ג'יאני אמליו הוא במאי ותיק (הוא בן 78). הוא יודע את העבודה. הוא מצלם את כל הסרט בצבעים צהובים חמים, הוא מדריך שחקנים מצוין, והוא קובע קצב איטי (לרגעים איטי מדי) המכניס את הכאב אל מתחת לעור שלי. אבל הת להמשיך לקרוא 
אני כבר יודע שלרוברטו אנדו, הבמאי של "זרות", יש נטייה לקומי. ב"זרות", כל הסצנות הקומיות נדמות מאולצות. כאילו הן כאן ב להמשיך לקרוא 
כמו בסרט של רוברה, גם כאן יש דמות נשית ראשית חזקה. מישהי שהעוצמה שלה באה מהבטן, בעיניים, במבט החודר שלא מתנצל ולא משפיל עיניים גם כשדברים איומים מתרחשים בסביבתה המידית. והשחקנית הראשית, מישהי בשם איזבלה רגונזה, מתמסרת לחלוטין לחזון של הבמאית, עם יציבת גוף בטוחה בעצמה (מה שגורם לרגעים הבודדים שבהם היא נשברת להיות אפקטיביים אף יותר), ועם נחישות סוחפת. פטיטוצ'י מציגה כאן ק להמשיך לקרוא 
יש גבר שהיא יוצאת איתו לחצי דייט, ומעכשיו היא משוכנעת ש להמשיך לקרוא 
הרגעים הראשונים של הסרט דווקא נהדרים בעיניי: מדובר בה להמשיך לקרוא 
לא ממש ברור לי אם זאת היתה צריכה להיות קומדיית פשע, קומדיה רומנטית, פרודיה על קומדיות רומנטיות ו/או על סרטי פשע (לואי גארל הוא לא מל ברוקס, מסתבר), או איזושהי אמירה על משחק והעמדת פנים על במה ובמציאות. הסרט מתחיל בסצנה על ב להמשיך לקרוא 
כמו בתכניות ריאליטי, הסרט הזה ממלא את עצמו במלל. מדבר את עצמו לדעת. והוא עושה את זה בדרך מתסכלת במיוחד, הנפוצה בעיקר ב…זה, נו, ריאליטי. רואים את הנערים והנערות רוקדים, ושומעים בעיקר פ להמשיך לקרוא 
"מחוברים לחיים" הזניק את הקריירה של צמד הבמאים אריק טולדנו ואוליבייה נקש. מאז הם עשו כמה סרטים, ועם כל סרט שלהם אני מתאהב בהם יותר (הם קצת נעלמו לנו בשנים האחרונות. הם היו עסוקים בבימוי הגרסה הצרפתית של "בטיפול". השנה הם יחזרו לקולנוע. אני סקרן מאוד לראות מה הם יביאו). אני מניח שזה לא יהיה ניחוש פרוע לומר שז'וליאן רמבאלדי, הבמאי של "נשות הכיכר", לא יגיע למעמד של כוכבות כמו של צמד הבמאים של "מחוברים לחיים". חסר כאן חוש ל להמשיך לקרוא 
אני מודה ששילוב הפלאשבקים בסיפור המרכזי לא עשוי בדרך מתוחכמת מדי, אבל זהו חלק מהמנגנון של הסרט הזה. ובכלל, יש בכך איזושהי דרך של מבט מבוגר, מפוכח, באהבת נעורים סוערת. גם כשקורים דברים מרגשים, מגלים סודות בהווה של הסרט, הכול נעשה בשקט, בלי צעקות, בלי לצאת מגדרך. הכאב נחווה כמכה שקטה אל הבטן, הדמעה יורדת לאיטה, ואיכשהו ממשיכים. בכל זאת. יש איזושהי קבוצה של א להמשיך לקרוא 
כי טדסקי מאוד מגזימה כאן. הכול מצולם בצבעים מוגזמים. כמעט הכול מלווה עם פס קול מוסיקלי. אין כמעט רגע שקט כאן. הכול מאוד אנרגטי, מאוד סוער. כול הזמן. למעשה, הסרט הזה כול הזמן נותן לי הרגשה של להמשיך לקרוא 
איתן 