הפנטסיה של אריאן: הביקורת

מצב קורונה עדיין נמשך, ועדיין אין סרטים בקולנוע. עוד הזדמנות לנקות את תיקיית "טיוטות". היום בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הפנטסיה של אריאן". לפני כמה שנים, מיד אחרי ההצלחה המפתיעה של "שלגי הקילימנג'רו", נרכש להפצה בישראל הסרט הבא של אותו במאי. מכיוון שהסרט הזה הוא בינוני ואף פחות מכך, הפצתו התעכבה, ומלבד כמה הקרנות סינמטקיות בודדות, הסרט בעצם מעולם לא הופץ. הערב הוא יוקרן בטלוויזיה. הנה כמה מילים עליו:

(שם הסרט במקור: Au Fil d'Ariane)

לפני כמה שנים הגיע למסכינו סרט צרפתי קטן שהפך להצלחה מפתיעה. קראו לו "שלגי הקילימג'רו". וגם אם לא התלהבתי ממנו, הסרט שרובר גידיגיאן ביים אחרי אותו סרט הרבה פחות טוב.

רובר גידיגיאן מגיע ממרסיי, על חופה הדרומי של צרפת. רוב סרטיו מתרחשים בנמל הבית שלו, וברובם הוא מספר על אנשי מעמד הפועלים, ויש בהם אמפטיה גדולה וחמה לאנשים הפשוטים. ב"פנטסיה של אריאן" מנסה גידיאן לתהות על מקומה של האמנות בחייהם של האנשים האלו. והוא עושה את זה באמצעות סיפור שהוא סוג של וריאציה על "אליס בארץ הפלאות". אשה חוגגת יום הולדת 50. אף אחד לא בא, אז היא יוצאת למסע משלה. והיא עוברת הרפתקאות רבות, עד שהחלום מתנפץ.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל הסרט הזה הוא חלום. הי, יש כאן צב מדבר. אבל משהו בחלום הזה לא חלומי. נכון, יש כאן, שוב, את התיאור האנושי, החם, והאוהב של האדם הפשוט. זה נמצא כאן, וזה עשוי, כתמיד, במיומנות. אבל העולם שגידיגיאן בורא הפעם לא אמין. בקולנוע אני צריך להאמין למתרחש, גם אם מדובר בפנטסיית מדע בדיוני שבה חייזרים יורים עלי לייזרים. אם אני לא אאמין לרגע, אני לא אסחף בסיפור. וכאן המשחק של השחקנים פשוט מחריד. מכירים את הרגע הזה שבו שחקן או שחקנית פורצים בצחוק, ואתם מתכווצים בכסא באולם כי אתם מרגישים בזיוף? הסרט הזה מלא ברגעים כאלו. כאילו השחקנים עצמם מתנהגים בחוסר אמון לסיטואציות בהן הם נמצאים. מישהי מדברת עם צב, וזה כל כך מלאכותי. אם היא לא מאמינה בזה, למה שאני אאמין? למה שאני אסחף בקסם של עולם שבו צבים מדברים?ומה על אותו מבוגר שזועק בלילות (הגרסה הצרפתית של "אוולין, אל תלכי…")? מתגבשת כאן חבורה (סימפטית) של להמשיך לקרוא

הולוגרמה למלך: הביקורת

הקדמה: בימים של קורונה, בתי הקולנוע סגורים, אז גם אני לא כותב בבלוג שלי. אני ממלא את הזמן שלי בבינג' של סדרות. טלויזיה אני בדרך כלל מזניח, כי אין לי זמן. עכשיו יש לי, אבל אני מעדיף לא לכתוב על כל סדרה שאני רואה (מלבד הערות קצרות בטוויטר), אז בינתיים שקט פה.

במקרה הבחנתי שהיום (שלישי, 7.4.2020) בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הולוגרמה למלך". הסרט הזה נרכש להפצה בישראל לפני כמה שנים, וראיתי אותו באיזושהי הקרנת טרום בכורה, ואז הוא נגנז, ומעולם לא הופץ. לא הפסד גדול, כי מדובר בסרט בינוני למדי, ובכל זאת, אם אין לכם מה לעשות, אולי שווה לבדוק את הסרט הזה, יותר כחלון הצצה לעבודתו של במאי מעניין.

