מקימי: השד אינו נורא כל כך?

לפני כמה שבועות התחילו להופיע בהוט טיזרים לסדרה חדשה שנקראת "מקימי". אני לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה, אבל האוירה המלנכולית ששרתה על הטיזרים, ביחד עם הנושא (התמודדות עם חזרה בתשובה) משכה אותי לצפות בסדרה. מצד שני, היו לי גם חששות: לתפקיד הראשי לוהקה יעל פוליאקוב, שאני לא נמנה עם אוהדיה (אם לנסח זאת בזהירות), וחוץ מזה, לפני כעשור כבר שודרה במקומותינו סדרה מצוינת שעסקה בנושא הזה (קראו לה "לתפוס את השמיים"). אז מה, עוד פעם אותו דבר?

אז נתחיל מהסוף: לא. לא אותו דבר. רק בסוף הפרק השלישי הבנתי את ההבדל. מהמקום שממנו אני בא, "חזרה בתשובה", ההליכה למקום שבו, לכאורה, יש אלהים,  היא, באופן פרדוקסלי, השטן הגדול. היא איזה טירוף שמשתלט על הנשמה, מרעיל את הבאר שממנה שותים כל קרובי הפסיכי הזה שפתאום ראה את האור, וזורע הרס, חורבן, וכאב עצום בכל סביבתו של החוצפן הזה שפתאום חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם את ה"אמת". ו"לתפוס את השמיים" הציגה ברגישות חודרת קרביים את מה שמתרחש כאשר השטן הזה מחליט לבוא ולבקר.

שני הפרקים הראשונים של "מקימי" אכן מתארים את אותו הדבר. את התרכבות והתפרקות תא קטן ואוהב של שני אנשים חילונים בצל אותו שד איום. אבל בפרק השלישי מסופר על מה אותה אהבה יכולה לעשות. על ההתקרבות של האשה אל האלוהים כמעט בעל כורחה. חרף ההתנגדות שלה, חרף הרתיעה, היא חווה את האלהים דרך בן זוגה (ודרך נס קטן ודי נפלא שמתרחש על אי קטן ומושלג בסוף העולם), עד שבסוף הפרק השלישי גם היא מברכת את האל כשהיא קמה בבוקר.

אבל לא על נצחונו של השטן מספרת הסדרה הזו, "מקימי". הסיפור הפעם מגיע מהצד הדתי, מהצד של מי שהיתה שם ועברה את כל התהליך הזה, ועכשיו מסתכלת עליו בעיניים מפוקחות. קצת כמו רמה בורשטיין ב"למלא את החלל", מסתכלת כותבת הסדרה על העולם שלה בעיניים אוהבות, אך גם ביקורתיות. נאום שנושא הגורו של הגבר לקראת סוף הפרק השלישי מייצג את התפיסה הזו: יש כאלו שחוזרים בתשובה וחושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם. צריך להיזהר מהיהירות הזו. ומעכשיו, ובשאר הפרקים של הסדרה, ההתמודדות תהיה מול שאר העולם החילוני. להראות שזה לא שטן כל כך נורא. שדרך החיים הזו לגיטימית כמו כל דרך חיים אחרת.

אבל

יש כאן, ב"מקימי", שני כוחות שמושכים לצדדים מנוגדים. שני שחקנים ראשיים. אחד מהם מצוין לטעמי. והשנייה לא טובה.

דני ניב (מוקי) ויעל פוליאקוב ב"מקימי".

דני ניב (מוקי) ויעל פוליאקוב ב"מקימי".

נתחיל דווקא מהטוב. להמשיך לקרוא

הבורר עונה 4 טון

אני לא ממש יודע מה קורה שם, מאחורי הקלעים של הסדרה הזו. אני כן רוצה לומר שלהרגשתי רשף לוי, בחור מוכשר שכמותו, מקבל את כל הקרדיט, את כל השבחים (או את הקללות, ממי שלא אוהב), אבל יש עוד בחור אחד ששמו נשכח מלב, ונדמה לי שהוא אחראי לא פחות מלוי להצלחת הסדרה הזו, ולעובדה שאני אוהב את "הבורר" על כל עונותיה. קוראים לו שי כנות.

