המלחינה

בסינמטק תל אביב מוקרן החודש "המלחינה". לא ממש ברור למה. "המלחינה" היה חלק מתחרות האופיר בשנה שעברה (2018), והוא נשאר על המדף מאז ועד היום. עדיף היה להשאיר אותו שם, כי מדובר בסוג הסרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם פשוט מפני שהם כל כך רעים עד שכבר לא נעים להתחרע עליהם.אני מניח שבהתחלה היה דווקא רעיון מדליק: לעשות להמשיך לקרוא

לעולם לא מאוחר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Edie)

אח…הנופים של סקוטלנד. ההרים. הצמחיה שמכסה את ההרים. קרני השמש הבוקעות מבין העננים. ההרים. הכבישים הצרים המתפתלים בדרכים הכפריות. ההרים. איזה נופים יפים יש בסקוטלנד. ההרים…זה הסרט הזה. "לעולם לא מאוחר" הוא סרט בלי סרט. בלי תסריט. רק צילומי נוף יפהפיים, עם אשה אחת קצת מבוגרת שהולכת בנופים האלו. וגם גבר אחד קצת צעיר שלפעמים מצטרף אליה כדי לעזור. אבל אין לסרט הזה להמשיך לקרוא

בלון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ballon)

יש לי לא מעט בעיות עם הסרט הזה, אבל צריך לומר מראש שמדובר בחוויה קולנועית לא רעה בכלל, בסופו של דבר. נדמה לי שהבמאי, אחד בשם מיכאל הרביג, עושה את עבודתו בצורה שנהוג לכנות "לפי הספר", כך שאמנם מדובר בעבודה מקצועית מרשימה, כי הספר הזה, אם הוא קיים, נכתב על פי פרמטרים אפקטיבים, וההרביג הזה הוא תלמיד לא רע בכלל של השיטה הזאת, ומצד שני, ה"בלון" הזה חסר באמת איזשהו שאר רוח, איזשהו רגש ואפילו מחשבה מעבר לביצוע הרהוט של הקולנוע הדרמטי האפקטיבי שיש כאן.הסיפור כאן הוא על משפחה שבורחת לחופש. לכאורה, לא צריך להסביר. הרי "חופש" זו מילה שמייצגת ערך שכולנו רוצים. כולנו עורגים לחופש. זאת הטעות הראשונה של הסרט הזה, להבנתי. "בלון" מספר סיפור אמיתי של אנשים ספיציפיים, אבל הוא לא מתעניין כמעט בכלל במי הם האנשים האלו, מה זה הדבר הזה שכל כך כואב להם, למה הם רוצים לחופש, מה בדיוק מפריע להם בחיים במזרח גרמניה הקומוניסטית עד שהם משקיעים כל כך הרבה בתכנית מסוכנת כל כך. "בלון" רזה מאוד מבחינה דרמטית. זהו סרט מתח שעשוי בצורה מרשימה, אבל הדמויות לא מפותחות בכלל, כך שאני אולי נמתח, אבל לא באמת אכפת לי.

צריך גם לומר ש להמשיך לקרוא

סיפור נישואים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Marriage Story)

חווית הצפיה שלי ב"סיפור נישואים" היתה מבלבלת.

מצד אחד, מדובר בגבר ואשה ברגע הכי חשוף שלהם. הכי אמיתי שלהם. הכי כואב שלהם. מקום שבו הם מודים שהם אוהבים אחד את השני, אבל לא מסוגלים להיות אחד עם השני. לא מסוגלים לקיים את האהבה הזאת.

מצד שני, כל הסביבה המקיפה את הגבר הזה, את האשה הזאת, כולם כל כך מזויפים. לובשים מסכות, משקרים, מתנחמדים ולא דוברים אמת.

ואולי גם הגיבורים עצמם לא תמיד אמיתיים עם עצמם ועם הסביבה. זה מתחיל מהעיסוק של שניהם. היא שחקנית. הוא במאי. הם מתעסקים בעיקר בתיאטרון. אבל הקטע הקצר שאנחנו רואים מההצגה הוא קטע של תיאטרון אוונגארד. כזה שמתעסק בסגנון, פחות בתוכן. בעטיפה ולא במהות.

זה ממשיך מכל הסובבים אותם. אנשי התעשייה של הקולנוע שמתעסקים במושגים מקצועיים שונים ומשונים שרחוקים מאוד מהרגע הרגשי של המשחק, של עצם קיום אמנות הבאת הטקסט הכתוב לכדי קליטה חושית של קהל.

