מריונטה: הביקורת

לפי כל הדיווחים, בקרוב, עוד מעט, ממש מעבר לפינה, חוזרים לקולנוע. החדר הגדול והחשוך הזה, עם עוד כמה אנשים, ועוד כמה כסאות, ומסך גדול. וסרט. קולנוע.

בינתיים

יש עדיין כל מיני תחלופות. סינמטק תל אביב מציע, עדיין, כמה סרטים ב-VOD. בין היתר יש שם גם את "מריונטה". אני תמיד בעד צפייה בסרט על מסך גדול, בקולנוע, אבל במקרה של "מריונטה", יכול להיות שהקורונה דווקא עושה חסד עם הסרט הזה. זה לא סרט בשביל לצאת בשבילו מהבית, אבל בצפייה לא מחייבת על מסך קטן, זה דווקא לא רע.

אשה אחת, כתבת צבאית, דורכת על איזושהי יבלת של הצבא, וחייה מתהפכים על פניהם כתוצאה מכך. הלחץ של אנשים בחלונות הגבוהים גורמים לפיטוריה ולרדיפה אחריה בכל מיני דרכים, אבל היא נחושה להגיע לאמת.

וזאת קומדיה.טומי לנג לא יוצר סרטים מושקעים. להיפך. הוא עושה סרטים בעבודת יד, בהפקה עצמית. וזה ניכר ברמה הטכנית הלא ממש משופרת של התוצאה (ב"מריונטה" מדובר בעיקר על עיצוב פס קול רועש שמקשה לעיתים לשמוע את השחקנים), אבל אם מצליחים לצלוח את הקשיים ולסלוח עליהם מגלים הרבה טוב לב ונעימות, כי בעצם ההתמודדות של לנג עם האין-כסף של ההפקה הוא מוצא כמה רעיונות יצירתיים מלבבים ואף מרגשים.

כמו סרט קודם שלו ("פטר השלישי"), גם "מריונטה" נדמה יותר כ להמשיך לקרוא

מאמי: הביקורת

לא יאומן כמה פסיכי הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינת הפלסטינאים, ומזכירה לי שזה היום-יום שלי. אני הולך לעבודה, וערבים עובדים איתי שכם אל שכם. אני הולך לאכול, ואיזה ערבי מכין לי פיתה שווארמה. והכל נחמד ומנומס, אבל גירוד קל שבקלים של פני השטח, והכל אלים, וקשה, ובוטה, ובלתי נסבל.

לא יאומן כמה מטורף כמה הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינה של עצרת בחירות לראשות הממשלה, והטקסטים שנאמרים-מושרים שם הם טקסטים שאני שומע אותם ביום יום, ואפילו, רחמנא ליצלן, אומר אותם בעצמי. אני בטוח שאני בצד הצודק, ואני יודע שהצד השני פשיסטי, מסוכן למדינה, מסוכן לקיום שלי. כולם שונאים את כולם. וגם אני בתוך זה.

אה או

איך עברו שנים

השבט חוזר אל השדות האדומים

לכאורה, "מאמי" פונה אל כל אותם אלו שהיו כאן בשנות ה-80, חוו בזמן אמת את התופעה הזאת שנקראה "מאמי". אני הייתי רק נער אז. לא הלכתי לראות את "מאמי" בהופעה. אני זוכר שקראתי על זה משהו במוסף "7 לילות" של ידיעות, אבל זה עניין אותי רק כנספח לאלבום הראשון והמוצלח של אהוד בנאי והפליטים. לא ממש התעמקתי בתוכן. כך שאני מגיע די נקי לסרט הזה. כמו חלק גדול מהאנשים שלפניהם מוצג הסרט הזה עכשיו, יותר משלושים שנה מאז הוצגה "מאמי" לראשונה. והשנים עברו, והשדות רק הפכו אדומים יותר ויותר. המציאות השתפרה לרעה, אם לצטט את הגששים. הרי רק לאחרונה נחשף שמה שמנחה את הקמפיין של ראש הממשלה הוא השנאה. ועל זה הסרט.הסרט הזה מטורף, אבל הוא נפרש לפנינו בהדרגה. בסבלנות. מחיים פשוטים בעיירה בדרום, עבודה במזנון של תחנת דלק, חתונה. חיים קשים של מאמי, בגילומה של אחת בלתי ידועה, נטע אלקיים, שעושה כאן עבודה מדהימה. מהרגעים הראשונים להמשיך לקרוא

סודות מדינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Official Secrets)

קצת בעיה, הסרט הזה. מצד אחד, הוא מאוד מגושם ומקרטע דרמטית. מצד שני, הוא בכל זאת משאיר משקל, וזה בגלל שהלב שלו במקום הנכון. מצד אחד, יש לו מחשבה מוסרית מעניינת, ודיון חשוב בהתנהלות היומיומית שלנו במרחב הציבורי שמעבר לחיי היום יום משלנו, ומצד שני, האנשים כאן משורטטים בקווים כללים מדי. בעיה, אמרתי.