לא ממש ברור לי למה כנות נחבא אל הכלים ולוי נמצא בפרונט. לפי ההבנה שלי, רשף לוי הוא קומיקאי מוכשר מאוד, ואיש יצירה פורה ומעניין מאוד. הוא קצת פחות מוכשר לטעמי באספקטים הדרמטיים של העשייה. שני סרטי הקולנוע שלו מדגימים זאת יפה מאוד. יצאתי מסויג למדי מ"איים אבודים", שלטעמי היה דרמה שבוימה כמו קומדיה, ומכאן שהיה סרט מאוד מפוספס בעיניי. ו"לצוד פילים" היה סרט די מוצלח בעיניי בעיקר מכיוון שהוא התרכז בצד הקומי שלו. זה פשוט היה סרט מצחיק שהפלטפורמה הדרמטית שלו צלעה משהו. הקומדיה של לוי עשויה מצוין. הדרמה פחות (ועדיין, זה טוב הרבה יותר מ"כידון" בעיניי).

שי כנות, עד כמה שאני יכול להעריך, מביא ל"בורר" את האיזון הנדרש. את היכולת היותר מדויקת לשלוט בדבר החמקמק הזה שנקרא טון בימוי. יש כאן סוג של טייקאוף ישראלי על "הסופרנוס". סיפור על משפחת פשע אלימה מאוד המתובל בהרבה הומור ובלא מעט דרמה. והכל נמצא כאן מבלי להאפיל אחד על השני.

mediator

בעונה הרביעית, להמשיך לקרוא

בני ערובה: אימה קרה

לפני כמה שנים הגיע למסכים שלנו סרט יוצא דופן שנקרא "שבע דקות בגן עדן". כבר כמה זמן מדברים אצלנו על ריח אחר בקולנוע שלנו. על אנשים שחושבים אמריקה. מבקרים נופלים לרגליים ומהללים את קשלס ופפושדו ("מי מפחד מהזאב הרע"). עמרי גבעון היה שם לפניהם. בחור צעיר ומוכשר עם חשיבה מקורית וחזון קולנועי מרתק (אני בטוח שאם הוא היה מופקד על "הזאב הרע", הייתי אוהב את הסרט הרבה יותר). "שבע דקות בגן עדן" לא היה סרט בלי בעיות, אבל הוא הביא לקדמת הבמה קול מרתק, מעין דיויד לינץ' בעברית, מבלי שזה ישמע או יראה מגוחך. רמת הפקה מהגבוהות שנראו בארץ, שליטה מרשימה מאוד בקצב מדוד, וחשיבה תסריטאית לא קונבנציונלית הפכו את הסרט ההוא, שמעט מאוד ראו, לחווייה יוצאת דופן (אתם יכולים לתקן את המעוות באתר האינטרנט הקרוב לביתכם).

ההבטחה הגדולה הזו שעמרי גבעון הביא אלינו עדיין צריכה להתממש בצורת פיצ'ר נוסף, מדהים אף יותר.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קדריט תמונה: עמית ברלוביץ'.

עמרי גבעון וריימונד אמסלם על הסט של "שבע דקות בגן עדן". קרדיט תמונה: עמית ברלוביץ'.

בינתיים גבעון ממשיך ליצור, הפעם לטלויזיה. "בני ערובה", סדרה שהוא שותף בכתיבתה ובבימויה, שבה ומוכיחה שהאיש הזה מוכשר כשד, אם כי גם כאן יש לי השגות. אולי בטלויזיה, ובמיוחד בטלויזיה מסחרית, צריך לעשות פשרות. אולי אלו הפשרות האלו שמונעות מ"בני ערובה" להיות השוס שהיא יכולה להיות. ועדיין יש משהו די מהפנט בצפייה בסיפור הדי מחריד הזה.

