פסטיבל קולנוע איטלקי: אדון הנמלים

(שם הסרט במקור: Il Signore delle Formiche)

בעוד שבוע וחצי יתקיים באיטליה טקס חלוקת פרסי הדוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. בסקירה של המועמדויות כתבתי על "אדון הנמלים" שזהו הסרט שהכי מסקרן אותי. ועכשיו, כשראיתי אותו, זה אכן סרט יפה, אבל גם ממש מתסכל, בחיי.

יש כאן חומר לדרמה חורכת נשמה. וזה אפילו מתחיל מצוין: עם אהבה הומוסקסואלית שנחתכת בפתאומיות, בטיפולי המרה אכזריים וכואבים (שמצולמים בדרך שכמעט וכואבת גם לי באולם), ובסצנה כואבת עם האימא ששולחת את בנה לטיפולים הקשים (אבל ההכרחיים להבנתה) האלו.

ואז הסרט חוזר אחורה בזמן, לאיך הגענו עד הלום. ומשהו בסרט הזה מאבד תנופה.ג'יאני אמליו הוא במאי ותיק (הוא בן 78). הוא יודע את העבודה. הוא מצלם את כל הסרט בצבעים צהובים חמים, הוא מדריך שחקנים מצוין, והוא קובע קצב איטי (לרגעים איטי מדי) המכניס את הכאב אל מתחת לעור שלי. אבל הת להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: זרות

(שם הסרט במקור: La Stranezza)

יכול להיות שזה סרט ממש מצוין. יכול להיות שאני פשוט לא הבנתי אותו. אבל זה בגלל שאני לא מכיר מחזה שנקרא "שש נפשות מחפשות מחבר".

כן, "זרות" הוא הסיפור על איך מחזה (מפורסם, מסתבר) שנקרא "שש נפשות מחפשות מחבר" נולד. אבל אני, שלא מכיר את המחזה הזה, כנראה לא הכרתי את כל הרפרנסים שיש בסרט הזה למחזה. אני מניח שמי שמכיר את המחזה, יכיר את כל הנקודות שבהן הוא משיק לסיפור שמוקרן על המסך.

אני רק יכול להעריך את מה שאני רואה על המסך מולי, מבלי להכיר את הרקע (ובמאמר מוסגר: אם יצירה מסוימת, כל יצירה, מחייבת את הצופה להיכרות מוקדמת עם חומר רקע, והיא אינה עומדת בפני עצמה, אז כבר יש בה משהו פגום). ומה שאני רואה כאן זה סרט מעוצב להפליא, עם טוני סרוויו, מרשים כתמיד, בתפקיד הראשי, אבל גם עם חוסר מיקוד בנושא המרכזי ואפילו בטון של הסרט.אני כבר יודע שלרוברטו אנדו, הבמאי של "זרות", יש נטייה לקומי. ב"זרות", כל הסצנות הקומיות נדמות מאולצות. כאילו הן כאן ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: כמו כבשה בין זאבים

(שם הסרט במקור: Come Pecore in Mezzo ai Lupi)

ואחרי "אמנדה" המאכזב, הלכתי לראות סרט פשע. סוכנת חשאית, ענייני משטרה, אקשן, ועוד כאלו שבדרך כלל לא מעניינים אותי – אבל באיטלקית. ובעודי מתרווח בכיסא וצופה בכותרות הפתיחה של הסרט הזה, עולה שם אחד מוכר: מתאו רוברה. הוא המפיק של הסרט הזה. רוברה ביים לפני כמה שנים סרט אנרגטי ומצוין שנקרא "מהירה כמו הרוח". את "כמו כבשה בין זאבים" מביימת מישהי בשם לידה פטיטוצ'י, שזהו סרטה הראשון. ואכן, כמו "מהירה כמו הרוח", גם כאן יש שם חדש שכדאי מאוד ללמוד ולעקוב אחרי מה שיקרה איתה בעתיד.כמו בסרט של רוברה, גם כאן יש דמות נשית ראשית חזקה. מישהי שהעוצמה שלה באה מהבטן, בעיניים, במבט החודר שלא מתנצל ולא משפיל עיניים גם כשדברים איומים מתרחשים בסביבתה המידית. והשחקנית הראשית, מישהי בשם איזבלה רגונזה, מתמסרת לחלוטין לחזון של הבמאית, עם יציבת גוף בטוחה בעצמה (מה שגורם לרגעים הבודדים שבהם היא נשברת להיות אפקטיביים אף יותר), ועם נחישות סוחפת. פטיטוצ'י מציגה כאן ק להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: אמנדה

(שם הסרט במקור: Amanda)

איזה סרט מתחכם, בחיי

"אמנדה" הוא סרט שכל כך מסור להצגת קומדיה עקומה, כל כך מסור לצילום קומי, עריכה קומית, טיימינג קומי (בעיקר פאוזות שקטות שכאלו שמדגישות דברים מגוחכים שנאמרו לפני שנייה) – הכול כל כך קומי כל הזמן ששכחו שצריך גם תסריט. ובתוך התסריט צריך את הדבר הזה שקומדיה צריכה כמו אוויר לנשימה – בדיחות. ב"אמנדה" כמעט אין בדיחות. וכמעט אין תסריט.

