פסטיבל סרטי ילדים: כפפת האגרוף של בו

(שם הסרט במקור: Vechtmeisje)

איזה קולנוע משובח הסרט הזה. בחיי.

מהשניה הראשונה שבה הסרט הזה מתחיל, אני יודע שאני בידיים של מקצוען. במאי שיודע את העבודה. המצלמה מתקרבת באיטיות אל תוך פניה של גיבורת הסיפור. אל תוך נשמתה. הרוח גורמת לשיער שלה להתנופף באויר. המוסיקה באה מלמטה, מכניסה אותי אל תת המודע של הנערה הזאת.

והסרט מתחיל.

הנערה הזאת היא פקעת רגשות. ניכר בה שהיא במצוקה. שהיא באמצע. בין אחיה המסוגר לבין אבא ואמא שרבים כל הזמן. ברעש הזה היא לא שומעת את עצמה. והיא כועסת. מאוד כועסת. הרגשות שלה מתערבלים בתוכה ולא מוצאים פורקן. ובדרך מקרה היא מגיעה למקום שבו מתאמנים בקיק-בוקסינג.

פשוט. כאן היא תוציא את כל הכעס.לא כזה פשוט. כי הסרט הזה מלמד אותנו שאם רוצים באמת לבטא את עצמך, את הרגשות שלך, את הכעס שלך, אם רוצים באמת להיפטר מכל מה שכואב לך, אז צריך לדעת ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל סרטי ילדים: לחגוג את החיים

(שם הסרט במקור: My Extraordinary Summer with Tess)

בפסטיבל סרטי ילדים אני מחפש את מה שנקרא "סרטים לכל המשפחה", כי אני כבר לא ילד בעצמי. יש הבדל בין סרטים לילדים לסרטים ילדותיים. סרטים לילדים מתייחסים לילדים כאל אנשים צעירים, אנשים עצמאיים עם תבונה ורגישות, רק עם נסיון חיים מועט. סרטים ילדותיים עושים הנחות מראש לילדים, מתייחסים אליהם כמו אל ילדים, שצריך להגיד להם איך ומה להרגיש. אני חושש ש"לחגוג את החיים" (תרגום צולע של השם המקורי, שהוא בפשטות: "הקיץ הלא רגיל שלי עם טס") הוא מהסוג השני.

אמנם אני צריך להבהיר מראש שלא ממש סבלתי בהקרנה של הסרט הזה. יש כאן צילום מרשים מאוד, ובחירת אתר התרחשות מלבב עם שמש מאוד תל אביבית (למרות שהסרט מגיע אלינו מהולנד), אבל נדמה לי שכל מהלכי העלילה מאולצים מאוד, מלאכותיים למדי.הסרט הזה מבוסס על ספר ילדים באותו שם, אבל נדמה לי שגם החומר המקורי וגם הסרט שואבים את השראתם מספרות ילדים ותיקה יותר כמו זו של אריך קסטנר (בעיקר "אורה הכפולה"). מדובר כאן על ילדים שמתמרנים את המבוגרים מהם כדי לעשות שינוי משמעותי בחיים, שינוי שחשוב להם מאוד, רק שהדרך שבה הסרט הזה מתווך אלי את הסיפור שגויה לטעמי. מדובר כאן על ילדה בשם טס ש להמשיך לקרוא

פסטיבל סרטי ילדים: הילד קורע מצחוק

(שם הסרט במקור: Der Junge Muss an die Frische Luft)

יש פסטיבל סרטים לילדים ונוער בסינמטק תל אביב. והאמת היא שיש בהיצע של הפסטיבל הזה גם סרטים שיעניינו לא רק ילדים. הנה, למשל, הסרט הגרמני הזה, שבמקור שמו: "הילד צריך אוויר צח", וקיבל כאן תרגום עקום למדי.

הסרט הזה היה הצלחה גדולה בגרמניה (לדברי המפיק שלו, הסרט יצא למסכים בחג המולד האחרון, לפני יותר מחצי שנה, ועדיין ניתן למצוא הקרנות מסחריות שלו בגרמניה), והוא אמנם מספר סיפור גרמני פנימי, אבל בעזרת התסריט שלו והבימוי המיומן הוא הופך למסע מרגש גם לאנשים שלא מכירים את החומר המקורי.

