פסטיבל קולנוע יפני: קטנה, איטית, אבל יציבה

(שם הסרט במקור: ケイコ目を澄ませて)

סרט על מתאגרפת חרשת. יש כאן חומר נפלא לדרמה עצומה. על אישה צעירה שמתמודדת עם קשיים מאוד מגבילים בסביבה קשוחה – ויכולה להם. על אישה שנופלת וקמה בסביבה גברית, אלימה, חסרת סובלנות. מיליון ין בייבי.

כלום. שום דבר. גורנישט.

כן, יש כאן סרט על מתאגרפת חרשת. אבל שו מיאקי, הבמאי-תסריטאי, לא ממש ידע מה הוא רוצה לעשות עם הסיפור של האישה הזאת. מאיזו זווית לתקוף את התופעה הזאת. אז כן, יש כאן סרט שקט מאוד, כי האישה לא שומעת, ויש כאן צילום בצבעים חמים, כי הסרט אמפתי מאוד לאישה הזאת, ויש סבלנות, אבל יש כאן רק תיאור שגרת חייה של אישה חרשת – וזהו. אין שום אלמנט דרמטי, אין שום התחלת סיפור, אין מנוע דרמטי שייקח אותי אל תוך חייה של האישה הזאת מעבר ל: היא חרשת.הדבר הכי קרוב לסיפור שיש כאן הוא מערכת היחסים שיש לה עם להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע יפני: אדמה קטנה משלי

(שם הסרט במקור: マイスモールランド)

מהו טיבם של יחסי הגומלין של כל אחד ואחת מאיתנו עם הזהות הפרטית שלנו? אנחנו יותר רוסים או יותר ישראלים? מדברים יותר בעברית או במרוקאית? אוכלים יותר אנג'רה, או שווארמה? אנחנו יותר צרפתים, או נתנייתים?

בעיות של הגירה הם עניין אוניברסלי. סרטים על הגירה יש לא מעט, חלקם הגדול מגיע מאירופה. הנה סרט על הגירה שמגיע מיפן. במרכזו נערה אחת ממוצא כורדי. והסרט הזה מדבר בעיקר יפנית, אבל גם כורדית. והנערה הזאת, שהגיעה בגיל 5 ליפן, ובעצם לא זוכרת את מקום לידתה, לא מכירה שום דבר אחר חוץ מנופי יפן, יודעת אמנם לדבר כורדית, אבל היא בעיקר כמהה לחיות את החיים היפנים. והסרט הזה, שמתאר חיים של יפנית ממוצא כורדי, נוטה באופיו לצד היפני של החיים, מכיוון שהוא לוקח מהם את הקבלה הפנימית של החיים. הנערה שבמרכז הסיפור סופגת במהלך הסרט מכה אחרי מכה אחרי מכה, אחת יותר דרמטית מהשנייה, אבל הסרט הזה מתנהל בשקט מופתי.וזה היתרון הגדול שלו. השחקנית הראשית כאן, מישהי בשם לינה אראשי, מחזיקה בגבורה את הסרט הזה על כתפיה, ובשילוב של להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע יפני: תכנית 75

(שם הסרט במקור: Plan 75)

זה סרט בראשי פרקים.

בחיי איזה סרט מאכזב. הרי זהו הסרט היציג של יפן לשנת 2022. הבחירה הרשמית שלהם לאוסקר השנה (לא עבר שלב). סרט עם הנחת יסוד מרתקת. אבל קראתם את התקציר – ראיתם את הסרט. בכמעט שעתיים שלו אין יותר ממה שיש בתקציר. ויש כאן פוטנציאל כל כך גדול: יש כאן מקום להרהור על גילוי החיים מחדש, גם בגיל מבוגר, גם מתוך כאבי הגוף המזדקן, גם כשאתה נעזב לנפשך על ידי ילדיך שהולכים לחיות את חייהם – דווקא אז הסרט הזה אמור לתת טעם חדש לחיים. אמור. אבל בכל צומת דרמטית הסרט נכשל.כי זה סרט בראשי פרקים.

