לזרום עם זה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lasciati Andare)

כשאני אוהב סרט, אני משתדל להסביר למה אהבתי אותו, וזה בד"כ לוקח נפח משמעותי. מהצד השני, סרטים לא טובים זוכים לפוסטים קצרים יותר. אז הנה כ-300 מילה על סרט לא טוב:


טוב, זה סרט תמוה.

לא ממש ברור מה ניסו לעשות פה. קומדיה מטורפת פסיכית? קומדיה אנושית וחמה סטייל "מחוברים לחיים"? סרט רומנטי? דרמה על גבר שמגלה את החיים מחדש בעזרת אשה צעירה? יש פה הכל, ואין פה כלום.

מזל שיש לסרט את השחקן הראשי שלו, טוני סרוויו. בלעדיו, הסרט הזה היה טוטאל לוס בכלל.

כי סרוויו, השחקן האיטלקי הגדול של דורנו (והמוכר והאהוב ביותר. נני מורטי בחופש), הוא מאסטר שיודע להראות מכובד, לשמור דיסטנס, ועדיין לעבוד על דמות בצורה מאוד יסודית שמוכיחה שהאדם הזה הוא גם מאוד אינטליגנט. ועם זאת, ב"לזרום עם זה", סרוויו פשוט זורק את כל זה לכל הרוחות, ודי משתולל בצורה קומית פרועה למדי, לרגעים ממש סלפסטיקית, ולרגעים אחרים מדויקת מאוד בטיימינג הקומי המושלם.

הבעיה היא ש להמשיך לקרוא

סיפור אהבה ארץ ישראלי: הביקורת

האיום האיראני! דעאש! סוריה! חיזבאללה! בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! אל קאעדה!

ומה, אתם באמת חושבים שיש כאן זמן לשטויות? העם דורש צדק חברתי? אז מה? קודם שתהיה כאן מדינה. שיהיה בטחון. שלום. רק אז (כלומר: אף פעם) תוכלו לבקש רווחה. חופש לעשות מה שאתם רוצים. עד אז תחיו בפחד מתמיד מהאויב הערבי האכזר, ותקריבו את עצמכם למען המטרה הנעלה: מדינת היהודים.

סרטו החדש של הבמאי הותיק דן וולמן הוא גרסה קולנועית של סיפור אמיתי שהתרחש ב-1947 בארץ ישראל. היישוב היהודי על סף הכרה בינלאומית בזכותו למדינה על האדמה הזו. וכולי, וכולי, וכל מה שקראתם ולמדתם בבי"ס כשהייתם קטנים. מורשת קרב. אבל כמו שהבנתם מפסקת הפתיחה (הסרקסטית, אני מקווה שהבנתם), יש לסרט הזה רלוונטיות גם היום. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא סרט יפה בעיניי, קודם כל מכיוון שברוב דקותיו הוא מנהל דיון אינטלגנטי בין ההקרבה האישית של האנשים החיים כאן לבין המחויבות האידאולוגית שלנו לארץ. מחויבות למדינה יהודית שבה יחיה העם היהודי בשקט ובבטחה, אבל האם הוא באמת יחיה, או שלעד יחיה על חרבו, כלומר, לא ממש יחיה, אלא לעד יהיה על המשמר, ולא באמת יגשים את רצונותיו, תשוקותיו, כשרונותיו.

והסרט הזה פורש את כל המשנה הזו דרך סיפור אהבה. ברוב דקותיו של הסרט, הבימוי סבלני, והמשחק נהדר. לא יודע מי זאת עדי ביילסקי, אבל הליהוק שלה הוא מדויק. מישהי שנראית כמו להמשיך לקרוא

המילה האחרונה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Last Word)

אז הלכתי לראות את הסרט הזה עם שירלי מקליין. אתם יודעים, השחקנית הותיקה מאוד הזאת. היא שחקנית טובה, אז היא תחזיק סרט, חשבתי. מה גם שהטריילר נראה סביר, עם נקודת פתיחה משעשעת.

אז שירלי מקליין באמת טובה מאוד. כל מה שסביבה – פחות.

כי הסרט הזה בנוי, לפחות בחלקים הראשונים שלו, כמעין מערכון חביב. קרעי סצינות מחוברים יחדיו בסיקוונסים המלווים במוסיקה נעימה, והם קצרים למדי, כך שהם גם משעשעים ונעימים. אבל הסרט הזה רוצה יותר. ושם הוא כושל.