כי צריך לומר: הסרט הזה הוא ביופיק של קומיקאי שהוא מאוד מפורסם בגרמניה (מסתבר). אני לא שמעתי על האפה קרקלינג הזה (האפה – אני מניח שזה קיצור שמו המקורי, האנס-פטר), אבל הסרט הזה מרחיב את היריעה מעבר לרכילות לכאורה של החיים הקשים של סלבריטי. וגם אם מדובר בשיעור פשוט לחיים, על הומור שמרפא מכאובים, גם כאן הסרט הזה מרחיב את היריעה.הרחבת היריעה הזאת היא בעצם גם צמצום. אין כאן שום "עלייתו ונפילתו" או "עלייתו ועלייתו". אין כאן שום רגע שבו רואים איך הקרקלינג הזה הגיע להצלחה. הסרט הזה נשאר כולו בתחומי ילדותו של הקומיקאי הזה, והקומיקאי הזה בבגרותו לא נראה בכלל לאורך הסרט (חוץ מהסצינה האחרונה, בה הוא מסתכל על עצמו בצעירותו, במעין מחווה סנטימנטלית). הסרט הזה לא רק בא ללמד אותנו על הנחמה שבצחוק. הוא בא ללמד אותנו על המסע הארוך של החיים. זה נאמר בקולו של הגיבור הילד בהתחלה וגם בקולו של הגיבור הבוגר בסוף הסרט: החיים יזמנו לך קשיים, ורק אם תתעקש מספיק חזק תצליח.

והסרט הזה לוקח אותי ביד, ומוביל אותי במסע הפרטי של הילד הזה, האנס פטר. זה לא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: מלחמה

(שם הסרט במקור: En Guerre)

אני שומר אמונים לבמאי הזה, סטפן בריזה. לפני קצת יותר מעשור הוא עשה את אחד הסרטים הצרפתים הכי יפים של המאה ה-21 לטעמי, "מדמוזל שמבון". דרמה רומנטית מופנמת יפהפיה ומאוד מרגשת. מאז הוא עבר סגנונות, ועשה דברים הרבה פחות טובים. בסוף הפוסט על סרטו הקודם כתבתי:  ברגע שהוא יחזור לחומר עליו הוא אמון, וברגע שהוא יעבוד עם החומר, ולא נגדו, הוא יחזור לטופ. בינתיים אני עצוב על במאי שנמצא במדבר.

והנה מגיע סרטו האחרון של בריזה. דרמה חברתית. הוא כבר עשה אחת, ולא התלהבתי ממנה. אבל בסרט הזה, מסתבר, בריזה מקבל את המוג'ו שלו בחזרה. אמנם חלק מהסרט נדמה קצת כמו מניירה, אבל יש ב"מלחמה" שילוב מרגש של דרמה חברתית עם מצפון, ודרמה אנושית על אדם במצב קיצוני.

בריזה לא מבזבז זמן. הסיפור כאן עומד כבר בשניות הראשונות של הסרט: 1100 עובדים בבית חרושת עומדים להיות מפוטרים. בעלי המפעל סוגרים את המקום, ומעבירים את הייצור לרומניה. העובדים מתבצרים במקום, מבקשים לשנות את רוע הגזירה. סיפור שכמו נקרע מכותרות העיתונים בצרפת וגם בישראל. בריזה מודע לזה, ומשתמש באסטתיקה של יומני חדשות טלויזיונים. זה מתחיל מצילום של משהו שנראה כמו כתבה מהחדשות, ואז עובר לספר על האנשים שבתוך הסיטואציה. בסצינה השניה בסרט בריזה כבר מכריז: הסרט הזה אולי נדמה כמו עוד מקרה אחד ששמעתם עליו בחדשות, אבל זה יהיה סרט קולנוע לכל דבר, שימחיש לכם שיש אנשים מאחורי הסיפורים האלו שאתם מרפרפים עליהם. בריזה עובד כאן מצוין עם מוסיקה, המעלה מתח ברגעים מאוד מסוימים, ועם עריכה, העוברת בסבלנות שלב שלב כדי להעלות אצלי את התסכול.

התסריט כתוב מצוין, עובר עם הדמויות כאן את כל פ להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: דרך האש

(שם הסרט במקור: Sauver ou Périr)

סיפור על כבאי. אדם נועז, מסור למטרה, גבר גבר, שנפצע בפעולה, וצריך להשתקם.

וזהו.

זה כל הסרט.

כאן אמור להגיע: ואז הוא מוצא תשוקה חדשה בחיים. האהבה הצילה אותו. או משהו כזה.

כלום.

