טוני ארדמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toni Erdmann)

כיוון ציפיות

כשהתפרסם הליין-אפ של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן של השנה שעברה, לא ידעתי מי זאת מארן אדה, ומה זה הטוני ארדמן הזה. אחרי ההקרנה שלו בפסטיבל בצרפת הביקורת התעלפה. הסרט הגרמני הזה הפך לסרט האהוב ביותר ע"י הביקורת העולמית ב-2016. הוא גם סומן כזוכה הבטוח באוסקר השנה (מה שכבר לא בטוח). אז אם הבאז כל כך גדול, זה גם צריך להיות סרט עצום?

אה…בערך. כן. אבל

ההתחלה מטעה. בעצם, הסרט מטעה. כי השניות הראשונות של הסרט נטעו בי חשש גדול מאוד. שוט שמצולם במצלמת כתף, הצופה בכניסה לבית. שום דבר לא קורה. המצלמה לא יציבה, אבל לא זזה. ושום דבר לא קורה.

ואז, לאט לאט, מתגנב אלינו הסרט הזה שהוא "טוני ארדמן". כי צריך לומר: כן, הוא אולי קצת ארוך מדי. ואולי היה אפשר להוריד ממנו סצינה או שתיים (בעיקר את האפילוג, שמגיע בעיקר כדי לומר במילים ברורות את המסר של הסרט, אם לא הבנתם אותו עד לאותו רגע), אבל הסרט הזה כל כך חכם באמירה שלו, כמו גם בדרך שבה הוא נעשה. כי הקצב האיטי הוא חלק מהמכניקה שממנה הוא בנוי. בקצב נבעכי משהו קורים דברים מ-א-ו-ד מצחיקים. במקום להכניס צחוקים מוקלטים, או כאלו של קהל באולפן, השחקנים כאילו מחכים שכולם יגמרו לצחוק כדי להמשיך. והפאוזות הארוכות האלו מאריכות את הצחוקים, את המבט המשונה-מוזר על המציאות שיש בסרט הזה, ובאיזשהו מקום, גם גורמות לדמויות להיכנס לי ללב.

toni-erdmann2כי זו גם ה להמשיך לקרוא

עניינים אישיים: הביקורת

עד לפני קרוב לשנה לא שמעתי על מהא חאג'. לא ידעתי מי זאת. הסרט שלה אפילו הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה, אבל זה לא אמר לי דבר. ואז ראיתי את הסרט. ו-וואו, איזו במאית נהדרת. כמה אהבה אנושית היא מבטאת בסרט הקטן-גדול הזה. איזה דיוק נהדר בהעמדות המצלמה, בהחלטה מתי להזיז את המצלמה, ומתי לקבוע אותה ללא תזוזה, ובכלל, עבודת הפריימינג של אלעד דבי הצלם, בשיתוף הבמאית, היא עבודה של דיוק כמעט מתמטי-כירורגי, אבל דיוק שיוצר הרבה רגש וצחוק.

ובתוך כל המילים הגבוהות האלו של עבודה קולנועית יש אנשים. והו, כמה אהבה יש באנשים האלו. כמה כמיהה. והרגעים הכי יפים של הסרט הזה הם הרגעים שבהם האהבות הגדולות, הסמויות של בני האדם מתגשמות.

personal affairsכי יש הרבה רעש לבן בחוץ. כי צריך לקום לעבודה כל יום. ויש מחויבויות משפחתיות. יש הורים, ואין לנו כבר כוח אליהם. ויש סבתא, שכבר לא בריאה, וצריך לשמור עליה. ויש טלויזיה שמשדרת סרטים שמייצרים חלומות של בריחה, אבל אלו חלומות לא מציאותיים. ויש ברברת אינסופית של חדשות. ויש פוליטיקה, שנכנסת אל תוך החיים, תרצה או לא תרצה (ואם אתה ערבי במדינה הזו, אז הפוליטיקה בכלל תרדוף אותך אל תוך החיים הפרטיים שלך). ובתוך כל הרעש הלבן הזה – איפה אני? איפה ה להמשיך לקרוא

נשות המאה ה-20: הביקורת

(שם הסרט במקור: 20th Century Women)

הסרט הזה נמשך שעתיים. ובמשך שעתיים אני יושב באולם, ומחכה שהוא יתחיל. והוא אף פעם לא מתחיל. יש רגעים של "עוד רגע", "כבר", "עוד שניה", "הנה האקספוזיציה מסתיימת", אבל העיקר אף פעם לא מגיע. ובאיזשהו שלב שקעתי ביאוש ואפילו בשעמום. כמה אפשר לחכות שהסרט כבר יתחיל. אז התחלתי לחכות שהוא ייגמר כבר.

