וונדי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wendy)

איזה בלגן אטומי הסרט הזה, בחיי

יותר מ-8 שנים אני מחכה לסרט הזה. "חיות הדרום הפראי" היה אחד הסרטים הכי מרשימים של העשור האחרון. סרט מלא אהבה ודמיון על קבוצת אנשים שחיים בתנאים מאוד לא קלים, אבל יודעים להסתדר ואוהבים את עצמם כמו שהם. לכאורה, גם "וונדי", כמו "חיות הדרום הפראי", הוא סרט שאין בו ממש סיפור. לכאורה, גם כאן יש התרכזות בילדה אחת. וכן, בן צייטלין הוא עדיין עילוי ביצירת אימג'ים מרהיבים של מה שנקרא בשפה ציורית "ריאליזם פיוטי", הוא עדיין עושה עבודה נפלאה בשילוב מוסיקה ותמונה.אבל איזה בלגן הסרט הזה. "חיות הדרום הפראי" ידע להתרכז במקום אחד, ובקבוצת אנשים אחת. שני גיבורים היו בסרט ההוא – ילדה, ואבא שלה, אבל הסרט ההוא נתן מקום נרחב לסביבה, לאנשים הסובבים את שני הגיבורים, לכוח של הקולקטיב המיוחד ההוא. "וונדי" מסופר דרך העיניים של וונדי, גם היא ילדה, אבל הסרט הזה מצלם את הוונדי הזאת כל כך מקרוב עד ש להמשיך לקרוא

מים שקטים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Stillwater)

טום מקארת'י הבמאי התגלה לפני כמעט עשרים שנה עם סרט קטן שנקרא "אנשי התחנה" (The Station Agent). מאז הוא לא עשה הרבה סרטים, אבל רוב מה שהוא כן עשה זכה להערכת הביקורת, לטעמי בצדק. מקארת'י מביים בקטן, בצניעות, מספר על כאילו שגרה, אבל יודע להוציא ממנה את הרגעים האנושיים היפים של החיים. עם הסרט הקודם שלו הגיע מקארת'י לשיא – הוא זכה אפילו באוסקר. ואפילו די בצדק, לטעמי. גם "ספוטלייט" לא היה סרט גדול, אבל היה בו משהו אמיתי ונוגע מאוד לגבי אמריקה.

סרטו החדש של מקארת'י ממשיך את המסורת שלו – למרות שלכאורה מדובר בסרט גדול יותר, חוצה יבשות, וארוך שנים, עדיין מקארת'י נצמד לאופי כל סרטיו, והסרט הזה, כמו שאר הפילמוגרפיה שלו, נשאר שקט וצנוע, ומתוך זה גם נוגע ומרגש לעיתים. ועם זאת, התגובות שאני שמעתי לפני שראיתי את הסרט היו מסויגות למדי. אמרו שהוא ארוך מדי, נסחב מדי, ומסתבך בתוך עצמו. אני לא מסכים. אם מסתכלים על הסרט הזה כעל סרט מתח, כעל חקירה של מקרה רצח שבו מואשמת ביתו של הגיבור – אז כן, הסרט אכן נסחב עם בטן דרמטית לא קטנה. אחרי המערכה הראשונה, גיבור הסרט אכן מתיישב בעיר זרה, ומפסיק את החקירה.

אבל החקירה אינה העניין כאן, לטעמי.

     – אתה מתגעגע?

                     – כן

    -אתה רוצה לחזור?

                    – לא

   -הכול נראה אותו דבר

                   – דווקא לא. הכול נראה שונה לגמרי.

זה, פחות או יותר, הדיאלוג שמסיים את הסרט. זהו המסע של כל הסרט. המסע שמתחיל מ להמשיך לקרוא

צ'או איטליה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lontano Lontano)

זה היה יכול להיות סרט ממש נהדר. אם היו מכניסים לסרט הזה הרבה יותר רגש.כי כמו שהוא, למרות שאין בו כמעט סיפור, הייתה יכולה להיות כאן איזושהי הערה על חלומות של אנשים מבוגרים. חלומות שנשארים חלומות ומתנפצים על קרקע המציאות. אבל הסרט הזה נתן לי הרגשה להמשיך לקרוא

טיטאן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Titane)

זה מה שידעתי על הסרט לפני שהלכתי לראות אותו:

שזה הסרט שזכה השנה בדקל הזהב בקאן

שהוא סרט אלים מאוד

שיש בו דמות שנכנסת להריון ממכונית.