אז מה שיוצא מכך הוא ש"אמנדה" הוא סרט שכל כך מתאמץ להצחיק, אבל הוא בקושי מעלה חיוך, אז הדמות הראשית עוברת את המסך כאנטיפטית למדי. לא דמות שנעים לעקוב אחריה. היא כמעט מכריחה את הדמות הנשית השנייה בסרט להיות חברה שלה. והתסריט הלא ממש קיים של הסרט מדלג על שלבים, מעלים דמויות ומחזיר אותן, והופך את כל חוויית הצפייה ב"אמנדה" למתסכלת.יש גבר שהיא יוצאת איתו לחצי דייט, ומעכשיו היא משוכנעת ש להמשיך לקרוא

נלי ונדין: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nelly & Nadine)

בסינמטקים מוקרן באחרונה "נלי ונדין", סרט על אהבה בין נשים בתוך מחנות הריכוז של הנאצים אז, במלחמה. זה אחד מאותם סרטים שחמק ממני כמה פעמים מסיבות שונות, ודווקא ביום השואה הזדמן לי לראות אותו. ואחרי כל זה – מדובר בסרט משעמם ומאוד מאכזב. פספוס של סיפור מסקרן מאוד.הרגעים הראשונים של הסרט דווקא נהדרים בעיניי: מדובר בה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: חף מפשע

(שם הסרט במקור: L'Innocent)

יש בסרט סצנה של שוד. והסצנה הזאת מה-זה ארוכה…

כשהתפרסמו המועמדויות לפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לפני כחודשיים, "חף מפשע" התגלה כסרט המוביל במספר המועמדויות, אבל כשקראתי חומר על הסרט, וכשראיתי את הטריילר שלו, לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני.

בסופו של דבר, הסרט הזה זכה ב-2 פרסי סזאר (לשחקנית המשנה ולתסריט המקורי), ועכשיו הלכתי לראות אותו. ואני עדיין לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני.

אני לא חושב שלואי גארל, שהפעם גם ביים, יודע מה הסרט הזה רוצה מעצמו. יש כאן סיטואציה קומית בסיסית: גבר בן שלושים פלוס מגלה שאימא שלו עומדת להתחתן עם אסיר משוחרר, והוא נחרד ומבקש למנוע את האסון הזה בכל דרך. אז כן, יש כמה בדיחות (משעשעות למדי, אני מודה), אבל הן מגיעות במרחקים עצומים אחת מהשנייה. הבעיה העיקרית של "חף מפשע" היא הקצב המאוד פגום שלו.

כי קומדיה צריכה לרוץ מהר. אבל הקצב כאן תקוע, נסחב. ובכלל, העריכה של הסרט הזה לא ברורה – או שהיא מתעכבת יותר מדי, או שהיא חותכת סצנות פתאום, וקופצת קדימה מהר מדי, אל מקום שבו "הצופים כבר יבינו לבד" (כמו, למשל, גבר ואישה מתנשקים לראשונה. קאט. הם מתחתנים).לא ממש ברור לי אם זאת היתה צריכה להיות קומדיית פשע, קומדיה רומנטית, פרודיה על קומדיות רומנטיות ו/או על סרטי פשע (לואי גארל הוא לא מל ברוקס, מסתבר), או איזושהי אמירה על משחק והעמדת פנים על במה ובמציאות. הסרט מתחיל בסצנה על ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: עוד צעד אחד

(שם הסרט במקור: Allons Enfants)

זה לא סרט. זאת תכנית ריאליטי. ומכיוון שאני לא צופה בשיקוץ הזה שנקרא "תכניות ריאליטי" – וואי, הדבר הזה שנקרא "עוד צעד אחד" היה מה-זה-מעצבן.

יש כאן בסיס נהדר לסרט שהיה יכול להיות מרתק. בית ספר מיוחד בפריז לוקח על עצמו לקבל לשורותיו נערים ונערות מרקע בעייתי, ולצד הלימודים העיוניים, הוא שם דגש על אימונים בריקוד ההיפ-הופ לקראת תחרויות פנימיות, ארציות, ובינלאומיות. אבל "עוד צעד אחד" נכשל בכל צעד שהוא עושה.כמו בתכניות ריאליטי, הסרט הזה ממלא את עצמו במלל. מדבר את עצמו לדעת. והוא עושה את זה בדרך מתסכלת במיוחד, הנפוצה בעיקר ב…זה, נו, ריאליטי. רואים את הנערים והנערות רוקדים, ושומעים בעיקר פ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: נשות הכיכר

(שם הסרט במקור: Les femmes du Square)

כשאני בא לדבר על "נשות הכיכר", נקודת הייחוס שלי היא "מחוברים לחיים". מההשוואה הזאת, "נשות הכיכר" לא יוצא טוב.

בשני הסרטים יש ניסיון להראות אנשים שחורים מהמעמד הלא מאוד גבוה הולכים לעבוד אצל האדם הלבן ההו-כה-עשיר, ומסתבר שחכמת החיים נמצאת במקום הלכאורה פחות צפוי. אבל מכאן נפרדות דרכי שני הסרטים האלו.