אני לא ממש מכיר את היצירה של מייק מילס. את הסרט הקודם (משהו שנקרא "בגינרס") שלו לא ראיתי, למרות שהוא העניק את האוסקר לשחקן המשנה שבו, כריסטופר פלאמר. הסרט ההוא פשוט נראה לי לא מספיק מסקרן. על "נשות המאה ה-20" שמעתי וקראתי דברים מעניינים. חשבתי שמדובר כאן בפרויקט מאוד אישי של מילס, סוג של מכתב אהבה לאמא שלו ז"ל. וכשמגיע (סוף סוף) שוט הסיום של הסרט הזה, הבנתי שזה מה שהיה צריך להיות "נשות המאה ה-20". אבל הסרט הזה, למרבה האכזבה, בכלל לא מתעניין באמא שלו, או בבן שלה (גרסה צעירה של עצמו), או בעוד 2-3 דמויות מסביב לחיים שלהם. הסרט הזה מתעניין רק באוירה. בהבנת הסביבה של התבגרותו של הבמאי, אי שם בסוף שנות ה-70 – תחילת ה-80.

20th-century-womenאז מייק מילס מציף את הסרט שלו ב להמשיך לקרוא

זרים מושלמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Perfetti Sconosciuti)

בשנה שעברה זה היה הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האיטלקית. כתבתי על זה כאן בבלוג. אם תלחצו על הלינק ותקראו את הדיווח שלי מאז תראו שהסרט זכה רק בשני פרסים של האקדמיה האיטלקית: פרס הסרט, ופרס התסריט. וזהו. קצת מעט פרסים בשביל תואר "הסרט הטוב ביותר". עכשיו, כשראיתי את הסרט, אני מבין. כי "זרים מושלמים" הוא סרט מאוד בעייתי בעיניי (ולא, אל תגידו "ספוטליייט". זוכה האוסקר האמריקאי הרבה יותר טוב מזה האיטלקי).

כי כן, יש לו רעיון משעשע, שיכול להחזיק מערכון נחמד, אבל לא בטוח שסרט שלם. וגם אם כן, הוא רעיון דידקטי למדי.

זרים מושלמים על הסט. שלישי משמאל, עם האזניות: פאולו ג'נובזה, הבמאי.

זרים מושלמים על הסט. שלישי משמאל, עם האזניות: פאולו ג'נובזה, הבמאי.

מה גם שכמעט כל הסרט מתרחש ב להמשיך לקרוא

המקום בינינו: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Space Between Us)

זה די מדהים איך סרט על יכולתה של הרוח האנושית לפרוץ גבולות מעבר לכל דמיון, איך סרט כזה אין בו טיפת אנושיות או שאר רוח.

אבל אני מקדים את המאוחר.

space-between-usלפני קצת יותר מ-25 שנה הלכתי לקולנוע לראות סרט שנקרא להמשיך לקרוא

מאחורי המספרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hidden Figures)

כבר כמה שבועות אני רואה את הטריילר של הסרט הזה ומעקם את האף. זה נראה לי קצת פשוט מדי, קצת מוקצן מדי. הצגת מצב שנראה לי היום כמדע בדיוני – השחורים נחשבים נחותים בכל רמה של החיים – מבלי באמת לתת לו ספיציפקציה – ואז לפתור את זה בעזרת סיפור אמיתי על נשים שחורות שהיו טובות יותר מכולם במתמטיקה, וידעו לחשב מסלולי נחיתה של חלליות, ובכך עזרו להביא את האדם האמריקאי אל החלל. העצמה נשית שחורה פשוטה מדי. ככה חשבתי. ואז הסרט הזה התחיל לקבל תשומת לב יוצאת דופן – קודם כל בקופות בארה"ב, שם הפך להצלחה גדולה ולא צפויה, אח"כ אפילו במועמדויות לאוסקר. התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת יש בסרט הזה משהו.

hidden-figuresואחרי שראיתי את הסרט – ובכן, הוא לא נקי מחסרונות, אבל אני בעדו. כי להמשיך לקרוא

ספליט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Split)

איזו ערימה של שטויות…

מ. נייט שאמאלאן. פעם הוא היה במאי מיוחד. שעורר ויכוחים עזים. במאי מוכשר או שרלטן. סרטי איכות או זבל מחופש למשהו מתוק יותר. סרטים מרתקים, או זוועות מניפולטיביות. המלך עירום או מלך הוא בכל זאת.

תשכחו מזה. כבר סרט שני שהבמאי האמריקאי ממוצא הודי חוסה בצילם של אולפני בלומהאוס. אולפני הפקה של סרטי אימה זולים, בלי הרבה מוח או בכלל כוונה לכוון לקהל מתוחכם. "החוש השישי", הסרט שפרסם את הבמאי הזה, היה מועמד ל-6 אוסקרים. שישה! אתם קולטים? מי מאלו שצופים בזוועה החדשה שלו יכול לדמיין שבמאי שהיה מועמד לאוסקרים מביים כזה סרט מטופש ומייגע, שלא עובד בשום רמה.

splitואם השאמאלאן הזה היה לפחות מבין איפה הוא נמצא: בממלכת הסרטים הזולים של המפעל המסחרי של בלומהאוס. אם לפחות הוא לא היה להמשיך לקרוא