הסיפור המרכזי של הסדרה להמשיך לקרוא

חסמבה דור 3 (עונה שנייה) : לונה פארק כיפי

בשבועיים הקרובים אני די משועמם. את כל הסרטים שרציתי לראות כבר ראיתי (ואתם יכולים לדפדף אחורה אצלי בבלוג לקרוא עליהם, או לבחור לכם מתוך טבלת הכוכבים בסרגל השמאלי את הסרט שמעניין אתכם וללחוץ על הלינק הרלוונטי). בסופ"ש הקרוב עולים כ-7 סרטים, ואף אחד מהם לא מעניין אותי. ורק בסופ"ש הבא מגיעים כמה סרטים שכן מעניינים אותי. ובינתיים אין לי על מה לכתוב. אז כדי לא ליבש את הבלוג הזה אני אכתוב קצת על סדרות טלויזיה שרצות על המסך שלנו. ואני אתחיל עם סדרה שאני עוקב אחריה כבר כמה חודשים, ומזמן רציתי לכתוב עליה: על הגרסה החדשה של "חסמבה".

זה שאני עוקב אחרי הסדרה הזו אומר שאני מאוד מסמפט אותה. נתחיל מזה. אבל זה לא אומר שאין לי טענות נגדה. אני מצר על זה, למשל, שאקי אבני כשמו כן הוא: קצת מאובן מדי. אם בעונה הראשונה עוד היתה לזה הצדקה (הוא היה מהונדס, סוג של רובוט), כאן הוא אמור להיות אדם בשר ודם, והוא מאוד משתדל להיות גם אבא אוהב, וגם מנהיג חסמבה (וגם בקונפליקט מול הדמות של אלקטרה, הנמסיס הגדולה). מולו ניצב אביו בסדרה, ירון זהבי המקורי, עודד קוטלר. והקוטלר הזה הוא הדוגמא לאיך צריך לשחק: רגוע, שקט, ועם זאת סמכותי. חבל שלא רואים את עודד קוטלר יותר על המסכים. מולו אבני נדמה לי אבוד בדמותו של אורי זהבי.

גם קטעי האקשן שיש בסדרה נדמים כאילו נעשו בשקל וחצי. נראה כאילו דווקא שם נגמר הכסף. וכשמדובר בסדרת הרפתקאות עם קטעי אקשן שמהווים חלק בלתי נפרד מהנדרש מסדרה שכזו, נדמה שמשהו שם בהפקה חורק.

ובנוסף, מסדרה שכל הקונספט שלה יושב על ה"בואו תראו איך החטיארים מלמדים את כל הצעירים מאיפה משתין הדג" (קונספט שצובר תאוצה בשנים האחרונות בעולם – מ"ספייס קאובויס" של קלינט איסטווד, דרך "בלתי נשכחים 1+2" של סטאלון וחבורתו  ו RED 1+2 של ברוס וויליס וחבורתו, ועד "לצוד פילים" של רשף לוי) – איך סדרה שכזו בעצם מכניסה לתוכה כל כך הרבה סיפורי צעירים עד שסיפורי המבוגרים בעצם נדחקים הצידה, ובכך בעצם מחמיצה את כל סיבת היותה, את ה Raison d'être  שלה.

אבל כל אלו נזנחים בעיניי אל מול החיוניות של הסדרה הזו, אל מול הקצב הדי רצחני שלה, אל מול התסריט המשוכלל, אל מול העריכה הקצבית (והשימוש הנהדר של דני סירקין, הבמאי, במוסיקה), ובעיקר אל מול הצגות המשחק הנהדרות של כמעט כל הקאסט.

כל הקאסט. חסמבה דור 3

כל הקאסט. חסמבה דור 3

קודם כל להמשיך לקרוא

פצועים בראש: וי-ג'י-לנ-טה

לפעמים אני כותב גם על סדרות טלויזיה. רק לפעמים. והסדרה הזו נמצאת על המסכים כבר יותר מחודש (הערב ישודר הפרק ה-6 מתוך 9), אבל רק בשבוע וחצי האחרון התפניתי לעקוב אחרי הסדרה הזו (תודה לאלוהי ה VOD). ואני חושב שכדאי גם לכם לנסות.

לכאורה הסדרה הזו מלאה בדברים שאני לא אוהב: בומבסטיות, דפיקת המסר בראש, שטחיות, וסתם ויתור על איכויות משחקיות לטובת ה'לוק' המשופשף. ולמרות זאת אני בעד "פצועים בראש".

כבר בסצינה הראשונה של הפרק הראשון, כבר אז מוצגת הדילמה המרכזית של הסדרה – האם לענות באלימות על אלימות, או לחכות למשפט צדק. האם לקחת על עצמך להיות דיין ומוציא להורג, או לחכות לטחנות הצדק שיטחנו, אם יטחנו.