כי ב"מחוברים לחיים" היה את סיפור הידידות שהתפתחה בין שני הגברים השונים כל כך ההם. ידידות אמת. כאן, ב"נשות הכיכר", יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים. הנשים השחורות טובות, והלבנים רעים. חלוקה דיכוטומית שטחית חסרת מורכבות אנושית שתוסיף גם את הממד הרגשי. אין בכלל ניסיון לגרום להתקרבות (רק אולי עם הילד של הלבנה, אבל גם שם זהו סיפור משני, ואין לו מספיק בשר תסריטאי)."מחוברים לחיים" הזניק את הקריירה של צמד הבמאים אריק טולדנו ואוליבייה נקש. מאז הם עשו כמה סרטים, ועם כל סרט שלהם אני מתאהב בהם יותר (הם קצת נעלמו לנו בשנים האחרונות. הם היו עסוקים בבימוי הגרסה הצרפתית של "בטיפול". השנה הם יחזרו לקולנוע. אני סקרן מאוד לראות מה הם יביאו). אני מניח שזה לא יהיה ניחוש פרוע לומר שז'וליאן רמבאלדי, הבמאי של "נשות הכיכר", לא יגיע למעמד של כוכבות כמו של צמד הבמאים של "מחוברים לחיים". חסר כאן חוש ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: די כבר עם השקרים שלך

(שם הסרט במקור: Arrête avec tes Mensonges)

זה לא היה אמור להיות סרט שאני אוהב. סיפור על סופר מפורסם שחוזר לכפר הולדתו אחרי הרבה שנים שלא היה שם, והנוסטלגיה תוקפת אותו. בפלאשבקים. הו. יש משהו מיושן בתקציר שכזה. אבל, מסתבר, הסרט הזה הוא אחד היפים ביותר שראיתי בחודשים האחרונים. לא פחות. סרט עדין, צנוע, שקט, שטומן בתוכו כאב גדול, וגם שיעור קטן לחיים.

שם היצירה הזאת מוסבר בגוף הסרט: אימא של הסופר הייתה נוהגת לומר לו להפסיק להמציא סיפורים, להפסיק לשקר, אבל הוא המשיך, והפך לסופר מצליח. אבל הסרט הזה יוצא הרבה מעבר לתחום יצירת האמנות. זהו סיפור על שני אוהבים. אהבת נעורים סוערת. אהבה שיכולה להיחשב, בעיניי אנשים מסוימים, אסורה. אהבה שכזאת יוצרת בידוד חברתי. בדידות איומה. צורך להתגנב, לשמור בסוד, לא לחגוג את הרגש הנפלא הזה. הסרט הזה, בסופו של דבר, קורא לנו ללכת עם האהבה שלנו. להיות אמיצים, לא לפחד לאהוב גם כנגד המוסכמות, להפסיק לשקר לעצמנו.אני מודה ששילוב הפלאשבקים בסיפור המרכזי לא עשוי בדרך מתוחכמת מדי, אבל זהו חלק מהמנגנון של הסרט הזה. ובכלל, יש בכך איזושהי דרך של מבט מבוגר, מפוכח, באהבת נעורים סוערת. גם כשקורים דברים מרגשים, מגלים סודות בהווה של הסרט, הכול נעשה בשקט, בלי צעקות, בלי לצאת מגדרך. הכאב נחווה כמכה שקטה אל הבטן, הדמעה יורדת לאיטה, ואיכשהו ממשיכים. בכל זאת. יש איזושהי קבוצה של א להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: צעירים לנצח

(שם הסרט במקור: Les Amandiers)

זה לא סרט. זה סדרה של סקצ'ים בלתי נגמרת. מעין תכנית מערכונים בסגנון היהודים הצרפתים באים. סצנה אחר סצנה אחר סצנה שלא ממש קשורות אחת לשנייה, רק עם אותם שחקנים. וגם הסצנות עצמן הן לא יותר מאשר משובת נפש. לא דרמה. לא קומדיה. בלי דמויות.

אני מניח שולריה ברוני טדסקי, שהיא שחקנית אהובה, ניסתה כאן, בכובעה כבמאית ותסריטאית, לשחזר את התקופה שבה היא עצמה למדה משחק. וזה אפילו נאמר ממש בסרט – המחזה שנבחר ע"י הבמאי כדי לעשות עליו חזרות ולאחר מכן להעלות אותו על הבמה הוא מחזה שצ'כוב כתב כשהוא עצמו היה צעיר, כי כל הסטודנטים למשחק גם הם צעירים. אבל אין כאן אנשים. אין כאן דמויות.כי טדסקי מאוד מגזימה כאן. הכול מצולם בצבעים מוגזמים. כמעט הכול מלווה עם פס קול מוסיקלי. אין כמעט רגע שקט כאן. הכול מאוד אנרגטי, מאוד סוער. כול הזמן. למעשה, הסרט הזה כול הזמן נותן לי הרגשה של להמשיך לקרוא