שדה פרג: הביקורת

(שם הסרט במקור: Câmp de Maci)

כמה שאני אוהב את הקולנוע הרומני. נכון שלא כל הבמאים והבמאיות הרומנים אותו הדבר, אבל אולי יש שם משהו במים שהם שותים, כי הקולנוע שלהם מדהים למדי דווקא בפשטות שלו. "שדה פרג", סרט שמוקרן עכשיו בישראל, הגיע מרומניה, והוא רחוק משלמות, אבל הוא די מדהים בקולנועיות שלו, והוא חוויה נהדרת בסינמטק תל אביב עכשיו, גם אם דרמטית הוא לא כל כך עובד.

מדובר בסרט קצר למדי. פחות משעה וחצי. ובזמן הקצר הזה, יש מעט מאוד מקומות התרחשות, אבל בכל מקום שהסרט הזה נמצא בו, הוא ממש נמצא בו. הצילום כמעט דוקומנטרי, מכניס אותי כצופה אל תוך האירוע עם בימוי התרחשות מסחרר, ועם הצילום שכמעט עורך את הסרט תוך כדי הצילום. כמובן שגם השחקנים מציגים הופעות משחק אדירות, שמגיבות לאירועים הסוערים כמעט בזמן אמת, כמעט מתוך אלתור. הצילום סגור מאוד על הדמויות, הרבה פעמים שומעים אנשים מדברים עם הדמויות אבל רואים רק את הדמות המקשיבה ולא את המדברת. התסריט לוקה מאוד בחסר (אני תיכף אסביר), אבל הבימוי של כל האנשים בסצנה, ביחד עם צילום וירטואוזי למדי והצגות משחק נהדרות הופכות את הסיטואציות כאן למלאות מתח ורגש גם אם אין בהן באמת הרבה.כי החיסרון הגדול של הסרט הזה הוא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אשליות אבודות

(שם הסרט במקור: Illusions perdues)

בשבועות האחרונים לא כל כך כתבתי פה, כי הייתי בחופשה בחו"ל. פספסתי את פסטיבל הקולנוע הרומני בתחילת החודש, אבל הספקתי לחזור כדי לראות קצת מהיבול של הפסטיבל הצרפתי. בכל שנה יש בפסטיבל הצרפתי לפחות סרט אחד שמפתיע וסוחף אותי. מבט על ההיצע של הפסטיבל הצרפתי השנה משאיר אותי קצת עגום. אין ממש סרטים מסקרנים בפסטיבל השנה. ועם זאת, בכל זאת ארצה לראות שניים או שלושה. והתחלתי עם הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית של השנה: "אשליות אבודות".

הסרט הזה נרכש להפצה בישראל (בהתחלת הסרט עולה הלוגו של "לב"), אבל אני בספק אם הוא אכן יוקרן מסחרית לקהל הרחב. אני בספק עד כמה לקהל הישראלי יש משיכה לדרמת תלבושות מהמאה ה-19 שמגיעה מצרפת, אבל יש לסרט הזה בעיה אחרת לטעמי, והבעיה הזאת מאפילה על יתרונותיו הלא מעטים.

"אשליות אבודות" הוא סרט מרושע. ויותר מכך, הוא סרט שנהנה, מאוד מאוד נהנה, מהרעל שהוא מפזר בשמחה ובששון. זהו סרט שפורץ בהילולה ארסית כנגד המעמד השולט. כנגד התשוקה הבלתי נשלטת ל

כ      ס    ף

"אשליות אבודות" הוא כמו אורגיה פרועה של סקס, סמים, שתיה, ריקודים, שירים (לא רוקנרול. עוד לא המציאו אותו במאה ה-19), כששום דבר, אבל ממש שום דבר אחר לא חשוב. הערך היחיד שחשוב הוא כסף, כי הוא קונה את הסיגריה הבאה, את כוס היין הבאה, את האישה הבאה.וכל החגיגה הבלתי נגמרת הזאת מ להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: צוחק מי שצוחק אחרון

