יום גשום בניו יורק: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Rainy Day in New-York)

הקדמה 1: אני לא הולך להתייחס לכל מה שקורה מסביב לוודי אלן בשנתיים האחרונות. אני באתי לראות סרט, ואני כאן כדי להגיד מה אני חושב. על הסרט. שלא קשור לשום דבר מהסיפור הזה שמסביב.

הקדמה 2: נדמה לי שכל ה'מסביב' הזה נותן גם למבקרי הקולנוע את התירוץ לזלזל בוודי אלן, ובכלל לא להתרגש מסרט חדש של המאסטר. הרי רוב מבקרי הקולנוע יהללו את הסרטים שאלן עשה בשנות ה-70 וה-80, ויזלזלו בכל מה שעשה מאז. אני, בניגוד אליהם, בא לכל סרט חדש של וודי אלן בנפש חפצה. חלק מהסרטים שלו אני אוהב יותר, וחלק פחות. חלק אני אוהב אפילו יותר מאלו שעשה בשנות ה-80, וחלק פחות. כל יצירה בפני עצמה. ולפעמים יש הפתעות, גם לטובה.

ואחרי שתי ההקדמות האלו, אני יכול להגיד שהסרט החדש של וודי אלן הוא…מה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מחילה: הביקורת

אז זה הסרט החדש של אלו שעשו את "מכתוב". ואני ממש שנאתי את "מכתוב". הסרט ההוא ממש עצבן אותי. ודווקא בגלל שאני מעריך את הכשרון של שני האנשים האלו, חנן סביון וגיא עמיר, דווקא בגלל זה התעצבנתי מ"מכתוב". הרגשתי שהם באו לפרויקט ההוא רוכבים על הסטאר-פאואר בלבד, מבלי לתת עבודה, לחפף את הפרויקט ההוא מבלי באמת להתכוון לעשות משהו בעל ערך. וזה עבד להם. "מכתוב" היה הצלחה עצומה. השאלה מה הלאה.ב"מחילה" הם כבר יושבים על כסא הבמאי/ם. לכאורה, ביטוי נוסף לאגו-טריפ המטורף שהם נכנסו אליו. למעשה, העבודה הנוספת שכרוכה בבימוי הכריחה אותם לבוא לעבודה ממש, ולא רק לחפף, כך שלמרות ש"מחילה" הוא עדיין סרט פגום מאוד, להרגשתי יש כאן שיפור קל מ"מכתוב" המעצבן, ויש כאן, אפילו, רגעים יפים. לא הרבה, אבל יש.

כי הבעיה העיקרית של "מחילה" היא, להבנתי, חוסר היכולת של הבמאים-תסריטאים-שחקנים ראשיים של הסרט הזה להחליט האם להמשיך לקרוא

אד אסטרה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ad Astra)

יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל השורה התחתונה, בכל זאת, היא חיובית: יש כאן סרט מדע בדיוני מהורהר, מעניין, מגרה מחשבה. דרמטית הסרט הזה די צולע, ובכל זאת, הוא מסקרן.

כי אנחנו כבר איבדנו אמון בפוליטיקאים. באלו שמנהלים אותנו. בממסד. אולי אפילו באלהים, זה שמנהל את המנהלים. אז אנחנו נשארנו, בעצם, לבד. כי אם אף אחד לא מנהל אותנו, נשארנו אנחנו בעצמנו לנהל את עצמנו. ואז אנחנו חוטאים בחטא ההיבריס. אנחנו עוברים מקיצוניות אחת – אמונה מוחלטת בדרגים הגבוהים, לקיצוניות שניה – אמונה מוחלטת בעצמנו, ורק בעצמנו. אז אנחנו כבר לא מאמינים לאף אחד, רק לעצמנו, וגם כשאנחנו מוזהרים מסכנות אנחנו מגיבים בביטול, כי מה הם יודעים. רק אנחנו יודעים מה טוב בשבילנו.

אבל המחיר של זה הוא הבדידות. והסרט הזה מנסה למצוא את שיווי המשקל בין הקשבה לאחר לבין עמידה על שלנו. יש כאן סיפור על אסטרונאוט. אבא שלו נסע פעם לחלל ונעלם. תופעה הרסנית שמתרחשת עכשיו היא אולי תגובת שרשרת למשהו שהוא עשה. עכשיו יוצא הבן בעקבות האב. הוא לאט לאט מתנתק מהוראות הממונים, עושה דברים לבד, מגלה שהממונים מסתירים ממנו דברים, עובר על ההוראות, עושה דברים בעצמו ללא אישור, ומגלה ש…

