משהו ממני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Piece of my Heart)

זה סרט שרוצה להיות ברבור שחור. הוא נשאר רק עם ברבור – יפה, אבל לא מספיק טוב.אני לא יודע מי זאת דנה נחושתן. אני מניח שהיא ישראלית לשעבר. אני חשבתי שהיא במאית צעירה וחדשה. הסרט הזה יש בו, לטעמי, הרגשה של בימוי ביכורים. כמו סרט ראשון של מישהי. סרט שיש בו תשוקה וכוונה אמיתית, אבל גם בוסריות מתסכלת.

מסתבר שנחושתן היא לא במאית חדשה. למעשה, יש לה קילומטראז' לא קטן (רובו בטלוויזיה, אבל היא כבר עשתה כמה סרטים גם לקולנוע). וזה מאוד מוזר בעיניי. כי יש כאן סרט שמעוצב יפה, עם הצגות משחק נטורליסטיות ומעקב סבלני (ברובו) אחרי התפתחות מערכת יחסים בין שתי נשים צעירות על רקע של עולם תובעני מאוד – עולם המחול המקצועני.

אבל יש לא מעט רגעים בסרט שפשוט מפריעים לי לחוות אותו כיצירה מרגשת.

"משהו ממני" מספר בעצם שני סיפורים: אחד הוא על אישה צ להמשיך לקרוא

שושבין בהפרעה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Honeymoon)

חשבתי: מה יכול להיות רע?

כן, אני יודע. קומדיות בטעם רע הן לא החומר שאני ניגש אליו בדרך כלל. כל ה"אמריקן פאי" למינהו – זה לא בשבילי. אבל זה לא אמריקן. זה בריטיש. וחוץ מזה – יש כאן קומיקאי בשם אסים צ'ודרי. בשנים האחרונות אני צורך הרבה טלוויזיה מבריטניה. יצא לי להיפגש בהופעות שלו פה ושם בטלוויזיה. וחוץ מזה 2 – יש כאן את מריה בקלובה. מישהי שפרצה לתודעה הבינלאומית ב"בוראט 2" (שאמנם לא ראיתי, אבל ממה שכן ראיתי מהבקלובה הזאת – הסתקרנתי).

אז מה יכול להיות רע?

אז רע זה לא. ומצחיק… להמשיך לקרוא

סוף טוב: הביקורת

(שם הסרט במקור: My Happy Ending)

לכאורה, זה לא אמור להיות סרט שאני אוהב. מדובר בעיבוד למחזה, וככזה, הוא אכן מרגיש מעט תיאטרלי. הכורסאות הכחולות האלו מופיעות בפריים יותר מדי פעמים, והסרט עצמו מתרחש, ברובו, בתחומו של מבנה אחד. באופן פרדוקסלי, דווקא הרגעים שבהם הסרט יוצא מהמבנה, רגעי הדמיון המודרך, שהם רגעים אמוציונליים ואפקטיביים רגשית בפני עצמם, דווקא אלו הם הרגעים שמדגישים את היותו של הסרט עיבוד של מחזה. הניסיון הקולנועי לצאת החוצה דווקא מדגיש את היותו של הסרט כלוא בין ארבע קירות.

אז כן, הסרט הזה קצת מכווץ למקום אחד בצורה קצת מלאכותית, וגם הדיאלוגים, בחלקם לפחות, כמו נכתבו כדי להוציא מתוכם סלוגנים לפוסטר הפרסום של הסרט. ואפילו יש כאן סוג של הנחתה תסריטאית מלמעלה של יהודייה ומוסלמית שנכנעות לגורל דומה – החלטה תסריטאית לא בלתי סבירה, אבל כזאת שתורמת להרגשה המלאכותית משהו של כל היצירה.

אבלהסרט הזה עובד בכל זאת. לגמרי. סרט מרגש מאוד, וגם מעורר מחשבה.