(שם הסרט במקור: Qui Rido Io)

אחד הסרטים הנשכחים (אבל הלא מוערכים מספיק לטעמי) של וודי אלן נקרא "מלינדה ומלינדה". מעין שעשוע קטן של אלן, בו הוא מספר את אותו סיפור פעמיים: פעם כדרמה ופעם כקומדיה. והנה מגיע "צוחק מי שצוחק אחרון" ומעביר דרך הפריזמה הסגנונית הזאת את סיפורו האמיתי של אדם שחי באמת בנאפולי של תחילת המאה ה-20. מדובר בסרט מרשים מאוד, אבל גם קצת ארוך מדי, ומעט חסר מיקוד.

כי האדם שבמרכז הסרט היה מחזאי ושחקן קומי. הוא היה מצליח מאוד. אהוב הקהל. הסרט מקדיש חלק ניכר מזמן המסך כדי לתאר את חייו הפרטיים של גיבור הסרט, כמו גם את עבודתו בתיאטרון, לפני הקלעים ומאחוריהם. אני בדרך כלל נרתע מעיסוק בחייהם של שחקנים ואמנים מכיוון שאני מרגיש שמדובר ביצירה למביני דבר. הפעם, אני חושב, "צוחק מי שצוחק אחרון" מרחיב את היריעה כדי לקיים דיון מעניין, כך שההתמקדות הגדולה בחייו של אדוארדו סקארפטה המחזאי-שחקן נחוצה לסרט, אבל גם תוקעת אותו.כי מצד אחד, מדובר באדם טוטאלי. אדם שמאמין בקומדיה בכל מאודו. והוא משתדל ליישם את אמונתו גם בחייו הפרטיים. סקארפטה מאמין בנגיסה עסיסית בחיים כל עוד אתה חי. בצחוק כטעם לחיים. והוא אכן חי את החיים – נשים רבות, ילדים רבים (גם אם הם קוראים לו "דוד", הם בעצם ילדיו הביולוגיים), עושר מנקר עיניים, אוכל ושתייה, שירה וחגיגה אינסופיים. מצד שני, האם להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: חנות ספרים בפריז

(שם הסרט במקור: Il Materiale Emotivo)

יש בסרט הזה שתי סצנות בהן מביטה הנערה דרך המים השקופים שבאקווריום באדם שנמצא בצד השני של החדר. אותו אדם מחליט, ברגע של שטות, לדמות עצמו עוצר את הנשימה וצולל אל המים (שבאקווריום). בשתי הסצנות רגע השטות מסתיים עוד לפני שהאדם עולה "אל פני המים". האשליה לא נשלמת, מתפוגגת עוד לפני שבאה לידי מיצוי."חנות ספרים בפריז" הוא לא ממש סרט. מדובר במעין מחזה מצולם, וזה, אני מניח, מכוון. בפתיחת הסרט נראה מסך עולה (ובסיום הסרט הוא יורד. רק כדי לעלות שוב למעין הדרן קטן). הדמות הנשית בסרט היא שחקנית תיאטרון. כל סט ההתרחשות נדמה כאילו נבנה באולפן. ונדמה שכל רגע שבו השחקנים צוחקים, זהו צחוק מאולץ, כזה שכתוב בתסריט (במחזה) אבל לא באמת מגיע מתוך הסיטואציה. כל הסיטואציות כאן כל כך מ להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: גיבורי על מהחיים

(שם הסרט במקור: Supereroi)

הסרט החדש של ההוא שעשה את "זרים מושלמים". זה מה שאומרים לנו על הסרט הזה. ואני לא מאוד התלהבתי מהתופעה ההיא. את הסרט שבא אחר כך, משהו שנקרא "המקום", מאוד לא אהבתי. באתי להקרנה של "גיבורי על מהחיים" מאוד סקפטי, מוכן לקטול. ואז אני רואה את הסרט, די רוצה לשנוא אותו, ולא באמת יכול. ומצד שני, אני גם לא ממש בטוח שזה סרט טוב.