זה מתחיל מגיבורת הסיפור. סיפורה האמיתי של אשה בריטית אחת, קת'רין גאן, שהיתה עובדת זוטרה באחד משירותי הבטחון הבריטים. כבר מהתחלה ברור שהיא אשה ערכית. אכפתית. אידאולוגית. היא צועקת על הטלויזיה כשהיא רואה דיווחי חדשות, ממש מתעצבנת ממה שקורה שם מול עיניה. איכשהו יש בזה משהו מוגזם מדי מוקדם מדי לטעמי. חסר לי קצת רקע על הקת'רין הזאת. מה גרם לה להיות כל כך מעורבת רגשית בפוליטיקה. מה פיתח אצלה את התודעה הפוליטית.רק בשלב מאוחר בסרט מסבירים לנו ש להמשיך לקרוא

קדימה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Onward)

האמת היא שיש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל אני צריך לומר כבר מהתחלה: למרות הכל, אני בעדו. זאת בסך הכל חוויית צפייה ממש נחמדה. לא משהו שלא ראיתי קודם, וממש לא משהו מיוחד או חשוב או אפילו כזה שאני אזכור לטווח מאוד ארוך, או אפילו קצר, ובכל זאת, ברגע הצפייה, למרות כל ההסתייגויות, יש בסרט הזה משהו נעים.

הטענה העיקרית שיש לי לסרט הזה היא הנוסחתיות הדי בולטת שלו. נדמה לי שהכל משורטט כאן בלי הרבה מחשבה, בלי עידון, ללא יכולת לבנות דמויות שאני יכול ללכת איתן. הנער גיבור הסרט – חנון מדי. אחיו – גיימר גיקי מדי. אין לו משפט אחד בסרט שלא קשור לסלנג של משחקים. כולם בסרט יותר מדי נוטים לאפיון שלהם, ופחות מדי…אנושיים. התסריט מעניק לכל דמות כאן תכונה אחת, ועליה הוא משחק כל הזמן. אין כאן שום מימד שמאפשר לי להבין את הדמות מעבר לאפיון השטחי שלה.וכך נמנעת ממני המעורבות הרגשית בנעשה. וזה ממש חבל, כי אחרי אקספוזיציה (קצת ארוכה ומעייפת מדי) מתחיל בעצם הסרט: מסע ארוך ומלא הרפתקאות. יש משהו בסרט הזה שהזכיר לי קצת סרט מלא הרפתקאות מילדותי – את להמשיך לקרוא

בלתי נראה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Invisible Man)

הסרט החדש של ההוא שעשה את "משודרג". מהיוצרים של "המסור". המשפט הראשון הריץ אותי לקולנוע. מהשני לא אכפת לי. השני יביא את רוב אלו שילכו לראות את הסרט הזה, כי את "משודרג" ראו מעט מאוד, מדי, אבל דווקא הוא היה אחת ההפתעות הגדולות שלי בקולנוע בשנים האחרוות. את "המסור" על שלוחותיו לא ראיתי, ולא אכפת לי ממנו.

אז "בלתי נראה" הוא לא "המסור". אבל הוא גם רחוק מאוד מ"משודרג".

לי וואנל. זה השם של הבמאי-תסריטאי. הרעיון כאן מעניין – מבט על משחקי כוח בין גבר לאשה, משחקי שליטה עם נטייה לפסיכוזה רצינית. אבל המכניקה של הסיפור הפעם לוקה בחסר.

הסיפור מתחיל מהאמצע. אם אני צריך לנסות להבין את שגעון השליטה של הגבר הזה באשה, לא נכון להתחיל דווקא מרגע הבריחה של האשה מהגבר (זאת הסצינה הראשונה של הסרט). הרי בהתחלה אני לא ממש מבין למה להמשיך לקרוא

פרשת המים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dark Waters)

אז מה ההבדל בין הסרט הזה לבין "ארין ברוקוביץ'"?