ואז הסדרה קופצת קדימה בזמן. שני החברים כבר אויבים. הסיבה ליריבות נחשפת בהדרגה במהלך הפרקים הבאים בפלאשבקים המשולבים בסיפור בצורה מקרטעת למדי. ועדיין יש הרגשה שיש כאן יותר ממה שנראה לעין. זה לא סיפור פשוט של שתי תפיסות עולם מנוגדות. זה סיפור שמעורבים בו יצרים. זה סיפור של חיים ומוות שעדיין לא נחשף כולו. וזה מסקרן.

שני חברים פצועים בראש יצאו לדרך. בים. בם. בום.

שני חברים פצועים בראש יצאו לדרך. בים. בם. בום.

אחד החברים ה להמשיך לקרוא

המגיפה: בדיחת קרש

אוי ואבוי.

אוי ואבוי אם זאת סדרת הדגל החדשה של "הוט". סדרת יוקרה. גם כן יוקרה, אלק.

הרעיון, אני מנחש, היה לעשות סדרה שתלגלג על העשירים המנותקים מהעם (אפרופו פרשת נוחי דנקנר מהשבוע שעבר). מה יקרה אם העשירים האלו, שרגילים שכולם יעשו בשבילם הכל, מה יקרה להם אם הם יצטרכו להתמודד בכוחות עצמם עם הדבר הזה שנקרא חיים. עם מחלות. עם סכנה אמיתית. אני מניח שהרעיון היה לעשות סדרה סרקסטית וארסית מאוד. סדרה עשירה ומושקעת מאוד שתלגלג על כל המושקעים. הבעיה העיקרית של הסדרה הזו היא גם הבעיה העיקרית של החיים שלנו, האנשים הפשוטים, כאן בישראל: מכיוון שהעשירים רוצים רק להתעשר יותר, הם חוסכים בכל דבר קטן. ולכן, במקום שהסדרה הזו תהיה באמת מושקעת ועשירה, היא בעצם נראית כמו הפקה שכונתית של מתנ"ס.

"המגיפה". סדרת יוקרה. אלק. (צילום: אוהד רומנו)

"המגיפה". סדרת יוקרה. אלק. (צילום: אוהד רומנו)

בכלל, הסדרה הזו היא כמו להמשיך לקרוא

שקרים בארון: לשקר כדי להגיע לאמת

כדי להיות יפה צריך להיות לפעמים לפני כן מכוערת

גיבורת הסרט "שקרים בארון" הרגישה מכוערת. הרגישה לא שייכת. הרגישה כלואה בגוף של גבר. והיא עשתה הכל בכדי להשתחרר. הכל.

לפעמים סרט דוקומנטרי נבנה, כמעט כולו, בחדר העריכה. ושירלי ברקוביץ' הבמאית הצליחה לאצור מאות שעות חומר מצולם של אור (בחלקו מצולם ע"י אור בעצמה/ו), גיבור/ת הסיפור, ולערוך אותו בחדר העריכה כך שהסיפור יהיה אנושי ומרגש. וגם אם הסיפור מעלה כמה שאלות מוסריות נוקבות, הסרט קודם כל נצמד לצד האנושי של הסיפור, ולכן כל שאלה נצבעת קודם כל בשאלה האנושית.

אור במראה. מתוך "שקרים בארון"

אור במראה. מתוך "שקרים בארון"

"שקרים בארון" מתעד את הדרך ה להמשיך לקרוא

אמא ואבא'ז: שלושה. משפחה.

נאמן למסורת שלי לא לכתוב על סדרות עד שאני רואה לפחות 3 פרקים, חיכיתי עד עכשיו בשביל לכתוב כמה מילים על "אמא ואבא'ז".  ובכן: מדובר בסדרה טובת לב המנסה למצוא דרך לקיום משפחה אלטרנטיבית, או אולי בעצם להביא את אותה "משפחה אלטרנטיבית" אל המרכז, אל הקונצנזוס. אין כאן (כמעט) מלחמה מול הממסד על הכרה בתא משפחתי שכולל שלישיה + ילד במקום אמא, אבא וצאצא. הסדרה מתרכזת ברובה בתיאור הדינמיקה התוך משפחתית הזו ממש כאילו זו היתה משפחה קונבנציונלית למדי. הרי לא היינו מרימים גבה, ולמעשה אף אחד לא היה רץ לראות סדרה על משפחה רגילה שהרגע נולד להם ילד. אבל זוהי משפחה (לכאורה) לא רגילה שהרגע נולד להם ילד. אז הנה יש סדרה שרוצה להפוך את המשפחה הלא רגילה הזו לרגילה.