כי קשה לכתוב ביקורת על הסרט הזה. קשה כי במשך חלק גדול מהזמן לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. לכאורה יש כאן במאי שמשקיע את כל כולו בסרט. אני רק לא בטוח כמה מזה מראה במאי בשיא כושרו, וכמה מזה מראה במאי שמשוויץ ביכולת שלו.

לקח לי הרבה זמן להבין את המכניקה של הסרט הזה. לא הבנתי למה מעגל החברים שכאן מתחבר ומתפרק במהירות לא הגיונית. לקח לי הרבה זמן להבין שהסרט הזה זז במהירות עצומה בין ההווה והעבר והעתיד. כל הזמן. לא מסמן לי את המעברים. לא יודע מי, מה, ולמה. לכאורה, יש כאן עבודה אינטליגנטית של במאי מתוחכם. מה גם שהצילום משכר בצבעוניות שלו. הסרט חוגג את נופי איטליה, את מקומיות הבילוי היפהפיים של אירופה, את התלבושות, הצבעים, מזג האוויר המקסים, הנופים, הים, השמש – הסרט הזה נראה נפלא. יש לו סטייל מידבק.יש בסרט הזה גם להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: אימא של הים

(שם הסרט במקור: L'arminuta)

לקראת סוף הסרט אומרת האימא לבת: את לא יכולה להיות עם פנים חמוצות כל החיים.

חבל שהסרט הזה לא מקשיב לעצה הזאת.

"אימא של הים" הוא סרט מדכא. סרט ששוקל כמה וכמה טונות, נע באיטיות כבדה ומתסכלת, ומהווה סוג של סדרה בלתי נגמרת של עצב.

ילדה נשלחת לחיות עם הדודה בכפר. היא לא רוצה, אבל האבא מוריד אותה אצל הדודה והדוד, ונוסע. הסיבה למעבר הזה תתגלה רק לקראת סוף הסרט, אבל היא תישכח לזמן די ארוך. בינתיים יהיו שם אימא (נוספת) בדיכאון מתמיד, הטרדה מינית, מוות במשפחה, וילדה שמרגישה שמעבירים אותה כמו חפץ ממקום למקום. ילדה שמרגישה שאף אחד לא אוהב אותה. אף אחד לא רוצה אותה.

אולי הסרט הזה מבקש לבדוק התמודדות עם דיכאון קליני. האימא כאן עצובה באופן קבוע. אבל אולי היה צריך לספר את הסיפור מהצד שלה, ולא מהצד של הילדה. כי מבט מבחוץ על העצב הבלתי נגמר הזה מתחיל בשלב מסוים להצחיק. כמה טרגדיות כבר אפשר לסבול. בשלב מסוים זה הופך למגוחך.הסרט הזה גם לא ממש מסביר את הסיבות למה שקורה. האבא מרביץ לבן הגדול. לא ממש ברור למה. המוות במשפחה מגיע בפתאומיות, ונעלם מהסרט די מהר. והתעלומה הגדולה בעניין הילדה – ההסבר מגיע רק בשלב מאוד מאוחר. ועד אז, הסרט הזה אנמי למדי. כמעט בלי להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: הכלוב שבפנים

(שם הסרט במקור: Ariaferma)

כמה ימים אחרי שראיתי את "פריקס אאוט" במסגרת שבוע הקולנוע האיטלקי, הלכתי לראות סרט איטלקי נוסף, והסרט הזה התגלה, במידה מסוימת, כהיפך הגמור של הסרט הראשון. אם "פריקס אאוט" הוא סרט מלא התלהבות שקורים בו הרבה דברים, "הכלוב שבפנים" הוא סרט מופנם, שקט. יש בו הרבה לב חם, אבל יש בו גם לא מעט חסרונות. ובכל זאת, מדובר בסרט יפה, גם אם לא מספיק טוב.

