הפרד: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Mule)

קניתי הרבה דברים בכסף שהיה לי….אם רק הייתי יכול לקנות עוד קצת זמן…

קלינט איסטווד. האיש בן 88. עבר הרבה בקריירה. אגדה של קולנוע. זוכה אוסקרים. מיתולוגיה חיה. והוא עדיין מביים, ואפילו משחק. כמו כל אדם, הוא חווה עליות ומורדות. לפני כמה שנים הוא ביים את "צלף אמריקאי", שהפך לסרט הקופתי ביותר בקריירה שלו. בשנה שעברה הוא ביים את "הרכבת של 15:17 לפריס" (לא ראיתי), שהיה הכשלון הגדול ביותר שלו בקריירה (ביקורתית וקופתית). ועכשיו, בגיל 88, הוא שואל את עצמו: אז מה עכשיו?

וקלינט איסטווד כנראה נזכר ש: רגע, אני פה קודם כל בשביל לכייף. יש לו את המזל לעבוד במקצוע שהוא טוב בו (גם אם לא כל העבודות שלו זוכות להערכה), ושהוא אוהב. אז אולי כדאי לעצור רגע, להוריד את כל החשיבות העצמית, את כל הכוונות הנעלות לעשות יצירות עם משמעות, ופשוט לעשות סרט כיפי. להנות.וככה נראה "הפרד". כאילו כל הצוות כאן, בהובלתו של קלינט איסטווד, כאילו כולם פשוט אמרו: Let's go and have some fun. כי כבר מהתחלה ברור ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

יצירה ללא מחבר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Werk ohne autor)

הדיסקליימר הרגיל: כן, סרט זר, גרמני במקרה הזה, שנמשך 3 שעות. אתגר. במקרה הזה: כדאי. מאוד כדאי. אל תפחדו מהאורך. יש קצת בטן לסרט הזה, ואולי היה אפשר לקצר קצת, אבל בסך הכל, רוב זמן המסך של הסרט הזה מחזיק את העניין הדרמטי שלי במתרחש. יותר מזה, גם אם הסרט הזה לא חף מחסרונות, זהו ככל הנראה הסרט הכי יפה שתראו השנה. אולי לא הכי טוב, אבל הכי יפה.

פלוריאן הנקל פון דונרסמרק. השם הארוך הזה זכה באוסקר. והשנה הוא מועמד שוב לאוסקר. באמצע, בין שני האוסקרים, עברו 12 שנה, בהן הבמאי הזה עשה רק סרט אחד. בהוליווד. ועדיף לא לדבר עליו. אבל אולי צריך 12 שנה כדי ליצור סרט כמו "יצירה ללא מחבר". כי אם "חיים של אחרים", הסרט ההוא שזכה באוסקר, היה סרט קטן, ממזרי, ומאוד אינטלגנטי, הנה מגיע הסרט החדש של אותו במאי, והוא כל כך הרבה יותר גדול, מאוד אמביציוזי, מלא אנרגיה וחדוות יצירה. למעשה, חלק מהאורך הקצת מרתיע של הסרט הזה שייך לעובדה שהוא מעניק הרגשה של סרטים קלאסיים מפעם. אנשים יותר מבוגרים ממני בטח יצאו מהסרט ויגידו: "כבר לא עושים סרטים כאלו יותר". אבל הנה, עושים.כאלב דשנאל הותיק נמצא כאן מאחורי המצלמה, ובהנהגתו של פון דונרסמרק הוא יוצר אימאג'ים מרהיבים. המצלמה נמצאת בתנועה סוחפת שהיא בעת ובעונה אחת אנרגטית וגם שותלת אותי בתוך המושב, מרחיבה את הריאות בנשימות ארוכות של הנאה. פון דונרסמרק הביא לסרט הזה גם את מקס ריכטר, שלעד ייזכר אצלנו כמוסיקאי שברא את המוסיקה הבלתי נשכחת של "ואלס עם בשיר". הדרך שבה מניח פון דונרסמרק את המוסיקה היפהפיה של ריכטר על פני התמונה יוצרת את האפקט הלכאורה מנוגד של כל היצירה הזו – מצד אחד מרגשת מאוד, ומצד שני יודעת לא ללחוץ על הרגש, לתת לו להגיע, אבל לא לגלוש. באופן מפתיע, הסרט הזה, גם ברגעים הקשים (ויש רגעים מאוד לא קלים. הסרט הזה נפרס על פני כ-30 שנה בהסטוריה של גרמניה, כולל מלחמת העולם השניה, ויש בו אפילו סצינה של תא גזים), פון דונרסמרק יודע לרגש אותי, אבל גם לגעת לכל אורך הסרט במגע של נוצה מלטפת.