ושבטריילר (שלא מסגיר הרבה) מופיע גם שחקן שאני מאוד מסמפט – ונסן לנדון.

וזהו.

אז אני אשלים רגע את העלילה, כי היא לא באמת משנה: הסיפור הוא על רוצחת פסיכופתית סדרתית שכדי לברוח מהמשטרה מתחזה לבחור צעיר שהיא רואה בחדשות. הבחור הצעיר הזה אמור להיות בנו האובד של כבאי, ואותו כבאי מקבל אותה/אותו לחיקו ושמח לחזרתו למרות שהוא כנראה יודע כבר מהתחלה שזה לא הוא.

אבל אני אחזור רגע לעניין ההיריון מהמכונית: אם הבמאית/ תסריטאית עלתה כאן על רעיון מדליק/ משונה, היא הייתה צריכה להטמיע אותו בעולם ריאליסטי כדי שיהיה לזה אפקט. כשמשהו מוזר קורה בעולם מציאותי אז כולם מסתכלים על זה בתימהון. כשמשהו מוזר קורה בעולם מוזר, אז מה אכפת לי. העולם של "טיטאן" לא נגיש לי.ובכלל, בסרטים כאלו קורה אחד משני דברים: או שיש כאן להמשיך לקרוא

מינארי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Minari)

סוף סוף הסרט הזה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. זוכה אוסקר אחד, ומועמד ל-5 נוספים, סרט עצמאי קטן שמתמקד בקהילה של מיעוטים בתוך ארה"ב, ובנוסף, סרט שמייצג תהליך מעניין שמתרחש עכשיו בארה"ב, תהליך שבמידה מסוימת התרחש בישראל כבר לפני כעשרים שנה, תהליך של התפרקות כור ההיתוך של המדינה האחת לכדי התפוצות המרכיבות אותה. את המגמה הזאת בישראל ייצג "חתונה מאוחרת", וכל הסרטים שבאו אחריו ולא דיברו עברית. בארה"ב, לפני הקורונה, היה לנו את "הפרידה" האמריקאי דובר הסינית, ועכשיו "מינארי", אמריקאי דובר קוריאנית.

"מינארי", מסתבר, הוא סרט מעניין מאוד מכל הסיבות הלא נכונות.כי אני מצאתי את עצמי לא מאוד נסחף אחרי השבחים של כולם.

נכון, יש כאן תיאור כן של חיים קשים של חקלאי, ושל התפרקות התא המשפחתי על הרקע הזה. החקלאי הזה הוא, ממש במקרה, מהגר מקוריאה, שהביא את המשפחה שלו עד לאמצע-שומקום, יו.אס.איי, כדי להגשים את החלום האמריקאי. אבל האמירה של הסרט על ה להמשיך לקרוא

הקדושים של ניוארק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Many Saints of Newark)

סצנת הפתיחה של הסרט משוטטת בין מצבות בבית קברות. ליד כל מצבה נשמע קול אחר, מן הסתם של האדם הטמון שם. רוחות רפאים. זה מה שהסרט הזה. סיאנס של רוחות הרפאים של משפחת סופרנו.

כן, גם אני אהבתי את "הסופרנוס". פעם, לפני 20 שנה. סדרה שהתחילה כשמאפיונר נכנס לטיפול פסיכולוגי. הסדרה הזאת, מבחינתי, נכנסה אל תוך קרביה של משפחת מאפיונרים, והראתה את כל הצדדים שלה. גם הטובים. יש גם כאלו, מסתבר. האנשים האלו יכולים להיות אכזריים, רצחניים, אבל גם אוהבים ומפנקים.