ובסך הכל הסדרה הזו היא אנושית למדי, חמה ואוהבת, כתובה ומבוימת ברגישות, והכל טוב ונעים. אבל יש בעיה: זו משפחה של 3 צלעות (+ תינוק).  שתי צלעות נעימות וסימפטיות, וצלע שלישית אנטיפטית ומעצבנת.

"אמא ואבא'ז" מתארת את קורותיהן של שלוש דמויות: זוג הומואים והאישה שילדה להם ילד. הם מקימים תא משפחתי, והסדרה עוקבת אחרי כל הסידורים הנדרשים במשפחה עם התווספות צלע חדשה, תינוק חדש, יצור עדין וחסר ישע שזקוק לטיפול ולתשומת לב מסביב לשעון. יהודה לוי משחק את הומו 1, והוא מדגים שוב את יכולותיו הדרמטיות המשובחות. מצד אחד הוא כל השטיקים ההומואים הידועים. ומצד שני הוא מכיל אותם אל תוך אדם הגיוני, אמיתי, רגיש, עם כאבים, מאוויים, רצונות, ועם יכולת מסוימת להתנהל תחת לחץ (וכמו כל אדם, לפעמים גם להתפרק תחת הלחץ).  הדיאלוגים שנכתבו לסדרה (ע"י אבנר ברנהיימר, התסריטאי שכתב גם את "יוסי וג'אגר") מכילים לכאורה את הסטריאואטיפים של דיבור הומוסקסואלי, ואכן החברים של דמותו של יהודה לוי ב"אמא ואבא'ז", הסייד-קיקס שלו, הם הכי סטריאואטיפים של הומואים שיש, אבל לשם האפקט הקומי זה נסלח, מה גם שהכל מגיע באמת מטוב לב ומאהבה.

הצלע הנשית, מיה דגן, היא אישה אמיתית הסובל בעיקר מתשישות (פיסית וגם במידה מסוימת נפשית), ומיה דגן מגלמת את הדמות שלה בשקט ובביטחון מרשימים. ב"אמא ואבא'ז" מיה דגן ממשיכה להתפתח כשחקנית דרמטית מצוינת, עם הבנה עמוקה של הנפש של הדמות שלה, ועם יכולת להעניק נפח וחיים לשורות הכתובות על נייר התסריט. היא מתעצבנת כשצריך, ורגועה (או עייפה) כשנדרש. היא מגלמת את כל ההמולה הפנימית המתרחשת בגופה ובנפשה של אישה שזה עתה ילדה את ילדה הראשון. אם חשבתי שהופעתה ב"אבידות ומציאות" של שבי גביזון היתה הבלחה מפתיעה; ואם חשבתי ש"פעם הייתי", שעל הופעתה בו זכתה בפרס אופיר, היה סרט בו הפתיעה בהופעה רגישה ומלאת ניואנסים; ב"אמא ואבא'ז" מוכיחה מיה דגן שהיא כאן להישאר. שההיא שחקנית רצינית ומשובחת, ושכדאי שאני אפסיק לעזאזל להיות מופתע מזה שמיה דגן יודעת לשחק.

יפתח קליין, יהודה לוי, ומיה דגן. או-טו-טו הם יהיו אמא ואבא'ז

אבל הבעיה שלי היא עם ה להמשיך לקרוא

ילדי ראש הממשלה, עונה 2: שיפור ניכר

את הפוסט הזה רציתי לכתוב כבר מזמן. נאמן לדרכי לא לכתוב על סדרות טלויזיה מיד לאחר הפרק הראשון, חיכיתי קצת. ואז היו הקרנות אקדמיה, ועוד כמה סרטים אחרים, וגם העצלנות הטבעית שלי, אבל קשה לי שלא להביע את התלהבותי מהעונה השניה של הסדרה הזו, אז אולי מוטב מאוחר מאף פעם.

