ליקריץ פיצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Licorice Pizza)

בחיי שאני לא מבין את הסרט הזה

זה לא שהסרט הזה רע. הוא לא. יש בו לא מעט סצנות נהדרות. אבל מבחינתי שום דבר לא מתחבר לשום דבר. אני לא הבנתי על מה הסרט הזה.

האם יש כאן סיפור על הוליווד, מקום קר, עסקי, ומזויף, אבל גם מקום לידת החלומות?

גיבור הסרט הוא להמשיך לקרוא

תמונת הנצחון: הביקורת

נתחיל מהסוף: כן, זאת הפקת פאר. ממש. משהו שלא נראה כמוהו בארץ זה זמן רב. אולי אף פעם. צילום מרשים מאוד, בימוי התרחשויות של במאי מיומן שיודע לעשות סדר בבלגן העצום של המלחמה – יש כאן סרט מאוד יוצא דופן מבחינת גודל.

אבל מבעד לערפל המלחמה (ויש כאן הרבה עשן ערפילי והרבה מלחמה) אני מתחיל לתהות מהי התכלית של תמונת הנצחון? וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כי מה שאני מבין מהסרט הזה הוא סוג של הצהרה של אבי נשר: תשמעו, אנחנו נלחמנו כל כך הרבה כל הזמן בינינו לביו עצמנו, בין ימין לבין שמאל, עד ששכחנו מהו הבסיס לקיומנו כאן. שכחנו למה המדינה הזאת קמה בכלל. אנחנו כבר לא ידעים מה זאת ציונות.

כן, "תמונת הנצחון" הוא סרט פטריוטי. סרט שמהלל את הגבורה היהודית, והופך את הנוכחות הערבית באזור לסוג של ישות של רשע. דווקא בזמן ש להמשיך לקרוא

הבת האפלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Lost Daughter)

כישרונות גדולים התקבצו כדי ליצור את "הבת האפלה". מגי ג'ילנהול, שחקנית טובה ואהובה, מביימת כאן לראשונה. אוליביה קולמן, שחקנית טובה ואהובה, באה לכאן לתפקיד ראשי. ג'סי באקלי, כוח עולה בקולנוע הבריטי והעולמי, באה גם היא לכאן לתפקיד ראשי. שחקנים מצוינים באים לכאן לתפקידי משנה קטנים: אד האריס, למשל, וגם אלבה רורוואכר האיטלקייה. וחלק מצוות ההפקה הוא ישראלי. וכל הפרויקט הזה הוא עיבוד של ספר של אלנה פרנטה ("החברה הגאונה"). יש כאן אפילו מבט לא שגרתי על הצד הנשי של החיים, מבט חתרני אפילו.וכל זה מביא את הסרט ל…משהו מאוד בינוני ומאכזב.

הסרט הזה מספר שני סיפורים. ובאף אחד מהם אין מספיק בשר כדי ליצור רגש דרמטי שיערב אותי בחיי הדמויות.

סיפור אחד הוא על אישה בת 48 ש להמשיך לקרוא

בשם האח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Antigone)

אינטגרציה. פחחח… איזו בדיחה עצובה.סוף סוף הגיע לכאן הסרט הקנדי היציג של השנה שעברה. והיה שווה לחכות. זה הסרט שמציג כמה קנדה הראשונה לא יודעת מה לעשות עם קנדה השנייה. ההגמוניה לא מודעת בכלל לעוול שהיא עושה לאנשים שבצד הדרך. ואם המונחים האלו נשמעים מוכרים, זה לא במקרה. היחס למיעוטים, למהגרים, לשונים – בכל מקום על פני כדור הארץ – הרוב לא אוהב את המיעוט. מתנכל לו. מנסה לשנות אותו, לעקם אותו, להתאים אותו למוסכמות של הרוב. הצפונים, הלבנים, העשירים, מדגמנים חמלה, אכפתיות, אבל הם לא באמת מקשיבים לנשמה של האחר. הרי המהגרים הגיעו ממקום אחר, עם תרבות אחרת, שפה אחרת, מנהגים אחרים, מאכלים אחרים, תפיסה שונה של החיים – ובמקום לנסות ולשלב אותם בחברה המערבית, במקום לנסות ולקחת משם את האלמנטים היפים ולשלב אותם בתרבות המקומית המקובלת ובכך ליצור משהו חדש ומרגש, במקום לעשות אינטגרציה, מה שקורה הוא שהרוב הלבן מכריח את המיעוט להתנהג כמוהו, או שהוא יורק אותו וזורק אותו החוצה, חזרה למקום שממנו בא.

"אנטיגונה" הקנדי הוא עיבוד מודרני לטרגדיה היוונית הידועה. חסרון אחד בולט שיש בו הוא ההחלטה לקרוא לדמויות בקנדה של היום באותם שמות מהמחזה היווני שנכתב לפני יותר מ-2000 שנה. זה קצת מגוחך, כי זה קצת מוציא אותי מסיפור המעשה, מכיוון שהשמות האלו לא מקובלים בזמנים המודרניים של היום (לא בקרב המהגרים, ולא בקרב המקומיים), מה גם שבעצם אזכור השמות האלו הסרט שב ועושה כל הזמן הקבלה למקור, מה שקצת פוגם בחוויית הצפייה של כאן ועכשיו.