כי יש כאן, קודם כל, אוסף להמשיך לקרוא

הילד מגן עדן: הביקורת

(שם הסרט במקור: ولد من الجنة)

לפעמים זה תענוג לגלות במאי וללכת איתו יד ביד עם כל סרט חדש. לפני כמה שנים ביקרתי בפסטיבל הקולנוע בסידני, אוסטרליה, וראיתי סרט של במאי שוודי ממוצא מצרי. אהבתי את "רצח במלון הילטון על הנילוס". ואז הוא עשה סרט בשביל המכונה ההוליוודית, אבל גם את "חוזה מסוכן" אהבתי. בשנה שעברה הוא היה בפסטיבל קאן עם "הילד מגן עדן", ועכשיו הסרט הזה מגיע גם לישראל. הוא קצת כמו הסרט שלו על הרצח במלון הילטון, כלומר, סרט שוודי שמתרחש במצרים ומדבר ערבית, ועוד כלומר, גם זה סרט שמעביר ביקורת חריפה גם על הממסד הדתי וגם על הממסד הפחות אדוק ששולט במדינה, וכלומר שלישי, גם כאן רואים את הכישרון של טאריק סאלח, הבמאי, גם אם "הילד מגן עדן" מעט פחות טוב מסרטיו הקודמים.

אני אתחיל ואומר שמדובר בסרט מרתק. מהלכי העלילה מאוד מעניינים, חופרים עמוק יותר ויותר אל תוך שחיתות בקנה מידה לא יאמן, והסרט הזה לא חס על אף אחד מהצדדים המעורבים. אבל מה שעמד לזכותו של סאלח בסרטיו הקודמים, לטעמי, הוא הקצב האיטי בו הוא הוביל את הסיפור. הפעם, ב"ילד מגן עדן", נדמה לי שנגמרה לסאלח הסבלנות.

בשני סרטיו הקודמים השתמש סאלח בקצב איטי כדי לתת לי להרגיש את הדמות הראשית, וכשקורים דברים, להרגיש את אותם דברים ביחד איתו, להרגיש נדהם ביחד עם הדמות הראשית מעומק השחיתות ואובדן המוסר הטוטאלי של העולם הסובב אותו. הפעם הדרך אצה לסאלח. אמנם יש לסרט הזה אקספוזיציה קצרה שאכן מכתיבה קצב איטי, אבל עם הגיעו של גיבור הסרט לעיר, הרבה דברים מתרחשים, ולא נותנים לי שהות להרגיש את ההשפעה של הדברים האלו על גיבור הסיפור.כי הנה יש אימאם גדול שמת. כל הסרט הוא בעצם מאבק הירושה. אבל מי הוא אותו אחד שמת? הסרט לא באמת נותן לי להרגיש את זה. אני יושב ביחד עם הדמות הראשית בחצר גדולה, מקשיב לדרשה שלו. ועוד לפני ש להמשיך לקרוא

טורי ולוקיטה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tori et Lokita)

הסרט האחרון של האחים דארדן. כל מי שמכיר קצת את עולם הקולנוע יודע כבר למה לצפות. האחים הבלגים האלו עושים סרטים יותר מ-30 שנה, וכל הסרטים שלהם החל משנת 1996 הופצו בישראל. הם בענייני דרמות מוסר. דרמות חברתיות. סיפורים על אנשים משולי החברה הנמחצים תחת מגף המציאות הקשה, קורבנות של ניצול של אנשים עם כוח רב. גיבורי הסיפורים שלהם הם אנשים רחוקים משלמות, אנשים שגונבים, משקרים, מנצלים בעצמם, אבל הם תמיד עושים את זה בגלל שהם בעצמם קורבנות של כוחות חזקים מהם.הטריק בסרטים כאלו הוא לגרום לנו להזדהות עם גיבורים שכאלו למרות שהם בעצמם פגומים. "טורי ולוקיטה" מצליח בזה, אבל רק במידה חלקית. לוקח לסרט הזה הרבה זמן להיכנס להילוך. כי במרכז הסיפור כאן שתי דמויות: אישה צעירה, אולי אפילו נערה, ו להמשיך לקרוא

הסנדקית: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Daronne)

לפעמים מקבלים בדיוק מה שמצפים.