אז כמעט 15 שנים אחרי שהסדרה ההיא נגמרה (בסוף מדהים למדי), מגיע סרט שמנסה לחיות על אדי הדלק של הנוסטלגיה. אז מה הסיפור? האם אפשר לעשות סרט שיהיה המשך/ פריקוול/ איזשהו …קוול לסדרה ההיא ושיהיה לו ערך בפני עצמו? שתהיה לו סיבת קיום, רזון דטר, מבלי שכל הזמן נתייחס לסדרה ההיא?אני חושב שיוצרי הסרט החדש אולי ניסו לעשות משהו עם ערך, משהו שיהיה בו יותר מסתם מתנה למעריצים, אבל הם להמשיך לקרוא

אלת המזל: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Dea Fortuna)

יש לא מעט זוגות במשבר שמחליטים לא להיפרד "בגלל הילדים". אני חושב שזו טעות. ילדים הם יותר אינטליגנטים ממה שאנחנו נותנים להם קרדיט. אני חושב שעדיף שני הורים מאושרים בנפרד משניים אומללים ביחד. אבל הנה מגיע "אלת המזל" ומנסה להוכיח את ההיפך: שרצוי וכדאי להישאר בשביל הילדים. אבל אולי הוא מוכיח דווקא את ההיפך, כי, כמו שנאמר בהתחלה וגם בסוף, כדי להשאיר את בן הזוג, צריך את עזרת אלת המזל. ואם יש צורך בכישוף, באלמנט על טבעי, אז אולי בכל זאת עדיף להיפרד.

פרזן אוזפטק בן ה-62 הוא במאי איטלקי ממוצא טורקי. במאי ותיק ומוכר מאוד באיטליה, שהיה מועמד להרבה פרסים וגם זכה בלא מעט, סרטיו הוקרנו בכל העולם (וגם בפסטיבלים בישראל), אבל אני הצלחתי לפספס את ההקרנות של כל סרטיו עד היום. "אלת המזל" הוא סרטו הראשון המופץ בישראל, אז הלכתי לבדוק את הבמאי הזה.לפי "אלת המזל", אוזפטק, כצפוי, הוא במאי מיומן, שבעיקר יודע לצלם את הסצנות מאוד יפה, עם אור חם, ועיצוב אמנותי הצבוע בצבעים חומים-צהובים חמים. הוא יודע להדריך שחקנים ולהוציא מהם הצגות משחק נהדרות, בעיקר בכל המדובר ביצירת הרגשה של אחווה בין חברים.

ועם זאת, "אלת המזל" הוא סרט קצת ארוך מדי, קצת מחופף אפילו בגזרת סיפורי המשנה. שלושת גיבורי הסיפור, שני הגברים והאימא של הילדים, מגולמים כאן ע"י שלושה שחקנים שיוצרים תא אוהב ומתוק. התסריט היפה יוצר כאן סיטואציה לא רגילה המפילה בחיקם של זוג הגברים הזה את הילדים של האימא בגלל אילוץ, והאהבה הגדולה שיש כאן בין שלוש הדמויות האלו מאוד מחממת את הלב שלי באולם. יסמין טרינקה (זוכת פרס האקדמיה האיטלקית על משחקה בסרט זה. בצדק) היא האישה בין שני הגברים האלו, אבל האהבה בין שלושתם היא אפלטונית, ובמידה מסוימת, היא-היא האהבה הגדולה ביותר. סטפנו אקורסי (כל כך שונה מאיך שהוא נראה ב"מהירה כמו הרוח") ואדוארדו לאו הם זוג הגברים ושניהם מרגשים מאוד בתיאור העליות והירידות במערכת היחסים שלהם.

אבל כל מה שמסביב להם מתואר בהרבה פחות להמשיך לקרוא

עוד סיפור אחד: הביקורת

וכשהבחור בא להגיד לבחורה שהוא אוהב אותה, יושבות להן שתי במאיות בכיסא הקונטרול ומחליטות איזו מוסיקת רקע לשים. והן כמובן טועות, ומיד מתקנות: כמה עמוקה אהבתך של הבי-ג'יז. גם קומדיה וגם מלאכותיות בחבילה אחת.