ועם זאת, זהו סרט עם עוצמה אפקטיבית מאוד. טרגדיה של להמשיך לקרוא

אל תסתכלו למעלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Don't Look Up)

יש לי בעיה עם אדם מק'קיי. האיש מגיע ממסורת קומית מוחצנת מאוד, ובתחילת דרכו זה גם מה שהוא עשה – קומדיות בוטות, כמו שהאמריקאים (והרבה אחרים. אני לא) אוהבים. ואז, לפני כמה שנים, מק'קיי עשה שיפט: הוא החליט שהוא רוצה לדבר על נושאים רציניים. בכלים קומיים. אז הוא עשה את "מכונת הכסף" (לא אהבתי) ואת "סגן הנשיא" (לא אהבתי).

אומר מראש – לטעמי "אל תסתכלו למעלה" הרבה יותר טוב משני סרטיו הקודמים.הסרט החדש של מק'קיי הוא סאטירה חריפה מאוד על הדרך שבה אמריקאים (ואחריהם העולם כולו) מסתכל על המציאות. אם זה לא ב להמשיך לקרוא

מחברות שחורות: הביקורת

למה אתה תמיד יושב על נקודות (מתוך "אדי קינג". סרט בהשתתפות אחת, רונית אלקבץ).

קודם כל, נוריד את זה מהשולחן: "מחברות שחורות" היא יצירה דוקומנטרית ארוכה מאוד, למעלה משלוש שעות בשני חלקים. אני ראיתי את היצירה הזאת על שני חלקיה ביום אחד, ומבחינתי היא שני חצאים שמרכיבים שלם אחד. אתמול יצא למסכים החצי הראשון, אבל הביקורת שכתבתי נוגעת לשני החצאים. מצד שני, הם לא מאוד שונים מבחינתי, כך שמה שכתוב כאן נוגע ליצירה כולה, גם לחצי השני שאמור להגיע למסכים בחודש הבא.

קודם כל 2, נוריד את גם זה מהשולחן: סרט דוקומנטרי של למעלה משלוש שעות. לא השתעממתי לשנייה.

מה שלא אומר שנהניתי. לא ממש.

אני מניח ש"מחברות שחורות" הוא סוג של מכתב אהבה/ פרידה של אח לאחותו המנוחה.

היתרון של הסרט הזה הוא ששני האנשים האלו הם קולנוענים. האחות המנוחה הייתה שחקנית ובמאית מהטובות שהמדינה הזאת ידעה. האח עצמו גם הוא קולנוען, ויש חומר צילומי עצום שניתן לעשות בו שימוש. ואכן משתמשים בו.אבל לכל אורך הצפייה חשבתי: מה יחשוב על הסרט מי שלא ממש מכיר את רונית אלקבץ. מי שגדל אל תוך הישראליות, ורק עכשיו מגיע אל שנות בגרותו. מה הוא ייקח מהסרט הזה?

אני לא יודע. 

כי הסרט הזה, ברוב מוחלט של דקותיו, יושב על נקודה אחת מרכזית: הסרטים של רונית אלקבץ הם החיים שלה. של ההורים שלה. זה מה שהיא עשתה. פיסת חיים. אחד לאחד (המילים "אחד לאחד" ממש נאמרות בסרט). 

המניפולציה ששלומי אלקבץ נוקט בסרט הזה לא נעימה וגסה מאוד: כבר בתחילת הסרט הוא מראה להמשיך לקרוא

השליח האנגלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Courier)

אנחנו רק שני אנשים, אבל כך משנים דברים

הטריילר של הסרט הזה רץ כבר הרבה זמן על המסכים. כל הזמן הזה הוא נראה כאילו הוא מקדם סרט סולידי וחביב. עכשיו ראיתי אותו. והוא אכן סולידי וחביב. זהו. סוף ביקורת.

כמעט.

בכל זאת, עוד כמה מילים.

אני תמיד אומר שפוליטיקה לא מעניינת אותי. מעניינת אותי ההשפעה של הפוליטיקה על האנשים הפשוטים. פוליטיקה של כסף, כוח, כבוד לא מעניינת אותי. מעניינות אותי ההשפעה של כסף, כוח, כבוד של הפוליטיקאי על הכסף, כוח, כבוד שלי כאזרח פשוט של העולם הזה. אז הנה סרט על איש פשוט. איש עסקים שאין לו שום שאיפות פוליטיות. הנגיעה היחידה שיש לו לפוליטיקה היא הנגיעה שיש לרובינו: מה שאנחנו שומעים בחדשות וקוראים בעיתון. אבל הוא הציל את העולם ממלחמה גרעינית. על זה הסרט הזה.אז כן, זה סרט מעניין ולרגעים אפילו מרגש בעיקר כשהוא מתרכז באלמנטים האישיים, הפרטיים, הפשוטים. כשהוא מנסה לעשות יותר מזה הוא פחות טוב. ראשית צריך לומר שבכיסא הבמאי כאן יושב אחד, דומיניק קוק. סרטו הקודם היה להמשיך לקרוא

הכרוניקה הצרפתית: הביקורת

(שם הסרט במקור: The French Dispatch)

שאלה: מה עושה גבר שהרגע קיבל טלפון ממישהו שהודיע לו שבנו נחטף?

