דנקירק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dunkirk)

אז זה האלהים החדש של הקולנוע. הסרט שסוחף את כולם לחמישה כוכבים. פסטיבל ירושלים קצת עיכב אותי, אבל גם אני הגעתי לסרט הזה. ראיתי בעבר סרטים של כריסטופר נולאן. כן, גם אני חושב שהוא במאי משובח. ובהחלט סיקרן אותי סרטו החדש. ועם ההתלהבות הביקורתית העצומה, הסקרנות אף גברה. ועכשיו אפילו מדברים על זה שהסרט הזה יביא אוסקר לנולאן, סוף סוף.

אז הנה מה שאני חושב: מאוד יכול להיות שנולאן יזכה באוסקר לבימוי על הסרט הזה. והאמת, די מגיע לו. אבל "דנקירק", בכללותו, הוא סרט שבו כריסטופר נולאן מביים. תצוגת תכלית של במאי מצוין. וזהו. אין בסרט הזה דבר מלבד הבימוי. לא סיפור. לא דמויות. לא מסע רגשי. כל מה שיש ב"דנקירק" הוא כמעט זעקה: תסכלו איזה במאי נפלא אני!

שזה קצת מוזר. כי כריסטופר נולאן לא מביים מהיום. וכמעט כל סרטיו זכו לאהבת המבקרים. רובם גם זכו לאהבת הקהל. הית' לדג'ר ז"ל לקח אוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידו כג'וקר בבאטמן השני שנולאן ביים.  לכאורה כריסטופר נולאן לא צריך סרט פרסומת לעצמו. אבל אולי הוא הרגיש שהוא גם רוצה הכרה מהממסד. מהאקדמיה. אז הוא מביים. ועוד איך מביים.

כי כבר מההתחלה, עוד לפני שרואים תמונה, כבר אז להמשיך לקרוא

ואז היא הגיעה: הביקורת

אז אני אשכנזי. גפילטע פיש. חננה. כזה שאוהב דברים מסודרים. להגיע בזמן. להספיק לעשות דברים. מאופק כזה. מוסיקת רוק. מקסימום שלמה ארצי. אשכנזי, אתם יודעים. כל המהות שלי היא אשכנזית. אין בי שום דבר חוץ מהאשכנזיות שלי. זה מה שאני. וזהו.

וזה גם הסרט הזה, "ואז היא הגיעה". בתוך מעטפה מפתה של צמר גפן מתוק (קצת מקולקל, שגורם כאב בטן) יש כאן סרט שנעשה בישראל של 2017, מתרחש ב-1998, ונראה כאילו נשלף מפס הייצור של הקומדיות העממיות שרווחו בישראל בשנות ה-70. האשכנזי אוהב מזרחית, הסביבה מסתכלת בעין עקומה (כי מה אתה מוצא בכורדייה הזו, הא?!. ושתדעו לכם, הכורדיות הכי טובות במיטה. אבל חתונה?! נפלת על הראש?. הכל בסרט הזה). אתם יודעים איך זה. "כולנו יהודים, גם השוורצע וגם הווזווז". חתונה בסוף, ושלום על ישראל.

השד העדתי יוצא חזרה, והוא חי ונוכח בישראל. וזה לא מצחיק.

מתוך "ואז היא הגיעה". צילום: עמית יסעור

בהתחלה עוד חשבתי ש להמשיך לקרוא

הצד האחר של התקווה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toivon tuolla puolen)

מאז שהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ברלין בתחילת השנה, אני קורא תשבוחות וביקורות אוהבות על החדש הזה של קארוסמקי, כמו גם וריאציות על המשפט: סרט דומה לקודמיו של אותו במאי, כך שאם אתה אוהב את הסגנון של אקי קארוסמקי, סביר להניח שתאהב גם את החדש שלו. אני, שאוהב את רוב סרטיו של הבמאי הזה ואת הסגנון שלו, אוהב גם את הסרט החדש הזה, אבל חושב שיש כאן משהו קצת שונה מהסגנון הרגיל שלו.

