שתיקה רועמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Das schweigende Klassenzimmer)

לא מאוד אהבתי את סרטו הקודם של לארס קראומה, וכבר חשבתי לוותר על סרטו זה האחרון, אבל מכל מיני כיוונים התחילו לזרוק לי שמדובר בסרט הרבה יותר טוב, וכדאי לי, ושזה סרט "חזק", ועוד כמה סופרלטיבים. אז התרציתי. התוצאה: אכן מדובר על סרט הרבה יותר טוב מ"פריץ באואר", סרטו הקודם של אותו במאי, ועדיין, משהו בסרט הזה לא עובד.

"שתיקה רועמת" יותר טוב לטעמי מ"פריץ באואר" בעיקר כי יש בו הרבה יותר תשוקה. כמו בסרט הקודם, גם זה הנוכחי מתרחש בגרמניה של שנות ה-50. השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. הפעם הפוקוס הוא על תוצאותיה של המלחמה ההיא – השלטון הקומוניסטי, והמלחמה הקרה עם המערב. קראומה מביים כאן דרמה פוליטית בעצם, וניכר שסיפורה של גרמניה אחרי מלחמת העולם מרתק אותו (הפעם הוא כנראה רוצה לחקות את "חיים של אחרים". לא יוצא לו), אבל לטעמי הוא טועה בדרך שלו.כי הסרט מספר על כיתה של תלמידי בית ספר. בני ובנות 16-17. משהו שהם שמעו בחדשות מדליק אותם לכדי מעשה מחאה קטן – הם שותקים בכיתה בצורה מופגנת במשך שתי דקות. התגובה של השלטונות לכדי אותו מעשה קטן היא כוחנית ומאוד לא פרופורציונלית, כך ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

גאולה: הביקורת

מאוד אהבתי את הסרט הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה, אז כשהוא יצא למסכים באופן רשמי, הלכתי לראות אותו שוב. אם לומר את האמת, חלק מהקסם הנפלא שחוויתי בצפיה בו בפסטיבל ירושלים – חלק מזה פג. פתאום ראיתי כמה וכמה פגמים. ועדיין – זה סרט יפהפה, מרגש, חכם, ומאוד שווה צפיה.

כי אנחנו בסך הכל בני אדם. ומלאכת החיים קשה היא. יש לנו, לכל אחד מאיתנו, סט של אמונות ומנהגים, וביום-יום אנחנו משתדלים לפעול לפיהם. אבל החיים, הו החיים. הם לפעמים לוקחים אותנו למקומות לא צפויים (ללאה שבת היה שיר כזה פעם: רק החיים לוקחים אותי; החיים, נוהגים אותי). גיבור "גאולה" עבר הרבה בחיים שלו: הוא היה זמר בלהקת רוק מבטיחה, אבל משהו בסגנון החיים החילוני הפריע לו, אז הוא חזר בתשובה. ואז אשתו נפטרה ממחלה, והשאירה לו ילדה חמודה. עכשיו הילדה בת 6 וגם היא חולה. הטיפולים יקרים, והוא מתפרנס בדוחק מכמה עבודות. אז הוא מחויב לחזור אחורה כדי לקבץ את הלהקה מפעם לצורך איסוף כסף.וזה קל להיסחף בחיים. המוסיקה לוקחת אותך למקום רגשי, וזו גם נוסטלגיה, ואלו גם החברים. קל לשכוח למה עזבת את העולם הזה מלכתחילה. אבל השקר הזה שאתה עושה בעצמך מתגנב, חופר לאט, מתפוצץ ברגע מסוים. מישהו עושה משהו, ואתה מגלה את זה, ולא יכול יותר. "גאולה", בהובלתו של משה פולקנפליק הנהדר בהופעה מרוסנת, אוהבת, המגלה את העולם הגועש בתוכו, ועם זאת משתדלת לא להתפרץ, הסרט הזה מספר על אדם ש להמשיך לקרוא

אהבה מריקוד ראשון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Finding your Feet)