כל חוט שדרה נרטיבי שיש כאן נשאר ברמה האינפורמטיבית, ולא מפותח לכדי הבנה רגשית של החיים. יש כאן סיפור על יוזמה של ממשלת יפן ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע יפני: ירח משוטט

(שם הסרט במקור: 流浪の月)

זה לא היה מתוכנן, אבל שכשחזרתי הביתה אחרי הצפייה ב"ירח משוטט" והתחלתי לחפש באינטרנט חומר על הבמאי של הסרט הזה, התברר לי שכבר ראיתי פעם סרט אחר שלו, אז חזרתי לאחור בבלוג שלי לקרוא מה שכתבתי על "זעם", סרט שהבמאי סאנג-איל לי ביים ב-2017, ומסתבר שפסקת הפתיחה מתאימה גם למה שאני מרגיש לגבי "ירח משוטט". כתבתי שם:

זה סרט מאוד לא מאוזן. מאוד מרשים מצד אחד, אבל יש בו גם משהו שיוצא מאיפוס. מאוד אינטנסיבי, אבל גם מאוד מרוחק. מפגין שליטה מרתקת בבימוי הקולנועי, ובאותה הנשימה גם יצירה מבולבלת ומבלבלת

יש לא מעט רגעים ב"ירח משוטט" שהם פשוט קולנוע מפעים. בעיקר מדובר על הרגעים שבהם מתוארת התמודדותה של אישה צעירה עם מערכת יחסים מתעללת. ולא, זאת לא מערכת היחסים שמתוארת בתקציר של הסרט. כי הסרט הזה מתרחש בשני מישורי זמן: פעם, כשהיא הייתה נערה ובמצוקתה פגשה גבר צעיר שעזר לה וכתוצאה מכך הואשם בפדופיליה למרות שלא קרה כלום; ועכשיו, כשאותו גבר חוזר לחייה כשהיא נמצאת במערכת יחסים עם גבר אחר, שתלטן ואלים. החלק הזה של הסיפור, זה שמתאר את מערכת היחסים המתעללת הזו, הוא החלק המוצלח והמרגש של הסרט. והסיבה העיקרית לזה היא השחקנית הראשית, אחת בשם סוזו הירוסה.

לפי הסרט הזה, כמו גם לפי משחקה של הירוסה, זה דווקא מקובל ביפן שגבר ישלוט בחייה של האישה. עצמאותה של אישה תלויה בגבר, ועד כמה הוא מוכן לשחרר את החבל. הסיפור של ההתעללות כאן מתפתח בהדרגה, מ"תכיני לי אוכל כשאני חוזר מהעבודה" דרך, כמובן, תני לי את גופך לעשות בו אהבה (כשאני רוצה), ועד לטלפונים לעבודה לשאול איפה היא ומתי היא חוזרת הביתה. לכל זה מגיבה הדמות הראשית בגילומה של הירוסה בצייתנות שקטה, ועם זה, ניתן לראות את ניצני המרד לאט לאט עולים בה. בשקט, בסבלנות, האישה הצעירה הזאת תתעקש על מקומה בעולם ללא עינו הפקוחה של בן זוגה, עד שזה יתפוצץ בסצנה אלימה ועוצמתית. הירוסה משחקת את הדמות הראשית סאראסה כאחת שמודעת למוסכמה החברתית, ומוכנה ללכת איתה כברת דרך, אבל, מצד שני, דורשת באסרטיביות הולכת וגוברת לעצור את השתלטות הגבר על חייה עד שהיא תיקח את העניינים לידיים בעצמה (וגם אז – לא בהתלהמות, אלא בהחלטיות ובשקט).יש סצנה קצרה בסרט שבה סאראסה צוללת באגם וצורחת את נשמתה אל תוך המים. זהו החלק המרשים של "ירח משוטט". צרחה עמוקה, אבל שקטה, בלתי נשמעת כמעט. צריך לומר גם ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע יפני: גבר

(שם הסרט במקור: ある男)

הסרט הראשון שראיתי במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני שנערך כעת בסינמטקים היה נהדר ומרגש בעיקר בגלל שהוא הכיל תצוגת בימוי מדויקת ואינטליגנטית. הסרט השני שראיתי בפסטיבל, "גבר", מכיל סיפור מרתק, אבל הוא מובא למסך ע"י במאי שלהרגשתי לא ממש ידע מה הוא רוצה להוציא מהסיפור הזה, והתוצאה היא תצוגת בימוי מבולבלת, נעה בין סגנונות, בין דמויות, ערוכה בצורה מגושמת, ולא מתחברת ליצירה אחת שלמה. ולמרות זאת, הסרט הצולע הזה שווה את הזמן, כי בבסיסו יש סיפור עם מחשבה מרתקת על זהות.

