פסטיבל קולנוע איטלקי: התחבאתי

(שם הסרט במקור: Volevo Nascondermi)

rispetto l'animale

אני מודה שעל פניו זה לא הסרט הכי מסביר פנים. בסך הכל ביוגרפיה של צייר שבאמת היה במאה ה-20. צייר שאני לא מכיר. וגם ככה אני פחות מתקשר עם סוג האמנות הזה, ציור. אבל, מצד שני, זהו הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האיטלקית מלפני חודש (כתבתי על זה כאן), ורציתי לראות במה מדובר.

מסתבר שזהו אכן סרט יפה מאוד, אם כי קצת ארוך מדי, ולא באמת מתקדם לשום מקום. במרכזו, כאמור, צייר. אבל לא סתם צייר – אלא גבר שסבל לכל אורך חייו ממחלת נפש. תחילת הסרט מבשרת טובות – הבמאי ג'יורג'יו דיריטי נע בין הזמנים במיומנות קולנועית מרשימה, מבלי לסמן את המעברים, והתפתחות מחלת הנפש של גיבור הסרט נפרסת לאורך השנים. ועימה נפרס גם הנושא המרכזי של הסרט – הכבוד לאחר.גיבור הסרט הוא אדם פגוע. אליו ג'רמנו בתפקיד הראשי עושה עבודה נפלאה. כל גופו מכווץ מכאב (פיסי, כמו גם נפשי), והוא רק בורח מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: סיפורים רעים

(שם הסרט במקור: Favolacce)

בחיי שאני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני

הרעיון היה מדליק: לספר סיפורים פיקטיביים על אנשים אמיתיים. קולו של המספר נשמע: מצאתי יומן זרוק של ילדה. בסופו של היומן היו דפים ריקים. כתבתי סיפורים מומצאים בהשפעת הסיפורים שקרו באמת. אותן דמויות, אותו סגנון, סיפורים אחרים. פתיחת הסרט הזו מניחה את היסודות: הסגנון הוא מה שחשוב. לא הסיפורים. כתוספת לאקספוזיציה הזאת, המספר אומר: השקרים מבוססים על סיפור אמיתי. הסיפורים שתראו מבוססים על שקרים. השקרים חסרי השראה. והמשפט האחרון, לצערי, הוא היחיד הנכון כאן.כי האחים דינוצ'נזו, בימאי הסרט, אכן משתדלים מאוד ליצור סרט שמבוים בעין עקומה. והם משתמשים הרבה פעמים בקלוז-אפים קצת מעוותים. בסצינות ארוכות מאוד, קרובות מאוד. אבל הסצינה הכי טובה בסרט, לטעמי, מצולמת דווקא מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: הטורפים

(שם הסרט במקור: I Predatori)

כביש ריק. מרחוק נשמע קולו של רכב מתקרב. הקול מתגבר ומתגבר, עד שהופך חזק מאוד. עוד שבריר שניה אני גם אבחין בכלי הרכב הזה.

קאט.

כביש שני. אותו סיפור חוזר שוב.

קאט שני.

ויש גם כביש שלישי.

שוט שעוקב אחרי אדם הולך ברחוב. מישהו עובר מולו. השוט מפסיק לעקוב אחרי האדם הראשון, ומתחיל לעקוב אחרי המישהו. ואותו מישהו עובר על יד מישהו2. והמצלמה עוזבת את מישהו ומתחילה לעקוב אחרי המישהו2.

יש לפעמים סרטים שכבר מהתחלה אני יודע שאני לא אוהב אותם. אז לא, "הטורפים" הוא ממש לא סרט רע. למעשה, אני לגמרי מבין למה הוא זכה בפרס סרט הביכורים של האקדמיה האיטלקית לפני כמה שבועות. אבל אני חושב שזאת מלכודת. כן, לילד יש כשרון. אבל הסרט הזה, "הטורפים", הוא במה שנוצרה למטרה אחת בלבד – להציג את הכשרון הזה. וזה יבוא על חשבון הדמויות, והתסריט, והמשחק, והמסר (הנה, תראו למשל את הפוסטר של הסרט. פוסטר שבעיקר עושה פרובוקציה לצורך תשומת לב).כי כמו שתיארתי בתחילת הפוסט הזה, "הטורפים" מתעסק בעיקר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: נאום החתונה

(שם הסרט במקור: Le Discours)

זה לא סרט. זה מופע סטנד-אפ

כתבתי כבר כמה פעמים כאן באתר על לורן טיראר. כאן למשל. וגם כאן. טיראר הוא במאי שמסור בכל נימי נפשו לז'אנר הקומדיה. ב"נאום החתונה" טיראר בן ה-54 מביים עם התלהבות של במאי מתחיל. זיקוקי די-נור קולנועיים ואין ספור המצאות ויזואליות ותסריטאיות. "נאום החתונה", לפיכך, הוא מעדן.הטריק הקומי העיקרי כאן הוא הצבת הגבר שבמרכז הסיפור גם בתפקיד המספר וגם בתפקיד הדמות הראשית. בעת ובעונה אחת. אינספור פעמים בסרט, השחקן גם מסביר את הסצינה, וגם משתתף בה באופן פעיל. כדי לאפשר את זה, משתמש טיראר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: תחת שמי פריז

(שם הסרט במקור: Sous les Étoiles de Paris)

כשאנחנו חושבים על פריז, התמונה שעולה בדמיוננו מאוד שונה מתמונת הפתיחה של הסרט הזה: מקום קטן, מצומצם, סגור בין זויות של גשר שתוחם את החיים הקטנים של האשה שגרה שם, בסמטאות פריז.

