השיר של רוז: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wild Rose)

הסרט הזה היה יכול להיות פנינה אמיתית

אם היה לו במאי אחר, טוב יותר

כי הנה לכם סיפור התבגרות. אולי לא מאוד מקורי, אבל יפה ומרגש. המתבגרת היא בעצם כבר אשה צעירה. יש לה אפילו ילדים קטנים. ויש לה חלומות. גדולים. ג'סי באקלי, בתפקיד הראשי, מפליאה לגלם אותה. בתחילת הסרט היא מתנהגת באימפולסיביות, בהתרגשות כמעט אינפנטילית מכל ריגוש קל. היא צורחת לתוך הכרית. מיד עם שחרורה מהכלא (בסצינה הראשונה) היא רצה לבית של החבר שלה כדי לעשות איתו סקס (אל תדאגו, זה סרט שמרני מאוד מהבחינה הזאת. לא רואים כלום, ולא יהיו עוד סצינות כאלו). האשה הזאת היא כולה כמוסת אנרגיה שלא יודעת את נפשה. היא מתפוצצת בכל רגע אפשרי – העיקר למצות את האהבה הגדולה שלה – לשיר קאנטרי. דווקא בסקוטלנד גדלה האשה הזאת, וכל מה שהיא רוצה זה רק לפרוץ החוצה.אבל יש לה ילדים. ובמהלך הסרט היא תלמד להתבגר. לקחת אחריות. לדאוג לאחרים ולא רק לעצמה. והדרך שבה ג'סי באקלי מעבירה את הדמות שלה את התהליך הזה, בהדרגתיות, שווה את הצפיה בסרט. מה גם שבתפקיד משנה, מצוינת גם היא, ג'ולי וולטרס הותיקה בתפקיד האמא, עם עמידה חזקה, אשה שיודעת לאהוב אבל גם להיות קשוחה כשצריך. וצריך.

הכל עומד במקום לחווית צפיה מרגשת. רק שהבמאי כאן מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרזיטים: הביקורת

(שם הסרט במקור: 기생충)

אבא?

מה?

אתה זוכר שאמרתי לי שיש לך תוכנית?

נו?

אז מה התכנית?

אין תכנית.

מה זאת אומרת?

אתה מכיר את הפתגם "אדם מתכנן תכניות ואלהים צוחק"?

נו?

אז התכנית היחידה שלא נכשלת אף פעם היא התכנית שלא קיימת.

הדיאלוג הזה בין אבא לבן מופיע בשלב מאוד מתקדם בסרט, והוא ממצה פחות או יותר את הרעיון הכללי כאן. כי אם אין תכנית, ויש רק חיים, נקודה, אז צריך לאלתר. ועל זה הסרט.

בונג ג'ון הו. איזה במאי אדיר הוא. למזלי התוודעתי אליו כבר לפני כ-15 שנה. ראיתי סרט שהוא ביים ב-2003 שנקרא "זכרונות של רצח" (כמה שנים לאחר מכן דיויד פינצ'ר ביים את "זודיאק", שקצת דומה בעלילה שלו לסרט הקוריאני). ב-2006 הגיע "המארח", סרט על מפלצת שעולה מהנהר וחוטפת ילדה קטנה. המשפחה מתארגנת כדי להחזיר אותה. ב-2009 ראיתי את "אמא", סרט נפלא על אשה שתעשה הכל כדי לנקות את בנה המוגבל מחשד לרצח. את "רכבת הקרח" ראינו בארץ, אבל למרות שהיו בו רגעים משובחים, גם אני חשבתי שמדובר בסרטו החלש ביותר של בונג ג'ון הו (יחסית. אצל בונג הכל יחסי. הוא במאי מצוין, אז סרט שהוא פחות ממצוין הוא…יחסי). את "אוקג'ה" לא ראיתי, כי נטפליקס והפצה מסחרית זה סיפור מסובך.ועכשיו מגיע "פרזיטים", ועד כמה שהבמאי הזה משובח, עוד לא ראיתם כלום. לפעמים כדאי להקשיב למבקרי קולנוע. לפעמים. מדובר באחד הבמאים הכי טובים בעולם היום. לא פחות. ובמדובר בסרט הכי טוב שמופץ כאן השנה. לא פחות.