כן, זה נשמע מעניין. וזה אכן מעניין. רק שמשהו בסרט הזה פגום. יש משהו בדרך שבה ג'יימס גריי מביים את הסרט הזה שהיא מצד אחד ראויה להערכה, כי הוא לעולם לא מתפתה להפוך את סיפור המוסר הזה בחלל לכדי סרט אקשן טפשי, ולכן גריי מקפיד על בימוי מרוסן, מאוד מאוד מאוד מרוסן, אבל הוא הרבה יותר מדי מרוסן. יש כמה וכמה רגעים בסרט הזה שבנויים כמו להמשיך לקרוא

הבחירה (אחמד הצעיר): הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Jeune Ahmed)

קודם כל: "הבחירה"? באמת? כל כך קשה בישראל של 2019 להפיץ סרט שנקרא בפשטות "אחמד הצעיר"?

ולחדשות בהרחבה:

יש לאחים דארדן הבלגים שיטת בימוי שרשומה על שמם בטאבו. יש כאלו שמנסים להעתיק אותה, לחקות אותה, אבל זה שלהם, והם היחידים שיודעים לעשות את השימוש המיטבי בה. וזה בא לידי ביטוי בצורה אפקיבית מאוד ב"אחמד הצעיר".

המצלמה קרובה מאוד לדמות הראשית. מוחזקת ביד. חסרת מנוחה. עוקבת אחריו לכל מקום שילך. מוסיפה הרבה אנרגיה ורגש גם ברגעים המתים. והרי מדובר כאן על נער צעיר שמצא אהבה חדשה: הקוראן. וכמו כל אהבה נערית, זו אהבה בוערת. כמו הרבה פעמים בסרטים של הדארדנים, הם בוחרים שחקנים לא מוכרים לתפקידים הראשיים. בתפקיד אחמד כאן אידיר בן אדי. נער עם פנים חתומות ועיניי עגל. לכאורה, בדיוק הפוך ממה שנחוץ. הרי מדובר בנער שלא יודע מנוח. שרוצה רק להתפלל, לעשות את הנכון בעיניי האל, שותה את דברי האימאם שלו בצמא רב. אבל הנער, לכאורה, לא מראה רגש. ומצד שני, המצלמה, הבימוי של הדארדנים – עושים את העבודה במקומו, וכך, סצינות שבגילומו של שחקן יותר עז מבע היו יכולות להתפרש כמוגזמות עוברות דווקא כמציאותיות יותר. הדארדנים נותנים למעשים לדבר, ורק מצלמים את הנעשה, כמעט כמו סרט דוקומנטרי, ודווקא בגלל זה הסרטים שלהם כל כך אפקטיביים.

"אחמד הצעיר" לא מבזבז זמן. הוא לא מספר לי על רדיקליזציה של בחור מוסלמי צעיר. אחמד הצעיר קיצוני כבר מהתחלה. הדארדנים מספרים סיפור שלחלוטין יכול להיות בכל מקום בבלגיה, ביתם של הבמאים האלו, ואולי הוא באמת נקרע מכותרות העיתון: בחור צעיר שרק רוצה להוכיח את אהבתו לאללה על ידי שנאתו לכל אדם אחר שלא מאמין באל כמוהו. ותמונת המציאות כפי שהיא מתגלה בסרט הזה מחרידה באותנטיות הפשוטה שלה.

התסריט פשוט, ועם זאת מצוין ועובד: יש אירוע דרמטי מרכזי כבר בחלק הראשון של הסרט, וכשחשבתי שהסרט הזה הוא בעצם על תכנות מחדש של אדם קיצוני, אני מגלה ש להמשיך לקרוא

השורד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Arctic)

האמת היא שלא הייתי צריך לאהוב את הסרט הזה. יש בו הרבה טבע, לבן, מושלג, קר. רק אדם אחד. מעט מאוד דברים קורים. כמעט ולא נאמרות בו מילים (כי אדם אחד, עם מי הוא הוא כבר ידבר?). אדם אחד מול הטבע במסע ארוך ומתמשך. לא מעט רגעים מתים. מתכון לסרט שאני לא בדיוק מחבב. בדרך כלל.

אבל אני בעד הסרט הזה. ממש.אני חושב שזה בעיקר בגלל השחקן הראשי (והכמעט יחיד), מאדס מיקלסן. השחקן הדני הזה כבר הרשים אותי בעבר (בסרטים של סוזן ביר, למשל), ואח"כ הייתה לו קריירה בינלאומית (בסרט של ג'יימס בונד, למשל), אבל כאן הוא מקבל על עצמו אתגר קשה מאוד, והוא עומד בו. בעיקר מרשים אותי השקט הנפשי שלו. ההתמדה שלו. ההתנהלות שלו כמו אדם שיודע מה לעשות, איך לעשות, כמו אדם שלא מאבד תקווה גם ברגעים קשים. אדם שנלחם כשצריך (סצנה מבהילה ממש עם דב), ובעיקר לא נותן לקור ולתנאי מזג האוויר להוציא אותו מדעתו. הוא הולך קדימה בהתמדה ראויה להערכה, והכל בהופעה הבטוחה והשקטה של מיקלסן.