טוב, זה קל. בשני הסרטים יש עורכ/ת דין במסע ארוך כנגד חברה אדירת כוח ועתירת מזומנים שמרעילה ביודעין את המים של התושבים. אבל בעוד ג'וליה רוברטס (שזכתה באוסקר מוצדק על התפקיד הזה) מגלמת את ברוקוביץ' כפלפלית חצופה אבל טובת לב שמנווטת את החיים שלה בין הקשיים הרגילים של אשה בעולמנו לבין הקריירה התובענית החדשה שנפלה עליה, ובין מחויבותה לילדיה ולבין מחויבותה למצפון, למוסר, ולמאות האנשים שנפגעו כתוצאה מפעולותיה של החברה שכנגדה היא עובדת, ב"פרשת המים", עורך הדין אמנם עובד לאור מצפונו, אבל זה כל מה שיש בסרט. אין כאן דמויות בכלל. אין חיים לסרט הזה מעבר לתיאור המאבק הצודק כנגד חברה שמרעילה ביודעין את התושבים, את החקלאות, ובעצם את העולם. המאבק הצודק – זה כל מה שיש כאן. אין כאן בכלל חיים. הטובים – טובים מדי. הרעים – רעים מדי. האיכר שמתחיל לגלגל את כל כדור השלג הזה (בגילומו של ביל קאמפ) – הוא עצבני מדי. והכי גרוע ומקומם – ה להמשיך לקרוא

היום שאחרי לכתי: הביקורת

ובסוף הסרט, הסכנה מתרחקת. לא נעלמת, לא מתפוגגת. קיימת. אורבת במרחק. אבל היא שם, רחוק, ולא קרובה כמו שהיא היתה כל הזמן. הסרט מתחיל בצילום מסחרר מקרוב של מתקן הרפתקאות בלונה פארק, עם מוסיקה מסתורית שחודרת ללב ומכוונת אותי, דורכת אותי. הסרט מסתיים עם אותו מתקן הרפתקאות, אבל במרחק.

וכל מה שהיה צריך הוא שאלה. לא פתרון, לא הבנה של המצב, לא מציאת הגורם למעשה של הבת ותיקונו, אלא שאלה. "מה את רוצה ממני?". לא בטוח שהוא יודע. לא בטוח שהוא מבין גם בסוף הסרט את הילדה המתבגרת שלו. אבל עצם זה שהוא שאל את השאלה, זה מה שעשה את ההבדל.

כי הסרט הזה מסתובב בנופים של ארץ ישראל, נע בין העיר, החיות שבספארי, לבין המדבר, וכל הסביבה פולשת לחיים שלנו כל הזמן. מגרש הספורט שנמצא לא רחוק מהבית, וקולות האוהדים ששוטפים את הסייסטה שלנו. האוהדים שחוצים את הרחוב שלנו בדרכם למשחק, והם יוצרים כאוס. בלגן בחיים שלנו. אז אנחנו מסתגרים. משתבללים. מגיבים רק למה שמיידי, למה שקורה במרחב הכי דחוף. חוץ מזה – כל אחד ל להמשיך לקרוא

יוצאים מן הכלל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hors Normes)

איזה בלגן החיים שלנו. אף פעם אין לנו מספיק זמן.  אף פעם אין לנו מספיק כסף. לחץ בעבודה. לחץ במשפחה. תמיד יש מה לעשות. אין לנו זמן לעצמנו. אין זמן לאחרים. אין לנו זמן לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. אנחנו נמצאים כל הזמן במירוץ אינסופי אחרי הזנב של עצמנו.

אבל אולי זוהי אמנות החיים. המצב הכלכלי מכתיב. המצב הפוליטי-חברתי מכתיב. הסדר הקיים מכתיב. ואנחנו חיים בכאוס. ואולי אמנות החיים היא היכולת להתנהל בתוך הכאוס היומיומי, החוסר התמידי, ובכל זאת למצוא דרך להסתדר. בכל זאת למצוא דרך להיות עם חברים. עם אנשים שאתה אוהב. אולי לא האחת והיחידה לנצח, אבל עם חברים ואנשים שאתה דואג להם יום יום, שעה שעה, והם, בתמורה, מחזירים לך אהבה. ב"סה לה וי", סרטם הקודם והנהדר, נקש את טולדנו הציגו הווי של חברת קיטרינג של חתונות. חבורה צבעונית של אנשים שיצרה הרבה סיטואציות משעשעות, ומתוך האנושיות החמה של כולם נוצרה קומדיה יפהפיה ומחממת לב. ב"יוצאים מן הכלל" הולכים נקש-את-טולדנו צעד אחד נוסף קדימה, והפעם להמשיך לקרוא

