החברה החדשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Une Nouvelle Amie)

את הסרט הזה ראיתי לפני יותר משנה במסגרת הפסטיבל הצרפתי. כתבתי עליו כבר אז, ואפסנתי את הפוסט הזה בתיקיית "טיוטות", כי ידעתי שהסרט עומד להיות מופץ מסחרית בישראל. אבל המפיץ הישראלי נמלך בדעתו, והחליט לוותר, והסרט הזה נשאר נסתר מעין ישראלית במשך יותר משנה, דבר משונה ומוזר, מכיוון שלא מעט מסרטיו של פראנסואה אוזון הופצו בישראל, סרטים שהפכו אותו לאחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם, גם אם סרטו זה, האחרון, הוא מהפחות טובים שלו בקריירה. והנה ערוצי הסרטים של YES גואלים את הסרט הזה, ומקרינים אותו הערב. הזדמנות טובה לצלול אל תיקיית הטיוטות, ולשלוף משם את הביקורת שלי על הסרט הזה. לא סרט רע בכלל, רק פחות טוב מהתוצרת הקבועה של הבמאי הנהדר הזה, פראנסואה אוזון.

—————–

אני מאוד אוהב את הסרטים של פרנסואה אוזון. תמיד אפשר לצפות ממנו לרמה טכנית גבוהה, לשליטה מוחלטת בטון הבימוי אם מדובר במותחן ("בריכת שחייה") או בדרמה עדינה ("צעירה ויפה", "הזמן שנשאר"). הצילום שלו תמיד צבעוני ומשכר, האהבה שלו לקולנוע מציפה את הרגש ("8 נשים"), והוא גם יודע לעבוד עם מוסיקה ("8 נשים") ועם שחקנים (שיתוף הפעולה הפורה שלו עם שרלוט רמפלינג ב"מתחת לחול", "בריכת שחיה", וב"צעירה ויפה", או עם לודיבין סנייה ב"8 נשים", ו"בריכת שחיה", או עם ולריה ברונו טדסקי ב"5X2" וב"זמן שנשאר", או אפילו עם גדולת השחקניות הצרפתיות, קתרין דנב, ב"8 נשים" וב"פוטיש"). בקיצור, פרנסואה אוזון הוא מקצוען קולנועי אמיתי, מלוטש, אחד שיודע את העבודה.

nouvelle amie 2והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.

נתחיל מזה ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אם וכאשר: רומנטיקה?

לפני שנה בערך נתקלתי ברחבי הרשת בטריילר לסרט שעדיין לא היה גמור. היה בו משהו שהקסים אותי וסיקרן אותי. יוצרי הסרט ביקשו עזרה כלכלית כדי שיוכלו לסיים את העריכה. הכנסתי את היד לחור שבכיס, והוצאתי מהאין-כסף שיש לי שם כמה גרושים, ובכל זאת השתתפתי במימון של העריכה. ואפילו כתבתי על זה כאן בבלוג שלי, כדי לנסות ולשכנע עוד כמה שכדאי. זה היה בשנה שעברה.

מאז היה צוק-איתן. וליוצר הסרט נולדו תאומות. העריכה התעכבה. וכשהיא הסתיימה, בתחילת השנה, התחיל שלב המכירה. הנסיון להפיץ את הבשורה. ואז הגיעה הבשורה הפחות מלהיבה מבחינתי: הסרט נערך מחדש והפך לסדרת טלויזיה. וממוצ"ש האחרון הסדרה הזו מוצגת בערוץ 10. "פחות מלהיבה" – כי אני רציתי לראות את היצירה הזו בקולנוע. עם כל ההבנה לרצון של היוצרים להוציא את ה"ילד" הזה החוצה כבר, אל העולם, לדעתי חשובה גם האכסניה. חשובה גם הדרך בו מוצגת היצירה. כי סדרת טלויזיה וסרט קולנוע הם לא אותו דבר. יש להם נפח רגשי שונה. נפח סיפורי שונה. לכאורה זה אותו הדבר, אבל בעצם זה לא בדיוק.