לכאורה, זה מתסכל. הרי יש כאן דמות של להמשיך לקרוא

המועדפת: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Favourite)

הייתי צריך לנחש. האיש הזה, יורגוס לנתימוס, הוא סוג של שטן קטן. ראיתי שני סרטים שלו בעבר, ושניהם הגעילו ועצבנו אותי. משום מה חשבתי שאם "המועדפת" קיבל 10 (עשר!) מועמדויות לאוסקר, אולי מפלס הגועל ירד, והסרט הזה יהיה קל יותר לעיכול. מה פתאום. "המועדפת" אולי באמת, לכאורה, רק לכאורה, הוא הנגיש מבין סרטיו של לנתימוס, אבל מכל בחינה אחרת, גם הוא סרט שמאוד נהנה להמם ולהגעיל, מבלי באמת לומר משהו בעל ערך.

אם סרטים הם סוג של מראה לתוך נשמתם של יוצרם, הייתי מנחש שלנתימוס היה בילדותו הבריון הכיתתי שדוחף אותך לתוך שלולית וצוחק בהנאה מרושעת כשאתה נרטב. או הגאון המעצבן שהיה מציק לך בכיתה, אבל לעולם לא נתפס, ואפילו היה גורם למורה לצעוק עליך במקום עליו כשהיית אומר: "אבל המורה…".כי גם ב"מועדפת" מוצג עולם מעוות. נדמה שלנתימוס כל כך נהנה להראות אנשים ברגעים הגרוטסקיים שלהם, רק שאני לא מוצא בסרטיו דבר מלבד הנאה מהרוע. לפחות בסרט הזה יש להמשיך לקרוא

האשמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Den Skyldige)

סרט מדנמרק. שמדבר דנית. סרט קטן. פצפון. סרט שמתרחש כולו רק בשני חדרים, ויש בו רק שחקן אחד, בעצם.

נכון, לא ממש מעורר תיאבון. אז הנה משהו קצת יותר מסקרן: מדובר באחד הסרטים הכי טובים שתראו השנה. הפתעה גדולה מאוד.וזה בעיקר בגלל הבימוי. יש כאן סיפור מתח. טלפן במרכז חירום המשטרה מקבל שיחת טלפון המתפתחת לאירוע חטיפה (זאת נקודת הפתיחה של הסיפור. יש כמה הסתעפויות לסיפור, כולל אחת שהופכת את כל מה שחשבנו. לא נפרט יותר), אבל הסרט נשאר כל הזמן בתוך שני החדרים שמהווים את מרכז החירום המשטרתי. הטלפן הוא האיש שלנו. איתו אנחנו הולכים. הוא מוביל אותנו בסיפור הזה, ואנחנו לעולם לא רואים מה קורה שם, מעבר לקו.

זאת נקודת זכות אחת גדולה מאוד של הסרט הזה. מדובר אמנם בסרט קולנוע, במימד ויזואלי, אבל כאן הדמיון עובד. והוא עובד מצוין. מספרים לנו סיפור, משחקים אותו, אבל לא מראים אותו. אני שומע את הקולות של המשתתפים, אני רואה את התגובות של הטלפן, אני מודרך רגשית, אני נדרך ונמתח, ואני נמצא כל הזמן בחרדה ל להמשיך לקרוא

הספר הירוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Green Book)

יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל נתחיל מהשורה התחתונה: זה דווקא סרט חביב מאוד. נעים לעין וללב. הצרה איתו שהוא היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב. אבל יוצרי הסרט בחרו את הדרך הקלה.

התחלת הסרט הזכירה לי את ההתחלה של "אבינו", הסרט המצוין של מני יעיש. איש שרירים במועדון מפעיל כוח. ב"אבינו" הכל הרגיש כל כך זורם, אותנטי. שומר הסף יודע את העבודה שלו, ונמצא במקום שהוא צריך להיות. ב"ספר הירוק", מישהו צריך לקרוא לגיבור הסרט כדי שיגיע. מעט אח"כ, המאפיונר מציע לגיבורנו עבודה. ב"אבינו" זה עובד יותר על מבטים. אלון דהן רק עומד שם, מסתכל, והפחד עובר לעמוד השדרה. ב"ספר הירוק" הדמויות צריכות ללבוש פוזה.