כי לא רק שיש כאן רעיון בסיסי מעניין, אלא יש כאן במאי ותסריטאי בשיא כושרו. הרי זה מתחיל כמעט פשוט מדי. אור השמש הכמעט י להמשיך לקרוא

תשאלו את ד"ר רות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ask Dr. Ruth)

העניין עם ד"ר רות הוא שמדובר באשה מבוגרת (היום היא בת 91. כשהיא התפרסמה היא היתה בת 53) שמדברת על סקס. אשה נמוכה מאוד, סבתא, שמדברת אנגלית במבטא גרמני כבד, ומתעקשת לדבר בפרוטרוט על המכניקה של המין. היא דוקטור, יש לה הסמכות, ויש לה נסיון חיים, היא יודעת על מה היא מדברת, ועם לא מעט חוש הומור, היא אומרת את הדברים שלא היית מצפה מאשה בת 50-60 לומר.

הפער בין הציפיה ממה שאשה בת 50+ תגיד לבין מה שהיא אומרת בפועל בתוספת לא מעט חוש הומור וכוונה טובה – זה מה שהפך את ד"ר רות למפורסמת. אז הסרט הדוקומנטרי על חייה משתמש בפער הזה כדי להפוך למסמך תיעודי בידורי. ואת זה הוא עושה עם אינספור קטעים מאינספור הופעותיה הפומביות של ד"ר רות. אבל לא בשביל זה באתי לקולנוע.צריך לומר שהסרט אכן מבדר ומשעשע, כי ד"ר רות מבדרת ומשעשעת, אבל באיזשהו שלב רציתי ל להמשיך לקרוא

כאב ותהילה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dolor Y Gloria)

אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם הוא "הכל אודות אמא". סרט שפדרו אלמודובר ביים ב-1999. בסוף הסרט ההוא יש הרבה מאוד הקדשות לכל מיני אנשים שהשפיעו על חייו של אלמודובר, ובסוף ההקדשה הכי חשובה – "לאמא שלי". "הכל אודות אמא" לא סיפר על במאי קולנוע, או על אמא של במאי קולנוע. הוא סיפר על אשה פיקטיבית שעוברת הרפתקאות שונות בחיים אחרי אסון שמתרחש עליה בהתחלת הסיפור. "כאב ותהילה" מספר את סיפורו של במאי קולנוע, שהוא אולי אלמודובר בעצמו (בערך). ונדמה לי שהקירבה של הבמאי/ תסריטאי למושא סרטו הקשתה עליו לקחת מרחק, ולכן הסרט הזה, עם כל ההוד והדר הפלאים שבו, לא באמת נגע בי.צריך לומר מראש: מדובר באחד הסרטים היפים של אלמודובר, ואחד הכי יפים שתראו השנה. הרי סימן ההיכר של אלמודובר הוא הצבעוניות המשכרת של הסרטים שלו. וכאן, כמו תמיד, הסרט מלא צבעים יפהפיים. ועם זאת, יש כאן שימוש לא אופייני של אלמודובר באור השמש, כי זה האור שהוא כנראה זוכר מילדותו, והאור הזה קצת מגרש את הצבעים החזקים השולטים בדרך כלל בתמונה של אלמודובר, וקצת מעקרים את האינטנסיביות הרגשית. אלמודובר יחגוג בקרוב 70, והוא אכן מביים כמו בן 70 – בקצב מדוד, לא רץ לשום מקום, ללא רצון להדהים, או ללחוץ בכוח על הדרמה. ומצד שני, גיבור הסרט הזה, אני לא ממש מבין מה להמשיך לקרוא

אהבה ממבט שני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mon Inconnue)

לא ציפיתי להרבה מהסרט הזה. חשבתי שהוא יהיה חביב, ונעים, אולי קצת מצחיק, ואולי קצת מרגש, ולא הרבה יותר מזה.

והוא אכן חביב, ונעים, וקצת מצחיק, וגם קצת מרגש. ובכל זאת יש כאן נימה קלה של אכזבה. כי היה יכול להיות כאן הרבה יותר. אבל זה נשאר בתחום החביב, אבל זניח.