לפעמים, מה שאתה מצפה לו זה בדיוק מה שאתה מקבל. אבל ממש בדיוק. וזה הסרט הזה. בריטי מאוד. חביב, כצפוי. ומאוד, מאוד מאוד צפוי. מה שלא אומר שהוא רע בהכרח. סתם סרט נעים, לא מאוד מעניין ולא מאוד מרגש, ודי זניח, או אפילו מאוד זניח, אבל, נו, שיהיה, לפחות העברנו שעתיים נחמדות.כי הסרט הזה זז לאט מדי. והוא צפוי מדי, וחסר איזושהי תשוקה יצירתית. מישהי קצת סנובית נאלצת לעבור לגור עם אחותה היותר צנועה שאותה לא ראתה זה שנים, והשהייה במחיצת האחות מקרקעת אותה, מחזירה לה את החיים. או משהו כזה. שמו של הסרט רומז לחוג הריקוד שבו משתתפת האחות, והוא זה שאמור לתת את הטעם החדש לחיים. באופן קצת מוזר, מקומו של החוג הזה יחסית קטן בסרט, והשינוי מגיע יותר מהסביבה, ופחות ממציאת תשוקה חדשה בחיים.

וזה מה שטוב ולא טוב בסרט. כי כן, הריקוד נמצא כאן, אבל הוא משחק תפקיד די משני, בסופו של דבר. אלו הם האנשים שבחוג ש להמשיך לקרוא

האחים סיסטרז: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Sisters Brothers)

ז'אק אודיאר הוא במאי שלא עובד מהר. את הסרט הראשון שלו הוא ביים ב-1994. את השמיני שלו הוא ביים ב-2018. 8 סרטים ב-24 שנים. לא עובד מהר, אבל כמעט כל סרט מקבל הרבה תגובות חיוביות. שבעה מתוך שמונת סרטיו גם הופצו בישראל, וזכו בהרבה פרסים. אחד מהם ("נביא") היה מועמד לאוסקר. אחר ("דיפאן") זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן. אז הנה, סרטו השמיני של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר הוא גם סרטו הראשון באנגלית, סרטו הראשון בארצות-הברית.

וזה, האמת, הגיוני. אודיאר הרי נשען ביצירתו על קולנוע ז'אנרי הוליוודי קלאסי. סרטי פשע למינהו. "לבי החסיר פעימה" מ-2005, למשל, היה רימייק לסרט אמריקאי משנות ה-70. אז הנה אודיאר נוסע לארה"ב לעשות מערבון. במאי איכותי מגיע למקום שהשפיע עליו כדי לבדוק את המקור לכל היצירה שלו. והתוצאה: לבד מסרטו הראשון (שלא ראיתי), מדובר לטעמי בסרטו החלש ביותר של אודיאר בקריירה.

אני לא יודע מה קרה פה. אולי זה הריחוק מהסביבה הטבעית. אולי העובדה שלמרות שהוא בדרך כלל נשען על המקור ההוליוודי, עדיין הוא עושה סוג של עיבוד למקור כדי ליצור משהו חדש, אבל ב"אחים סיסטרז" יש משהו מאוד לא מעובד. משהו מבולבל אפילו. אני לא ממש יודע מה ואיך אודיאר, ושותפו הקבוע לכתיבה תומא בידגאן, מה הם ניסו להשיג. הסרט מתרחש ב-1851, אבל יש איפשהו באמצע הסרט איזשהו דיאלוג המתעסק ב להמשיך לקרוא

רומא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Roma)

הרגשתם פעם קטנים וחסרי חשיבות? הרגשה של: מי אני בכלל? סתם שליח פיצה, או מוכר בפיצוציה, או קופאי בסופר. מה אני שווה בכלל, איפה אני נמצא בכלל במכלול הגדול של החיים? הרי יש עורכי דין, ופוליטיקאים, ואנשים חשובים שמזיזים דברים. וסלבריטאים שממלאים את החיים בכל טוב. אבל אני? איפה אני בכלל? מה אני חשוב בכלל? למי בכלל אכפת ממני?