אחרי שראיתי את הסרט באותה הקרנה, כתבתי עליו פוסט ביקורת, אבל בגלל שהוא מעולם לא הופץ, הפוסט נקבר בתיקיית הטיוטות שלי. הנה יש לי הזדמנות לאוורר אותו:

(שם הסרט במקור: Hologram for the King)

אוי, טום טיקוור, מה יהיה איתך?

טיקוור פרץ לחיינו בסוף שנות ה-90 עם סרט אנרגטי, סוחף, כיפי, חכם, ומרגש שנקרא Run לולה Run. מאז הוא עשה עוד הרבה דברים, אבל רק בסרט אחד הוא לטעמי הצליח להתקרב לחשיבה המסחררת שהניעה את סרט הפריצה שלו. זה היה סרט שנקרא "3", על משולש רומנטי בין בחורה ושני בחורים, וגם בין שני הבחורים עצמם.

טיקוור הוא מאסטר של עריכה ושל עבודה עם מוסיקה. הצרה היא שהרבה פעמים החומרים שהוא עובד איתם לא עומדים בסטנדרט הגבוה שהוא מציב לעצמו. טיקוור מייצר לונה פארק קולנועי, עם חיתוכי עריכה מהירים, אפקטים מפתיעים, שימוש מקורי במוסיקה, ותזוזה תמידית. והוא גם יודע מתי ואיך להוריד הילוך, להקשיב לכמה דקות להלמות הלב, לקחת פאוזה לפני שחוזרים להאיץ. התסריטים שלו לא תמיד עומדים בקצב. וזו הבעיה עם "הולוגרמה למלך"."זמן. יש לך זמן". אלו הן, פחות או יותר, המילים האחרונות הנאמרות בסרט הזה. והשימוש בזמן כאן הוא להמשיך לקרוא

החברה החדשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Une Nouvelle Amie)

את הסרט הזה ראיתי לפני יותר משנה במסגרת הפסטיבל הצרפתי. כתבתי עליו כבר אז, ואפסנתי את הפוסט הזה בתיקיית "טיוטות", כי ידעתי שהסרט עומד להיות מופץ מסחרית בישראל. אבל המפיץ הישראלי נמלך בדעתו, והחליט לוותר, והסרט הזה נשאר נסתר מעין ישראלית במשך יותר משנה, דבר משונה ומוזר, מכיוון שלא מעט מסרטיו של פראנסואה אוזון הופצו בישראל, סרטים שהפכו אותו לאחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם, גם אם סרטו זה, האחרון, הוא מהפחות טובים שלו בקריירה. והנה ערוצי הסרטים של YES גואלים את הסרט הזה, ומקרינים אותו הערב. הזדמנות טובה לצלול אל תיקיית הטיוטות, ולשלוף משם את הביקורת שלי על הסרט הזה. לא סרט רע בכלל, רק פחות טוב מהתוצרת הקבועה של הבמאי הנהדר הזה, פראנסואה אוזון.

—————–

אני מאוד אוהב את הסרטים של פרנסואה אוזון. תמיד אפשר לצפות ממנו לרמה טכנית גבוהה, לשליטה מוחלטת בטון הבימוי אם מדובר במותחן ("בריכת שחייה") או בדרמה עדינה ("צעירה ויפה", "הזמן שנשאר"). הצילום שלו תמיד צבעוני ומשכר, האהבה שלו לקולנוע מציפה את הרגש ("8 נשים"), והוא גם יודע לעבוד עם מוסיקה ("8 נשים") ועם שחקנים (שיתוף הפעולה הפורה שלו עם שרלוט רמפלינג ב"מתחת לחול", "בריכת שחיה", וב"צעירה ויפה", או עם לודיבין סנייה ב"8 נשים", ו"בריכת שחיה", או עם ולריה ברונו טדסקי ב"5X2" וב"זמן שנשאר", או אפילו עם גדולת השחקניות הצרפתיות, קתרין דנב, ב"8 נשים" וב"פוטיש"). בקיצור, פרנסואה אוזון הוא מקצוען קולנועי אמיתי, מלוטש, אחד שיודע את העבודה.

nouvelle amie 2והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.

נתחיל מזה ש להמשיך לקרוא

אם וכאשר: רומנטיקה?