כשאנחנו חושבים על פריז, התמונה שעולה בדמיוננו יותר דומה לתמונת הסיום של הסרט הזה: תמונת פנורמה רחבה של העיר הגדולה והמפוארת הזאת, נוף שבו גם האשה הזאת יכולה להתקיים.

ובין שני הקצוות האלו חי "תחת שמי פריז". סרט קטן, בחלקו תיאטרלי למדי, ובכל זאת, זהו סיפור קולנועי על אשה מוכה וחבולה, אשה חסרת בית שהתיאשה מהחיים, והנה פתאום היא מוצאת לעצמה ייעוד, מטרה, טעם לחיים: למצוא את האמא של הילד הזה שנקרה בדרכה במקרה. אכן, גם אשה מוכת גורל שכזאת יכולה לשנות משהו בעולם הזה. גם אשה מרוטה שכזאת יכולה למצוא מקום בעיר האורות המופלאים, פריז.קתרין פרו, בתפקיד הראשי, עושה תפקיד נפלא לטעמי. פרו היא בת דורה של איזבל הופר, צעירה בקצת יותר מעשור מקתרין דנב, ונדמה שהיא חוסה בצילן של הגברות הנכבדות האלו, ולדעתי, לא תמיד בצדק. גם קתרין פרו היא שחקנית מצוינת, וכאן, ב"תחת שמי פריז", פרו מצליחה לא ליפול אל המלכודת של תיאור סטריאוטיפי של קבצנית חסרת בית, ובמקום זה היא יוצרת תיאור נטורליסטי של אשה שהחיים התאכזרו אליה. נדמה שפרו ממש חיה את האשה הזאת, את הכאב שלה (הנפשי, כמו גם זה הפיזי, המשפיע על ההליכה שלה). פרו יוצרת דמות שמכונסת בעצמה, ובעזרת המשחק הנהדר שלה גם אני מרגיש שהיא לאט לאט נפתחת אל העולם שמסביבה כדי לעזור למישהו אחר.

אמנם התסריט נמנע מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: החמור, המאהב ואני

(שם הסרט במקור: Antoinette dans les Cévennes)

זה היה אמור להיות סרט ממש חמוד וממש כיפי. הוא ממש לא. כלומר, לא סבלתי בהקרנה, אבל הוי, כמה פוטנציאל יש בסרט הזה, והוי, כמה הוא מבוזבז…

אשה צעירה מנהלת רומן עם גבר נשוי. היה להם תכנון לצאת ביחד לחופשה, אבל הוא נתקע עם אשתו והילדה הקטנה, אז החופשה עם המאהבת נדחית למועד אחר. המאהבת לא מוותרת, ומצטרפת למסע של אהובה ביחד עם אשתו והילדה. ועם חמור. נשמע כמו קומדיה טובת לב. אבל יש בעיה גדולה מאוד: הסרט הזה לא החליט אם הוא קומדיה מטורפת, שבה אין ממש צורך להסביר בהגיון את הסיטואציות, או שהוא דרמה קומית, שלוקחת את הזמן להקשיב להלמות לב האוהבים, ולהוסיף כמה בדיחות לתיבול. קרולין ויניאל, במאית הסרט חסרת הנסיון, לא מצליחה למצוא את האיזון בסרט הזה, וכתוצאה מכך אני לא מצליח להיגרף אל תוך החוויה הקולנועית.

antoinette dans les cevennes

או שהסרט הזה עדין ונעים, בסצינות ארוכות שאמורות להיות נוגעות ללב, או שהוא גס ורעשני, בסצינות שאמורות ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: משטרה

זהו, נגמר. אין יותר קורונה. אין יותר מלחמה. אין יותר בעיות בעולם. יש שלום. יש ממשלה. יש תקציב. יש הרמוניה והכל טוב. מצוין ממש.

ויש פסטיבל צרפתי בסינמטקים. הסרט הראשון שדגמתי מהפסטיבל הוא "משטרה".

(שם הסרט במקור: Police)

אם לומר את האמת, באתי לסרט סקפטי למדי. הבמאית, אן פונטיין, היא אמנם ותיקה למדי, אבל אני לא מאוד מחבב את עבודתה. יש משהו יבש בסרטים שלה. מה גם שהסרט הזה, "משטרה", עשה את הבכורה שלו בפסטיבל ברלין החשוב בשנה שעברה, אבל מאז די נעלמו עקבותיו. הסרט יצא למסכים בצרפת ודי נשכח. הוא לא היה מועמד לפרסים כמעט בשום מקום, ולא נרשמה התלהבות רבה.