זה "רומא". בשכונה קטנה במקסיקו, בתחילת שנות ה-70, בשחור לבן, עוזרת בית אחת (שלא לומר: משרתת) בבית של עשירים, היא גיבורת הסרט. והסרט הוא החיים. "רומא" הוא מבט ארוך ומלא מחשבה, מלא אהבה, על כל הסובב את אותה עוזרת בית, מבט שמספר לה, לנו, שכן, חשוב, ואכפת. כולנו ג'ורג' ביילי (מ"החיים נפלאים"). כולנו חשובים.וכך מסביבנו אנשים נולדים, ואנשים מתים, ויש מהומות פוליטיות אלימות, ויש בגידות בחיי נישואין – דרמות גדולות מקיפות אותנו, בעוד שאנחנו חיים את חיי היום יום הקטנים שלנו. וזה לא סותר. אנחנו חלק מהעולם הזה. הסרט מספר על להמשיך לקרוא

סנאפשוט: הביקורת

את הסרט הזה ראיתי לפני שנתיים. משום מה הוא יוצא עכשיו למסכים. לא התגעגעתי. כי זה סרט של דורון ערן. ובאתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות. ממש נמוכות. את הסרט הקודם של דורון ערן ממש לא אהבתי, ולהבנתי, זה היה הטוב בסרטיו. אז לא ממש התלהבתי לראות את סרטו החדש. ואז התחיל הסרט. במהלך כל השליש הראשון של "סנאפשוט" אני יושב וחושב: הממ…זה לא משהו, הסרט הזה (כצפוי), אבל זה גם הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה. כי מדובר, בכלל, בסוג של קומדיה רומנטית. לא מוצלחת במיוחד (התסריט מאוד מקרטע, הדיאלוגים לא אמינים, הוויס-אובר מיותר וכתוב לא טוב, האינטראקציה בין גיבורת הסרט לבין החברה שלה מסכנה, ועוד כהנה וכהנה טענות), אבל משהו באוירה הקלילה מונע ממני לשנוא את הסרט. יש כאן כאילו סט-אפ קלאסי של קומדיה רומנטית על בחורה שמקבלת רגלים קרות ממש לפני החתונה.

אבל אחרי השליש הראשון של הסרט נזכר דורון ערן הבמאי שהסיבה היחידה שהוא עושה סרטים היא כדי לדבר על נושאים "חשובים". ממש "חשובים" (הסרט הקודם היה על היחס לקהילה הגאה. לפני זה הוא עשה סרט על מילת נשים. אתם יודעים. נושאים חשובים). קומדיות רומנטיות זה ללפלפים. ואז להמשיך לקרוא

פיניטה לה קומדיה: הביקורת

בסינמטק תל אביב מוקרן בהקרנות ספורדיות החודש סרט משונה, משעשע, חביב, אבל גם חסר משקל, שנקרא "פיניטה לה קומדיה". באחד התפקידים הראשיים: אסי דיין. ז"ל.

יש לי 2 דברים עיקריים להגיד על "פיניטה לה קומדיה". אחד טוב, השני פחות טוב.

אחד: מדובר פשוט מאוד בסרט קומי מאוד מצחיק. ממש. אוירה לא מחייבת של כיף כנראה שלטה על הסט, וזה לגמרי עובר מסך. אנשים שבאו כדי להנות. וזה אחלה. וסבבה.

השני: מדובר בסרט שכנראה מכוון לברנז'ה. בדיחה פנימית של אנשי קולנוע. כל מי שמחוץ למעגל עולם הקולנוע נראה לי שיסתכל על הסרט הזה בהשתוממות לא ברורה.

כי בגדול, "פיניטה לה קומדיה" מנסה לדבר על אחורי הקלעים של עשיית אמנות. הסרט הזה מנסה לאוורר קצת את ה להמשיך לקרוא