סרט קצר: צדף + קלֵה-קלָה (חוליו מדם)

בשנת 2000 נסעתי לחופשה של כשבועיים בספרד. הייתי יום אחד במדריד, כמה ימים בברצלונה, ובאמצע ביקרתי בעיר בצפון ספרד, סאן סבסטיאן. תכננתי את החופשה כך שאוכל לבקר בפסטיבל הסרטים המתקיים בעיר, ואכן ראיתי במהלך החופשה שלי שם כ-15 סרטים, אבל גם הספקתי לטייל ולראות לא מעט מקומות בעיר עצמה (וגם, אגב, לראות 2 הפגנות המוניות. אחת נגד חברת הטלפונים הספרדית, ואחת נגד המחתרת הבאסקית, שאז עוד לא הניחה את נשקה. 2 הפגנות ב-10 ימים).

סאן סבסטיאן שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, ומציעה לתיירים את אחד החופים המרשימים ביופיים – חוף "מפרץ הצדפה" (Bahia de la concha). גם פסטיבל הסרטים המפורסם של העיר משתמש בכינוי הזה – הפרסים המחולקים בפסטיבל הם פרסי הצדפה (לדוגמא, בפסטיבל שהסתיים לפני כשבועיים זכה בפרס "צדפת הזהב" הסרט "בבית", החדש של פרנסואה אוזון).

חוליו מדם, במאי ספרדי אהוב עלי במיוחד, הוא יליד העיר סאן סבסטיאן. מדם הוא במאי מורכב ומסובך, אבל זה גם אחד הדברים שאני אוהב בו: צפייה בסרטיו היא תרגיל אינטלקטואלי, מבלי לאבד ולו לרגע את האלמנט הרגשי. סרטיו גם הוקרנו בארץ, וזכו להצלחה: בשנות ה-90 הכרנו את "הנאהבים מחוג הקרח הצפוני", ולפני כעשור ראינו גם את "סקס ולוסיה". ב-2008 הופץ כאן "סערת החושים של אנה". לטעמי האישי זה היה סרטו הטוב ביותר של מדם, אבל הוא גם זכה לקיתונות של בוז עצום, ושל אנטגוניזם יוצא דופן. סרטו האחרון לעת עתה היה "חדר ברומא" (2010), אבל גם אני מודה שזהו סרטו החלש ביותר (לא הופץ בארץ. ניתן לראות מדי פעם בכבלים). נכון ל-2012, מדם קצת נעלם. הוא ישב וכתב את ספרו הראשון, "המאהב מאתונה", ובכוונתו לעבד את ספרו לסרט.

בינתיים, כדי לבטא את הגעגוע שלי לבמאי המקורי והמיוחד הזה, אני מעלה לכאן פרויקט קצר של מדם מ-2008. זה בעצם סוג של להמשיך לקרוא

סרט קצר: ההולך (טסאי מינג-לינג)

פסטיבל חיפה התחיל אתמול. אני נוסע לשם היום. דיווחים ממחר. בינתיים משהו לחג.

טסאי מינג-לינג זה במאי ששמעתי וקראתי עליו, אבל טרם ראיתי סרט שלו. אני לא בטוח שתהיה לי סבלנות בשבילו. לפי כל מה שקראתי, הוא עושה סרטים מהסוג הזה ש…לא קורה בהם כלום. והאמת, הסרט הקצר שכאן הוא בדיוק מהסוג הזה. הוא נמשך 25 דקות, שזה אולי 10 דקות יותר מדי, ועדיין הוא מעניין ומרתק, ומה שמחזיק את העניין שלי בו הוא היופי הויזואלי המרשים שלו.

את הפואנטה הבנתי מהר מאוד: קצב החיים המודרני מול האנושיות שמצריכה איטיות. איש אחד הולך.          מ     א     ו     ד                 מ   א   ו     ד           ל         א        ט.  זה כל מה שיש בסרט.

וברקע, ועל ידו, ומלפניו, ומעליו: האנשים. והמכוניות. והרכבות. והמוניות. כולם ממהרים.