הטריילר של הסרט מבטיח קומדיה בינונית עם רעיון טוב, ועם שחקנית אחת מצוינת.

אז כקומדיה – זה באמת סרט בינוני למדי. למרות שהרעיון די מדליק – אישה שעובדת עבור המשטרה הופכת בעצמה להיות סוחרת סמים גדולה – הקצב איטי, עייף. גם ברגעים שדורשים השתוללות, רגעים ש-הנה, כבר, עוד רגע, עוד שנייה מישהו עולה עליה, וממש עוד רגע המשטרה תופסת אותה – גם אז הסרט לא מקבל קצב. גם תהפוכות התסריט לא מאוד מפתיעות, והכל בסדר כזה, עם הרבה פוטנציאל, אבל עם במאי שכאילו מביא לשולחן את כל המרכיבים הנכונים, אבל איכשהו – התבשיל שיוצא לא מאוד מלהיב.ובכל זאת, יש לסרט הזה נכס – איזבל הופר. לטעמי – השחקנית הטובה ביותר בעולם היום (לחובבי טריוויה – בשלב מוקדם בסרט ניתן להבחין בחטף בפוסטר של "המורה לפסנתר", אחד הסרטים הכי מהוללים של הופר, מודבק על הקיר באחד החדרים בו היא עוברת). כאן, ב"סנדקית", הופר משחקת אישה ב להמשיך לקרוא

קדחת ים תיכונית: הביקורת

(שם הסרט במקור: حمّى المتوسط)

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. יש לי זיכרונות נהדרים מסרטה הקודם של מהא חאג', "עניינים אישיים". סרטה הקודם עירב שחוק ודמע ביד אמן, סיפור את הסיפורים הפרטיים של הפלסטינים תוך דחיקת הפוליטיקה לרקע (אבל לא העלמתה). חשבתי שהקסם של הסרט ההוא יחזור גם כאן.

ולא. "קדחת ים תיכונית" אמנם מחזיר גם לכאן את כשרונה של חאג' כבמאית עם חוש משובח לדרמה (וגם לקומדיה), עם יכולת נהדרת להדריך שחקנים, ועם יכולת מדויקת לקבוע קצב סיפור מהיר וגם רגיש. אבל לטעמי הפעם התסריט מכשיל את הסרט.

הסרט מספר על גבר פלסטיני שחי בחיפה. הוא לא עושה הרבה בחייו, אבל כבר בשלבים הראשונים של הסרט הוא מכריז שהוא מתמודד עם דכאון. יש סצנה אחת עם פסיכולוגית (שלא תחזור במהלך הסרט), ולאחר מכן, הדמות הראשית תחזור ותאמר בהזדמנויות שונות שהיא בדיכאון. מה בדיוק מדכא אותה לא ממש ברור. קשה לי להתחבר לדיכאון הזה אם אני לא יודע מה מפעיל את הגבר הזה. לאחר מכן נכנס גבר נוסף לסיפור. הוא ההיפך מגיבור הסרט. הדיכאוני פסיבי והחבר החדש מאוד פעיל, אגרסיבי. משהו בו קוסם לדכאני, אבל גם לא מגרש את הדיכאון הלא ברור הזה.לפחות פעמיים מחליף גיבור הסרט את הס להמשיך לקרוא

הבית שלנו: הביקורת

(שם הסרט במקור: 隐入尘烟)

כשמדברים על "קולנוע אחר", אבל ממש ממש אחר, מתכוונים לסרטים כמו "הבית שלנו". קולנוע לא קונבנציונלי ממקום לא רגיל. אפילו סרטים סינים שראיתי בעבר שונים מהסרט הסיני הזה. זה לא עירוני, וגם לא כפרי. זה…אחר.

ואני, שהלכתי לראות את הסרט השונה הזה, איכשהו הסתנכרנתי לסגנון ולמקום, ואני מרגיש שמדובר בסרט יפה ברובו, אבל הוא דורש הממוווון סבלנות.

