סרט קצר: תקרית בבנק

היום עולה על המסכים בישראל הסרט "כח עליון". חשבתי שזו הזדמנות להציץ בסרט קצר שרובן אוסטלונד, הבמאי של "כח עליון", ביים לפני כמה שנים. לסרט קוראים "תקרית בבנק", וכבר אז הוא הביא לאוסטלונד הרבה פרסים, כולל אחד מפסטיבל ברלין היוקרתי. שמו של הסרט הקצר הזה (רק 10 דקות) מספר בעצם את תוכנו: זהו סרט על שוד בנק. אבל סרט כזה על שוד בנק לא ראיתם. בשוט אחד מתמשך של 10 דקות, רובן אוסטלונד בוחר להסתכל על מי שבד"כ נעדרים מסרטים על שודים. וכך מתגנב גם ההומור הלא צפוי, ונקודת המבט הרעננה של אוסטלונד אל התמונה.

למרות שלא ממש אהבתי את "כח עליון", קשה להתכחש לכך שרובן אוסטלונד הוא במאי מעניין, והסרט הקצר הזה הוא הוכחה.

הגרסה היחידה שמצאתי ברשת דוברת שוודית, והיא לא מתורגמת, אבל הדיאלוגים כאן לא באמת חשובים. חשובה נקודת המבט הייחודית של הבמאי על התקרית הזו, שלדברי הבמאי, אכן התרחשה בשטוקהולם ב-2006. הביקורת שלי על "כח עליון" תעלה כאן מחר. בינתיים אתם יכולים להתרשם מ"תקרית בבנק": להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סרט קצר: זאפינג (כריסטיאן מונג'יו)

מחר מתחיל בתל אביב פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי. כשבוע של סרטים קצרים מרתקים מכל העולם.

בסוף השבוע הבא החברים מ"סריטה", הבלוג השכן, עורכים בקולנוע "לב" בתל אביב את המפגש השני במסגרת "סרטים מחוץ לזרם", בו הם מקרינים סרט ש"לב" קנו אבל כנראה לא מתכוונים להפיץ מסחרית. בפעם שעברה זה היה "אל הפלא" של טרנס מאליק. הפעם זה יהיה "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'יו הרומני. ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל חיפה האחרון (כתבתי עליו כאן) ואני ממליץ עליו בחום. מדובר בסרט קשה מאוד לצפיה, אבל אם יש לכם קיבה חזקה, זוהי גם דרמה עצומה ומטלטלת. צפייה מומלצת ואירוע שמאוד כדאי להיות בו (שהרי מדובר בהזדמנות כמעט בודדת לצפות בסרט האדיר הזה). וכדאי גם לקרוא את הפוסט שאורון שמיר העלה אתמול ב"סריטה" על סרטיו של מונג'יו.

לכבוד שני האירועים האלו פשפשתי קצת ברחבי הרשת ודגתי סרט קצר ומוקדם של כריסטיאן מונג'יו שנקרא "זאפינג". בניגוד לשני סרטיו הארוכים ("מעבר לגבעות" ו"ארבעה חודשים, שלושה שבועות, יומיים") הפעם מדובר בסרט משעשע למדי, עם הרבה דמיון ומחשבה שמזכירה קצת את "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן. עם זאת ניתן לראות בבירור שזהו סרט רומני : ההתיחסות לרומניה כמדינת משטרה, ההתגרות בשלטון, וההתמקדות באנשים הפשוטים, הפועלים הנגרסים בגלגלי השלטון המדכא.

איש קשה יום יושב בבית ומעביר תחנות בטלויזיה בעזרת השלט. מעביר מעביר מעביר. אשתו מנדנדת. הוא מנפנף אותה. אבל הוא לא יכול לנפנף את האיש בתוך הטלויזיה, שמוכיח אותו גם הוא על כך שכל מה שהוא עושה הוא לזפזפ. סרט קצר (רבע שעה) ומצחיק, ברוטב רומני.

אחרי הקפיצה – הסרט. להמשיך לקרוא

סרט קצר: קולנוע עולמי (האחים כהן)

כבר כמעט חודשיים לא העליתי לכאן סרט קצר. כזה שבו במאים מפורסמים לוקחים הפסקה מהיצירה הרגילה שלהם ועושים משהו קטן אחר.