הבמאי של הסרט הזה עשה לפני כמה שנים סרט שגם הוא היה חביב ונעים ונקרא "מחר הכל מתחיל". זכרתי לטובה את הסרט ההוא, ובעיקר את עומאר סי (כי איך אפשר שלא) ואת עבודת הבימוי היעילה שלו. חשבתי שגם אם הסינופסיס כאן לא מקורי, הבמאי יעשה את העבודה, ויהפוך את הסרט למשהו שהוא קצת יותר מבנאלי.אז נתחיל מהדברים הטובים: יש כאן באמת במאי שיודע את העבודה, ובעיקר נהניתי מהדרך שבה הוגו ז'לאן (הבמאי) משלב תמונה עם מוסיקה. כמה סיקוונסים בסרט הם כמו יחידות עצמאיות שמספרות סיפור ללא מילים, רק עם שיר שמלווה את התמונות. ז'לאן יודע להפוך את היחידות האלו לפרקים כיפים של קולנוע, קטנים, ויעילים. יש כאן גם שחקנית נהדרת, צנועה, שבאה מלמטה, ויודעת לרגש אותי מבלי לעשות הרבה. קוראים לה ג'וזפין ז'אפי, והיא כבר ריגשה אותי מאוד לפני כמה שנים בסרט נפלא שנקרא "לנשום". גם כאן, ברגעים לא מעטים, ולמרות שהיא לא הדמות הראשית בסרט, זאת דווקא היא שחודרת את הלב שלי, מרגשת אותי מבלי לומר הרבה. וגם השחקן הראשי כאן, פראנסואה סיביל, עושה עבודה יעילה, מחזיק מסך עם כריזמה מרשימה. בנוסף, בתפקיד משנה מקסים, בנז'מין לאברן ("נפלאות החושים", "סה לה וי") מוסיף הרבה קצב ושחוק בטיימינג קומי מדויק ונהדר.

הבעיה מתחילה לדעתי בכך ש להמשיך לקרוא

יולי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Yuli)

סרט משונה, "יולי". מצד אחד יש בו לא מעט דמיון ויצירתיות, ומצד שני, המנגנון הדרמטי שלו לא ברור.

כי יש כאן סיפור אמיתי על רקדן מאוד מצליח…שלא אוהב לרקוד. זה מתחיל מאז שהוא ילד, ואפילו בשלב מאוד מאוחר, כשהוא כבר גבר, ורקדן מאוד מצליח, הוא חוזר הביתה, ומתעמת עם אביו על זה ש…הוא לא אוהב לרקוד, ודי כבר, למה אתה מכריח אותי, וכיוב'.

אז אם כל חייו הגבר הזה נדחק לפינה, ומצליח מאוד, אבל בשטח שהוא לא רוצה להיות בו, איפה אני אמור לשמוח בשבילו, או להתרגש מכשלונותיו?אבל יש גם רגעים יפים בסרט. אני, הרי, ממש לא מתחבר לשטח המחול, או בכלל לכל היצירות הקאנוניות ("רומיאו ויוליה" למשל, או כל הבלט הקלאסי למינהו). ובלט מודרני אני לא מבין בכלל. אבל יש רגעים ב"יולי" שבהם הבלט ממש מספר סיפור ש להמשיך לקרוא

בזמק: הביקורת

משהו קורה. איכשהו איפהשהו נפתחו הצ'אקרות ליוצרי הקולנוע הישראלי. קודם "המוסד", ועכשיו "בזמק". שני סרטים מאוד מאוד מצחיקים. ממש מצחיקים. לאורך שנים ארוכות הקולנוע הישראלי סבל ממחסור כרוני בקומדיות, ובטח בקומדיות טובות. וכשהן כבר הגיעו, או שהיו לא טובות, או שיצאו מתוך איזשהו בסיס דרמטי מוצק (נגיד, "אפס ביחסי אנוש", שהיה מצחיק מאוד, אבל גם שיקף נאמנה שירות צבאי של הרבה מאוד בנות ישראליות, או "מיתה טובה", שעבד על המתח בין שחוק לדמע).

אז הנה, פתאום, מגיעות קומדיות ישראליות שרוצות רק דבר אחד: להצחיק. וזה עובד.זה עובד כי זה עשוי בכשרון, ועם הרבה רוח טובה ושמחה יצירתית. ממש ניתן להרגיש שהאוירה ששרתה על הסרט היתה כיפית (וזה נכון לגבי שני הסרטים).

לגבי "המוסד" זה היה כמעט צפוי. "בזמק" מגיע מ להמשיך לקרוא