פסטיבל קולנוע צרפתי: מלחמה

(שם הסרט במקור: En Guerre)

אני שומר אמונים לבמאי הזה, סטפן בריזה. לפני קצת יותר מעשור הוא עשה את אחד הסרטים הצרפתים הכי יפים של המאה ה-21 לטעמי, "מדמוזל שמבון". דרמה רומנטית מופנמת יפהפיה ומאוד מרגשת. מאז הוא עבר סגנונות, ועשה דברים הרבה פחות טובים. בסוף הפוסט על סרטו הקודם כתבתי:  ברגע שהוא יחזור לחומר עליו הוא אמון, וברגע שהוא יעבוד עם החומר, ולא נגדו, הוא יחזור לטופ. בינתיים אני עצוב על במאי שנמצא במדבר.

והנה מגיע סרטו האחרון של בריזה. דרמה חברתית. הוא כבר עשה אחת, ולא התלהבתי ממנה. אבל בסרט הזה, מסתבר, בריזה מקבל את המוג'ו שלו בחזרה. אמנם חלק מהסרט נדמה קצת כמו מניירה, אבל יש ב"מלחמה" שילוב מרגש של דרמה חברתית עם מצפון, ודרמה אנושית על אדם במצב קיצוני.

בריזה לא מבזבז זמן. הסיפור כאן עומד כבר בשניות הראשונות של הסרט: 1100 עובדים בבית חרושת עומדים להיות מפוטרים. בעלי המפעל סוגרים את המקום, ומעבירים את הייצור לרומניה. העובדים מתבצרים במקום, מבקשים לשנות את רוע הגזירה. סיפור שכמו נקרע מכותרות העיתונים בצרפת וגם בישראל. בריזה מודע לזה, ומשתמש באסטתיקה של יומני חדשות טלויזיונים. זה מתחיל מצילום של משהו שנראה כמו כתבה מהחדשות, ואז עובר לספר על האנשים שבתוך הסיטואציה. בסצינה השניה בסרט בריזה כבר מכריז: הסרט הזה אולי נדמה כמו עוד מקרה אחד ששמעתם עליו בחדשות, אבל זה יהיה סרט קולנוע לכל דבר, שימחיש לכם שיש אנשים מאחורי הסיפורים האלו שאתם מרפרפים עליהם. בריזה עובד כאן מצוין עם מוסיקה, המעלה מתח ברגעים מאוד מסוימים, ועם עריכה, העוברת בסבלנות שלב שלב כדי להעלות אצלי את התסכול.

התסריט כתוב מצוין, עובר עם הדמויות כאן את כל פ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל קולנוע צרפתי: דרך האש

(שם הסרט במקור: Sauver ou Périr)

סיפור על כבאי. אדם נועז, מסור למטרה, גבר גבר, שנפצע בפעולה, וצריך להשתקם.

וזהו.

זה כל הסרט.

כאן אמור להגיע: ואז הוא מוצא תשוקה חדשה בחיים. האהבה הצילה אותו. או משהו כזה.

כלום.

"דרך האש" הוא דוקו דרמה. סרט שעוקב בסבלנות ראויה להערכה אחרי כל השלבים של ההחלמה של גבר שנפצע קשה בפעולה מסוכנת, אבל זה גם סרט בלי מנוע דרמטי של ממש.אמנם פייר ניני, בתפקיד הראשי, נותן את הנשמה שלו, וזה מציל את הסרט הזה. עוד לפני התאונה, בתספורת הקצרה שלו, בחיתוך הדיבור שלו, בתנועת הגוף הנחושה, ניני מוכיח שהוא מסור לתפקיד הזה, לסרט הזה, לדמות הזאת, ולכן, כשהוא נשבר, משהו בכל זאת עובר מן המסך אל האולם. ועם זאת, כל מה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אמנדה

(שם הסרט במקור: Amanda)

קצת אנושיות. קצת הבנה. קצת הקשבה. קצת תמיכה הדדית. קצת אהבה. הרבה חיים.

נשמע תמים. נאיבי. אבל אולי זה בכל זאת נכון. יש כל כך הרבה רוע בעולם הזה. ועם זאת, יש סרטים שמחזירים את האמון במין האנושי. בכל זאת, ולמרות הכל. "אמנדה" הוא כזה.