כבר בהתחלה יש משהו שלא עבד לי בסרט. לעומת "חיי אהבה" המרוכך, משהו בצילום של "גבר" היה לי קשה מדי. האור היה חזק מדי, לוחץ מדי. החלק הראשון של הסרט מתנהג כמו דרמה רומנטית רגישה, אבל האור חזק מדי, שורף מדי. משהו בעריכה של הסרט הזה מאוד לא יציב: "גבר" מקצר במקומות שהיה צריך להאריך, ומאריך מדי במקומות שהיה צריך לקצר. הייתי יכול לוותר על הביקורים בכלא, למשל, או על הסוף המתארך הרבה יותר מדי. אבל יש גם סצנה (יפה) באמצע החלק הראשון שמנסה לחקות את סצנת הסיום של "עישון" משנות ה-90: שני אנשים יושבים לשולחן, והיא מספרת לו סיפור. המצלמה עושה זום אין מאוד איטי, ואני נכנס ביחד עם השחקנית (הנהדרת) לסיפור המאוד נוגע ללב.אבל זה הופך להיות עיקר הקשר של שני האנשים האלו. למרות ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע יפני: חיי אהבה

(שם הסרט במקור: ラブライフ)

מה עושים כשהשמיים נופלים עליך פתאום? כשאסון גדול פוקד אותך? איך קמים? איך ממשיכים? איך חיים?

בסינמטקים בישראל מתקיים בימים אלו פסטיבל סרטים יפני. אני מודה שבשנים האחרונות התרחקתי קצת מהיצירה של המדינה הזאת. הסרט האחרון של טקאשי קיטאנו שראיתי היה לפני יותר מעשור. ואני פשוט לא מתחבר לסרטים של הירוקאזו קורה אדה. אז הנה חדשות מצוינות: יש במאי יפני מצוין עכשיו בעולם. כבר כמה שנים שהשם של קוג'י פוקאדה מסתובב בפסטיבלים, ואם לומר את האמת, הסרטים הקודמים שלו הוקרנו בפסטיבלים בישראל, ופספסתי אותם. לפי מה שראיתי ב"חיי אהבה", יותר אני לא מפספס סרטים שלו (ואם אפשר לראות את סרטיו הקודמים, אני אשמח). "חיי אהבה" הוא סרט מרגש ויפהפה, וזה קורה קודם כל בגלל תצוגת בימוי מופלאה בעיניי.ראשית, צריך להתייחס לקצב של האירועים שפוקאדה מכתיב כאן. יש כאן הקדמה ארוכה, שמכירה לי את הדמויות בסבלנות, לוקחת את הזמן כדי שאני ארגיש את מערכת היחסים המלבבת בין שני הגיבורים, ויש כאן גם התחלה של הנחת היסודות למה שבהתחלה נדמה כמו דרמת יחסים בין גבר ואישה כשהאקסים חוזרים.  אבל אז, כשאני מרגיש בטוח כצופה במקום ובאנשים שאני עכשיו חלק מחייהם, אז להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע צ'יליאני: אחיי החולמים בהקיץ

(שם הסרט במקור: Mis Hermanos Sueñan Despiertos)

איזה סרט מפוספס, בחיי.

יש כאן הרבה דברים טובים. אמביציה לספר על פינות חשוכות של העולם בכנות הגונה. רצון לספר על בני נוער במוסד לעבריינים צעירים ובאמת לתת את הצד שלהם בכל העניין. יש כאן שחקנים טובים שעובדים ביחד מצוין, באמת מעבירים לי את ההרגשה שאכן מדובר בשני אחים שאוהבים אחד את השני עד מוות (במקרה של הסרט הזה, זאת לא סתם אמירה באוויר). יש כאן גם שחקנית משנה נהדרת בשם פאולינה גרסיה, שכבר ראינו ב"גלוריה" (המקורי של סבסטיאן ליילו), וגם כאן היא מצוינת בהציגה חום והבנה אנושית בשילוב עם קשיחות הנדרשת ממי שעובד במוסד סגור. יש כאן גם צילום נהדר של נופים שנמצאים בחוץ, החופש הלא מושג, ושילוב מצוין של מוסיקה ותמונה היוצר דרמה מכמעט כלום.יש כאן הרבה דברים טובים. רק דבר אחד חשוב מאוד אין כאן: להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע צ'יליאני: בצל העצים

(שם הסרט במקור: Un Lugar Llamado Dignidad)

בסינמטקים מוקרנים השבוע כמה סרטים מצ'ילה במסגרת מבט חטוף ומרוכז על המדינה הזו. הסרט הראשון שדגמתי משבוע הקולנוע הצ'יליאני הוא "בצל העצים", או בשמו המקורי: מקום ושמו דיגנידד (דיגנדד זה כבוד בספרדית, אבל הכוונה לקולוניה דיגנידד, מקום שהיה קיים באמת).