הוא והיא. אם וכאשר.

הוא והיא. אם וכאשר.

ועדיין, רציתי לראות מה יצא מזה. אמנם בשבת בערב (22:15, ערוץ 10) לא הייתי בבית, אבל הקלטתי וראיתי בדיליי. אז איך יצא? אה…ככה ככה. יש הרבה כוונות טובות ביצירה, אבל רובן נשארות לא ממומשות לטעמי. החמצה.

בגדול, זה סיפור אהבה. הוא להמשיך לקרוא

פולישוק עונה 3: זה מוגזם

ובימים בהם מדינת ישראל הולכת לבחירות כי שר האוצר וראש הממשלה אינם סובלים זה את זה, יש גם קומדיית מצבים ישראלית פוליטית על המסך. הקטן. אז נכון שאחרי כל מה שאני אגיד, תמיד אפשר לומר: אבל זה נכון. תראה מה קורה בעולם האמיתי. יש בחירות, לא?!, אבל האמת היא שאחרי שאהבתי את שתי העונות הראשונות של "פולישוק", מהשלישית אני לא בדיוק נהנה.

יש לי הרגשה שמישהו שם בערוץ 2 מאוד שמח על ההצלחה המפתיעה של שתי העונות הראשונות, וסימני דולרים עלו בעיניו. בוא נעשה כסף! בוא נעשה עונה שלישית, ונביא מפרסמים! בוא נעשה קומדיה מצחיקה (אבל כמובן בלי באמת להרגיז מישהו) וככה נעשה עוד להיט. הבעיה להרגשתי ש"פולישוק" עונה 3 היא יותר מוצר תעשייתי, ופחות מוצר של נשמה. יותר מוצר שמגיע מהחשיבה העסקית של ערוץ 2, ופחות סדרה שמגיעה מלמטה, מהתשוקה ליצירה של הכותב, הבמאי, והשחקנים.

גיא לואל (המצוין) הוא הסמן הקיצוני של "פולישוק". הוא המטורף, המוחצן, הקולני ביותר. הוא מייצג את הפן המטורף של הסדרה. הבעיה שלי עם העונה השלישית של הסדרה היא שכולם הפכו להיות גיא לואל. כולם הפכו להמשיך לקרוא

משפחה טובה: גם לתל-אביבים מגיע לחיות

והנה איתן פוקס חוזר לטלויזיה. יוצר פורה ומעניין פוקס. הוא עובר בקלילות מהקולנוע לטלויזיה ובחזרה. והפעם, לפי מה שקראתי, הוא חוזר עם סיפור אישי במיוחד, סיפור על משפחה שעוברת טלטלה עם היוודע דבר הגירושים של ההורים. 3 פרקים שודרו עד היום. וההרגשה שלי היא שעוד לא הגענו לשיא הרגשי, אבל אני חושב שזה עוד יגיע.

פוקס הוא יוצר מהסוג המקצוען. אצלו הכל זורם חלק, ללא הפרעה. וגם כאן, ב"משפחה טובה", הקצב טוב. הדמויות מאופינות בקלילות, המשחק של כולם טוב, והכל מדויק. לפעמים זה יוצר אוירה של התנשאות (כמו ב"בועה", או בחלקים מ"פלורנטין"), ולפעמים זה עובר אלי כמשהו אוטנתי לגמרי. בינתיים אני מרגיש שב"משפחה טובה" יש משהו אמיתי, אם כי זה עדיין לא חודר עמוק.

good family

אבל מה שמעניין אותי ב"משפחה טובה" היא ההרגשה שלי ש להמשיך לקרוא

איש חשוב מאוד: מה, זה באמת ככה?

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על הסדרה הזו, אבל זה קשה. זה קשה כי כל פרק בערך אני מתהפך על הסדרה הזו.

או שאני מוקסם ממנה, או שאני מרגיש דחיה ואפילו גועל.