נתחיל בזה ש להמשיך לקרוא

תחושה של סוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Sense of an Ending)

לפעמים מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. על פניו הסרט הזה הוא סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס של הדרמה הבריטית לבית ה-BBC לדורותיו. למעשה, זה סרט מכובד, לפי כל כללי הטקס הטקס הבריטי הקלאסי. בהבדל קטן אחד – בניגוד לתוצרים הבריטים המוכרים, הסרט הזה קצת פחות טוב.

ריטש באטרה מתגלה כאחד עם טעם קלאסי. מעודן. מקשיב להלמות הלב של האנשים. כך היה בסרטו הקודם והמקסים, "לאנצ'בוקס", וכך גם כאן. אבל כאן הסרט קצת חורק. יש משהו מנומס מדי בסרט הזה. נינוח מדי.

כי כן, מה שקורה בד"כ בדרמות אנגליות מהסוג הזה הוא ריסון גדול מאוד, שמחביא בתוכו רגשות גועשים. ובגלל שהריסון הנדרש מכללי ההתנהגות הבריטים כולא את הרגש בעוצמה, כשהרגש מתפרץ בסופו של דבר, יש לו כוח גדול משל עצמו. הבעיה עם "תחושה של סוף" היא הרוגע שלו. הלאות שלו. הכל שקט מדי כאן. אפשר להעריך את השקט האנושי שבו מקשיב באטרה לדמויותיו, אבל הקצב האיטי, החוסר במוסיקה שתוביל את הרגש, ובעיקר החוסר בדחיפות, באיזושהי תחושה של לחץ תרבותי לשמור דברים בפנים, מונע ממני באמת להתרגש כשהם יוצאים החוצה בסופו של דבר.

והרי יש כאן סיפור עם דרמה לא קטנה. על רגע של זעם שגורם למעשה שיש לו השלכות פטאליות. אבל הכל כאן מאוד יפה. נחמד. חביב. מצולם באור צהוב וביתי ונעים. בקצב רגוע.

ויש גם להמשיך לקרוא

שלושה דורות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Three Generations)

לא ממש ברור לי מה קרה עם הסרט הזה. את הטריילר שלו ראיתי כבר לפני יותר משנה וחצי, ומשהו שם הדליק אותי. ואז הגיעו הביקורות מחו"ל, ונכביתי. וכשהתקרב תאריך ההפצה בארץ, חשבתי ללכת בכל זאת, אבל אז נדחה התאריך שוב ושוב (בישראל ובחו"ל) עד שנעלם לגמרי, וכמעט שכחתי מהסרט הזה. עכשיו, יותר משנה וחצי אחרי, הסרט חוזר לתודעה ויוצא להקרנות מסחריות בעולם בכל זאת (עם שם חדש. במקור-במקור קראו לו About Ray). כל זה לא ממש גורם לי לחשוב שמדובר באיזושהי פנינה אבודה.

לכן הופתעתי מאוד. לטובה. זה לא שהסרט הזה הוא תגלית מסעירה, ואף רחוק מכך, אבל יש בסרט הזה כל כך הרבה לב ואנושיות חמה עד שהוא מוטט את חומות ההתנגדות שלי בתוך דקות.

המהלך הנראטיבי שהסרט הזה הוא מהלך קטן מאוד: יש נערה. היא בת 16. היא מרגישה שהיא בעצם בן, וזהו מצב שנמשך לאורך שנים. היא מבקשת לעבור ניתוח לשינוי מין. עקב היותה קטינה היא נדרשת לקבל את חתימתם של ההורים. האמא מוכנה לחתום, אבל האב, שחי בנפרד, ולא הראה נוכחות בחיי המשפחה זה כעשור, לא מתלהב. זהו. מצב נתון.