לפני שנה בערך נתקלתי ברחבי הרשת בטריילר לסרט שעדיין לא היה גמור. היה בו משהו שהקסים אותי וסיקרן אותי. יוצרי הסרט ביקשו עזרה כלכלית כדי שיוכלו לסיים את העריכה. הכנסתי את היד לחור שבכיס, והוצאתי מהאין-כסף שיש לי שם כמה גרושים, ובכל זאת השתתפתי במימון של העריכה. ואפילו כתבתי על זה כאן בבלוג שלי, כדי לנסות ולשכנע עוד כמה שכדאי. זה היה בשנה שעברה.

מאז היה צוק-איתן. וליוצר הסרט נולדו תאומות. העריכה התעכבה. וכשהיא הסתיימה, בתחילת השנה, התחיל שלב המכירה. הנסיון להפיץ את הבשורה. ואז הגיעה הבשורה הפחות מלהיבה מבחינתי: הסרט נערך מחדש והפך לסדרת טלויזיה. וממוצ"ש האחרון הסדרה הזו מוצגת בערוץ 10. "פחות מלהיבה" – כי אני רציתי לראות את היצירה הזו בקולנוע. עם כל ההבנה לרצון של היוצרים להוציא את ה"ילד" הזה החוצה כבר, אל העולם, לדעתי חשובה גם האכסניה. חשובה גם הדרך בו מוצגת היצירה. כי סדרת טלויזיה וסרט קולנוע הם לא אותו דבר. יש להם נפח רגשי שונה. נפח סיפורי שונה. לכאורה זה אותו הדבר, אבל בעצם זה לא בדיוק.

הוא והיא. אם וכאשר.

הוא והיא. אם וכאשר.

ועדיין, רציתי לראות מה יצא מזה. אמנם בשבת בערב (22:15, ערוץ 10) לא הייתי בבית, אבל הקלטתי וראיתי בדיליי. אז איך יצא? אה…ככה ככה. יש הרבה כוונות טובות ביצירה, אבל רובן נשארות לא ממומשות לטעמי. החמצה.

בגדול, זה סיפור אהבה. הוא להמשיך לקרוא

פולישוק עונה 3: זה מוגזם

ובימים בהם מדינת ישראל הולכת לבחירות כי שר האוצר וראש הממשלה אינם סובלים זה את זה, יש גם קומדיית מצבים ישראלית פוליטית על המסך. הקטן. אז נכון שאחרי כל מה שאני אגיד, תמיד אפשר לומר: אבל זה נכון. תראה מה קורה בעולם האמיתי. יש בחירות, לא?!, אבל האמת היא שאחרי שאהבתי את שתי העונות הראשונות של "פולישוק", מהשלישית אני לא בדיוק נהנה.

יש לי הרגשה שמישהו שם בערוץ 2 מאוד שמח על ההצלחה המפתיעה של שתי העונות הראשונות, וסימני דולרים עלו בעיניו. בוא נעשה כסף! בוא נעשה עונה שלישית, ונביא מפרסמים! בוא נעשה קומדיה מצחיקה (אבל כמובן בלי באמת להרגיז מישהו) וככה נעשה עוד להיט. הבעיה להרגשתי ש"פולישוק" עונה 3 היא יותר מוצר תעשייתי, ופחות מוצר של נשמה. יותר מוצר שמגיע מהחשיבה העסקית של ערוץ 2, ופחות סדרה שמגיעה מלמטה, מהתשוקה ליצירה של הכותב, הבמאי, והשחקנים.

גיא לואל (המצוין) הוא הסמן הקיצוני של "פולישוק". הוא המטורף, המוחצן, הקולני ביותר. הוא מייצג את הפן המטורף של הסדרה. הבעיה שלי עם העונה השלישית של הסדרה היא שכולם הפכו להיות גיא לואל. כולם הפכו להמשיך לקרוא

משפחה טובה: גם לתל-אביבים מגיע לחיות

והנה איתן פוקס חוזר לטלויזיה. יוצר פורה ומעניין פוקס. הוא עובר בקלילות מהקולנוע לטלויזיה ובחזרה. והפעם, לפי מה שקראתי, הוא חוזר עם סיפור אישי במיוחד, סיפור על משפחה שעוברת טלטלה עם היוודע דבר הגירושים של ההורים. 3 פרקים שודרו עד היום. וההרגשה שלי היא שעוד לא הגענו לשיא הרגשי, אבל אני חושב שזה עוד יגיע.