בהמשך השנה אמור להיחשף סרטם החדש והמסקרן של האחים כהן, "בתוך לואלין דיויס" (וזה די סביר שזה יעשה כבר בפסטיבל קאן הקרוב. רק עוד חודשיים). אבל מחר מגיע אלינו "נוכלת בהזמנה", סרט שמשווק כסרטם החדש של האחים כהן. הוא לא. הוא עבודת עיבוד שהאחים כהן השתעשעו בה לפני כעשור, כשהיו בין פרויקטים. סביר מאוד להניח שהם לא חשבו שזו עבודה ראויה, ואכן הם לא ביימו את התסריט הזה בעצמם. סביר גם להניח שבעשור שחלף התסריט שלהם עבר כמה וכמה שינויים שהם לא היו אחראים להם.

וכדי שנזכור שהאחים כהן הם מהיוצרים החשובים, המשובחים, והמעניינים ביותר בעולם הקולנוע היום, אני מעלה דווקא היום לכאן סרטון קצר שהם ביימו וכתבו ב-2007 כחלק מפרויקט שנקרא "כל אחד והקולנוע שלו", פרויקט שאיחד סרטונים קצרים מאת למעלה מ-30 במאים מפורסמים מהעולם. אל הסרטון הקצר הזה שלהם הם הביאו את ג'וש ברולין, שכיכב באותה תקופה גם בסרטם המפורסם, המשובח, וזוכה האוסקר "לא ארץ לזקנים" (לטעמי, הטוב בסרטיהם). לצידו ניתן לצפות גם בגראנט הסלוב, שותפו הקבוע של ג'ורג' קלוני להפקה ולכתיבה, וגם במאי בזכות עצמו ("גברים בוהים בעיזים").

לכאורה זה סרט פשוט למדי. גבר אמריקאי מפשוטי העם (ברולין) נקלע לבית קולנוע דמוי סינמטק. הוא מתלבט בין שני הסרטים המוצגים שם. שניהם סרטי איכות: אחד קלאסיקה צרפתית ישנה ("חוקי המשחק" של רנואר) ואחד קלאסיקה מודרנית ("עונות השנה" של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי). גראנט הסלוב בתפקיד הקופאי המלומד מנסה להסביר לנבער פשוט העם על מה כל סרט, ולמה כדאי לו לראות אותו. ביציאה מהסרט היוצרות מתהפכות: האיש הפשוט יוצא נפעם מהסרט, והוא פוגש ביציאתו את עולם הביזנס הקר, שמסתבר שגם היכלי ארט-האוס הם חלק ממנו.

סרט קצרצר (3 דקות), פשוט וחכם של האחים כהן. אחרי הקפיצה להמשיך לקרוא

סרט קצר: הדייט ה-11 של מורגן ודסטיני (ג'וזף גורדון לוויט)

בימים אלו מוקרנת בפסטיבל סאנדאנס בכורת הבימוי  של השחקן הסימפטי ג'וזף גורדון לוויט. לסרט קוראים "ההתמכרות של דון ג'ון"  והוא מוגדר כקומדיה רומנטית על בחור שמכור לפורנו שפוגש בחורה שמכורה לקומדיות הוליוודיות רומנטיות. מערכת היחסים ביניהם אמורה לגלות לשניהם ששניהם מולעטים בחומרים לא ריאליסטיים ומטעים. הוא גם משחק בתפקיד הראשי בסרטו החדש. מושא אהבתו היא סקרלט ג'והנסון. וגם ג'וליאן מור שם. נשמע מסקרן (וממה שאני קורא, זוכה לתגובות חמימות למדי).

אבל הוא גם רוצה לביים. ונראה לי שקומדיות רומנטיות הן החומר שמעניין אותו. ממש כמו "500 ימים עם סאמר" שבו כיכב, נדמה לי שהוא פשוט רוצה לעשות פיל-גוד מוביז' (אני אגב, יצאתי מסויג מאוד מהסרט ההוא). אבל לצד סרטי האפקטים הגדולים שבהם הוא לוקח חלק כשחקן ("התחלה", "לופר") הוא גם רוצה לעשות משהו לנשמה החייכנית והרומנטית שלו. ואת זה ניתן לראות גם בסרטון הקצר הזה, שביים ב-2010.