ג'ודי מעבר לקשת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Judy)

חוויה מאוד מבלבלת, הצפיה בסרט הזה. במשך כל הסרט אני מרגיש שאני נמצא בלימבו. לא פה, ולא שם. לא יודע מי זאת האשה הזאת, ג'ודי גארלנד, ומצד שני, כל הזמן מבין שאין דבר כזה, האשה ג'ודי גארלנד. יש רק הכוכבת, ג'ודי גארלנד. מצד שלישי, בוודאי שיש האדם הפרטי, ג'ודי גארלנד. מצד רביעי, היא כל הזמן מסתתרת מתחת לטונות של איפור והעמדות פנים (וניתוחים פלסטיים בלתי אפשריים של השחקנית שמגלמת אותה) עד שאי אפשר באמת לראות מי זאת היתה, ג'ודי גארלנד, מי זאת היתה באמת.

בסופו של דבר, מה שהסרט הזה רוצה להעביר לנו, הוא את סיפורה של אחת, ג'ודי גארלנד, מישהי שהיתה פעם באמת, מישהי שכל כך התמכרה לאור הזרקורים, עד שכל רגע שהיא לא היתה בו היה בשבילה סבל טהור. היא היתה חייבת כל הזמן להיות הכוכבת. כל הזמן. אבל הסרט הזה כל כך טובע בבלבול שבין ג'ודי גארלנד האדם לבין ג'ודי גארלנד הכוכבת עד שהוא משאיר אותי במצב קבוע של לימבו, ואני לא יודע אף פעם מה לחשוב, מה להרגיש.וכך הסרט הזה גם נכשל בלהראות לי מי היתה ג'ודי גארלנד האמיתית, ובאותה מידה הוא בעצם גם מצליח בזה, כי התיזה המרכזית שלו היא שלא היתה ג'ודי גארלנד אמיתית. היתה רק הפרפורמרית. האמנית. הזמרת. השחקנית. בכל רגע שהיא חיה, זה מה שהיא היתה. את זה הסרט מעביר יפה. רופרט גולד הבמאי חוגג את היופי של השואו למשך כל דקות הסרט. בתנועות מצלמה חלקות, אנרגטיות, ויפהפיות. בצבעים עזים. בעיצוב אמנותי מרהיב. אבל הסרט הזה לא להמשיך לקרוא

הארייט הדרך לחופש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Harriet)

הסרט הזה מספר על דמות שחיה באמת במאה ה-19. הוא גם נראה כאילו עשו אותו ממש בתחילת ימי הקולנוע.

וזה מאוד מצער אותי, מכיוון שבעצם יש כאן סיפור מעורר השראה על אמונה בנסיבות קשות מאוד. תסריט שבאמת הולך צעד צעד עם הגיבורה שלו, מוציא אותה מעבדות, מוליך אותה בנתיבים מסוכנים, ולאט לאט מתעצבת בה ההכרה בזכותה לחיות חיים חופשיים, וביכולתה להעזר באמונה שלה באלוהים כדי לעזור גם לאחרים לחיות את החיים החופשיים שאלוהים הוליך אותה אליהם. סינתיה אריבו, בתפקיד הראשי, עושה עבודה מעולה בדרך שבה היא מביאה את גופה ממצב של נידפות קלילה ברוח למצב של בטחון עצמי מופגן (אולי גם מופגן מדי. יש רגעים שבהם כמעט ונדמה שהיא חוטאת בחטא היוהרה). המועמדות שלה לאוסקר מוצדקת לגמרי.

אז עם כל הבסיס העומד כאן יציב, איך קורה שהבמאית כאן עושה עבודה כל כך פרימיטיבית? איך הסרט הזה מתפספס בכל רגע ובכל שניה שלו?קאסי למונס עשתה פעם סרט שמאוד אהבתי. "הסודות של איב", שהופץ בישראל לקראת סוף שנות ה-90, היה סרט קטן ועצמאי שנעשה בתשוקה גדולה. אפילו סמואל ג'קסון, שהופיע בסרט בתפקיד משנה, אפילו הוא קיבל קרדיט הפקה על הסרט ההוא. הדבר הראשון שרואים עם פתיחת ההקרנה של "הארייט" הוא הלוגו של חברת יוניברסל. קאסי למונס משחקת במגרש של הגדולים עכשיו. מדובר בהפקה הוליוודית גדולה, ולמונס פשוט שכחה מה זה אומר למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות של האין-כסף. כשהסרט התחיל חשבתי ש להמשיך לקרוא