משפחה בהפתעה: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Ch'tite Famille)

דני בון. קומיקאי מפורסם ומאוד מוצלח מצרפת. מצחיק. מקצוען. יודע את העבודה. סרט חדש של דני בון. אמור להיות סבבה.רגע. יש עניין כזה: לפני עשור בערך, דני בון ביים את Bienvenue chez les Ch'tis, שבזמנו היה הסרט המצליח ביותר בצרפת אי פעם, או משהו כזה. כשהסרט הגיע לישראל (תחת השם "ברוכים הבאים לצפון"), הוא התגלה כסרט מאוד מאוד מצחיק, גם אם צפוי למדי. מאז דני בון עשה כמה וכמה סרטים, אבל אף אחד מהם לא התקרב להצלחה הקופתית, כמו גם לאיכות האמנותית של אותה הצלחה. אז הנה דני בון עושה סרט המשך (בערך) לאותה הצלחה הסטורית. באתי לסרט החדש עם חששות: אני אמנם אוהב את העבודה של בון, אבל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ראלף שובר את האינטרנט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ralph Breaks the Internet)

הסרט הראשון, "ראלף ההורס", זכור לי כסרט חביב, אבל זניח ונשכח. בטח לא כזה שמחייב סרט המשך. אבל עשו אחד. נו, שוין. לא חשבתי ללכת לראות אותו, אבל הביקורות מסביב התעלפו, וכולן קבעו שמדובר בסרט ממש מצוין. אז הלכתי. מסתבר שהאינסטינקט הראשוני שלי היה נכון. מדובר, לטעמי, ברגעיו הטובים יותר, בסרט חביב בדוחק, ובשאר הרגעים, סרט די מביך ולא ממש נעים לצפיה.

כי, לכאורה, מדובר כאן בעולם אחר לגמרי. האינטרנט. עולם ללא גבולות. אפשר לפרוץ כאן בסימפוניה בלתי נגמרת של הדמיון. אבל נדמה לי שיוצרי הסרט הזה לא התברכו בדמיון מאוד מפותח. לכאורה, העולם הזה נראה מרהיב לעין. למעשה, נדמה לי שהם העתיקו את עיצוב העולם הויזואלי מיוצרי להמשיך לקרוא

מקוללים: הביקורת

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. היה נדמה לי שזה פרויקט ביניים של יבגני רומן בין סרטו הקודם המעניין ("האיש שבקיר") לבין סרטו המסקרן הבא (סרט על מדבבי סרטים לשעבר מברה"מ). ובכלל, היה נדמה לי שמדובר בסוג של נסיון ז'אנרי לא מחייב, נסיון לעשות סרט אימה בכלים קולנועיים צנועים. מאוד רציתי לאהוב את היצירה של הבמאי החביב והכשרוני הזה. אבל לטעמי, למרות הכווונות הטובות, "מקוללים" הוא סרט מאוד לא מפוקס, ודי לוקה בחסר.

כי כבר כשהסרט מתחיל, הוא מציג את מה שנקרא מ.ש.ל. (מה שצריך להוכיח): צה"ל (ובהתאמה – מדינת ישראל כולה) הם גופים יהירים, מלאים מעצמם, בוטים, חסרי רגישות לאחר (ובעיקר למיעוטים מוחלשים – כבר בסצינה הראשונה אחד מגיבורי הסרט משתין ליד בניין בדואי נטוש), וכל המידות הרעות האלו יובילו בסופו של דבר את עם ישראל להפנות את האלימות הטבועה בתוכו לא רק החוצה, אלא פנימה, להרוג אחד את השני כאן בתוכנו.

תזה מעניינת. עכשיו צריך ל להמשיך לקרוא

עץ האגס הפראי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ahlat Ağaci)

אז מה הוא המקום של אמנות בחיינו? האם יש לנו מספיק זמן לעשות אמנות? לצרוך אמנות? האם אנחנו לא עסוקים מדי בחיינו, במעשים הבסיסיים של היום-יום (עבודה, אוכל, משפחה) מכדי ליצור אמנות? לקרוא, להקשיב למוסיקה, לראות סרט, סדרת טלויזיה? או שאולי אנחנו חייבים את האמנות בחיינו גם אם אנחנו לא מודעים לכך, לא יכולים ולא מוכנים להודות בכך? ואיפה בדיוק האמנות הזו, על כל צורותיה, איפה היא בכלל נמצאת במארג החיים הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו?

שאלות נשגבות, מעניינות, מסקרנות. ו(גם)הן נידונות בסרטו החדש של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי. אבל לפני כן, הדיסקליימר הרגיל: כן, אני יודע. סרט טורקי של שלוש שעות של אחד מהבמאים המובילים בעולם, כזה שכל סרט חדש שלו זוכה להתעלפויות ממבקרי הקולנוע בכל העולם, ולהקרנות בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם בקאן, צרפת. גם הסרט הזה הוקרן השנה בקאן, והפעם יצא ללא פרס, להבנתי לא בגלל שחבר השופטים חשב שהוא לא טוב (המבקרים, גם כאן, מתפעמים), אלא בגלל שמדובר ב'עוד סרט של ג'יילאן', ו'אנחנו כבר מכירים אותו. זה טוב, אבל לא יוצא דופן'. אני ניגש לכל סרט של ג'יילאן בחשש, כי בכל זאת, יש כאן עסק עם פילוסוף, ובסרטים ארוכים מאוד, ובטורקית, אבל בשלושת הסרטים האחרונים של ג'יילאן מצאתי עניין ורגש. אמנם לא התעלפתי כמו עמיתי המבקרים, אבל כן חיבבתי את החוויה האינטלקטואלית והרגשית של הבמאי הזה. החוויה שלי בעקבות הצפייה ב"עץ האגס הפראי" פחות חיובית.