ולכן שמחתי לגלות שמדובר בהפתעה נעימה. אמנם העריכה של הסרט הזה קצת מאריכה אותו ללא צורך, וגם הפלאשבקים המשולבים בסרט נערכים אל תוך הסיפור המרכזי במגושמות ניכרת, אבל הפעם היובש הזה של אן פונטיין עובד לטובת הסרט.לכולנו כואב משהו. כל אחד ואחת מאיתנו סוחב על גבו צרה כלשהי. משהו פרטי שמעיק עלינו. אבל אנחנו גם סגורים בתוך ה להמשיך לקרוא

הגורם האנושי: הביקורת

בשבוע הקרוב יוקרן בסינמטק תל אביב מדי יום סרטו הדוקומנטרי החדש של דרור מורה, "הגורם האנושי". בחודש הבא תוקרן בהוט גרסת הסדרה של הפרויקט הזה. הנה כ-500 מילה על הסרט המומלץ הזה:

לפני שמונה שנים הסתובב בעולם סרט דוקומנטרי ישראלי שנקרא "שומרי הסף". כל כך הסתובב הסרט הזה, ואפילו עד מועמדות לאוסקר הוא הגיע. דרור מורה סיפר את הסיפור הישראלי, הסיפור של המדינה הזאת, דרך הפריזמה הבטחונית, עם מבט מבפנים של האנשים שעמדו במוקד הפעולות – ראשי השב"כ. כשכתבתי בזמנו את הביקורת על "שומרי הסף" הערתי שלטעמי הסרט אכן מרשים, אבל הוא בעיניי מיועד בעיקר לצורכי יצוא, כדי להציג את הסיפור הישראלי לעיניי אנשים שלא חיים תחת השמש הים תיכונית החמה הזאת שלנו. הרגשתי את זה בעיקר כי אני חי כאן, ועם כמה שדרור מורה עבד קשה כדי להחיות את אותו סיפור באמצעים קולנועים ויזואלים, אני לא מצאתי שום תובנה, לא למדתי שום דבר חדש מצפייה בסרט ההוא.

עכשיו מגיע לסינמטקים סרטו האחרון של דרור מורה, "הגורם האנושי". שוב יש כאן סיפור שנוגע באופן מאוד ישיר לחיים שלי כאן בישראל, שוב מתוך חדרי החדרים של מה שמתנהל שם למעלה, בחלונות הגבוהים, שוב בויזואליה קולנועית מוקפדת ומרשימה, אבל הפעם אני מרגיש שיש כאן תובנה שכדאי שתחלחל לקהל בישראל (ובעולם): אי אפשר לנהל משא ומתן אפקטיבי שאכן ישיג תוצאות אם צד אחד מתעקש להכתיב לצד האחר את המהלכים. אם מישהו מתנהג כבריון, מבקש לכופף את ידו של השני, בכוח, באלימות, הצד השני יתנגד. זה לא ילך."הגורם האנושי" הוא תיעוד מרתק של להמשיך לקרוא

צוללת: הביקורת

הקורונה עדיין כאן, אבל בתי הקולנוע עובדים. בערך. בסינמטקים מוקרן הסרט הדוקומנטרי "צוללת", והלכתי לבדוק במה מדובר כי אהבתי סרט קודם של היוצרת, דבורית שרגל, וכי הסיפור הזה על הרצח יוצא הדופן הזה באמת שרק ליד האוזן שלי בחדשות לא מזמן.אבל יש בסרט הזה בעיה. אני חושב שהיה זה היצ'קוק שאמר להמשיך לקרוא

פסטיבל סרטי ילדים: כפפת האגרוף של בו

(שם הסרט במקור: Vechtmeisje)

איזה קולנוע משובח הסרט הזה. בחיי.

מהשניה הראשונה שבה הסרט הזה מתחיל, אני יודע שאני בידיים של מקצוען. במאי שיודע את העבודה. המצלמה מתקרבת באיטיות אל תוך פניה של גיבורת הסיפור. אל תוך נשמתה. הרוח גורמת לשיער שלה להתנופף באויר. המוסיקה באה מלמטה, מכניסה אותי אל תת המודע של הנערה הזאת.

והסרט מתחיל.

הנערה הזאת היא פקעת רגשות. ניכר בה שהיא במצוקה. שהיא באמצע. בין אחיה המסוגר לבין אבא ואמא שרבים כל הזמן. ברעש הזה היא לא שומעת את עצמה. והיא כועסת. מאוד כועסת. הרגשות שלה מתערבלים בתוכה ולא מוצאים פורקן. ובדרך מקרה היא מגיעה למקום שבו מתאמנים בקיק-בוקסינג.

פשוט. כאן היא תוציא את כל הכעס.לא כזה פשוט. כי הסרט הזה מלמד אותנו שאם רוצים באמת לבטא את עצמך, את הרגשות שלך, את הכעס שלך, אם רוצים באמת להיפטר מכל מה שכואב לך, אז צריך לדעת ל להמשיך לקרוא