על הקולוניה הזאת שמעתי בחטף בעבר, ועניין אותי לראות את הסיפור שלה. הבעיה היא שזה מה שהסרט הזה עושה. מספר את הסיפור של המקום, ולא כל כך של האנשים שהיו במקום הזה. מדובר, הרי, בסוג של כת. גם בישראל היו כתות כאלו. הילדים של דניאל אמבש, למשל. או גואל רצון, עוד למשל. הסרט הזה מספר על מקום שבו גורו אחד שולט בחבורה שלמה של אנשים (בעיקר נשים וילדים) בעזרת כוח. בעזרת פחד. בעזרת השלטת טרור. פיזי, נפשי, מיני, ופסיכולוגי. קולוניה דיגנידד היה מקום שכזה. במרכזה גבר אחד ממוצא גרמני, שמנהל ביד מאוד מאוד קשה מקום מלא באנשים שסרים למרותו.אחד הסרטים הכי קשים שראיתי בחיי היה "האחיות מגדלנה".  כמה בנות צעירות נלקחות אל מנזר האחיות מגדלנה, ושם הן עוברות גיהינום. "בצל העצים" מנסה ללכת בדרכים הסלולות של סרטים כמו "האחיות מגלדנה", אבל הוא עושה להמשיך לקרוא

שדה פרג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Câmp de Maci)

כמה שאני אוהב את הקולנוע הרומני. נכון שלא כל הבמאים והבמאיות הרומנים אותו הדבר, אבל אולי יש שם משהו במים שהם שותים, כי הקולנוע שלהם מדהים למדי דווקא בפשטות שלו. "שדה פרג", סרט שמוקרן עכשיו בישראל, הגיע מרומניה, והוא רחוק משלמות, אבל הוא די מדהים בקולנועיות שלו, והוא חוויה נהדרת בסינמטק תל אביב עכשיו, גם אם דרמטית הוא לא כל כך עובד.

מדובר בסרט קצר למדי. פחות משעה וחצי. ובזמן הקצר הזה, יש מעט מאוד מקומות התרחשות, אבל בכל מקום שהסרט הזה נמצא בו, הוא ממש נמצא בו. הצילום כמעט דוקומנטרי, מכניס אותי כצופה אל תוך האירוע עם בימוי התרחשות מסחרר, ועם הצילום שכמעט עורך את הסרט תוך כדי הצילום. כמובן שגם השחקנים מציגים הופעות משחק אדירות, שמגיבות לאירועים הסוערים כמעט בזמן אמת, כמעט מתוך אלתור. הצילום סגור מאוד על הדמויות, הרבה פעמים שומעים אנשים מדברים עם הדמויות אבל רואים רק את הדמות המקשיבה ולא את המדברת. התסריט לוקה מאוד בחסר (אני תיכף אסביר), אבל הבימוי של כל האנשים בסצנה, ביחד עם צילום וירטואוזי למדי והצגות משחק נהדרות הופכות את הסיטואציות כאן למלאות מתח ורגש גם אם אין בהן באמת הרבה.כי החיסרון הגדול של הסרט הזה הוא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אשליות אבודות

(שם הסרט במקור: Illusions perdues)

בשבועות האחרונים לא כל כך כתבתי פה, כי הייתי בחופשה בחו"ל. פספסתי את פסטיבל הקולנוע הרומני בתחילת החודש, אבל הספקתי לחזור כדי לראות קצת מהיבול של הפסטיבל הצרפתי. בכל שנה יש בפסטיבל הצרפתי לפחות סרט אחד שמפתיע וסוחף אותי. מבט על ההיצע של הפסטיבל הצרפתי השנה משאיר אותי קצת עגום. אין ממש סרטים מסקרנים בפסטיבל השנה. ועם זאת, בכל זאת ארצה לראות שניים או שלושה. והתחלתי עם הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית של השנה: "אשליות אבודות".

הסרט הזה נרכש להפצה בישראל (בהתחלת הסרט עולה הלוגו של "לב"), אבל אני בספק אם הוא אכן יוקרן מסחרית לקהל הרחב. אני בספק עד כמה לקהל הישראלי יש משיכה לדרמת תלבושות מהמאה ה-19 שמגיעה מצרפת, אבל יש לסרט הזה בעיה אחרת לטעמי, והבעיה הזאת מאפילה על יתרונותיו הלא מעטים.

"אשליות אבודות" הוא סרט מרושע. ויותר מכך, הוא סרט שנהנה, מאוד מאוד נהנה, מהרעל שהוא מפזר בשמחה ובששון. זהו סרט שפורץ בהילולה ארסית כנגד המעמד השולט. כנגד התשוקה הבלתי נשלטת ל

כ      ס    ף

"אשליות אבודות" הוא כמו אורגיה פרועה של סקס, סמים, שתיה, ריקודים, שירים (לא רוקנרול. עוד לא המציאו אותו במאה ה-19), כששום דבר, אבל ממש שום דבר אחר לא חשוב. הערך היחיד שחשוב הוא כסף, כי הוא קונה את הסיגריה הבאה, את כוס היין הבאה, את האישה הבאה.וכל החגיגה הבלתי נגמרת הזאת מ להמשיך לקרוא