אז כשהשקט הזה, הבטחון בצדקת הדרך, כשזה נתקל בגורל, באלהים, בטבע, או איך שלא תקראו לזה – כש"יהיה בסדר" הופך ל"לא בסדר. ממש לא בסדר", האכזבה העמוקה של להמשיך לקרוא

פנים רבות לאמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Luce)

אמריקה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ארץ שתקבל אותך, שתיתן לך חופש לעשות את מה שאתה רוצה לעשות, תתן לך את האפשרות להצטיין בשטח שאתה רוצה לעסוק בו, ארץ שתשחרר אותך.

או שזה הכל בלוף, ואתה צריך להיות תחמן, לפעול בדרכים מסתוריות, להפיל אויבים, להגיע לפסגה רק על ידי דריכה על אחרים.

נאום הסיום של הסרט הוא זה שאמור לחשוף לנו את הפנים האחרות של אמריקה, את האמירה הסרקסטית של הסרט הזה. חבל שהסרט הזה אכן מעניין, אבל לא מספיק טוב מבחינה דרמטית.

כי אכן יש כאן לא מעט פנים לאמת, אבל הסרט מדבר את האמת הזו, לא מראה אותה. יש לנו עסק עם תלמיד מצטיין. למופת. אבל האם הוא באמת למופת? יש איזה עניין עם עימות עם איזה מורה. האם מה שקורה למורה הזאת הוא באמת מעשה ידיו של התלמיד? אנחנו לא באמת רואים מה קורה, ואיך קורה. יש איזה עניין עם משהו שקרה במסיבה. משהו שגובל בהטרדה מינית. ואולי גם הבחור המצטיין שלנו היה מעורב. אולי. אנחנו לא באמת רואים מה קורה, ואיך קורה. מספרים לנו שהאיש הצעיר הזה אומץ ע"י ההורים האמריקאים שלו בגיל 7, ושבילדותו הוא חווה אלימות ודברים נוראים נוספים בביתו האפריקאי שבאריתריאה. אולי. אנחנו לא באמת רואים מה קורה, ואיך קורה.הסיפור היחיד ש להמשיך לקרוא

איפה את ברנדט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Where'd you go, Bernadette)

כדי שאדם יהיה מאושר הוא חייב לעשות את מה שהוא אוהב. טבח חייב לבשל. מדען חייב לחקור. סופר חייב לכתוב. ארכיטקט חייב לתכנן בניינים. יש בחיים כל מיני אילוצים, כל מיני דברים שצריך לעשות (לשלם חשבונות, לעמוד בפקקים, לגדל ילדים – שטויות שכאלו, אתם יודעים), וכל אלו יכולים לשרוף הרבה זמן, הרבה אנרגיה, ולהסיט את מסלול חייו של אדם, למנוע ממנו לעסוק בתשוקה שלו, אבל אדם שמוותר על המקצוע שלו, על האהבה שלו, יהפך למריר. וזאת ברנדט. ארכיטקטית שהפסיקה לעשות את מה שארכיטקטים עושים כי…החיים.אני מחבב מאוד את ריצ'רד לינקלייטר. האיש הזה ביים כמה סרטים נפלאים, כולל טרילוגיית "לפני" ו"התבגרות". חבל שהוא לא הצליח ממש לפצח את הסיפור הזה של ברנדט. כלומר, כל פסקת הפתיחה אכן נמצאת בסרט, אבל קולנועית הסרט הזה מקרטע מאוד, ולינקלייטר לא ממש הצליח לקחת אותי למסע עם הברנדט הזאת כדי להבין את התסכול שלה. ברוב חלקי הסרט אני מסתכל בחייהם של אנשים מאוד מרירים, מאוד ציניים, כאלו ששונאים את כל סביבתם ואולי גם את עצמם. אמנם זה ברור שחוסר הגשמה עצמית הביאה את האנשים האלו למקומות האלו, אבל במשך חלק גדול מהסרט אני פשוט מסתכל על ברנדט ועל כל הסביבה שלה מתנהגים בנבזיות מתנשאת כלפי כל מי שהוא לא הם, ומאוד לא נעים לעקוב אחרי החיים של אנשים כאלו.

הסיבה שלינקלייטר לא מצליח לגרום לי לאמפטיה גם כלפי אנשים כאלו היא שהוא לא הצליח לפצח את המנגנון הסיפורי של ברנדט. הסרט הזה כל הזמן מ להמשיך לקרוא