בבסיסו זהו סרט קצר פשוט למדי: בחור ובחורה בדייט בגן חיות. פתאום הם פוגשים באקס שלה. וכשהחתול שלה הולך לאיבוד, מתפתח דו-קרב בין שני הגברים. זה ברור שמי שיחזיר את החתול יזכה בליבה של הבחורה. אולד-פאשן, אבל מעוצב נפלא, עם וויס אובר מצועצע בכוונה, ועם כמה התפתחויות תסריטאיות בחלק השני שהופכות את הסרט הקונבנציונלי הזה למשהו מרתק וסוחף. סרט קצרצר, רק 7 דקות, אבל חמוד לאללה.

אחרי הקפיצה תוכלו לראות אותו. להמשיך לקרוא

סרט קצר: חרא (ליאו קאראקס)

בשבוע הבא אמור להגיע למסכינו "מנועים קדושים", סרטו הבלתי נתפס של ליאו קאראקס. רמות הטירוף הפסיכי ש"מנועים קדושים" נושא עימו הן כמעט דמיוניות. כהכנה לאירוע הזה, אני מעלה לכאן סרט קצר של ליאו קאראקס שיש לו קשר ישיר לסרטו החדש.

אחת הדמויות ב"מנועים קדושים" היא "חרא", איש ביבים משונה, מלוכלך, ומשוגע, שאוכל פרחים ומדבר בג'יבריש. לפני כמה שנים קאראקס השתתף בפרויקט "טוקיו!", שבדומה ל"סיפורי תל אביב" או "סיפורי ניו יורק" איחד שלושה במאים ל-3 סרטים קצרים על עיר אחת. ב"טוקיו!" חבר קאראקס אל מישל גונדרי ואל בונג-ג'ון הו, אבל בעוד שהקוריאני הביא ל"טוקיו!" סרט נפלא בשם "טוקיו רועדת", מרגש ונפלא כמו שרק הוא יודע, ובעוד שהצרפתי השני הביא ל"טוקיו!" את הדמיון המרהיב הרגיל שלו בדמות סרט על אשה-כסא, קאראקס הביא ל"טוקיו!" סרט על "חרא". איש ביבים שזורע הרס ברחובות טוקיו, ואז נתפס ונשפט.

ב"מנועים קדושים" הסיפור של "חרא" מרוכז יותר, אפקטיבי יותר, וכן, גם מטורף יותר (ואני בטוח שאחרי צפיה בסרט הקצר הזה תחשבו שזה לא אפשרי. אני מבטיח לכם שזה אפשרי. "מנועים קדושים" הוא חתיכת טירוף מתפרץ), אבל למרות שהסרט הקצר של קאראקס לא מחזיק את כל זמן המסך שלו מבחינה דרמטית (בעיקר כי הוא לא מפוקס רעיונית. "מנועים קדושים" מטורף אבל גם יורה בול למטרה), מאוד כדאי לצפות ב"חרא" מתוך "טוקיו!", ואז לחכות בקוצר רוח עד ש"מנועים קדושים" מגיע, ולרוץ לראות.

הנה מגיע "חרא" להמשיך לקרוא

סרט קצר: הקשבה (קנת' בראנה)

לפני יותר מעשרים שנה פרץ לעולם הקולנוע שם חדש: קנת' בראנה. המבקרים נשפכו ממנו. אני ויתרתי עליו. אני פחות מתעניין בעולם שבד"כ מעניין את בראנה – קלאסיקות שייקספיריות. אבל ראיתי שני סרטים שהוא ביים: "רצח מן העבר", סרט עוד מתחילת הדרך (1991), מותחן אפקטיבי ומרתק; ו"משחקי בילוש"(2007), סרט שהיה אמור להיות תרגיל קולנועי צנוע ומחוכם, אבל בראנה ניפח אותו באמצעים קולנועיים פומפוזיים עד שכל הסרט הפך לבלון נפוח ומעצבן. את כל שאר סרטיו של בראנה לא ראיתי. הוא ביים הרבה גרסאות של מחזות שייקספיריים (שאני פחות מתעניין בהם), ובשנים האחרונות הוא נבלע במכונה ההוליוודית הגדולה ("ת'ור", ובשנה הבאה "ג'ק ריאן", הגרסה החדשה של הוליווד לכתבי טום קלנסי, שכנראה מחייה את המלחמה הקרה).