לא קורה הרבה בתוך המסגרת של המצב הנתון, אבל יש להמשיך לקרוא

חדרי הבית: הביקורת

במערכת הפוליטית פגשתי שני סוגים של פוליטיקאים. הסוג הראשון מהווה לצערי את הרוב ובגללו המערכת הפוליטית הפכה למקום מייאש וציני כל כך – אלה פוליטיקאים שקמים בבוקר ושואלים את עצמם מה טוב לי, מה יקדם אותי, מה יבטיח שאבחר שוב, שמעמדי ישתפר. בשיקולים שלהם לא תמצאו ערכים, ולא אידיאולוגיה היא שמניעה את הבחירות שלהם. רק חישובים פוליטיים קטנים וקומבינות למקורבים. הסוג השני הוא פוליטיקאים שקמים בבוקר וזוכרים כל יום מחדש למה הם נבחרו ומי שלח אותם. אתם. הם לא שואלים את עצמם מה טוב לי אלא מה טוב לאזרחי ישראל. הם לא מתבלבלים בדרך כי מה שמניע אותם זה ערכים ותפיסת עולם. – אבי גבאי, מתוך פוסט בדף הפייסבוק שלו, 20.4.

עולם מייאש יש שם בחוץ. עולם שהוא ג'ונגל. חוק הג'ונגל שולט. נשיא חדש נבחר לארצות הברית של אמריקה. לא בגלל שהוא נחמד. גם ברוסיה שולט הכח, הפחד. ובטורקיה יש שליט כל יכול. וגם בישראל לא אנשים נחמדים מנהלים את ההצגה. כלבי שמירה, בולדוגים, שנובחים בפראות על הורים שכולים, ובעלים (ראש ממשלה) שנותן להם להשתולל. עולם מייאש שבו החזק, הבריון, הבוטה, האגואיסטי, האינטרסנטי שולט. איזה מקום בכלל יש בעולם הזה לאנשים עדינים, אנשי שלום, אנשים הגונים שאותם אנשים המוניים (לכאורה) ואלימים (או לא לכאורה) ידרכו עליהם מבלי לתת על כך דין וחשבון?

"חדרי הבית", סרטו החדש של איתן גרין, הוא סרט שעדיין מאמין באמונה כמעט נאיבית בטוב שבאדם. ביכולת של אותה הגינות לנצח, בכל זאת ולמרות הכל. המצב קשה. הנושים לוחצים. יש חובות. כבדים. הוא רוצה לשלם לפועלים שלו, אבל אין לו. מחכים לו מתחת לבית באיומים. רודפים אותו. יורדים לחיי הבן שלו, שחקן כדורסל מצטיין. המאמן הקשוח שלו, שהוא המורה לספורט (וגם להיסטוריה) לא נותן לו מנוח. לא מראה לו הערכה.

ואיתן גרין מוביל את הסיפור הזה בשקט, בבטחון, ומראה, כמה פעמים בסרט, שדווקא בעדינות, בדבקות בהגינות, בדרך הלא מתלהמת, דווקא ברגעים שאחרים מתפרצים, בועטים, פוגעים באחרים, דווקא ברגעים האלו, אם תמשיך לדבוק בכח השקט והמופנם, דווקא אז תדע לעשות את השינוי המיוחל. כך זה, למשל, כש להמשיך לקרוא

תברח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Get Out)

כבר כחודשיים אני שומע על הלהיט המפתיע הזה מארה"ב. מסרט שלא הייתי אפילו יורק לכיוונו הוא הפך, עם כל דיווח שהגיע מחו"ל, לסרט מסקרן מאוד. אבל בכל זאת חשש אחד מרכזי ניקר במוחי: לחברת ההפקה של הסרט הזה קוראים בלומהאוס. הם מתמחים בסרטי אימה זולים ודי טיפשיים (כל סדרת "הטיהור", למשל. או "ספליט". סרט נורא בעיניי). חששתי ש"תברח" יהיה סרט שמשתמש בתירוץ של דיון (שטחי) בגזענות כדי ליצור סרט אימה נחות ואידיוטי.

טעיתי. הפעם ההייפ בהחלט מוצדק. איכשהו, מתחת לרדאר (ואני מהמר אפילו מתחת לאף של המפיקים עצמם), הסרט הזה הפך לא רק להצלחה קופתית גדולה, אלא גם לסרט חכם, אפקטיבי, מרתק, ערמומי, מושיב על קצה הכסא, וגם מגרה את המחשבה.

כי כן, לכאורה מדובר בסרט אימה. ויש אפילו רגע בסרט שבו דמות אחת עוברת בחדר, ברקע, מאחורי הדמות הראשית, ורק צליל צורם של כינורות מגלה שאנחנו בעצם צריכים לפחד. כמו בסרט אימה. אבל בעצם יש כאן משל מרתק, לא צפוי, על המצב של הגזענות היום בארה"ב, ומה שיפה במיוחד בסרט הזה הוא ש להמשיך לקרוא