פוקס הוא יוצר מהסוג המקצוען. אצלו הכל זורם חלק, ללא הפרעה. וגם כאן, ב"משפחה טובה", הקצב טוב. הדמויות מאופינות בקלילות, המשחק של כולם טוב, והכל מדויק. לפעמים זה יוצר אוירה של התנשאות (כמו ב"בועה", או בחלקים מ"פלורנטין"), ולפעמים זה עובר אלי כמשהו אוטנתי לגמרי. בינתיים אני מרגיש שב"משפחה טובה" יש משהו אמיתי, אם כי זה עדיין לא חודר עמוק.

good family

אבל מה שמעניין אותי ב"משפחה טובה" היא ההרגשה שלי ש להמשיך לקרוא

איש חשוב מאוד: מה, זה באמת ככה?

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על הסדרה הזו, אבל זה קשה. זה קשה כי כל פרק בערך אני מתהפך על הסדרה הזו.

או שאני מוקסם ממנה, או שאני מרגיש דחיה ואפילו גועל.

או שאני מתרגש למראה סצינות כתובות ובעיקר משוחקות ומבוימות בעדינות והבנה עמוקה של האנושיות שמניעה את כולנו, או שאני מרגיש לעיתים שהמנגנון המניע את הסדרה כולה גלוי, שקוף מדי.

או שאני ממש רוצה לראות מה יקרה בפרק הבא, או שאני כמעט מסית את עיניי ממה שאני רואה.

אוהבת לא אוהבת. אלמה דישי ב"איש חשוב מאוד"

אוהבת לא אוהבת. אלמה דישי ב"איש חשוב מאוד"

ואני חושב שהשאלה העיקרית העולה מצפיה ב"איש חשוב מאוד" היא: מה, זה באמת ככה? מה, הדקדנס של האנשים האלו הוא עד כדי כך בוטה וקיצוני?

כמובן שהתשובה הצפויה היא: לא, מה פתאום. זה רק מוגזם מאוד לצורך יצירת מנגנון דרמטי לסדרה טלויזיונית. ובכל זאת, במקום שבו יש עשן, יש גם אש, לא? ובהשאלה – גם אם הניוון של כל האנשים האלו הוא כל כך קיצוני, גם אם סקס, סמים, וטכנו (שהחליף את הרוקנרול של פעם) הם כל כך נפוצים בחיים של הדמויות בסדרה הזו, עדיין יש איזושהי אמת בסיסית מאוד לא נעימה בחיים של יהודה לוי, ושל כל היהודה-לוי האחרים שקורות חייהם אמורים לזעזע את כל צרכני הגיא-פינסים למינהו.

מישהי שמאוד אוהבת את בריטני ספירס פעם הזדעזעה עמוקות כשאמרתי לה שלדעתי כל מה שקרה לספירס הזאת אז, עם הגירושים וכל השאר, הכל מגיע לה. באמת שאין לי רחמים לתאבי פרסום חסרי כשרון. אבל ליהודה לוי יש כשרון. הוא אחלה שחקן. האם הוא קורבן של שיטה שמטפחת פרסום מעל הכל, או שהוא תוצר של מערכת כזו?

במהלך הצפיה בפרקים הראשונים של "איש חשוב מאוד" היתה לי תחושה ש להמשיך לקרוא

זגורי אימפריה: המזרחי, דפוק או שולט?

אז נגמר הפסטיבל הצרפתי. וגם הרומני. ועכשיו יש בסינמטקים פסטיבל איטלקי, שבו, למרבה הצער, אין שום דבר שמעניין אותי (ואת האחד שכן ראיתי – לא אהבתי. יכול להיות שאני מפסיד כמה סרטים שעוד יהיו מתמודדים מרכזיים על פרס האקדמיה האיטלקית בעוד חודשיים, אבל בינתיים זה לא נראה מעורר תיאבון כל כך), ועוד מעט מתחיל פסטיבל בריטי-יהודי (מעין יצור כלאיים בלתי מובן, שגם בו ההיצע לא מעורר תיאבון. חוץ מסרט אחד, שעליו עוד אולי אכתוב בשבוע הבא). אה, ויש גם זה, נו, חג. פסח. וזה אומר הרבה סרטים לילדים בקולנוע המסחרי. הרגע שבו הקולנוע האיכותי לוקח הפסקה (אבל כבר בסופ"ש הקרוב מגיע הסרט של הצלם שצילם את "התחלה" ואת הבאטמנים האחרונים. הטריילר נראה מעניין).