או שאני מתרגש למראה סצינות כתובות ובעיקר משוחקות ומבוימות בעדינות והבנה עמוקה של האנושיות שמניעה את כולנו, או שאני מרגיש לעיתים שהמנגנון המניע את הסדרה כולה גלוי, שקוף מדי.

או שאני ממש רוצה לראות מה יקרה בפרק הבא, או שאני כמעט מסית את עיניי ממה שאני רואה.

אוהבת לא אוהבת. אלמה דישי ב"איש חשוב מאוד"

אוהבת לא אוהבת. אלמה דישי ב"איש חשוב מאוד"

ואני חושב שהשאלה העיקרית העולה מצפיה ב"איש חשוב מאוד" היא: מה, זה באמת ככה? מה, הדקדנס של האנשים האלו הוא עד כדי כך בוטה וקיצוני?

כמובן שהתשובה הצפויה היא: לא, מה פתאום. זה רק מוגזם מאוד לצורך יצירת מנגנון דרמטי לסדרה טלויזיונית. ובכל זאת, במקום שבו יש עשן, יש גם אש, לא? ובהשאלה – גם אם הניוון של כל האנשים האלו הוא כל כך קיצוני, גם אם סקס, סמים, וטכנו (שהחליף את הרוקנרול של פעם) הם כל כך נפוצים בחיים של הדמויות בסדרה הזו, עדיין יש איזושהי אמת בסיסית מאוד לא נעימה בחיים של יהודה לוי, ושל כל היהודה-לוי האחרים שקורות חייהם אמורים לזעזע את כל צרכני הגיא-פינסים למינהו.

מישהי שמאוד אוהבת את בריטני ספירס פעם הזדעזעה עמוקות כשאמרתי לה שלדעתי כל מה שקרה לספירס הזאת אז, עם הגירושים וכל השאר, הכל מגיע לה. באמת שאין לי רחמים לתאבי פרסום חסרי כשרון. אבל ליהודה לוי יש כשרון. הוא אחלה שחקן. האם הוא קורבן של שיטה שמטפחת פרסום מעל הכל, או שהוא תוצר של מערכת כזו?

במהלך הצפיה בפרקים הראשונים של "איש חשוב מאוד" היתה לי תחושה ש להמשיך לקרוא

זגורי אימפריה: המזרחי, דפוק או שולט?

אז נגמר הפסטיבל הצרפתי. וגם הרומני. ועכשיו יש בסינמטקים פסטיבל איטלקי, שבו, למרבה הצער, אין שום דבר שמעניין אותי (ואת האחד שכן ראיתי – לא אהבתי. יכול להיות שאני מפסיד כמה סרטים שעוד יהיו מתמודדים מרכזיים על פרס האקדמיה האיטלקית בעוד חודשיים, אבל בינתיים זה לא נראה מעורר תיאבון כל כך), ועוד מעט מתחיל פסטיבל בריטי-יהודי (מעין יצור כלאיים בלתי מובן, שגם בו ההיצע לא מעורר תיאבון. חוץ מסרט אחד, שעליו עוד אולי אכתוב בשבוע הבא). אה, ויש גם זה, נו, חג. פסח. וזה אומר הרבה סרטים לילדים בקולנוע המסחרי. הרגע שבו הקולנוע האיכותי לוקח הפסקה (אבל כבר בסופ"ש הקרוב מגיע הסרט של הצלם שצילם את "התחלה" ואת הבאטמנים האחרונים. הטריילר נראה מעניין).

אז בינתיים לקחתי לי קצת זמן לצפות בסדרה הישראלית החדשה של "הוט" שעלתה בשבוע שעבר. אז קודם כל – ברוך הבא. אחרי שכבר התחלתי לחשוש שיבש המעיין, ואין שום סדרה ישראלית בטלויזיה, הנה חוזרת היצירה הישראלית. או שעולות כמה סדרות ישראליות ביחד (העונה האחרונה של "הבורר", השניה של "חסמבה דור 3", ו"בני ערובה" עלו ביחד. קצת לפני זה היה את "פצועים בראש". קצת אחרי זה היה את "מקימי"), או שהמדבר יבש כמה חודשים. אז הנה, בינתיים, מגיע "זגורי". ואחרי צפייה ב-3  פרקים, אני לא ממש יודע מה לחשוב על הסדרה.