וזה מסתיים בקרב הקשה מאוד של הגירושים. בהשתתפות עורכי הדין. לורה דרן, למשל, בתפקיד עורכת הדין של האשה – היא אומרת לקליינטית שלה שעורך הדין של הגבר הוא "כריש", מרושע. ואז היא תפצח איתו בשיחת מסדרון מנומסת על "איך האישה? ומה שלומך?".אל נוח באומבך התוודעתי בסרט האהוב על ידי הביקורת העולמית "חיים בין השורות". אני זוכר שאני בעיקר נ להמשיך לקרוא

האירי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Irishman)

ארצות הברית של אמריקה כבית אבות של פושעים.

איזו הפתעה גדולה הסרט הזה. אני לא מתלהב ממרטין סקורסזה בדרך כלל. גלוריפיקציה ומיתולוגיזציה של עולם הפשע – זה לא בשבילי. גם האנרגיה של סקורסזה, ההתלהבות שלו – זה בדרך כלל לא מושך אותי. אבל הפעם מדובר בחיה אחרת לגמרי.

צריך לומר שמדובר בסרט של כשלוש שעות וחצי. המון זמן. לא הרגשתי אותו עובר (אולי רק קצת לקראת הסוף הסרט נסחב קצת, אבל במשך יותר משלוש שעות זה תענוג שאני לא רוצה שייגמר). וזה בעיקר בגלל הבימוי. מרטין סקורסזה הבין שכדי לספר את הסיפור של פרנק שירן, האירי, צריך נשימה ארוכה. וזה "האירי". נשימה ארוכה. הכל נעים, הכל שקט, הכל מעודן. גם הרציחות, גם האלימות הקשה (ויש כאן הרבה מזה) – הכל, אבל הכל, במתק שפתיים. בחיוך. עם אורות חמים. עם מוסיקת ג'אז מלטפת. לפעמים בלי מוסיקה בכלל. בשקט.מרטין סקורסזה מביים את הסרט הזה בנינוחות. מכיר לנו את כל גלריית הדמויות העניפה הזאת, הכל בסבלנות, מבלי לצעוק, בנועם, בשקט, וברגעים שנפסקת המוסיקה – אלו הרגעים הכי מרגשים. הרצח של קנדי, למשל. סצינה בה הכל מפסיק לרגע. רואים את החדשות בטלויזיה, והמומים. כמובן שהכל מוכנס לקונטקסט. בחירתו של קנדי היתה כלי משחק בידי המאפיה, אבל כשהוא נכנס לתפקיד, הילד העשיר הזה (קנדי), הוא עשה מה שהוא רצה. המאפיה לא ממש ניהלה אותו. "האירי" לא מראה שהמאפיה תכננה את הרצח הזה, אבל הוא כן מראה את תגובתו של ג'ימי הופה לחדשות – הוא חוזר לשתות את הקפה שלו. בזמן שכולם עומדים המומים מול הטלויזיה בבית הקפה, הוא חוזר לשולחן שלו.

ג'ימי הופה. הוא בעצם הנושא של הסרט. במשך חלק גדול מהסרט אני צופה ב להמשיך לקרוא

בריטני רצה מרתון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Brittany Runs a Marathon)

בפיד הטוויטר שלי מדברים על הסרט הזה כבר קרוב לשנה, מאז בכורתו בפסטיבל סאנדאנס בינואר. התגובות היו יחסית טובות, והסרט כבר הכניס למעלה מ-7 מיליון דולר בקופות בארה"ב מאז שיצא למסכים שם באוגוסט (שזה יפה מאוד לסרט עצמאי דל תקציב). אז הלכתי לראות.

לא כל סרט שמגיע מסאנדאנס עם תשבוחות באמת שווה את זה.

הסיפור הוא פשוט: בחורה קצת כבדת משקל נכנסת לסחרור בנוגע לבריאותה ולמצבה הפרטי בעולם, ומחליטה לקחת על עצמה משימה: להיות מסוגלת לרוץ במרתון של ניו יורק. לא משנה התחרות, העיקר ההשתתפות. להיות מסוגלת לרוץ למעלה מ-42 קילומטר בבת אחת.