כן, גם הסרט הזה מעניין, אבל כאן כבר הרגשתי את אורכו הדי בלתי נסבל של הסרט. יש קו נראטיבי דק שמחזיק את העניין שלי במשך כחצי סרט, אבל אז הוא נשמט ונעלם, וגיבור הסרט פשוט מ להמשיך לקרוא

היורשות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Las Herederas)

בסינמטק תל אביב יצא להקרנות מסחריות הסרט שמייצג את פאראגוואי השנה באוסקר. ההקרנות האלו הן ביוזמת פסטיבל TLV לקולנוע גאה, והוא אכן מספר על זוג נשים מבוגרות שחיות ביחד כבר עשרות שנים. אבל אין כאן שום סיפור על אהבה חד מינית, או על תשוקה, או על זהות מינית כלשהי. יש כאן סיפור על אשה שרק בגיל מבוגר מאוד מוצאת את עצמה. והסרט הזה אמור לתאר את התהליך שהאשה הזאת עוברת עד לאותו רגע בסוף הסרט שבו היא, סוף סוף, עצמאית. והסרט הזה, מצד אחד, מרשים מאוד בצניעות שלו, אבל הוא מאבד אותי די מהר כי הוא לא באמת מתאר תהליך.

הסצינה הראשונה בסרט מתארת את בת זוגתה של הגיבורה מנסה למכור את תכולת הבית שלהן. הן נמצאות בצרות כלכליות, ובת הזוג אף עומדת להיכנס לכלא לתקופה קצרה על עבירות צווארון כחול, אז בינתיים הן מנסות לגייס כסף מכל מיני כיוונים. הסצינה הזאת מצולמת מהחדר השני, מציצה בנעשה דרך פתח הדלת. כך חיה גיבורת הסרט לכל אורך הסיפור – לצד החיים, לא באמת בתוך החיים. מסתכלת על הכל, לא חווה את כל מה שקורה. וכאשר אשה כזאת מ להמשיך לקרוא

אלמנות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Widows)

ואני כבר חשבתי שאני לא אלך יותר לראות סרטים של סטיב מקווין…

המקווין הזה עושה סרטים כבר כעשור. כל שלושת סרטיו זכו להתעלפויות מהמבקרים בכל העולם. אחד מהם גם זכה באוסקר ("12 שנים של עבדות"). אני הסתכלתי על כל חגיגת ההילולים הזאת מהצד, ולא ממש נסחפתי אחריה (ניסיתי להסביר את זה בביקורת שלי על סרטו הקודם). והנה הגיע סרטו החדש, וכאילו מדובר במשהו לא אופייני למקווין. מדובר בסרט פשע. שוד. כאילו שהוליווד קפצה על סיפור הצלחה, ומנסה להדפיס קצת כסף בעזרתו. חשבתי שאולי יהיה כאן שילוב של איכות עם בידור. צדקתי. וגם טעיתי.

כי גם כאן מקווין מביים בצורה שאני לא ממש מסתנכרן אליה. ומצד שני, "אלמנות" מחזיק את העניין שלי בו לכל אורכו, והמשחק של כל הקאסט (הרחב מאוד. מדי) טוב מאוד. הרי כבר בהתחלה אני מתקשה להבין מה שמקווין עושה. יש כאן תיאור מערכת יחסים אוהבת בין אחת הנשים לבין בן זוגה. ובעריכה מקבילה – שוד שמשתבש, האירוע שמפעיל את עלילת כל הסרט הזה. הסצנות בשני המקומות קצרות מדי, לא נותנות לי את הזמן להיטמע אל תוך הדמויות, להתרגש ממה שקורה להן, וכבר מקווין עובר לצד השני.ובכלל, הסרט הזה מתפרס לרוחב מדי, מערב מספר דמויות גדול מדי, ואין לו מספיק להמשיך לקרוא

החיים האלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Life itself)

כבר כמה חודשים שאני רואה את הטריילר של הסרט הזה באינטרנט. בהתחלה זה מאוד סיקרן אותי. אח"כ הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו, והייתי שם, אבל בכוונה דילגתי עליו, כי ידעתי שאו-טו-טו הסרט הזה מגיע לישראל. אבל אז התחילו להגיע הביקורות. והן שחטו את הסרט הזה. האכזבה של הביקורות הייתה קשה במיוחד. והסרט הזה כבר יצא למסכים בארה"ב, וב"עידוד" הביקורות הוא נכשל בצורה פטאלית. התגובה לסרט הייתה כל כך קשה עד שחשבתי שסרטי שני (בתי קולנוע "לב") יחליטו לגנוז את הסרט הזה, ולהימנע מלהפיצו. אבל הסרט הזה יוצא כאן בכל זאת. וראיתי אותו, בעיקר כי רציתי לבדוק הכצעקתה. והתשובה היא: כן. מאוד כצעקתה.

לזכותו של הסרט הזה אפשר לומר שיש לו אמביציה גרנדיוזית במיוחד. איזשהו רצון לדבר על יחסי הגומלין בין אמנות על סוגיה לבין החיים עצמם. הרי האמנות נוצרת מתוך חומרי החיים, ובתורה היא משפיעה חזרה על החיים. אבל הסרט הזה, שמנסה ליצור איזושהי תזה על החיים והאמנות, הסרט הזה מאבד אותי בסיפור החיים שבו, כי הוא מחצין בכל רגע ורגע את היותו סרט. יצירת אמנות שמאפילה על סיפור הדמויות שבה.

כי בכל רגע ורגע הסרט הזה כל כך מתחכם, כל כך נאמן למספר/ת שלו, עד ש להמשיך לקרוא