"דרך האש" הוא דוקו דרמה. סרט שעוקב בסבלנות ראויה להערכה אחרי כל השלבים של ההחלמה של גבר שנפצע קשה בפעולה מסוכנת, אבל זה גם סרט בלי מנוע דרמטי של ממש.אמנם פייר ניני, בתפקיד הראשי, נותן את הנשמה שלו, וזה מציל את הסרט הזה. עוד לפני התאונה, בתספורת הקצרה שלו, בחיתוך הדיבור שלו, בתנועת הגוף הנחושה, ניני מוכיח שהוא מסור לתפקיד הזה, לסרט הזה, לדמות הזאת, ולכן, כשהוא נשבר, משהו בכל זאת עובר מן המסך אל האולם. ועם זאת, כל מה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אמנדה

(שם הסרט במקור: Amanda)

קצת אנושיות. קצת הבנה. קצת הקשבה. קצת תמיכה הדדית. קצת אהבה. הרבה חיים.

נשמע תמים. נאיבי. אבל אולי זה בכל זאת נכון. יש כל כך הרבה רוע בעולם הזה. ועם זאת, יש סרטים שמחזירים את האמון במין האנושי. בכל זאת, ולמרות הכל. "אמנדה" הוא כזה.

הרוע נמצא גם פה. אחרי הכל, פיגוע המוני הוא שקטף את חייה של אשה צעירה. וילדה קטנה, הבת שלה, ואחיה של המנוחה, עכשיו צריכים להתאבל ביחד. ילדה קטנה בת 7. וגבר צעיר שעדיין לא ממש מצא את עצמו בחיים. שניהם צריכים למצוא תשובות לשאלות שאין עליהן תשובה. ובכל זאת, הסרט הזה מוצא.כי "אמנדה" הוא סרט שטוף שמש. כל הסרט מצולם בגוונים צהובים חמים, לאור השמש המלטף. הרבה מאוד תנועה יש בסרט הזה, אבל זאת תנועה אנושית. אנשים נוסעים באופניים, המונעים ברגלי האנשים, ולא במכוניות ממונעות ורועשות. "אמנדה" הוא סרט שקט, אופטימי. גם אל מול קשיי החיים, לרגעים בלתי נסבלים כמעט, הסרט הזה הולך אל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: המעבר לאהבה

(שם הסרט במקור: L'amour Flou)

לפעמים יש יתרון בגיל הביניים. זה שהוא כבר לא צעיר, אבל עדיין לא זקן. הגיל שבו אדם כבר עבר כמה וכמה דברים בחייו, אבל גם הגיל שבו עדיין יש רצונות, ותשוקות, ומטרות. גיל שחי כבר את החיים, אבל עדיין רוצה לחיות עוד.

היתרון הוא בגישה. אם הנעורים יש בהם אנרגיה של ריצה קדימה ללא מחשבה, הגיל הבוגר יותר מתייחס לחיים, על פי רוב, בנינוחות יתרה. הרדיפה אחרי התשוקות נעשית בהילוך איטי יותר. מחושב יותר. חכם יותר. בעל נסיון יותר. עמוק יותר. מספק יותר. וזה היופי העיקרי ב"מעבר לאהבה".

לא ממש ברור בסרט הזה מה אמיתי ומה מומצא. שני שחקנים קולנוע צרפתים ידועים למדי משחקים כאן את עצמם (שמות הדמויות בסרט הם שמותיהם בחיים). הם זוג בסרט, כמו בחיים. פרודים בסרט, כמו בחיים. ילדיהם בסרט הם ילדיהם האמיתיים (ואפילו משולבים בסרט צילומי הום וידאו שלהם ושל ילדיהם האמיתיים). והם, עד כמה שאני מבין, בנו את הרעיון הבסיסי של הסרט סביב משהו שהם באמת עשו בחייהם – הם נפרדו, התגרשו, אבל עברו לגור במעין קומפלקס משותף שמורכב משתי דירות נפרדות, וחדר אחד שמחבר את שתי הדירות – חדר הילדים. הם מביימים את הסרט הזה, כתבו אותו, ומשחקים בו. סרט בעבודת יד.מצד אחד, אין בסרט הזה בעצם סיפור. "המעבר לאהבה", מרגע שהרעיון הבסיסי עומד, הוא בעצם אוסף של אפיזודות, המצאות תסריטאיות (שאולי הן לא המצאות בכלל. אולי הן באמת קרו בחיים) משעשעות מאוד (ברובן) שלא ממש מקדמות את הסרט קדימה. מצד שני, ה להמשיך לקרוא