וזאת רק ההתחלה של "הספר הירוק". יש משהו קל מדי, שטחי מאוד, מדי, בדרך ש להמשיך לקרוא

הגולם: הביקורת

והשוטים אוהבים את הכוח

מאמינים ועוזרים לו לצמוח

מי יציל אתכם כשתבינו פתאום

מאוחר! הוא לא עוצר באדום

(שלום חנוך, "לא עוצר באדום", מתוך "מחכים למשיח", 1985)

קצת חבל שהסרט הזה נדחק בכוח לאיזושהי פינה. היוצרים שלו, האחים פז, ביימו את הסרט באנגלית, אני מניח מסיבות מסחריות, והם מכניסים בכוח לסרט אלמנטים מוגזמים ובובמסטים כדי לנסות למכור את הסרט, אבל, מסתבר, שהחיבה המובנית שלי לאחים פז ("פובדיליה", סדרת הטלויזיה "מתים לרגע") היא לא בלי בסיס. בלא מעט רגעים, "הגולם" מתגלה כסרט עמוק וחכם, ששואל לא מעט שאלות פילוסופיות.

אז כן, האחים פז מכניסים לסרט הזה הרבה מוסיקה בומבסטית מדי, לוחצת מדי, ולא מעט שפריצים של דם, ובכמה סצינות זה פשוט מגוחך, מה גם שהשפה האנגלית לא מתאימה לסביבה שבה מתרחש הסרט – כפר יהודי במזרח אירופה שבמאה ה-17, אז למרות שתנאי הפתיחה מנתקים אותי רגשית מהמתרחש על המסך, יש ל"גולם" כמה אלמנטים חשובים שמצליחים לרגש אותי ולגרום לי לחשוב. ראשית, התסריט: סיפורה של אשה שעברה להמשיך לקרוא

סגן הנשיא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Vice)

קצת קשה לי להתמודד עם הסרט הזה. ברור לי שיש לסרט הזה פרטנציות להגיד משהו רציני, אבל הוא מכשיל את עצמו בכל שלב בדרך. ומצד שני, אני לא יכול להתכחש לעובדה שמדובר כאן בבידור עשוי היטב. בהתחכמויות אולי מוגזמות, אבל כאלו שמשרות אוירה נעימה על כל הסרט. ומצד שלישי, אולי העובדה שהסרט הזה מתנהג כמו קומדיה משעשעת מקהה מאוד את העוקץ. ואולי אין כאן ממש עוקץ. הרי הסרט הזה, כמו שהוא בעצמו מודה בסצינה האחרונה (כלומר, זאת שמגיעה אחרי כותרות הסיום) הוא מאוד חד צדדי. אתה הרי סרט ליברלי – אומר סתם איש. והוא צודק. אנשי הימין הרפוליקני יכולים להרגיש נעלבים, ובצדק – דיק צ'ייני, משרת ציבור רפוליבקני, מוצג כאן כאיש תאב כוח, שדואג בעיקר לעצמו ולמשפחתו, ושיזדיינו כל האמריקאים האחרים. הוא אנטי-דמוקרט, פוליטיקאי-על, אגואיסט, חריף מחשבה שיודע לנצל את התכונות האלו בעיקר בכל מה שנוגע לרווחתו, על חשבון חיי אדם אמריקאים או אחרים, בכל מקום אחר בעולם. אז מסרט חד צדדי שכזה, שמצהיר מראש על קלות ראש – אין לי דרך להתייחס ברצינות למה שהוא אומר.

ומצד רביעי, מי אמר שהוא לא צודק? מי אמר שדיק צ'ייני הוא לא יותר מאשר ממשיך דרכו של ניקסון, ושהוא ממש מצטט אותו באומרו: אם אני עושה את זה, אז זה לא יכול להיות לא חוקי – כלומר, מי אמר שהרפולבקנים (ובהשאלה: איזשהו ראש ממשלה במדינה קטנה במזרח התיכון) לא דוחפים בעצם לשלטון דיקטטורי, שבו לשליט מותר הכל?אדם מק'קיי הבמאי יורה כאן בתותחים גדולים, והוא עושה כאן דברים שנויים במחלוקת, אבל העובדה שלסרט יש להמשיך לקרוא