מלחמה פרטית: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Private War)

הסרט הזה התעכב להגיע לארץ. תאריך היציאה שלו נדחה כמה פעמים בגלל שיקולים שונים. בסוף השנה שעברה היו דיבורים על מועמדות אפשרית לאוסקר של השחקנית הראשית, מה שלא קרה בסופו של דבר. הטריילר של הסרט הזה רץ על המסכים שלנו כבר כמה חודשים. ובמשך אותם חודשים אני תוהה על קנקנו של הסרט הזה, לא ממש מבין מה הקונפליקט כאן. מאיזו זוית הסרט הזה ינסה לספר על כתבת מלחמות אידאליסטית.

וגם אחרי הצפיה בסרט אני לא ממש מבין אותו.

אידאליזם, ערכים, אמונה יוקדת בצדקת הדרך – משהו מכל זה צריך להיות מבוסס על חוויות אישיות. אם את רוצה למכור לי דרך פוליטית, מחשבה צודקת (בעיני רוחך) – תספרי לי על עצמך. על המקור של אותה מחשבה. הרי מלחמה זה רע הכרחי. זה ברור. זה מובן. אבל מה המשיכה הזאת אל איזורי סכנה מוחשית? למה ההליכה התמידית על חבל דק מאוד, למה ללכת (או בעצם לרוץ) אל מקומות שבהם הכדורים שורקים והפצצות מתפוצצות סנטימטרים בודדים ממך, וכל זאת על בסיס יומיומי?

וזה המקום שבו הסרט נ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

החסד של לוצ'יה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Troppa Grazia)

צריך לומר כבר מהתחלה: זה לא ממש סרט. זה יותר דומה לצ'יזבט. סיפור עם. משהו קטן וקצר, ולא סרט מלא, לא סוחט רגשית, ולא מפיל מצחוק.

אבל בתור צ'יזבט, "החסד של לוצ'יה" הוא ממש חביב, קצת משעשע, ואפילו קצת נוגע ללב. אבל ממש קצת.

התקציר של "החסד של לוצ'יה" אומר: לוצ'יה, אם חד הורית, פוגשת אשה צעירה שמסתבר שהיא מריה הקדושה. אותה צעירה פוקדת עליה להגיד לאנשי העיירה שלה לבנות כנסייה במקום שבו מתוכנן לקום פרויקט נדל"ן אימתני.כלומר, מדובר על פנטסיה. משהו לא רגיל שקורה לאדם רגיל. וזה החסרון העיקרי של הסרט הזה: כבר מהרגע הראשון, "החסד של לוצ'יה" מגדיר את עצמו כפנטסיה. אין כאן בניית ס להמשיך לקרוא

בלי דם: הביקורת

סרט מוזר. משונה. לא ממש ברור. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. סרט ממש מבולגן. אבל לא כזה רע או נורא.אני חושב שהבעיה העיקרית של הסרט הזה היא שהוא נינוח מדי. מתנהל בחלל בנעימות, בסבבה, בכיף. הכל ממש נחמד. שלוש הדמויות העיקריות כאן (ועוד שלל דמויות משנה) מדברות בשפה שמצטלצלת מצוין, נשמעת הגיונית לחלוטין, טבעית לגמרי, והאינטראקציה בין כולם כאן ממש מלבבת. נחמד מאוד.

רק שיש כאן תעלומה. סוג של עלילת מתח שמתפתחת לאט לאט. ואף אחד לא ממש מתערער. הרי כבר בהתחלה מזומן גיבור הסרט לתחנת המשטרה לבירור. לא, הוא לא חשוד בשום דבר מיוחד, אבל שואלים אותו הרבה שאלות. "במה העניין?" הוא שואל, ולא מקבל תשובה. להיפך, הוא מקבל הרבה שאלות נוספות. ואפילו עוקבים אחריו ומצלמים אותו. האם לא הייתם מתעצבנים? מאבדים את השלווה?

הסרט הזה נשאר רגוע. מעשן ג'וינטים כל הזמן. שותה ק להמשיך לקרוא

מה הסיכוי?: הביקורת

(שם הסרט במקור: Long Shot)

את הסרט הזה הלכתי לראות למרות שהוא לא מסוג הסרטים שאני רואה בדרך כלל. אני משתדל להימנע מהקומדיות האיכסיות שמראות את הגברים האמריקאים בשיא האינפנטיליות שלהם, כי הן משתדלות להגעיל אותי בכח מבלי באמת לומר משהו עמוק. ואני לא מחבב את ההתפלשות הזאת בבוץ (או בנוזלי גוף אחרים).

אבל, מסתבר, ש"מה הסיכוי" הוא חיה קצת שונה. אמנם יש כאן את סת' רוגן, שהוא אחד מאבותיה המייסדים של הקומדיה האמריקאית הזאת שאני לא כל כך אוהב, והרוגן הזה עושה גם כאן את השטיק שלו, ולכן גם לוקח לסרט להיכנס להילוך נכון, אבל, בסופו של דבר, מדובר בקומדיה רומנטית מתוקה, מהסוג שכמעט ונשכח שיודעים לעשות בהוליווד.ראשית, צריך לומר שמינון ההגעלות בסרט הזה הוא מינימלי. יש כאן אפילו סיפור על שלשול קטלני, אבל לא מראים אותו (אם זה היה בסרט אחר של רוגן, אני מניח שהיינו רואים גם את זה). אבל אני חושב שכל העניין הזה שדוחה אותי בד"כ מוכנס כאן לקונטקסט, ויש לו צידוק מעבר לקטע הזה של ההגעלה עצמה. כי אנחנו, הרי, אנשים. בני אדם. בני אנוש לא מושלמים. אנחנו, מדי פעם, עושים דברים לא מנומסים. יש לנו גזים, באופו טבעי, אז אנחנו מפליצים. סקס, למשל, יש בו גם כל מיני צדדים לא, איך נאמר, לא אטרקטיבים. אחד מרגעי השיא של הסרט נוגע בסצינת אוננות, למשל. זה גם דבר שאנחנו עושים.