כי כן, גם כאן מדובר בקומדיה (או סוג של קומדיה) על נושא רציני. וגם כאן סגנונו הידוע של הבמאי הפיני הזה בא לידי ביטוי. גם כאן האנשים מדברים בפנים חתומות, במשפטים קצרים, בטון מתכתי. גם כאן הסרט צבעוני מאוד. גם כאן קורים הרבה דברים בזמן מסך קצר יחסית. וגם כאן קארוסמקי נותן מקום נרחב למוסיקה, שהיא סוג של שילוב בלתי אפשרי בין רוק סיקסטיז לבין מוסיקת עם פינית (מה שזה לא יהיה).

אבל נדמה לי ש להמשיך לקרוא

זוג יונים: הביקורת

sic transit gloria mundi

ב-2004 הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ירושלים סרטו השני של דובר קוסשוילי, "מתנה משמיים". אני הזמנתי כרטיסים כשבועיים מראש, אבל מסתבר שהיו לא מעט שלא השיגו כרטיסים. בכניסה לאולם, מישהו שאני מכיר ביקש אפילו לקנות את הכרטיס שלי תמורת מחיר גבוה ממה ששילמתי עליו (לא הסכמתי). עד כדי כך היתה גדולה הסקרנות מהסרט החדש של ההוא שעשה את "חתונה מאוחרת".

ב-2017 זוחל למסכים בישראל סרטו הקטן של הבמאי שהיה פעם גדול, דובר קוסשוילי. מנסים לקשקש בקומקום על פרובוקציות, עירום וסקס בוטים, סנסציות וכיוב', אבל האמת היא שאף אחד כבר לא ממש רוצה לראות סרט חדש של ההוא שעשה פעם את "חתונה מאוחרת". כי אחרי הזוועה שהיתה "רווקה פלוס", לאנשים כבר באמת נמאס ממנו. ועכשיו  עושה רושם שהוא לא למד את הלקח, אלא להיפך, ממשיך עם איזשהו הרס עצמי לא מובן.

אז כן, "זוג יונים" הוא באמת סרט לא טוב בעיניי. אבל לא בגלל שקוסשוילי הוא במאי חסר יכולת. אני חושב שהוא טעה כאן בשיקול הדעת, אבל אני יכול לפחות לנסות להבין אותו (שלא כמו בסרטו הקודם, שהיה קומדיה מזעזעת שלא הצחיקה, אז מה שנשאר הוא הזעזוע, וזה, כשלעצמו, סתם פרובוקציה ללא תכלית). בסרטו החדש קוסשוילי מנסה לתאר מצב של בני זוג שבודקים את מערכת היחסים ביניהם, הוא בגד או שלא, היא בגדה או שלא, והם ביחד חוגגים עשר שנות נישואין. או שלא חוגגים. רק מציינים את התאריך.

כי זה בדיוק העניין. כבר מהתחלת הסרט, המוסיקה מבשרת לנו שמדובר כאן במשחק. משהו קליל ונעים באויר. היא מוסרת לו את מספר החדר במלון שבו היא נמצאת, ומזמינה אותו. הוא עולה ו…המשחק מתחיל.

אבל

קוסשוילי בחר בסגנון שהולך נגד להמשיך לקרוא

בייבי דרייבר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Baby Driver)

בחיי שכל הסרט הזה הוא שטיק אחד גדול. זה כל מה שהוא. אין ובו ולו גרם אחד יותר. סרט קונספט שאין בו דבר מלבד הקונספט עצמו. וזה לא מחזיק.