הבעיה היא שלפי הסרט הזה, ניו יורק מלאה באנשים נבזיים שמרוכזים בעצמם. אנשים מפלסטיק שאכפת להם רק מאיך שהם נראים כלפי חוץ. פייסבוק. טינדר. כל הרשתות החברתיות האלו. רק מה שמשתקף משם חשוב. לא החיים האמיתיים.וכך הסרט הזה מתהדר בעיצוב אמנותי צבעוני ושמח, בעיצוב תלבושות צבעוני ושמח, בשימוש שמח במסך מפוצל או במילים שנכתבות על המסך כדי שנדע מה בדיוק היא מסמסת או מה היא כתבה בפוסט בפייסבוק – הדבר העיקרי שחשוב הוא איך הכל נראה כלפי חוץ, ופחות איך הדברים הם באמת.

וכך, לבד מהדמות הראשית, כל אחד כאן מקבל להמשיך לקרוא

מצטערים שהחמצנו אותך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sorry We Missed You)

גם הסרט הזה כנראה לא יגיע לישראל, אבל הפעם זה לא בגלל שהמפיצים בישראל לא רוצים. הבמאי לא רוצה.

רוב סרטיו של קן לואץ' הופצו בישראל, רובם גם זוכים לקבלת פנים יפה כאן (ובצדק לטעמי). ומצד שני, קן לואץ' בשנים האחרונות מקצין יותר ויותר בדיעותיו, והוא לא מאוהבי ישראל, אם ננסח את זה בעדינות. הפעם הוא כנראה הצליח למנוע את הקרנתו של הסרט הזה בישראל, מה שהוא לא הצליח לעשות עם סרטיו הקודמים. וחבל.

אחרי תקופה שבה לואץ' הציג עייפות מסוימת ביצירה, ואף הצהיר על פרישה, סרטו הקודם ("אני, דניאל בלייק"), החזיר אותו לכושר, וזכה בהרבה פרסים. גם הסרט החדש, כמו הקודם, הוקרן בפסטיבל קאן, וגם הוא זכה לשבחי הביקורת העולמית. וגם אם היו לי הסתייגויות מכמה מסרטיו הקודמים, הפעם אני מסכים. קן לואץ' עושה סרטים כבר יותר מ-50 שנה. "מצטערים שהחמצנו אותך" הוא מהיותר טובים שלו לטעמי.

קן לואץ' הוא אקטיביסט. חלק קטן מהאקטיביזם הזה מתבטא בפעילות נגד ישראל. החלק העיקרי בפעילות החברתית שלו מתבטא בעשייה קולנועית אכפתית המתארת את קשיי החיים של מעמד הפועלים באנגליה. סרטיו מתארים בעיקר את התקנות והחוקים של הממשלה, וכיצד הם פוגעים בחיים הפשוטים של מר וגברת אנגליה. הטענה שיש לי כלפי חלק מהעבודה של לואץ' היא ההשחרה האוטומטית של פני הממסד, וההצגה המושלמת מדי של האנשים הפשוטים. הכל ברור מדי בסרטיו. המעלה העיקרית של "מצטערים שהחמצנו אותך" לטעמי היא העובדה שהפעם לואץ' מגיע פחות כועס מהרגיל. הרי זה מה שמניע אותו בדרך כלל – הכעס על אלו שלא רואים עד כמה הם פוגעים באנשים הפשוטים בשם החוק העיוור. הפעם לואץ' פשוט נצמד לחיים של משפחה, מתאר את היום יום שלהם בפירוט, ולא ממש מתעסק בצד השני, הצד המדכא. יש כאן כמה סצינות עם המעסיק של הגבר, והוא אכן הרע המוחלט, אבל הפעם החלק הזה של הסרט נדחק הצידה, ומרכז הסרט הוא העבודה היומיומית הסיזיפית של האבא והאמא.אין בעבודה הזאת שום דבר מיוחד. הוא עובד שליחויות בחברה דוגמת פדקס, והיא עובדת סוציאלית שעושה ביקורי בית אצל אנשים חולים ועוזרת להם. לואץ' פשוט עוקב אחרי שגרת היום של שניהם במקביל (בעריכה מדודה שמשאירה את העניין שלי בחיים של שניהם), מבלי להרים את רמת הדרמה בצורה מלאכותית. הבן הגדול מתחיל להיכנס לבעיות, וזה מעלה את רמת הלחץ על השניים. זה להמשיך לקרוא