אז בינתיים לקחתי לי קצת זמן לצפות בסדרה הישראלית החדשה של "הוט" שעלתה בשבוע שעבר. אז קודם כל – ברוך הבא. אחרי שכבר התחלתי לחשוש שיבש המעיין, ואין שום סדרה ישראלית בטלויזיה, הנה חוזרת היצירה הישראלית. או שעולות כמה סדרות ישראליות ביחד (העונה האחרונה של "הבורר", השניה של "חסמבה דור 3", ו"בני ערובה" עלו ביחד. קצת לפני זה היה את "פצועים בראש". קצת אחרי זה היה את "מקימי"), או שהמדבר יבש כמה חודשים. אז הנה, בינתיים, מגיע "זגורי". ואחרי צפייה ב-3  פרקים, אני לא ממש יודע מה לחשוב על הסדרה.

—————————————————————————————-

"מוכת ירח". סרט קולנוע. אמריקאים ממוצע איטלקי. כישופים ולחישות. קומדיה רומנטית. שר לקחה אוסקר על הסרט הזה. אחלה סרט.

"זגורי". סדרת טלויזיה. ישראלים ממוצא מזרחי. כישופים ולחישות. לא ברור הז'אנר. לא יהיה אוסקר. לא ברור מה קורה עם הסדרה הזו.

אני חושב שהבעיה המרכזית שלי עם הסדרה הזו היא הטון. נדמה לי שהכתיבה של הסדרה דווקא לא רעה בכלל. מעין נסיון לראות את המשפחה הישראלית המזרחית המודרנית, עדיין בתוך מסורת של 'שחור', ועם זאת מנסה להתמודד עם המודרניות, עם העולם מסביב, עם אחרים, עם עדות אחרות, עם עצמה. אבל איכשהו נדמה לי שבמעבר של הסדרה הזו מהכתוב למצולם משהו לא ברור קורה.

הזגורים ולהקתם. אימפריה?

הזגורים ולהקתם. אימפריה?

נראה לי ש להמשיך לקרוא

המעגל השבור: אין תוכנית. חיים. נקודה.

חמישה סרטים מועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה. את הקמבודי לא ראיתי. מהדני ("ניצוד") יצאתי מסויג למדי. מהפלסטיני ("עומאר") גם יצאתי מסויג למדי. את האיטלקי ("יפה לנצח") ממש לא אהבתי. אז נשאר הבלגי. הסרט שמגיע עם הרבה ביקורות טובות מחו"ל. סרט שאמור להיות אודיסיאה רגשית עצומה. הסרט שאני אמור להריע לו ולרצות שהוא יזכה.

"מגיע" היא לא בדיוק המילה הנכונה. הסרט הבלגי, למרות הביקורות המעולות מחו"ל, לא נרכש להפצה בישראל. הוא הוקרן אמש בסינמטק חולון, והוא יוקרן בחודש הבא בסינמטק הרצליה. ובינתיים הוא יוקרן ביום שלישי הקרוב בערוצי הסרטים של "יס" (זה בטלויזיה), כי אם סרטים בעולם לא מגיעים למסכים הגדולים בישראל, הם לפחות מגיעים למסך הקטן בסלון שלכם.

ואחרי כל זה, יוצא שגם מהסרט הבלגי לא כל כך התלהבתי. הרי מדובר בסרט שמספר על בחור ובחורה צעירים המתמודדים עם מחלת הסרטן של ילדתם הקטנה. סיפור קשה ועצוב. אבל לכל אורך הסרט לא בכיתי ולו פעם אחת. לא הזלתי ולו דמעה אחת. וזה לא שאני מחפש סרטים סוחטי דמעות בכח, אבל בסיפור שכזה, אם אין ולו רגע אחד מרגש, אז משהו בסרט הזה לא בסדר.