הרעיון דווקא מדליק: בואו נעשה סרט שודים שבו הכל חתוך וערוך לצליליה של מוסיקה קצבית. בוא נארגן פלייליסט מגניב, ונבחר שירים קוליים שילוו סצינות מלאות אדרנלין. אחלה רעיון. היה אפילו סרט עם רעיון דומה בתחילת שנות ה-90. סרט שאמנם נכשל אז, אבל מאז זכה למעמד של: בוא'נה, אני ממש לא מבין למה הסרט הזה נכשל. הוא דווקא סרט חמוד לאללה. לסרט קראו "הדסון הוק". ברוס וויליס ודני איילו שדדו כל מיני דברים, כשהם שרים ומתזמנים את זמן השוד לפי אורך השיר. אבל ברוס וויליס היה בחור כיפי (אז, בימים של "מת לחיות". הראשון). כיף זה בדיוק מה שחסר ב"בייבי דרייבר".

אדגר רייט, הבמאי של הסרט הזה, כל כך מסור לקונספט המוסיקלי של "בייבי דרייבר", שהוא שכח ש להמשיך לקרוא

להציל את נטע: הביקורת

כיוונון ציפיות

ניר ברגמן. "כנפיים שבורות". "בטיפול". "יונה". "הדקדוק הפנימי". ניר ברגמן. מהבמאים הטובים שיש בישראל. ועכשיו, "להציל את נטע". אבל צריך לדעת: ההבדל בין הסרט החדש לבין הסרטים הקודמים הוא כמו ההבדל בין רומן לבין סיפור קצר. זה לא פחות טוב, זה רק פחות מקיף. קטן יותר. עדין יותר. לא סוחף בנהרות של דמעות. אבל כן מרגש, וכן מציג את את אותה יכולת אמנותית מוכחת שאנחנו מכירים ואוהבים. גם "להציל את נטע" הוא תצוגת בימוי יפהפיה של במאי מוכשר.

כי גם כאן – ברגמן מקשיב להלמות הלב האנושית. זאת שהולכת קדימה בשגרה, ומשהו פוגע בדרך. משהו מפריע למהלך החיים הרגיל. והמשהו הזה מכריח אותי לעצור ולהקשיב. ואולי ללמוד משהו חדש על עצמי, ולשנות משהו.

אולי אני אבין שאני כל כך סגור בבועה של עצמי שלא שמתי לב בכלל לאחרים. לצרכים של אלו שקרובים אלי, ואני אוהב אותם, אבל אולי מסתבר שאני אוהב את עצמי קצת יותר מדי.

מתוך "להציל את נטע". צילום: איתן ריקליס

וכך הקצינה ש להמשיך לקרוא

כמעט מפורסמת: הביקורת

בחשש גדול מאוד ניגשתי לאולם הקולנוע שהקרין את "כמעט מפורסמת". זה הרי, במוצהר, סרט מסחרי לחופש הגדול. בכיכובה של כוכבת הנוער נעה קירל (מי זאת בכלל?). משהו על תכנית סטייל "כוכב נולד" או "דה ווייס" למינהו (לא יודע מה ההבדל. מעולם לא ראיתי ולו דקה מהדבר הזה שנקרא ריאליטי). משהו שבו לאיך שהדברים נראים יש יותר חשיבות ממה שקורה שם מתחת לאיפור. סרט שאמור להיות סרט פלסטיק, ללא טיפת אנושיות. ורועש גם, עם מוסיקה חסרת נשמה.

ולא עזר שעל כסא הבמאי ישב מרקו כרמל. את שני הסרטים הקודמים שלו אהבתי (האחרון שבהם, "אחותי היפה" היפה היה גם הצלחה קופתית קטנה). הרי גם אסף קורמן, שעשה את "את לי לילה" המאוד מרגש, גם הוא נטחן במכונת המזומנים המסחרית, ורשם ברזומה שלו את "גאליס קונקט" הנורא. ולא עזר גם שאבנר שביט כתב לפני כמה שבועות שמדובר דווקא בסרט לא רע בכלל. ולא עזר גם שאורון שמיר מ"סריטה" כתב את אותו הדבר. עדיין ניגשתי לסרט הזה בסקפטיות עצומה.

אז בסופו של דבר, מדובר להמשיך לקרוא