פסטיבל קולנוע צרפתי: מו

(שם הסרט במקור: M)

אני מאוד מסמפט את שרה פורסטייה. אני חושב שהיא שחקנית צעירה ומאוד כשרונית. היא כבר זכתה בשני סזארים של האקדמיה הצרפתית, והיתה מועמדת לעוד אחד, והיא רק בת 31. רק לא מזמן הופץ בישראל "בית ספר לחיים", סרט פגום שיש בו רגעים מרגשים רק בזכות פורסטייה, ולפני כמה שנים הוקרן כאן גם "שמות של אהבה", קומדיה זניחה שזוכה לרגעי נחת בזכות הופעתה הנמרצת של השחקנית המוכשרת הזו (עליה היא זכתה בפרס הסזאר). במהדורות קודמות של הפסטיבל הצרפתי הוקרנו "לילה אחד" המעניין בכיכובה, ו"סוזאן", שגם בו היא מצוינת (ועליו היתה מועמדת לסזאר). אז הנה מגיע לפסטיבל הצרפתי השנה סרט נוסף בכיכובה של השחקנית הנהדרת, שרה פורסטיה. והפעם היא גם מביימת, לראשונה בקריירה שלה. והתוצאה…לא כל כך טובה.

וזה מאוד חבל. כי גם כאן, שרה פורסטייה מציגה הצגת משחק מרגשת שסוחפת אותי אל תוך נשמת הדמות. הבעיה היא שפורסטיה הבמאית הרבה פחות טובה מפורסטיה השחקנית.

כי ברור לי לחלוטין שיש כאן כנות טהורה וכוונה מרשימה. יש כאן סיפור על שתי נשמות מוגבלות. אחת מגמגמת ומאוד מופנמת, פגועה בשל היחס הסביבה אליה על רקע ההפרעה שלה. והנה היא פוגשת גבר בוגר שלא יודע לקרוא. אנאלפאבית. וזו תהיה פגיעה קשה מאוד בכבוד הגברי שלו אם הסוד שלו יצא, אז הוא מסתיר מאוד את הנכות הזו. אבל הסיפור הזה, בליבו, הוא על שני אנשים שבעזרת חום, אהבה, וסבלנות כלפי הזולת ידעו להוציא את השני מהקונכיה שלו/ה, לעזור באהבה לתקן את הדרוש תיקון.

אז הסיפור הזה דורש זמן. והצרה של פורסטיה היא ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל קולנוע צרפתי: הבן של ז'אן

(שם הסרט במקור: Le Fils de Jean)

שני אנשים: גבר. אשה. שני אנשים עומדים מחובקים במטבח. וזהו. חיבוק אחד ארוך. זה לא מתפתח לשום דבר אחר. רק חיבוק. ואז היא עולה לחדר לישון, והוא נשאר שם, לעוד כמה רגעים. רגע אנושי חם וקטן. לפעמים לא צריך יותר מזה. וזה הסרט היפהפה הזה, "הבן של ז'אן". סרט מחמם לב.

לפני קצת יותר מעשור התוודענו בישראל לאחד, פיליפ לוארה. שלושה סרטים עדינים, שקטים, יפים שלו הוקרנו בישראל אחד אחרי השני ("המגדלור", "אל תדאגו, אני בסדר", ו"Welcome"). ואז הוא נעלם לנו. יאיר רוה עוד תפס אותו לשיחה כשלוארה בא לבקר בישראל לרגל הפסטיבל הצרפתי של לפני 11 שנה (לינק כאן. ראיון מעניין גם במרחק של יותר מעשור), ועכשיו הפסטיבל הצרפתי מאפשר לנו לצפות ביצירתו האחרונה של לוארה, ולהיווכח שהוא נשאר אותו במאי – שקט, לא מתלהם, רגיש מאוד, ומקצוען – קולנוען שיודע איך לרגש אותי.