—————————————————————————————-

"מוכת ירח". סרט קולנוע. אמריקאים ממוצע איטלקי. כישופים ולחישות. קומדיה רומנטית. שר לקחה אוסקר על הסרט הזה. אחלה סרט.

"זגורי". סדרת טלויזיה. ישראלים ממוצא מזרחי. כישופים ולחישות. לא ברור הז'אנר. לא יהיה אוסקר. לא ברור מה קורה עם הסדרה הזו.

אני חושב שהבעיה המרכזית שלי עם הסדרה הזו היא הטון. נדמה לי שהכתיבה של הסדרה דווקא לא רעה בכלל. מעין נסיון לראות את המשפחה הישראלית המזרחית המודרנית, עדיין בתוך מסורת של 'שחור', ועם זאת מנסה להתמודד עם המודרניות, עם העולם מסביב, עם אחרים, עם עדות אחרות, עם עצמה. אבל איכשהו נדמה לי שבמעבר של הסדרה הזו מהכתוב למצולם משהו לא ברור קורה.

הזגורים ולהקתם. אימפריה?

הזגורים ולהקתם. אימפריה?

נראה לי ש להמשיך לקרוא

המעגל השבור: אין תוכנית. חיים. נקודה.

חמישה סרטים מועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה. את הקמבודי לא ראיתי. מהדני ("ניצוד") יצאתי מסויג למדי. מהפלסטיני ("עומאר") גם יצאתי מסויג למדי. את האיטלקי ("יפה לנצח") ממש לא אהבתי. אז נשאר הבלגי. הסרט שמגיע עם הרבה ביקורות טובות מחו"ל. סרט שאמור להיות אודיסיאה רגשית עצומה. הסרט שאני אמור להריע לו ולרצות שהוא יזכה.

"מגיע" היא לא בדיוק המילה הנכונה. הסרט הבלגי, למרות הביקורות המעולות מחו"ל, לא נרכש להפצה בישראל. הוא הוקרן אמש בסינמטק חולון, והוא יוקרן בחודש הבא בסינמטק הרצליה. ובינתיים הוא יוקרן ביום שלישי הקרוב בערוצי הסרטים של "יס" (זה בטלויזיה), כי אם סרטים בעולם לא מגיעים למסכים הגדולים בישראל, הם לפחות מגיעים למסך הקטן בסלון שלכם.

ואחרי כל זה, יוצא שגם מהסרט הבלגי לא כל כך התלהבתי. הרי מדובר בסרט שמספר על בחור ובחורה צעירים המתמודדים עם מחלת הסרטן של ילדתם הקטנה. סיפור קשה ועצוב. אבל לכל אורך הסרט לא בכיתי ולו פעם אחת. לא הזלתי ולו דמעה אחת. וזה לא שאני מחפש סרטים סוחטי דמעות בכח, אבל בסיפור שכזה, אם אין ולו רגע אחד מרגש, אז משהו בסרט הזה לא בסדר.

וזה לא שהסרט הזה רע או מעצבן. הוא נעים לצפיה, עם הרבה מוסיקה טובה, ושני שחקנים ראשיים שסוחבים בהירואיות את הסרט על גבם.  אבל משהו בבחירות הבימוייות הולך כאילו נגד הסרט, מונע ממנו בכוח להפוך ליצירה הגדולה שהוא היה יכול להיות.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

הדמות הגברית הראשית היא זמר קאנטרי-בלו גראס (אני לא מבין מספיק במוסיקה בשביל לדעת את ההבדל, אבל זה זניח לסרט הזה). ל"מעגל השבור" יש עניין עם אמריקה. כל המוסיקה היא אמריקאית. הסגידה של כל העולם לאמריקה עומדת כאן למשפט. יש דברים נפלאים באמריקה. אבל הכל שם להמשיך לקרוא