אהבה בשלייקס: הביקורת

יש דבר אחד טוב בסרט הזה. קוראים לו יהודה בארקן. כן, השחקן הותיק הזה ניגש גם לפרויקט הזניח הזה עם כוונה מלאה, והוא הסיבה היחידה לצפות בסרט הזה, אם בכלל. הדרך האיטית שבה הוא מתנהל במרחב, התבונה הרגשית שלו, ההקשבה שלו, והתגובות המדודות שלו – כל ההתנהגות שלו היא של שחקן המבין לעומק את הדמות שלו, מבין את הסיטואציות שבהן הוא נמצא, ואז מגיב להן בהתאם. סצינה אחת שבה הוא נמצא לבד, מדבר בטלפון, בשיחה שבה נגלה מצבו העגום האמיתי – הסצינה היחידה בסרט שאפילו ריגשה אותי – הכל בגלל האינטלגנציה הרגשית של יהודה בארקן.אבל בחיי שאין באמת סיבה לצפות ב"אהבה בשלייקס". זאת הרי לא יצירת אמנות. מדובר במוצר תעשייתי, כמעט במוצהר. ימי שלישי בישראל בשנים האחרונות הם הימים שבהם האזרחים הותיקים יכולים לרכוש כרטיסים לסרטים בבתי הקולנוע ב-10 ש"ח בלבד. למסגרת הזאת קוראים "שלישי בשלייקס". לסרט הזה קוראים "אהבה בשלייקס", והוא דן, כמה מפתיע, באהבות של האזרחים הותיקים. ויש אפילו ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוכן הראמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ramen Teh)

זה לא ממש סרט. יותר כמו הגרסה הקצת יותר סנטימנטלית של גידי גוב ואהרוני מסתובבים בעולם ואוכלים כל מיני דברים.

שזה קצת נחמד, כי בכל זאת, גידי גוב, אבל גם ממש לא מתאים, כי גידי גוב ואהרוני זה בטלויזיה, ו"דוכן הראמן" זה בקולנוע, וזה לא עובד.צריך לומר מראש: צילומי האוכל כאן מרהיבים. וצילומי הנוף כאן יפהפיים. ממש עושים חשק לבקר בסינגפור. אבל ההרגשה שלי היתה יותר כמו של תייר שנמצא באוטובוס עם מדריך שאומר משהו כמו: "אם תסתכלו לימינכם, תראו את המקדש של אלת הפריון. מספרים עליה ש…" (במקרים כאלו אני בד"כ חושב: אוי, תסתום כבר. תן להנות מהנוף. הרי גם ככה אני לא באמת קולט את כל פרטי ההסטוריה הזאת). הסרט הזה הוא בעצם סיור תיירותי חביב אבל חסר כל אלמנט רגשי.

כי אין כאן באמת אנשים. הדמויות מתוארות ברמה כל כך שטחית, ואין להן בכלל מטרה. הסיפור על ה להמשיך לקרוא

מיסטר לינק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Missing Link)

פסח הגיע, ואיתו הצפה של קולנוע מסחרי שנועד להכניס ידו עמוק אל כיסי ההורים שרק רוצים לתת קצת נחת לילדים הצעירים שלהם. והנה מגיע גם "מיסטר לינק". סרט מצויר לחג, שהטריילר שלו לא נראה מאוד מלהיב. חשבתי כבר לדלג עליו, אבל שני דברים משכו את תשומת ליבי: התגובות החיוביות שהוא מקבל מעבר לים, והעובדה שמדובר בסרט של אולפני לייקה, סוג של תחרות צעירה וחצופה לאולפני פיקסאר. הרי פיקסאר, שכבר נבלעו בתוך דיסני הגדולים, התחילה קצת לזייף: לצד כל "קוקו" מרשים, מגיע "מכוניות 2" מחורר אזניים. לצד כל "הקול בראש", מגיע "הדינוזאור הטוב" הלא כל כך טוב. ולייקה לוקחים את הזמן שלהם, יוצרים יצירות אמנות מלאות חשיבה. "פאראנורמן" היה נהדר. "קובו אגדה של סמוראי" היה מצוין.