הרוע נמצא גם פה. אחרי הכל, פיגוע המוני הוא שקטף את חייה של אשה צעירה. וילדה קטנה, הבת שלה, ואחיה של המנוחה, עכשיו צריכים להתאבל ביחד. ילדה קטנה בת 7. וגבר צעיר שעדיין לא ממש מצא את עצמו בחיים. שניהם צריכים למצוא תשובות לשאלות שאין עליהן תשובה. ובכל זאת, הסרט הזה מוצא.כי "אמנדה" הוא סרט שטוף שמש. כל הסרט מצולם בגוונים צהובים חמים, לאור השמש המלטף. הרבה מאוד תנועה יש בסרט הזה, אבל זאת תנועה אנושית. אנשים נוסעים באופניים, המונעים ברגלי האנשים, ולא במכוניות ממונעות ורועשות. "אמנדה" הוא סרט שקט, אופטימי. גם אל מול קשיי החיים, לרגעים בלתי נסבלים כמעט, הסרט הזה הולך אל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: המעבר לאהבה

(שם הסרט במקור: L'amour Flou)

לפעמים יש יתרון בגיל הביניים. זה שהוא כבר לא צעיר, אבל עדיין לא זקן. הגיל שבו אדם כבר עבר כמה וכמה דברים בחייו, אבל גם הגיל שבו עדיין יש רצונות, ותשוקות, ומטרות. גיל שחי כבר את החיים, אבל עדיין רוצה לחיות עוד.

היתרון הוא בגישה. אם הנעורים יש בהם אנרגיה של ריצה קדימה ללא מחשבה, הגיל הבוגר יותר מתייחס לחיים, על פי רוב, בנינוחות יתרה. הרדיפה אחרי התשוקות נעשית בהילוך איטי יותר. מחושב יותר. חכם יותר. בעל נסיון יותר. עמוק יותר. מספק יותר. וזה היופי העיקרי ב"מעבר לאהבה".

לא ממש ברור בסרט הזה מה אמיתי ומה מומצא. שני שחקנים קולנוע צרפתים ידועים למדי משחקים כאן את עצמם (שמות הדמויות בסרט הם שמותיהם בחיים). הם זוג בסרט, כמו בחיים. פרודים בסרט, כמו בחיים. ילדיהם בסרט הם ילדיהם האמיתיים (ואפילו משולבים בסרט צילומי הום וידאו שלהם ושל ילדיהם האמיתיים). והם, עד כמה שאני מבין, בנו את הרעיון הבסיסי של הסרט סביב משהו שהם באמת עשו בחייהם – הם נפרדו, התגרשו, אבל עברו לגור במעין קומפלקס משותף שמורכב משתי דירות נפרדות, וחדר אחד שמחבר את שתי הדירות – חדר הילדים. הם מביימים את הסרט הזה, כתבו אותו, ומשחקים בו. סרט בעבודת יד.מצד אחד, אין בסרט הזה בעצם סיפור. "המעבר לאהבה", מרגע שהרעיון הבסיסי עומד, הוא בעצם אוסף של אפיזודות, המצאות תסריטאיות (שאולי הן לא המצאות בכלל. אולי הן באמת קרו בחיים) משעשעות מאוד (ברובן) שלא ממש מקדמות את הסרט קדימה. מצד שני, ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: קלייר דרלינג

(שם הסרט במקור: La Dernière Folie de Claire Darling)

בפסטיבל הצרפתי השנה מוקרן סרט עם קתרין דנב. אז הולכים לראות.

נו, שוין. שיהיה.

לא שזה סרט רע. דווקא יש בו חן, ולא מעט סצינות נעימות. אבל הן לא מתחברות לשום דבר מעניין במיוחד.

הסיפור הוא על אשה מבוגרת המתכוננת ליום האחרון בחייה. היא מחליטה לעשות מכירת חצר של כל תכולת הבית שלה. וזהו פחות או יותר.

מכרים מגיעים. הבת מגיעה (שהיא, אגב, הבת האמיתית של קתרין דנב. פיסת מידע שמוסיפה קצת לסרט, ומי שלא יודע את זה מפסיד אלמנט דרמטי). זכרונות עולים. החיים עוברים. והנה הם נגמרים. הו.כל המעברים בין הווה לעבר חלקים, ויש אפילו רגעים יפים של אשה בוגרת מסתכלת על עצמה כצעירה (כשהבמאית מראה באותו שוט גם את המבוגרת וגם את הצעירה), מה גם שקלייר דרלינג, גיבורת הסיפור, סובלת מהבזקי אלצהיימר קלים, כך שתפיסת המציאות של הסרט הזה מעורערת, מה שהופך את הסרט הזה (בתיאוריה) למעניין יותר.

