פסטיבל קולנוע איטלקי: בלתי ניתנות להפרדה

(שם הסרט במקור: Indivisibili)

מאוד הסתקרנתי מהסרט הזה. מועמד ל-17 פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית, זוכה ב-6 מהם, סיפור רגשי ויצרי על תאומות סיאמיות המבקשות עצמאות כנגד משפחה שמתפרנסת מהפריקיות שלהן ומתנגדת לניתוח שיפריד אותן וישלח כל מאחת מהן לדרך פרטית. סיפור יוצא דופן.

מאוד התאכזבתי מהסרט, בסופו של דבר. כי כל החומרים שחשבתי שיהיו שם אכן שם. אבל הבמאי מקלקל את הסרט. אדוארדו דה אנג'ליס קוראים לבמאי הזה. אבל נדמה לי שהוא מפנטז שהשם שלו הוא פאולו סורנטינו. אבל זו רק פנטזיה. לפאולו סורנטינו ("נעורים", "זה חייב להיות המקום") יש הרבה יותר כשרון מאשר לבמאי של "בלתי ניתנות להפרדה".

כי כמו סורנטינו, דה אנג'ליס מנסה להרשים עם צילום בתנועה, שוטים ארוכים ומתפתלים על סטדי קאם. רק ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: פריחה

(שם הסרט במקור: Fiore)

יצור מוזר קצת, הסרט הזה. מצד אחד, יש בו משהו אמיתי, ריאליסטי, נוגע ללב. מצד שני, יש בו גם משהו קולנועי מאוד, חלומי מעט, משהו שמתעלה מעל חיי היום יום המעיקים, ומביא אהבה מתוקה לחיים אפורים של נערה ונער.

מצד אחד, יש בסרט מצלמה שעושה דברים סוחפים רק בכוח התנועה, בריצה מרשימה בשוטים ארוכים ומתפתלים עם סטדי קאם אחרי נערה שרצה במחילות של תחנות רכבת, או בורחת משוטרים ברציפים, או ברגעים מסוימים בכלא עצמו. מצד שני, הסרט ממעט להשתמש במוסיקה, כלי קולנועי רגשי ראשון במעלה. בשלב מסוים בסרט הגיבורה מקבלת לידיה נגן MP3. רק אז נשמע קטע המוסיקה הראשון בסרט. כי עד אז, במרדפים, או בקטעי דרמה אחרים, הכל שקט. כי אין מוסיקה ברגעים כאלו בחיים. זה רק בקולנוע. והסרט הזה מספר סיפור ריאליסטי של נערה שנמצאת במקום אפור, אבל מוצאת שם חלום של אהבה.

וסיפור האהבה הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: מהיר כמו הרוח

(שם הסרט במקור: Veloce Come il Vento)

לפני כמה ימים התקיים באיטליה טקס חלוקת פרסי דוד די דונטלו, פרסי האקדמיה שלהם (כתבתי עליו כאן). מבין כל הסרטים שהיו מועמדים, הכי סיקרן אותי הסרט הזה, "מהיר כמו הרוח". אמנם, על פניו, מדובר בסרט מירוצי מכוניות פשטני, כי בסרטי "מהיר ועצבני" למינהו יש בעיקר שואו, רעש, אקשן, ומעט מאוד אנושיות. ושואו ריק לבדו לא מעניין אותי, ולמעשה דוחה אותי. אבל ב"מהיר כמו הרוח" יש הרבה יותר מזה. והוא אכן מקיים את ההבטחה. סרט מהנה, מרתק, מרגש, סוחף.

כי יש כאן, בתוך האדרנלין של מירוצי המכוניות, יש כאן להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: השמיים יחכו

(שם הסרט במקור: Le Ciel Attendra)

הי, הפסטיבל הצרפתי עדיין ממשיך בסינמטקים. היום עולים על המסכים בישראל סרט הפתיחה של הפסטיבל ("שקית של גולות". סרט לא טוב. הביקורת שלי עליו תעלה כאן בשבת) וסרט הנעילה של הפסטיבל ("מחר הכל מתחיל". סרט שמוציא מתסריט בעייתי סרט מאוד מהנה. הביקורת שלי עליו תעלה כאן מחר). ובינתיים, אני רוצה לדבר על סרט לא טוב שראיתי במהלך הפסטיבל הזה. "השמיים יחכו".

מצד אחד, שמעתי על הסרט הזה בעיקר דברים רעים. והיה גם את Made in France האיום, שניסה לדבר על אותו נושא. לא מחשבה מעודדת לפני שהלכתי לראות את הסרט הזה.