תשובה: הוא אומר: בואו לאכול!בחיי שאני לא מבין את הסרט הזה. ווס אנדרסון מביים כבר יותר מ-20 שנה. אנחנו מכירים אותו. אוהבים אותו. את סגנונו הוויזואלי המובחן. את דרכו המיוחדת לארגן נראטיב בדרך שתהיה כמו ילדותית, אבל שנוגעת במקומות עמוקים בנפש המבוגרים, דרך שמוציאה את הילד שבכולנו. ווס אנדרסון הוא ההוכחה החיה של תיאוריית האוטר.

אז למה, לכל השדים והרוחות, ווס אנדרסון עושה סרט שכל מה שאני מקבל ממנה הוא: "תראו את הבמאי ווס אנדרסון!"

"הכרוניקה הצרפתית" הוא שלושה סיפורים קצרים. סיפור קצר דורש מהיוצר שלו להתמקד, לנקות סיפורי משנה, להתרכז בעיקר. אבל ווס אנדרסון הוא ווס אנדרסון. דרך הסיפור שלו מלאה ב"שכחתי ל להמשיך לקרוא

יד האלהים: הביקורת

(שם הסרט במקור: È Stata la Mano di Dio)

יש לי מערכת יחסים לא יציבה עם פאולו סורנטינו. אני לא אוהב חלק מהסרטים שלו ("האלוהי", "יפה לנצח"), ואחרים אני מעריץ ("זה חייב להיות המקום", "נעורים"). "לורו", הקודם של סורנטינו, היה משהו באמצע מבחינתי – יפה ומרתק, אבל ערוך לא טוב. החדש של הבמאי האיטלקי הזה סובל מבעיה דומה – הוא ערוך לא טוב, ויש בו משהו דהוי מדי לטעמי, ועם זאת, יש בו לא מעט רגעים יפהפיים ומרגשים. זה אמור להיות סרטו האישי ביותר של סורנטינו, אבל משהו שם לא עשה סדר נכון בראש שלו, וילדותו (אני מניח) מונחת על הבד בבלגן לא מאורגן, בחלקה באמת מרגשת, ובחלקה מסופרת ברישול.

אני חושב שהעובדה שלוקה ביגאצי, הצלם הקבוע של סורנטינו, נעדר הפעם מהעמדה שמאחורי המצלמה פגעה בסרט הזה. בסצנה הראשונה יש עניין עם ילד-נזיר. משהו שאולי שייך לפנטזיה. לאגדות. סורנטינו מנסה ב"יד האלוהים" לאסוף את סיפורי ילדותו לכדי אנתולוגיה קסומה. אבל הסרט הזה חסר את הקסם, והוא נוטה יותר ל להמשיך לקרוא

המתרגמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Les Traducteurs)

סידסט באבט קנודסן. איזו שחקנית מצוינת. באמצע הסרט יש לה מונולוג יפהפה. והיא מבצעת אותו נפלא. כמו שחקנית שבאה לאודישן, מקבלת טקסט שתלוש מכל קונטקסט, ומשתמשת באינטואיציה שלה כדי לתת למילים משמעות ורגש.

הבעיה היא שהסצנה הזאת באמת תלושה. היא נמצאת כאן לא כדי לתת עומק לדמות שלה, אלא כדי לתת תירוץ למה שקורה עם הדמות שלה בהמשך הסיפור. הנצלנות הזאת היא הסימפטום של הסרט הבעייתי הזה. כי הרי יש כאן דיון מעניין באמנות  – מכשיר רגשי שמבטא את עולמו של האמן, או מוצר צריכה שנועד לפרסום ועושר. אבל "המתרגמים", הסרט עצמו, שלכאורה צריך לצדד במסלול הרגשי כדי לגרוף לתוכו את הצופים, מתנהג בעצם כמו מוצר צריכה בעצמו.ל"מתרגמים" יש הנחת יסוד פשוטה, ועם זאת מבריקה למדי: קבוצה של אנשים סגורה בתוך בונקר. הם עושים שם עבודה שתניב להם משכורת נאה, אבל העבודה היא סודית, וכל קשר עם העולם החיצון אסור עד לסיום העבודה. ובכל זאת המידע דולף החוצה, ועשרות מיליונים של אירו בסכנה. מי הדליף? ואיך?

יופי של הנחת עבודה לסרט מתח. אבל אפילו בפאן הזה הסרט הזה עושה עבודה מסכנה. כבר בשלב הראשון של הסרט, כשהוא עדיין מתעסק בהנחת יסודות הסיפור, כבר אז להמשיך לקרוא