לכאורה קומדיה רומנטית. הז'אנר הכי טוב לב שיש. בחור אוהב בחורה, בחורה אוהבת בחור, אבל יש מכשולים בדרך. מתגברים על אחד, מגיע אחר. ובסוף הכל מסתדר. וכולם שמחים. מה רע?אז זהו, שרע. ואפילו מעצבן למדי. הרי כבר לא מעט שנים מקוננים כאן ובלא מעט מקומות אחרים על להמשיך לקרוא

סוס מנצח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dream Horse)

מאז שראיתי את הטריילר לסרט הזה, לפני כמה חודשים, אני מרגיש הרגשה אמביוולנטית כלפי "סוס מנצח": לפני כמה שנים ראיתי בדוקאביב את הסרט שמספר את הסיפור האמיתי עליו מתבסס הסרט הזה, והוא היה סרט יפהפה שנשאר אצלי בלב הרבה אחרי שיצאתי מהאולם (כאן כתבתי עליו). מה כבר אפשר לחדש לי? מה הסיכוי שסרט מבוים, עם שחקנים, עם קונבנציות אולי אפילו הוליוודיות, מה הסיכוי שהסרט הזה יהיה יותר טוב? ומצד שני, הגרסה הדוקומנטרית לקחה זווית מסוימת של הסיפור הזה, הזווית של הנצחון של השיטה הסוציאליסטית של האנשים הפשוטים על הקפיטליזם החזירי של העשירים. אולי ליוצרי הגרסה החדשה יש משהו אחר לומר.

שתי הנחות היסוד שבאתי איתן להקרנה של "סוס מנצח" החדש נכונות: הגרסה העלילתית המבוימת נחותה משמעותית מהגרסה הדוקומנטרית, ומצד שני, אכן יש לה זווית אחרת, ומהפריזמה הזאת, היא דווקא כן יוצרת משהו חדש, וגם הוא מרגש בדרכו ויפה לצפייה.צריך לומר: "סוס מנצח" העלילתי הוא סרט מאוד מגושם. הוא מספר על סינדיקט, על שותפות של כמה וכמה אנשים המתכנסים ביחד ותורמים כל אחד סכום קטן, וביחד הם מגיעים להישגים שאנשים הרבה יותר עשירים מהם לא משיגים, אבל הסרט הזה להמשיך לקרוא

סדר חדש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nuevo Orden)

ראיתי בעבר שני סרטים של מישל פרנקו. הבנתי שהוא במאי המבקר תופעות חברתיות במקסיקו, מקום מגוריו, והוא עושה את זה בצורה קרה, אנליטית, מבלי לערב אותי רגשית בחיי הדמויות הסובלות (על "אחרי לוסיה", אחד מהסרטים האלו, כתבתי כאן). אני לא מחובבי הקולנוע של פרנקו כי אני מאמין שרק דרך הבנה רגשית של הסבל האנושי אני אוכל גם להתייחס לחוסר הצדק של המצב שאיפשר את אותו סבל, אבל סרטו האחרון של פרנקו זכה לקבלת פנים מרשימה במיוחד, וגם הטריילר נראה כזה שמקדם סרט שהושקע בו מאמץ יוצא דופן, אז רציתי לתת לבמאי הזה צ'אנס נוסף.זה לא סרט טוב. יותר מכך, זה סרט די דוחה.

צריך לומר מהתחלה: כבמאי, מישל פרנקו עושה כאן עבודה מצוינת. השליטה שלו על דברים רבים המתרחשים בתוך גבולות הפריים ועל מספר ניצבים גדול מאוד היא פנומנלית. גם העריכה בין מוקדי ההתרחשות השונים היא מהירה ודינמית, וגם עבודת הפסקול מוסיפה לאימה (חלקה לא נראית על המסך, והחלק האחר נראה, הו, כמה שהוא נראה). פרנקו מציג כאן קולנוע חסר פחד, אכזרי מאוד, אלים בצורה קיצונית, כזה שמשפיע עלי באולם בצורה ישירה, בוחן את גבולות הסבל שלי.

אבל ה להמשיך לקרוא