מצד שני, את סרטה הקודם של מארי קסטיל-מנסיון שער, Les Héritiers ("סיפור מהחיים" בעברית מפיצית מאוד גנרית) דווקא חיבבתי. גם הוא כלל עיסוק בנושאים שכבר ראינו לא מעט בסרטים אחרים, אבל היה בו את הלב במקום הנכון. וחוץ מזה, את העיסוק בנושא הסנסציוני של גיוס בני נוער תועים לשורות דאעש אפשר לעשות גם בטעם. סרט אחד יפה שראיתי בשנה שעברה התעסק בזה ("הדרך לאיסטנבול". לא סרט בלי חסרונות, אבל נוגע ללב ומעניין).

ומהצד השלישי, זה שבא אחרי הצפיה בסרט, המסקנה היא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: קורניש קנדי

(שם הסרט במקור: Corniche Kennedy)

לקחתי הימור. התקציר של הסרט באתר הסינמטק לא היה מזמין במיוחד. שום דבר לא נראה מפתה ממש בסרט הזה. ובכל זאת: חבורת נערים שקופצים מצוקים גבוהים לתוך הים – לפחות יש כאן נקודת פתיחה מעניינת. אז הלכתי לראות.

לפעמים הימורים לא מצליחים. נקודת הפתיחה היא פחות או יותר כל הסרט.

יש כאן איזשהו נסיון מסכן לפתח סיפור על פשע. אבל אין כאן פיתוח של כלום, והכל מאוד שטחי, לא מותח, ולא ממש מעניין.

ויש כאן נסיון מסכן לספר סיפור משולש אהבה של נערים. בחורה אחת שמתאהבת בשני בחורים בו זמנית, ובאורח החיים ההרפתקני שלהם. הנסיון מסכן, כי אין כאן ממש קונפליקט, או דרמה, או יריבות כלשהי, או התלבטות ממשית של הבחורה בין שניהם, או בין שני הבחורים. הכל מאוד שטחי, ולא ממש מעניין.

ומעל הכל, יש כאן נסיון לדבר על ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: לב בברייל

(שם הסרט במקור: Le Cœur en Braille)

איזה סרט חמוווד!

באמת. סרט מתוק, וגם חכם למדי. זה לא פשוט לעשות סרט כזה. סרט שבעיקרו מכוון לבני נוער (או "סרט לכל המשפחה"), אבל הסרט הזה לא מתיילד. לא עושה לעצמו הנחות. לא מוריד את הרמה כדי להתחבב בכוח על הילדים, לא מזלזל באינטלגנציה (לא הרגשית ולא השכלית) של הקהל הצעיר ברובו, ובעיקר, עשוי במיומנות ובאהבה גדולה.

כי יש כאן סיפור על התאהבות ראשונה. לא יכולה להיות התאהבות חזקה יותר. אבל הסרט, בחוכמה, לא הולך לקיצוניות. לא הולך ל"אהבה עד המוות", "לנצח נצחים" ודומיו. סיפור האהבה הזה מתפתח בקצב איטי, בצורה שמקלה עלי להתקרב אל הדמויות בהדרגתיות, לחיות את חייהן בצורה קלילה למדי, ולא להרגיש בכלל איך אני נקשר בגורלן, עד שמגיע רגע אחד, איפשהו באמצע הסרט, שבו מתוודה הילדה בפני הילד על הסוד שהיא מסתירה מפניו (היא הולכת ומתעוורת) – ורק אז אני מבין עד כמה נפשי נקשרה בנפשן של הדמויות.

כי מישל בוז'נה, כך קוראים לבמאי, עושה עבודה נהדרת עם להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: בשם ביתי

(שם הסרט במקור: Au Nom de ma Fille)

הייתי צריך לכעוס על הסרט הזה. לבקר אותו בחומרה. איכשהו יצא שאני בעדו.

כי זו אודיסאה. סרט שמתפרש על פני יותר מ-30 שנים. סיפור חוצה מדינות. והכל בפחות משעה וחצי. בקצרנות. בחסכנות. בהחסרת הרבה חומר רקע, ויתור על הרבה אספקטים נוספים, פגיעה באפקט הרגשי העצום שהיה יכול להיות לסיפור שכזה.

ובכל זאת, ולמרות הכל, הסרט הזה עובד. הסרט הזה מצליח להביא אל קדמת הבמה את תחושת התסכול המתגברת והולכת. תסכול של קריעת השיער מהראש. של חוסר הבנה איך הרוע הזה, איך האיש הזה שכנראה עשה דברים איומים, איך הוא חומק שוב ושוב מעונש. איך כל רגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו: "תפסנו אותו. עכשיו, סוף סוף, הוא ישלם על מעשיו", איך כל רגע כזה מתמסמס, ואיך הוא מצליח לברוח בעור שיניו, להמשיך בחיים הרגילים, ולא לשלם את המחיר.

כנראה היו לאיש הזה, הרופא הגרמני הזה, קשרים בחלונות הגבוהים. כנראה, כי גם על זה ה להמשיך לקרוא