אז נתתי ל"מיסטר לינק" הזה צ'אנס בכל זאת. והתוצאה: זהו אכן סרט מאוד מהנה, אבל גם פחות טוב מהסרטים הקודמים של לייקה.

אני חושב שהסרטים של לייקה אוהבים להתעסק בעצם המכניקה של הסיפור. בדרך שבה רעיון קורם עור והופך לסיפור שהופך לסרט. "פאראנורמן" היה טייק-אוף על סרט אימה. "קובו אגדה של סמוראי" היה סרט הרפתקאות על ילד, מספר סיפורים, שמעורב בז'אנר המזרח אסיאתי המפורסם הזה. והנה מגיע "מיסטר לינק", והוא מהווה סוג של חיבור בין דרמת תלבושות אנגלית לבין מערבון אמריקאי. מעין סוג של וריאציה על "מסביב לעולם ב-80 יום", עם קריצה ומודעות עצמית.לחובתו של הסרט אני מרגיש שצריך לומר שהדמויות הפעם משורטטות בשטחיות מתסכלת. הרעים מאוד רעים, והדמות הראשית די מתנשאת ואגואיסטית. "מיסטר לינק" הוא הקלולס החביב שימיס את ליבו של הפרוטגוניסט האנטיפת ויהפוך אותו לאדם טוב יותר. סרט מסע לפי מרשם, עם מעט מדי בדיחות, ועם דמויות לא ממש מושכות.

אבל לסרט הזה יש מודעות עצמית, ידע באמנות הסיפור, והוא משתמש ב להמשיך לקרוא

כולם יודעים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Todos lo Saben)

אני אתחיל מהסוף: יש לי לא מעט טענות לסרט הזה, אבל בשורה התחתונה מדובר דווקא בסרט ראוי, מעניין, מרגש לעיתים. בכל זאת, יש כאן כשרון מוכח של במאי, תסריטאי, ושחקנים. במאי זוכה אוסקר (פעמיים!), ושחקנים זוכי אוסקר מספרד, ובכלל, צמרת שחקני ספרד והעולם התקבצה לכאן כדי לעבוד עם במאי ותסריטאי נערץ – כל הסטארים כאן נותנים עבודה ומוכיחים, שוב, את כשרונם. פנלופה קרוז מרגשת, חוויאר בארדם מרשים כתמיד, גם ריקארדו דארין מגיע להתארח מארגנטינה, וגם הוא טוב כרגיל. ברברה לני, שחקנית ספרדיה עולה, נהדרת, ואסגר פארהאדי הבמאי-תסריטאי בכל זאת יודע לנהל את כל זה לכדי תמונה עצובה של התא המשפחתי כקן צרעות (וזאת הסיבה שהסוף הלכאורה פתוח לא ממש הפריע לי, כי הנה הגלגל ממשיך להסתובב, והמשפחה תמשיך לענות את עצמה ואת חבריה גם אחרי שהסרט ייגמר).אבל כל הכשרון המרשים שהתקבץ לכאן לא מצליח להציל את הסרט הזה מההרגשה שלי שיש כאן, בבסיס היצירה, משהו קצת אופורטוניסטי. במאי זוכה אוסקר שמקבל הזדמנות לעבוד עם שחקנים מפורסמים ונערצים (שכנראה מעריצים את הבמאי ושמחים לעבוד איתו) – הכל בסדר. עכשיו רק צריך לבנות סיפור סביב כל הסיטואציה הזאת של הערכה הדדית. וזאת הבעיה שלי עם הסרט: במקום סיפור שאליו התקבצו יוצרים, יש כאן יוצרים שהסיפור איכשהו נבנה סביבם, וזה נתן לי הרגשה מאולצת.