הסיפור כאן הוא על איש אחד שמוצא משפחה. הרי אנחנו גדלים. ומתרחקים מההורים. ועושים ילדים. ועוברים למקום אחר. עיר אחרת. מדינה אחרת. יבשת אחרת. המשפחה מתפזרת לרסיסיה, והרגשת בדידות מתחילה לבצבץ. והנה יש כאן סרט על אדם – גרוש, עם ילד, וביחסים טובים עם המשפחה שבנפרד, אבל אמו נפטרה מזמן, ואבא לא בנמצא, והוא לבד, שקוע בעבודה. כבר בסצינה הראשונה בסרט הוא מקבל טלפון – האבא האמיתי שלך היה קנדי. והוא נפטר לאחרונה. הוא השאיר חבילה בשבילך. אז הגיבור מחליט לבלות כמה ימים בקנדה עם המשפחה החדשה שהוא לא ידע שיש לו.

לוארה, בחוכמה, יודע ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: מרילין

(שם הסרט במקור: Maryline)

הוי, כמה חבל. כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה. אני הייתי בין הבודדים שאהבו (מאוד אהבו) את סרטו הקודם של גיום גאליין. בזמן שכל המבקרים היללו את "כחול הוא הצבע החם ביותר" (שאני לא אהבתי בכלל), בא הסרט הקטן והממזרי הזה שנקרא בארץ "אני, עצמי, ואמא שלי" והצחיק וריגש אותי, אבל גרם לאנטגוניזם יוצא דופן אצל רוב המבקרים האחרים בישראל. ובאותו זמן האקדמיה הצרפתית חשבה כמוני, והעניקה את הפרסים הגדולים של הסזאר דווקא לכשרון העולה שביים, כתב, ושיחק (בתפקיד כפול!) בסרט הקטן ההוא, ואת הסרט המהולל שזכה בקאן היא השאירה מבוייש בצד.

אז הנה הגיע הסרט השני של הבמאי של הסרט ההוא. ואיזו אכזבה. כי גם כאן, כמו בסרט הראשון, אני מרגיש כנות אמיתית, איזשהו רצון אותנטי לדבר על היחסים בין החיים של השחקן לבין האמנות שלו. נקודות המפגש בין מה שעובר על שחקן ביום יום לבין חוויותיו כשחקן על במה או בסרטים מול המצלמה, יחסי גומלין בין שחקנים ובין אנשים בכלל. אז בא גיום גאליין ומציב במרכז הסרט שחקנית. הוא מנסה לאפיין אותה כמישהי מופנמת אבל כשרונית, שבגלל השקט שלה צריכה רגישות יוצאת דופן מהסביבה כדי לתת לכשרון שלה להתבטא. אבל למרבה הצער, "מרילין" כסרט הוא יצירה מבולבלת מאוד וחסרת קוהרנטיות.

כי הנה, מרילין היא ביישנית מאוד, בקושי מדברת. אבל בעצם היא להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: מפגש עם אלבר דופונטל

פסטיבל הקולנוע הצרפתי מתקיים בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ, וסרט הפתיחה בשבוע שעבר היה "להתראות שם למעלה", דרמה מאוד מרשימה (אם כי לא נטולת בעיות) שתעלה להקרנות מסחריות בהפצה רגילה כבר בסוף השבוע הקרוב. אלבר דופונטל, במאי הסרט, התארח בשבוע שעבר בישראל, וליווה את הקרנות סרטו בסשנים של שאלות ותשובות עם הקהל, וכן עם קבוצת עיתונאים במפגש בו גם אני נכחתי. במפגש דופונטל התגלה כחביב ונעים, ובסוג של ניגוד לסרט המאוד מושקע שלו, דופונטל התלבש פשוט וענה בענייניות ובחביבות לשאלות שנשאל.

גם אני הצלחתי להכניס שאלה או שתיים. שאלתי אותו על ההבדל בין סרטו הקודם "9 חודשי מאסר" המאוד משעשע, לבין סרטו החדש, והאם היה לו קל לגייס כסף לסרט מאוד שונה מהקומדיה הקלילה ההיא. קראתי באיזשהו מקום שתקציב הסרט "להתראות שם למעלה" היה 19 מיליון אירו, שזה לא מעט, ותהיתי האם העובדה שהסרט נראה אחר ושונה מאוד מסרטיו הקודמים לא הפריעה לו בתהליך גיוס הכספים. בתשובה דופונטל תיקן אותי פעמיים: ראשית, הוא אמר, נעשו כבר בצרפת סרטים להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: קנאה

(שם הסרט במקור: Jalouse)

ובסוף הצפיה בסרט, אני קם מהכסא, ונאנח: איזה סרט יפהפה ומקסים!