זוהי דרמת בית סוהר. והמעלה הראשונה של הסרט הזה היא העיצוב האמנותי המרשים. מדובר בבית כלא גדול העומד לפני סגירה, כך שאחרוני הנשארים בו (סוהרים ואסירים) מרוכזים רק באגף אחד שלו, וכך הבמאי ממקם אותי די מהר בלוקיישן ומכיר לי את המקום הזה. קירות מתקלפים, יצירות אמנות שפיארו פעם את קירות המקום התבלו ונשארו רק כדי להעיד על מה שהיה פעם ואיננו עוד, מסדרונות ריקים ומוזנחים – המקום הזה לא נעים לצפייה, לא נעים לחיות בו, ובכל זאת, זהו גורל משותף של סוהרים ואסירים הכלואים זה עם זה במקום אחד עד שתגיע פקודת הפינוי.

הקצב של הסרט איטי, הסצנות ארוכות מאוד, נמשכות זמן רב, ובמידה מסוימת יש בזה מן הצורך. אבל כאן גם מתחילות הצרות שלי עם הסרט. "הכלוב שבפנים" הוא סרט על האנושיות שבאדם, גם בתנאים קשים. אבל האנשים האלו, האסירים, הם הרי הגיעו לכאן בגלל משהו רע שעשו בחיים. צריכה להיות כאן איזושהי הרגשה של סכנה – הרי בכל רגע עלולה המפלצת לפרוץ אל תוך הסיטואציה השקטה והנעימה שבין האנשים האלו. יש, למשל, סצנות ארוכות במטבח, שם אחד האסירים מכין אוכל. במטבח יש סכינים לצורך הבישול. אין אפילו רגע אחד בסרט בו חששתי שהסכין עלול לשמש את האסירים למשהו אחר, נוסף על הכנת האוכל.

גם כשהאסירים מורדים – זה לא באלימות. הכול כאן מנומס מדי. נעים מדי. הסצנה הראשונה של הסרט מציגה חבורה של גברים (הסוהרים) בבילוי של גברים. צוחקים אחד עם השני, מסתלבטים אחד על השני, שותים ומבלים ערב חברי. אין עוד סצנות כאלו בסרט. משהו בסיטואציה הבסיסית של הסרט ניתק מן המציאות הנעימה של סצנת הפתיחה, והופך למעין מעבדה תסריטאית לבדיקת התנהגות אנושית. בין הסצנות הארוכות, ולרגעים גם במהלכן, ניכר שימוש מאוד לא אינטליגנטי ומאוד לא אפקטיבי במוסיקה. הבמאי כאילו מתאים את המוסיקה לסיטואציה (למשל: שימוש בתופים ג'אזיים כדי לנסות לבלגן את הסדר בצורה מלאכותית. זה לא עובד), במקום לבנות את המוסיקה מלמטה ולהביא אותה ואת התמונה לשיא ביחד. המוסיקה גם משנה סגנון כאילו לפי דרישה, אבל זה רק מדגיש את חוסר הביטחון של הבמאי בתסריט ובשחקנים.

כי אכן יש כאן בעיקר שחקן אחד שמציל את הסרט, והופך אותו לראוי לצפייה. טוני סרוויו. איזה שחקן אדיר האיש הזה. כאן, ב"כלוב שבפנים", הוא משחק את להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע איטלקי: פריקס אאוט

(שם הסרט במקור: Freaks Out)

עם כוח גדול אכן מגיעה אחריות גדולה

עם חשש גדול נכנסתי להקרנה של "פריקס אאוט". סרט גיבורי על בשואה. לא נשמע טוב. למעשה, סרט עם פוטנציאל להיות בטעם מאוד רע.

או שזו יכולה להיות הברקה. דרך חדשה לספר לי על השואה. כבר עשו קומדיות (מצוינות) על השואה. אחת מהן, גם היא מאיטליה, אפילו זכתה באוסקר (בצדק, לטעמי).