הצרה היא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל לסרטי ילדים ונוער: מרתה וניקי

(שם הסרט במקור: Martha & Niki)

הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער הוא אחד מאותם פסטיבלים שאני תמיד מפספס. סרטים לילדים ונוער לא חייבים לא להיות סרטים ילדותיים, והסינמטק יודע להביא את הילדים לראות סרטים מכל העולם שנוצרו עבור ילדים, מספרים סיפורים של ילדים ונוער בכל הצבעים ומכל המקומות. השנה הביא הפסטיבל לאירוע הפתיחה את "מרתה וניקי", סרט דוקומנטרי משבדיה שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי של האקדמיה השבדית לקולנוע בשנה שעברה (דיווחתי על זה כאן), וגם הפתיע וגבר על סרטים עלילתיים אחרים כדי לזכות בפרס העריכה. זכרתי את זה, וכשראיתי את שמו של הסרט בליין-אפ של הפסטיבל השנה, החלטתי לא לפספס הקרנות של הפסטיבל הזה הפעם. התוצאה – סרט יפהפה, חכם, מרגש, מרתק, ומאוד מומלץ (יש לסרט עוד הקרנה. כדאי לחפש אותה).

בגדול, מדובר על שתי נערות שבדיות מוכשרות מאוד. הן רקדניות היפ-הופ. לפני שנכנסתי להקרנה חשבתי על "החולמים מבבילון", סרטו הדוקומנטרי של רומן שומונוב על רקדני ברייקדאנס מאשדוד. שומונוב ידע לאזן בסרטו את חייהם הפרטיים של הרקדנים ואת ההתלהבות של התחרויות. תורה מרטנס הבמאית השבדית של "מרתה וניקי" הולכת בדרך אחרת. הסרט מורכב כמעט רק מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: מו

(שם הסרט במקור: M)

אני מאוד מסמפט את שרה פורסטייה. אני חושב שהיא שחקנית צעירה ומאוד כשרונית. היא כבר זכתה בשני סזארים של האקדמיה הצרפתית, והיתה מועמדת לעוד אחד, והיא רק בת 31. רק לא מזמן הופץ בישראל "בית ספר לחיים", סרט פגום שיש בו רגעים מרגשים רק בזכות פורסטייה, ולפני כמה שנים הוקרן כאן גם "שמות של אהבה", קומדיה זניחה שזוכה לרגעי נחת בזכות הופעתה הנמרצת של השחקנית המוכשרת הזו (עליה היא זכתה בפרס הסזאר). במהדורות קודמות של הפסטיבל הצרפתי הוקרנו "לילה אחד" המעניין בכיכובה, ו"סוזאן", שגם בו היא מצוינת (ועליו היתה מועמדת לסזאר). אז הנה מגיע לפסטיבל הצרפתי השנה סרט נוסף בכיכובה של השחקנית הנהדרת, שרה פורסטיה. והפעם היא גם מביימת, לראשונה בקריירה שלה. והתוצאה…לא כל כך טובה.

וזה מאוד חבל. כי גם כאן, שרה פורסטייה מציגה הצגת משחק מרגשת שסוחפת אותי אל תוך נשמת הדמות. הבעיה היא שפורסטיה הבמאית הרבה פחות טובה מפורסטיה השחקנית.

כי ברור לי לחלוטין שיש כאן כנות טהורה וכוונה מרשימה. יש כאן סיפור על שתי נשמות מוגבלות. אחת מגמגמת ומאוד מופנמת, פגועה בשל היחס הסביבה אליה על רקע ההפרעה שלה. והנה היא פוגשת גבר בוגר שלא יודע לקרוא. אנאלפאבית. וזו תהיה פגיעה קשה מאוד בכבוד הגברי שלו אם הסוד שלו יצא, אז הוא מסתיר מאוד את הנכות הזו. אבל הסיפור הזה, בליבו, הוא על שני אנשים שבעזרת חום, אהבה, וסבלנות כלפי הזולת ידעו להוציא את השני מהקונכיה שלו/ה, לעזור באהבה לתקן את הדרוש תיקון.

אז הסיפור הזה דורש זמן. והצרה של פורסטיה היא ש להמשיך לקרוא