יש כאן את כל החומרים לסרט דרמטי כבד ועצום, אבל כמו בסרטם הקודם, "העדינות", גם כאן האחים פואקינוס נמנעים מהגזמות. למעשה, הדבר הכי יפה בסרט הזה הוא האנושיות החמה שבהם הם מתייחסים לדמות הראשית, ולכל דמויות המשנה. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שאין כאן בעצם סיפור. אין באמת מנוע נראטיבי שלוקח אותי ביד, מסביר לי את המשבר של האשה הזו. אין כאן משהו שייצור את הדרמה הגדולה. ובכל זאת, הסרט הזה עובד.

כי האחים פואקינוס מכירים לי את הדמות הזו בכל רגעיה, החביבים, כמו גם אלו שמוציאים ממנה את השד הרע שבתוכה. ועדיין, הבמאים האלו יודעים למצוא את הנקודה האנושית, את החמלה כלפי הדמות הזו. הרי האשה הזו או להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: בלתי ניתנות להפרדה

(שם הסרט במקור: Indivisibili)

מאוד הסתקרנתי מהסרט הזה. מועמד ל-17 פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית, זוכה ב-6 מהם, סיפור רגשי ויצרי על תאומות סיאמיות המבקשות עצמאות כנגד משפחה שמתפרנסת מהפריקיות שלהן ומתנגדת לניתוח שיפריד אותן וישלח כל מאחת מהן לדרך פרטית. סיפור יוצא דופן.

מאוד התאכזבתי מהסרט, בסופו של דבר. כי כל החומרים שחשבתי שיהיו שם אכן שם. אבל הבמאי מקלקל את הסרט. אדוארדו דה אנג'ליס קוראים לבמאי הזה. אבל נדמה לי שהוא מפנטז שהשם שלו הוא פאולו סורנטינו. אבל זו רק פנטזיה. לפאולו סורנטינו ("נעורים", "זה חייב להיות המקום") יש הרבה יותר כשרון מאשר לבמאי של "בלתי ניתנות להפרדה".

כי כמו סורנטינו, דה אנג'ליס מנסה להרשים עם צילום בתנועה, שוטים ארוכים ומתפתלים על סטדי קאם. רק ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: פריחה

(שם הסרט במקור: Fiore)

יצור מוזר קצת, הסרט הזה. מצד אחד, יש בו משהו אמיתי, ריאליסטי, נוגע ללב. מצד שני, יש בו גם משהו קולנועי מאוד, חלומי מעט, משהו שמתעלה מעל חיי היום יום המעיקים, ומביא אהבה מתוקה לחיים אפורים של נערה ונער.

מצד אחד, יש בסרט מצלמה שעושה דברים סוחפים רק בכוח התנועה, בריצה מרשימה בשוטים ארוכים ומתפתלים עם סטדי קאם אחרי נערה שרצה במחילות של תחנות רכבת, או בורחת משוטרים ברציפים, או ברגעים מסוימים בכלא עצמו. מצד שני, הסרט ממעט להשתמש במוסיקה, כלי קולנועי רגשי ראשון במעלה. בשלב מסוים בסרט הגיבורה מקבלת לידיה נגן MP3. רק אז נשמע קטע המוסיקה הראשון בסרט. כי עד אז, במרדפים, או בקטעי דרמה אחרים, הכל שקט. כי אין מוסיקה ברגעים כאלו בחיים. זה רק בקולנוע. והסרט הזה מספר סיפור ריאליסטי של נערה שנמצאת במקום אפור, אבל מוצאת שם חלום של אהבה.

וסיפור האהבה הזה להמשיך לקרוא