וזה לא שהסרט הזה רע או מעצבן. הוא נעים לצפיה, עם הרבה מוסיקה טובה, ושני שחקנים ראשיים שסוחבים בהירואיות את הסרט על גבם.  אבל משהו בבחירות הבימוייות הולך כאילו נגד הסרט, מונע ממנו בכוח להפוך ליצירה הגדולה שהוא היה יכול להיות.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

הדמות הגברית הראשית היא זמר קאנטרי-בלו גראס (אני לא מבין מספיק במוסיקה בשביל לדעת את ההבדל, אבל זה זניח לסרט הזה). ל"מעגל השבור" יש עניין עם אמריקה. כל המוסיקה היא אמריקאית. הסגידה של כל העולם לאמריקה עומדת כאן למשפט. יש דברים נפלאים באמריקה. אבל הכל שם להמשיך לקרוא

מקימי: השד אינו נורא כל כך?

לפני כמה שבועות התחילו להופיע בהוט טיזרים לסדרה חדשה שנקראת "מקימי". אני לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה, אבל האוירה המלנכולית ששרתה על הטיזרים, ביחד עם הנושא (התמודדות עם חזרה בתשובה) משכה אותי לצפות בסדרה. מצד שני, היו לי גם חששות: לתפקיד הראשי לוהקה יעל פוליאקוב, שאני לא נמנה עם אוהדיה (אם לנסח זאת בזהירות), וחוץ מזה, לפני כעשור כבר שודרה במקומותינו סדרה מצוינת שעסקה בנושא הזה (קראו לה "לתפוס את השמיים"). אז מה, עוד פעם אותו דבר?

אז נתחיל מהסוף: לא. לא אותו דבר. רק בסוף הפרק השלישי הבנתי את ההבדל. מהמקום שממנו אני בא, "חזרה בתשובה", ההליכה למקום שבו, לכאורה, יש אלהים,  היא, באופן פרדוקסלי, השטן הגדול. היא איזה טירוף שמשתלט על הנשמה, מרעיל את הבאר שממנה שותים כל קרובי הפסיכי הזה שפתאום ראה את האור, וזורע הרס, חורבן, וכאב עצום בכל סביבתו של החוצפן הזה שפתאום חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם את ה"אמת". ו"לתפוס את השמיים" הציגה ברגישות חודרת קרביים את מה שמתרחש כאשר השטן הזה מחליט לבוא ולבקר.

שני הפרקים הראשונים של "מקימי" אכן מתארים את אותו הדבר. את התרכבות והתפרקות תא קטן ואוהב של שני אנשים חילונים בצל אותו שד איום. אבל בפרק השלישי מסופר על מה אותה אהבה יכולה לעשות. על ההתקרבות של האשה אל האלוהים כמעט בעל כורחה. חרף ההתנגדות שלה, חרף הרתיעה, היא חווה את האלהים דרך בן זוגה (ודרך נס קטן ודי נפלא שמתרחש על אי קטן ומושלג בסוף העולם), עד שבסוף הפרק השלישי גם היא מברכת את האל כשהיא קמה בבוקר.

אבל לא על נצחונו של השטן מספרת הסדרה הזו, "מקימי". הסיפור הפעם מגיע מהצד הדתי, מהצד של מי שהיתה שם ועברה את כל התהליך הזה, ועכשיו מסתכלת עליו בעיניים מפוקחות. קצת כמו רמה בורשטיין ב"למלא את החלל", מסתכלת כותבת הסדרה על העולם שלה בעיניים אוהבות, אך גם ביקורתיות. נאום שנושא הגורו של הגבר לקראת סוף הפרק השלישי מייצג את התפיסה הזו: יש כאלו שחוזרים בתשובה וחושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם. צריך להיזהר מהיהירות הזו. ומעכשיו, ובשאר הפרקים של הסדרה, ההתמודדות תהיה מול שאר העולם החילוני. להראות שזה לא שטן כל כך נורא. שדרך החיים הזו לגיטימית כמו כל דרך חיים אחרת.

אבל

יש כאן, ב"מקימי", שני כוחות שמושכים לצדדים מנוגדים. שני שחקנים ראשיים. אחד מהם מצוין לטעמי. והשנייה לא טובה.

דני ניב (מוקי) ויעל פוליאקוב ב"מקימי".

דני ניב (מוקי) ויעל פוליאקוב ב"מקימי".

נתחיל דווקא מהטוב. להמשיך לקרוא