אז השאלה היא: האם כשמישהו תופס אתכם ברגע מביך, האם תנסו לעשות את המעשה המנומס ולהתנצל, לנסות להחביא, להצניע, או שתודו בכך שאתם אנושיים, ולא תתנצלו על זה? ו"מה הסיכוי", באופן חכם למדי, מכניס את השאלה הזאת ל להמשיך לקרוא

הסודות של ג'ואן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Red Joan)

אני מודה שגישתי לסרט היא סלחנית. יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל קשה לי להתנגד לו באמת. מדובר בדרמה בריטית, מאוד בריטית, וככזאת, היא אפקטיבית מאוד ועושה עבודה ראויה. סיפור אהבותיה של אשה צעירה לפני קרוב למאה שנה, והנאמנויות השונות שהיא נבחנת בהן במהלך הסערות הרגשיות שעוברות עליה.

בתור סרט שכזה, דרמה בריטית קלאסית, הסרט דווקא עבד עלי. השחקנית הראשית, אחת אלמונית שנקראת סופי קוקסון, מראה היטב את הסערה הרגשית שעוברת עליה, גם אם היא נדרשת, מטעמי תרבות ונימוס בריטי בסיסיים, להדחיק את הרגשות האלו, והמתח הזה בין ההדחקה לבין האהבות שכל-כך שורטות את הנשמה, בתוספת הדילמות שמעמיסים הסיפורים האלו (אחד מאהוביה נשוי, השני דורש ממנה להיות מרגלת) – קוקסון מחזיקה את הצד הרגשי של הסרט הזה על כתפיה בגבורה, ומצליחה לרגש אותי. בנוסף, טרוור נאן הבמאי יודע לצלם את הסביבה הבריטית בתנועה מרחיבת ריאות, בנימוס אבל גם בטעם, עם אור צהוב חם, ועם קצב מהיר למדי, כך שהדרמה מתגברת ככל שהסרט מתקדם, ובסך הכל, הסרט הזה כן מצליח לגעת בי, רגשית.הבעיה היא שיש בלב הסרט הזה גם דיון במהות הזהות הלאומית שלנו. והדיון הזה לא רק שנדחק הצידה, הוא אף הופך מסוכן ככל שהסרט מתקדם. איפשהו באמצע הסרט יש סצינה מרכזית שבה ה להמשיך לקרוא

אפשר לנשום בשקט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Andið eðlilega)

סרט מאיסלנד. נחמד. באמת נחמד. סיפור אנושי שקט ויפה. נופים שאני לא רגיל אליהם. מזג אויר שאני לא רגיל אליו. מקום שנראה על פניו קטן, שהופך מוכר ככל שהסרט מתקדם, ואולי אפילו עושה חשק לבקר בו. אני רק לא יודע אם הסרט הזה מנומס מדי בגלל שיש הבדלים גדולים בטמפרמנט בין המזרח תיכונים שאנחנו לבין האיסלנדים הרחוקים, או שזו פשוט הרגישות של הבמאית שמצד אחד גורמת לה להציג סיפור אנושי יפה, ומצד שני מונעת ממני באמת להתרגש ממנו.כי, לכאורה, יש כאן סיפור מאוד ספיציפי של אשה מאוד ספיציפית. לכאורה. למעשה, הסרט הזה מתנהג כל כך בקצרנות, והוא עושה, לכאורה, את המעשה האינטלגנטי, ונותן לי להבין הרבה דברים לבד, אבל, למעשה, בחסכנות שלו, הסרט הזה מונע ממני את התהליך הדרמטי של הדמות, ובכך מונע ממני להתקרב אליה.

יש נשיקה אחת עם להמשיך לקרוא

אול אין: הביקורת

פסח. חג. צורך של בתי הקולנוע למלא את המסכים בסרטים מסחריים. סרטי אקשן אמריקאים. ואם ישראלים – אז קומדיות. משהו קל שימשוך הרבה קהל.

"אול אין". קומדיה ישראלית שלכאורה תפורה לפי דרישות הצרכן. הטריילר מבטיח סרט מופרע. הכל מוכן כדי להבריח אותי מהאולם. אני רוצה לראות סרטים טובים, לא כאלו שמראש נועדו להביא קהל (כי אלו בדרך כלל זורקים את כל האספירציות האמנותיות מהחלון).

רגע, בקרדיטים יש שם אחד מעניין. יהונתן בר אילן. הוא היה בצוות שהפיק וכתב סרט שנקרא "חתולים על סירת פדלים". אני זוכר את הפרויקט הזה מאוד לטובה. אולי יש ב"אול אין" הזה בכל זאת משהו.

אז הלכתי לראות. וביציאה אני חושב ששתי ה להמשיך לקרוא