מה צריך בסך הכול בן אדם? קצת רוך, קצת הבנה, קצת שקט, קצת אהבה. הנה סיפור על שני אנשים. גבר ואישה. הם, כנראה, מאלו שהמזל פחות האיר להם פנים. אולי הם, אהם … איך נאמר את זה …איטיים. הם חיים במקום נחשל למדי, אז הבחנות רפואיות אורבניות כמו "אוטיסטים" הוא דבר שלא קיים שם. הם שקטים, מכונסים בעצמם. לא ממש יוצרים קשר עם הסביבה. האישה גם סובלת מבלוטת שתן רגיזה. האנשים מדברים עליהם מאחורי הגב, אבל בעצם ממש בפניהם. כאילו שהם לא שומעים. לא נזהרים ברגשותיהם.בתחילת הסרט הם משודכים יחדיו במין עסקה שנרקמת מעל ראשם. לא ממש שואלים את דעתם. גבר ואישה סוג ב' נסחרים ע"י משפחותיהם כדי לפנות מקום לאחים המוצלחים יותר. והנה ראו זה פלא, האנשים האלו, ש להמשיך לקרוא

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Unlikely Pilgrimage of Harold Fry)

תחשבו על זה ככה: נגיד שיש בן אדם שמחליט לעשות את הדרך מאילת לקריית שמונה ברגל (ברגל!). צריכה להיות לזה סיבה יוצאת דופן. משהו קיצוני שיפעיל פעולה קיצונית.

אז הנה סיפור על גבר מבוגר שמחליט ללכת ברגל מהחלק הדרומי ביותר באנגליה, ועד לעיירה בצפון אנגליה, על גבול סקוטלנד. הסיבה מעניינת: האישה שנמצאת שם, בצפון אנגליה, גוססת. הוא מאמין שכל עוד הוא הולך ברגל, היא תמשיך לחיות. היא תחכה לו עד שהוא יגיע.

זאת נקודת פתיחה מצוינת לסרט. סיבה משמעותית. אבל בסרט קולנוע צריך לפתח את השורה הזאת, לפרוט את זה לפרוטות, לנסות באמת להבין למה הוא עושה מעשה כל כך לא נורמלי. מאות קילומטרים, ואולי גם אלפי קילומטרים. ברגל. אני צריך להבין משהו על מערכת היחסים עם האישה הזאת שמחכה.ואין.

הסרט הזה הוא אחד מאותם סרטים שמגלה את הקלפים שלו רק בסוף (וגם אז זה לא מספיק). לכל אורך הסרט אני לא מקבל הסבר על מי האישה הזאת, מה החשיבות שלה בחייו, ולמה הוא עושה מעשה כל כך קיצוני בשביל אישה ש…לא ברור מה היא בשבילו. ההנחה ההגיונית היא ש להמשיך לקרוא

אימנסיטה: הביקורת

(שם הסרט במקור: L'immensità)

וכשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה, הרגשתי אכזבה מסוימת. לא בגלל שהסרט הזה לא טוב, להפך, הוא יפהפה ומרגש, אבל…

על הפוסטר של הסרט הזה, ובמרכז הדיון של "אימנסיטה", עומדת פנלופה קרוז. מובן. היא שחקנית נהדרת, מפורסמת, זוכת אוסקר, והיא גם יפה. אבל מי שעושה את הסרט הזה מבחינתי היא בכלל שחקנית אלמונית בת 15 בשם לואנה ג'וליאני.היא משחקת את הדמות הראשית, אדרי. נערה צעירה שמרגישה בעצמותיה שהיא בעצם נער, זכר, גבר צעיר. אישה צעירה שהיא בעצם גבר. והדרך שבה היא מנווטת את עצמה בתוך חברה שמרנית, קשוחה, היא המרכז הרגשי של הסרט. המבט החודר שלה, המרד השקט, אבל גם הסוער שלה כנגד החומרה של הסביבה – זהו עיקר הסרט. והיא כל כך מרגשת גם אם היא להמשיך לקרוא