אה, והיה גם את "החברים של פיטר". סרט משעשע וחביב. אבל גם אם קנת' בראנה הוא לא בדיוק הבמאי שיגרום לי לרוץ לקולנוע מיד עם יציאתו של סרט חדש, כשנתקלתי בסרט הקצר הזה שהוא ביים ב-2003 הרגשתי שאני רוצה לשתף עוד אנשים בדבר היפהפה הזה. ב-20 הדקות של "הקשבה" יש מעט מאוד דיאלוגים (שמשום מה מתורגמים ליוונית בגרסה היו-טיובית הזו), וזה חלק מהעניין: אשה מגיעה מהסטרס האורבני אל מקום מפלט שקט ופסטורלי. היא פוגשת גבר שלא מדבר, ורק מתהלך בנוף הטבע היפהפה (שמצולם כאן נפלא ע"י בראנה בתנועות מצלמה מדודות. גם בגרסה האינטרנטית הזו ניתן להבחין ביופי הזה). הקשר שמתהווה בין שניהם הוא לב הסרט. היא מחפשת את השקט שיעזור לה להתגבר על משבר. הוא נסחף אל מערבולת רגשות דווקא מתוך השקט שלו (שבסוף מתברר שנכפה עליו).

"הקשבה" הוא קולנוע קצר ומפואר למדי, גם אם הוא לא עמוק מאוד (בעוד שבוע מגיע אל מסכינו "חיי פאי" של אנג לי. גם הוא קולנוע מפואר מאוד-מאוד, ב-3D, וגם הוא פילוסופיה בגרוש. נדבר עליו כשיצא) . אתנחתא של 20 דקות מהמולת היום. הנה הסרט להמשיך לקרוא

סרט קצר: אין זמן (דארן ארונופסקי)

והיום: ביקור במוזיאון.

"אין זמן", כסרט קצר שעומד בפני עצמו, הוא די צולע ולא הכי מוצלח. אבל יש כאן הצצה לתחילת דרכו של אחד האנשים הכי מרתקים בתעשיית הקולנוע העולמית. ואם תשימו לרגע את הציניות בצד, יש ב"אין זמן" כמה רגעים משעשעים למדי.

דארן ארונופסקי, האיש מאחורי "רקוויאם לחלום" (ששנאתי שנאתי שנאתי) ומאחורי "המעיין" (שאהבתי אהבתי אהבתי), הוא גם האיש מאחורי "ברבור שחור", לטעמי אחד מהסרטים הגדולים של השנים האחרונות. בשבילי הוא קודם כל איש של אינטנסיביות רגשית. ניתן לראות ב"אין זמן" ניצנים של זה. הסרט הקצר הזה הוא בעצם סדרה של מערכונים. כמעט כולם מתחילים רגוע, ומגבירים קצב. הם משתמשים בעיקר בסאונד איטי שמתגבר. והם אמורים להוביל סוג של רכבת רגשית (כאן, קומית בעיקרה). "אין זמן" נעשה בשנות ה-90, והוא בעיקר מכיל את הרוח הזרוקה של אותן שנים (מי שמכיר את "גו פיש" המקסים של רוז טרוש, יש ב"אין זמן" משהו מהרוח ההיא. מינוס הקונטקסט החד-מיני). ולכן הוא גם פחות מחייב, אבל אני רואה בזה התחלה.

ב"מתאבק", כמו גם ב"ברבור שחור" ניכרת ההתעסקות של ארונופסקי המבוגר יותר בעיוותים של הגוף (ודרכו, של הנפש). גם כאן, בסרט המערכונים הלא מחייב הזה, ניתן לראות ניצנים לכך: אם זה במערכון החלפת העיניים, או במערכון הדגים.

זה ממש לא סרט קצר גדול, והוא אפילו די זניח בפני עצמו. אבל כשיודעים מי עומד מאחוריו, ומכירים (ואוהבים) את יצירותיו, ניתן לראות ב"אין זמן" איזשהו מוצר מוזיאוני, דלת מאירת עיניים אל נערותו ואל תחילת דרכו של אחד הקולות הייחודיים והאיכותיים ביותר של עולם הקולנוע של היום.

דארן ארונופסקי סיים לצלם את סרטו החדש, האפוס התנ"כי "נוח", להמשיך לקרוא