כי אסגר פארהאדי הוא איראני. והפער הגדול בין הטמפרמנט האיראני לבין הטמפרמנט הספרדי הטבעי הורס לי את החוויה. הרי ההתחלה דווקא מבשרת טובות – הרבה ש להמשיך לקרוא

לשחות או לא להיות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Grand Bain)

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. הוא מציג את עצמו כקומדיה עם הערה על תפיסות חברתיות בנוגע לגבריות, והוא מפוצץ בשמות גדולים של שחקנים שכבר הוכיחו את עצמם אינספור פעמים בעבר. ואם לומר את האמת, כשהגעתי לסוף הסרט, גיליתי שאני באמת בעדו, והוא נחמד, משעשע, ואפילו קצת מרגש. אבל הדרך של הסרט הזה להגיע אל הלב שלי היתה קצת משובשת.

יש כאן סיפור על גבריות במשבר. שורה של גברים בגיל האמצעי נמצאים, כל אחד לחוד בחייו הפרטיים, בדכאון. לכל אחד יש בעיה. בעבודה, בנישואין, ביחסים עם המין השני באופן כללי, ביחסים עם הילדים – קבוצה לא קטנה של גברים עם פנים נפולות. וגם הנשים כאן לא שמחות. ב להמשיך לקרוא

עם הגב לקיר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dragged Across Concrete)

שוד. אלימות. שוטרים. גנבים. דיאלוגים מתחכמים. אקשן. לא בדיוק החומר ממנו בנויים סרטים שאני מתעניין בהם, בדרך כלל.

אבל אז הגיע "עם הגב לקיר". קראתי בכמה אתרים שהבמאי הזה, ס. קרייג זאהלר, יש לו סרטים שזוכים להערכה ביקורתית. הם אפילו הוקרנו כאן בישראל בפסטיבלים בעבר, אבל פספסתי אותם. אז חשבתי להתחיל עכשיו. אולי יש בו משהו, בבמאי הזה.

ומה אני אומר לכם – וואלה יש. ממש יש. כי כל החומר הזה מרכיב בדרך כלל סרטים שלא מעניינים לי את קצה הציפורן, סרטים שאני מדלג עליהם א-פריורית. אבל הבימוי בסרט הזה עושה את כל ההבדל.

למעלה משעתיים וחצי נמשך הסרט הזה. וזה חלק מהעניין כאן. הקצב כאן איטי. אין כמעט בכלל מוסיקה בסרט. הכל שקט. אנשים מדברים ומקשיבים אחד לשני. האינטונציה עניינית, רצינית. גם כשהדיאלוגים מכוונים מראש לגרום לי לצחוק, אף אחד להמשיך לקרוא

אנחנו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Us)

מה לעזאזל הקטע של הסרט הזה עם ארנבים?


הנה הוא הגיע. הסרט החדש של זוכה האוסקר, ג'ורדן פיל. ההוא שעשה את "תברח", הסרט המפתיע והמשובח מלפני שנתיים.

כמו שהסרט ההוא היה סרט אימה, אבל גם משל מתוחכם מאוד על יחסי הגזעים בארה"ב של היום, גם הסרט החדש מבטיח להיות הרבה יותר מסתם סרט אימה. הוא מקיים רק בחלקו. ועם זאת, אי אפשר שלא להישאר פעור פה אל מול רמת הדמיון וההעזה של ג'ורדן פיל, גם בסרט הזה.

כי צריך לומר כבר מהתחלה: "תברח" היה סרט קטן יחסית. "אנחנו" הוא כבר אופרה אחרת לגמרי. סרט הרבה יותר מושקע, שמתפרס על קנווס הרבה יותר רחב, והטירוף שהוא מציג עולה הרבה מעבר למה שכבר נדהמתי ממנו ב"תברח". סרט אלים מאוד, מרתק, חושב, ומעניין לכל אורכו. מבחינה טכנית – המוסיקה והצילום מצמידים אותי לכסא באולם, לא נותנים לי מנוח, למרות הקצב היחסית איטי. הסרט הזה הוא תענוג לעין וממתק למחשבה.הבעיה שלי עם הסרט היא שהפעם נדמה לי שהסימבוליות שלו, הרובד שבסרט שמהווה את המסר שבו, החלק הזה בסרט מ להמשיך לקרוא