לשמחתי, האפשרות השנייה היא שמילאה אותי בתום ההקרנה. מדובר בחוויה קולנועית עצומת ממדים ומאוד יוצאת דופן. לטובה.אני לא מאוד התלהבתי מסרטו הקודם של גבריאל מאינטי. היה בו רעיון מעניין, אבל היתה חסרה בו התלהבות. "פריקס אאוט" הוא סיפור אחר לגמרי. לכל אורך הסרט זה די ברור שכאן הבמאי השקיע את כל כולו. וזה הרבה. מאוד. זהו בסך הכול סרטו השני של מאינטי, אבל הסבלנות שלו, העריכה המדודה, שיודעת לעבור בין כמה מוקדי התרחשות בקצב שישמור על העניין שלי בכל הדמויות ועל המתח בנוגע למה שקורה להן, הצילום בתנועה מרשימה וסוחפת והעריכה שמחברת את הכול לכדי יחידה נעה אחת מבלי לאבד אותי, ובעיקר, היכולת לחבר אותי לדמויות, ללב שלהן, מבלי ללחוץ בכוח על מוטיב האקשן, אלא לתת לאקשן לשרת את הדמויות – הסרט הזה נדמה כמבוים על ידי במאי מאוד מיומן ובעל ניסיון, למרות שהבמאי, כאמור, צעיר יחסית (הוא בן 45) ומאחוריו כמה סרטים קצרים ורק פיצ'ר אחד ארוך.

לתת לאקשן לשרת את הדמויות ולא לתת לדמויות לשרת את האקשן – זה העניין כאן. כי הפשיזם – העיקר בעיניו הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: התחבאתי

(שם הסרט במקור: Volevo Nascondermi)

rispetto l'animale

אני מודה שעל פניו זה לא הסרט הכי מסביר פנים. בסך הכל ביוגרפיה של צייר שבאמת היה במאה ה-20. צייר שאני לא מכיר. וגם ככה אני פחות מתקשר עם סוג האמנות הזה, ציור. אבל, מצד שני, זהו הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האיטלקית מלפני חודש (כתבתי על זה כאן), ורציתי לראות במה מדובר.

מסתבר שזהו אכן סרט יפה מאוד, אם כי קצת ארוך מדי, ולא באמת מתקדם לשום מקום. במרכזו, כאמור, צייר. אבל לא סתם צייר – אלא גבר שסבל לכל אורך חייו ממחלת נפש. תחילת הסרט מבשרת טובות – הבמאי ג'יורג'יו דיריטי נע בין הזמנים במיומנות קולנועית מרשימה, מבלי לסמן את המעברים, והתפתחות מחלת הנפש של גיבור הסרט נפרסת לאורך השנים. ועימה נפרס גם הנושא המרכזי של הסרט – הכבוד לאחר.גיבור הסרט הוא אדם פגוע. אליו ג'רמנו בתפקיד הראשי עושה עבודה נפלאה. כל גופו מכווץ מכאב (פיסי, כמו גם נפשי), והוא רק בורח מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: סיפורים רעים

(שם הסרט במקור: Favolacce)

בחיי שאני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני

הרעיון היה מדליק: לספר סיפורים פיקטיביים על אנשים אמיתיים. קולו של המספר נשמע: מצאתי יומן זרוק של ילדה. בסופו של היומן היו דפים ריקים. כתבתי סיפורים מומצאים בהשפעת הסיפורים שקרו באמת. אותן דמויות, אותו סגנון, סיפורים אחרים. פתיחת הסרט הזו מניחה את היסודות: הסגנון הוא מה שחשוב. לא הסיפורים. כתוספת לאקספוזיציה הזאת, המספר אומר: השקרים מבוססים על סיפור אמיתי. הסיפורים שתראו מבוססים על שקרים. השקרים חסרי השראה. והמשפט האחרון, לצערי, הוא היחיד הנכון כאן.כי האחים דינוצ'נזו, בימאי הסרט, אכן משתדלים מאוד ליצור סרט שמבוים בעין עקומה. והם משתמשים הרבה פעמים בקלוז-אפים קצת מעוותים. בסצינות ארוכות מאוד, קרובות מאוד. אבל הסצינה הכי טובה בסרט, לטעמי, מצולמת דווקא מ להמשיך לקרוא