silence)

אני צריך לומר מראש שבכל הקשור למקום של היצירה הזו בין שאר היצירות בקאנון של אחד הבמאים הכי נחשבים בעולם, מרטין סקורסזה – קטונתי מכדי לכתוב על כך. אני יכול לדבר על הסרט הזה בלבד (וגם על זה בקושי).

כי הבנתי הקטנה מיחסת לסרט הזה נסיון לבחון את אמונתו של הגיבור (ושל קהל הצופים) באלוהים, למרות שהוא לא עונה לנו. אנחנו מתפללים לשתיקה. למשהו אמורפי. למישהו שעונה לנו, אם בכלל, בסמלים. בסימנים. באירועים שאנחנו מפרשים כאילו הם נשלחו מלמעלה, אבל אנחנו לא בטוחים. איך אנחנו יכולים להאמין במשהו/ מישהו שלא באמת עונה לנו על השאלות?

שאלות מרתקות, קיומיות, בסיסיות מאוד לחיים שלנו על פני האדמה. חבל שהסרט עצמו לא באמת נכנס לעובי הקורה. לא באמת בודק את ההשפעה של חיי הרוח על החיים היומיומיים שלנו.

silenceהבעיה העיקרית שלי עם "שתיקה" היא להמשיך לקרוא

יצורים ליליים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nocturnal Animals)

צריך לומר מראש: מדובר בסרט פגום, שחלק לא קטן ממנו לא עובד דרמטית. אבל הו, הבו לי כל שבוע סרט פגום שכזה. סרט מרשים מאוד, אינטלגנטי, מעורר מחשבה, מטריד מנוחה. סרט שיש בו כוונה, גם אם היא לא תמיד אפקטיבית. עשרה סרטי קומדיה אמריקאית מטופשת או אקשן הוליוודי זניחים לא ימלאו את נפשי כמו סרט פגום אחד כזה.

NOCTURNAL ANIMALS"הייתי צריך להרוג אותו!" להמשיך לקרוא

סנודן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Snowden)

אחרי שעה בערך הסרט נעצר. הדמויות בסיפור המסגרת, במלון בהונג-קונג, אומרות: בוא ניקח הפסקה. והן הולכות. נשאר סנודן עצמו, והצלמת-דוקומנטריסטית, שמקפלת את הציוד שלה. ברגע החופשי הזה סנודן מביט בחלון, ומדבר בחופשיות, מסביר את מניעיו, מסביר את המכניקה של כל הדברים שקרו לו. והבמאי, אוליבר סטון, מאייר את דבריו באנימציה ממוחשבת, ועזרים ויזואלים שונים. קליפ.

ואז הבנתי: הסרט הזה הוא לא סרט קולנוע. "סנודן" של אוליבר סטון הוא הרצאה על המצב של חופש הפרט בעולם. על איך, בשם הבטחון והפחד מהתקפות טרור, השלטון עוקב אחרי כל אחד ואחת בעולם. אחרי המיילים, והפייסבוקים, והפלאפונים, והכל בכל מכל – הם רואים אותנו בכל רגע ובכל דבר שאנחנו עושים. פומבי ופרטי. אין פרטי.

snowdenיופי. הבנתי. אבל מה עם קצת, נו, להמשיך לקרוא

תיקון: הביקורת

לחיים אהרון יש תשוקה יוצאת דופן לחיים.

חיים אהרון הוא בחור מיוחד. חסר מנוחה.

חיים אהרון הוא בחור צעיר. ישיבה בוחר.

חיים אהרון מבקש לדעת על העולם.

חיים אהרון קורא בספרי הקודש, מתפלל באדיקות.

חיים אהרון מבין שיש קדושה בעולם, קדושה אלוהית, אבל החיים שלו, הסגורים בין ארבע קירות של הישיבה, ובין שתי כריכות ספר הקדושה, החיים האלו לא מספקים.

חיים אהרון נע ונד בין קיצונויות. הוא מפיל בטעות סידור תפילה לרצפה, ומחליט שהדרך הנכונה לכפר על כך היא לצום. הוא מגיע לטבילה במקווה והוא נכנס ויוצא במהירות.

אבל כשחיים אהרון נמנע, לבקשת אביו, מהליכה למקווה בגלל מזג האויר, הוא מנצל את הרחצה במקלחת הביתית כדי לשחק עם עצמו, עינוג מיני. חטא או הכרח גופני נעים, לא משנה. חיים אהרון רוצה לטרוף את העולם.

ואלהים, בסרטו של אבישי סיון, מאפשר לו.

זה התיקון. אלהים לא יתן לחיים אהרון למות עד שהוא באמת יחיה, יבין את החיים לא כמו שהם כתובים בספר, אלא כפי שהם באמת.

tikkun3סוף סוף, אחרי יותר משנה וחצי שהסרט הזה מסתובב בעולם, הנה מגיע "תיקון" להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בישראל. סרטו הכל כך מיוחד, שונה, בוטה, עדין, מדהים, מרהיב, מלא דמיון, ילדותי, בוגר, עמוק, מעצבן, ברור, חידתי, מרתק, נפלא של אבישי סיון – הנה הוא להמשיך לקרוא

האיש האחרון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Z for Zachariah)

הסרט הזה הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדאנס, בינואר 2015. בעולם הדיגיטלי והמהיר של היום, לקח לסרט הזה רק שנתיים להגיע להקרנות מסחריות בישראל. הוא כבר כמעט עלה כאן לפני קצת יותר משנה, אבל רק כמעט. הוא עולה עכשיו, ורק אחרי שראיתי את הסרט הבנתי את ההיסוס.

כי "האיש האחרון" הוא סרט יפהפה, אבל סתום. סוג של משל מעניין מאוד, אבל עם נמשל לא ברור. קרייג זובל, הבמאי, התגלה לפני כמה שנים עם סרט נודניקי, עקשן, אבל די מדהים, שנקרא "ממושמעת" (Compliance). סרט דל תקציב מאוד שסיפר סיפור (אמיתי, מסתבר) על מנהלת משמרת בבורגריה כלשהי שגבר מסוים מותח אותה בטלפון, ובעודו מתחזה לשוטר, הוא גורם לה לעשות מעשים איומים ונוראים, בשם החוק, כביכול. סרט קטן-קטן, אבל עם סיפור עצום. הסרט הבא של אותו קרייג זובל הוא כבר סיפור אחר. הוא נראה הרבה יותר מושקע, יפה מאוד לעין, עם תמונות נוף עוצרות נשימה (שמצדיקות את ההגעה לקולנוע. צילומים כאלו צריך לראות על מסך גדול), אבל הסרט עצמו, גם כאן, הוא בעצם קטן. רק שלושה שחקנים יש בסרט הזה. ללא שחקני משנה. ללא ניצבים. מעט מאוד לוקיישנים. סרט קאמרי פצפון, שמבקש להתלבש בגלימה שגדולה עליו בכמה מספרים.

z-for-zachariahכי לא רק הצילום נראה כאן מפואר, והעבודה עם המוסיקה מרשימה, אלא גם נדמה לי שהסרט הזה מנסה לספר לי משל מסוים על להמשיך לקרוא