ובכן: בעונה הראשונה היה דגש על ההוד והפאר. זו היתה סדרת יוקרה של "הוט", וכך היא גם נראתה: יקרה, אבל עם לא מעט מכתשים יצירתיים (כתבתי קצת עליה כאן). העונה השניה מסמנת כמה שינויים, והמשמעותי ביניהם הוא הצנחתו של ניר ברגמן אל כיסא הבמאי. הברגמן הזה מוכיח כאן שוב למה הוא מבכירי הבמאים הישראלים הפועלים כעת. מקולנוע ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") ועד טלויזיה ("בטיפול", "להוציא את הכלב") – ברגמן מביא אל המסך רגישות עצומה לאנשים, בימוי שחקנים מדויק, ומקצועיות בנוגע לשלמות ההפקה כולה.

אחת הבעיות הקריטיות של העונה הראשונה היתה העובדה שהחלקים לא התחברו לי. היה את סיפור המשפחה, והיה את הרקע (עובדי משק הבית). הרקע בעונה הראשונה הרגיש קצת כמו קרקס לא קשור. ברגמן חיבר את הכל. היצירה בעונה השניה מרגישה הרבה יותר הומוגנית. תסריטאית יש כאן משהו שלם יותר. משק הבית, הדרמה המשפחתית, וגם העבודה היומיומית של ראש הממשלה, אלמנט שכמעט נעדר לגמרי מהעונה הראשונה – הכל מתוזמר כאן ליצירה שלמה יותר, מרגשת יותר.

רמי הויברגר ראש ממשלה. איפה הילד.

יש לברגמן עין מצוינת לליהוק, והוא הוסיף כמה תוספות משמעותיות: לתפקיד בן משפחתה הסורר של אוולין הגואל הוא הביא את עופר חיון, שעשה תפקיד דומה ב"ציון ואחיו", אבל זה לא רק טייפ-קאסט. ברגמן מוציא ממנו גם את הצד האנושי שעומד מאחורי המופרעות הנערית הטבעית. עוד טייפ-קאסט לכאורה הוא להמשיך לקרוא

קטמנדו: הגוף רחוק, הלב קרוב

יש לי נוהג שאני משתדל להקפיד עליו בבלוג הזה: כשאני כבר כותב על סדרות טלויזיה, אני תמיד מחכה עד אחרי הפרק השלישי. אני רוצה לתת לסדרה קצת זמן להתפתח לפני שאני אומר טוב/ לא טוב. שלושה פרקים נראה לי זמן סביר להיכרות עם הדמויות והסגנון. עם "קטמנדו" נדמה שגם זה לא מספיק. זו סדרה שבסוף כל פרק אני אומר: "מה, זה הכל?", ו"רגע, מה עם ההמשך?, ואיפה השאר?". ומצד שני, מנסיוני הקצר אני אומר שכל דבר שמשאיר אותך עם טעם של עוד, כנראה שהוא עושה משהו נכון. וזה "קטמנדו".

"קטמנדו" זו סדרה שמגיעה קודם כל מהלב. יש משהו רגשי מאוד בכתיבה ובסגנון שלה. קל מאוד ללגלג על האנשים שמגיעים לקטמנדו. קל מאוד לצחוק עליהם. יותר קשה לצחוק איתם. וזו "קטמנדו".

גם אחרי הפרק השלישי (שהיה, אגב, החלש מכולם לטעמי. פרק מעבר כזה. אתנחתא לפני הדבר האמיתי) הרגשתי שיש כאן בניה איטית של דרמה. משהו שעושים בד"כ בקולנוע, ופחות בטלויזיה. זה ברור שיש כאן משהו רגשי מאוד שחבוי בדמות של לירון לבו, ובטח בסיפור של גל גדות/ קרן ברגר. זה עדיין לא התפרץ. עוד לא הגענו לשיא של המערכה הראשונה. אבל זה אמור להגיע. או-טו-טו (ודיר בלאק אם לא. אני שובר את הטלויזיה אם לא).

ובכלל, זה קל להגיד שזו סדרה על שליחי חב"ד בקטמנדו. אני לא רואה את זה ככה. בשבילי הם כמו להמשיך לקרוא