בכלל, נדמה לי שהסרט הזה לא כל כך מבוים. הוא נראה לי יותר כמו מיצג אמנותי חי שהוצא לרחוב, וצולם כמו שהוא (בכמה הזדמנויות ניתן לראות אנשים מביטים למצלמה). זה נסיון מעניין, גם אם מתיש מעט, אבל כדאי לחכות בסבלנות לסוף. הסרט משלים יממה, ובסוף האיש מגיע ליעדו. ואז הבמאי (המשורר) מספר על האושר שבעוני. על השלמות שבשלווה הפנימית, הנחווית רק במבט שקט ואיטי, ולא כמו "העשירים" האלו, שרצים לכל מקום, אבל הם ריקים מתוכן.

היום ערב חג. מחר חג. יש זמן. קחו לכם 25 דקות, ושבו מול הפלא המשונה הזה. להמשיך לקרוא

סרט קצר: כדור גולף שטני מהגיהנום (ריאן ג'ונסון)

חג שמח ושנה טובה.

את הסרט הקצר הזה מצאתי במקרה. ריאן ג'ונסון הוא במאי עם פוטנציאל מבריק. סרט הבכורה של, "בריק" הראה על כשרון מתפרץ. "הנוכלים בלום" אכזב, ובקרוב מגיע "לופר" (למרבה הצער, מאכזב גם הוא). אבל גם באכזבות אפשר לראות את הכשרון של ריאן ג'ונסון. יש לו ראש חושב ומקורי. ההמצאות שלו מרתקות. למעשה, לפעמים ההמצאות שלו מרתקות יותר מהתוצאה הסופית.

"כדור גולף שטני מהגיהנום" הוא דוגמא מצוינת לחשיבה של ג'ונסון. האיכות הטכנית נמוכה וקצת קשה לצפיה, אבל אלו 8 דקות שמצדיקות את המאמץ. הרעיון מעניין: כדור גולף רודף אחרי איש אחד. ומאחורי קונספט האימה עומד הרעיון שכדור הגולף מייצג את המצפון. ר"ל: לריאן ג'ונסון יש לא רק מחשבה קולנועית מבריקה, היא גם נתמכת בחשיבה פסיכולוגית ובהבנה אנושית. הצרה היא שההוצאה לפועל לפעמים לוקה בחסר.

ועדיין, ריאן ג'ונסון, גם בדברים פחות טובים שהוא עושה, הוא יוצר ששווה לעקוב אחריו (ואגב, ב"לופר" יש גם רגעים מדהימים של כתיבה תסריטאית, אבל המכלול שם לא ישב לי טוב).

"לופר" מגיע עוד שבוע. בינתיים קחו לכם 8 דקות, וצפו ב"כדור גולף שטני מהגיהנום". להמשיך לקרוא

סרט קצר: אי הבנות (בונג ג'ון הו)

אני נעדר לכמה ימים. אני במילואים. אז בינתיים הכנתי מעדן כפול ומכופל. לא סרט קצר אחד, כי אם ארבעה.

בונג ג'ון הו הוא לטעמי מבכירי הבמאים היום בעולם. וזה קשה להסביר למה. הוא סוג של סטיבן ספילברג בקוריאנית. הוא קומונקיטיבי ורחוק מקולנוע מהורהר ו"אמנותי", אבל את מה שהוא עושה, הוא עושה מצוין. אם הוא היה מביים באנגלית, גם אתם הייתם מכירים את שמו מזמן (והוא אכן עובד על סרט באנגלית, שיצא בשנה הבאה). לראשונה נפגשתי בו כשראיתי את "זכרונות של רצח" המצוין, שמתאר חקירה משטרתית שלומיאלית שקרובה מאוד לפיצוח, אבל הפתרון חומק מידי השוטרים (כמה שנים לאחר מכן הגיע למסכים "זודיאק" של דיויד פינצ'ר, שסיפר סיפור דומה באנגלית). "המארח" מ-2006 היה סרט מפלצות גרנדיוזי שגם השתמש באלמנטים של משפחה לא מתפקדת, והמיקס הזה הדהים אותי. וסרטו האחרון מ-2009, "אמא" הוא סיפור מחריד ונפלא על אשה שתעשה את הכל כדי לשחרר את בנה מחשד לרצח. כבר מסצינת הפתיחה המפתיעה ניתן לראות את שאר הרוח המנחה את הבמאי הנהדר הזה.

אז הנה נברתי ברשת, ומצאתי את סרט הגמר של בונג ג'ון הו מהאקדמיה הקוריאנית לקולנוע ב-1994. ולא מדובר בסרט גמר אחד, אלא ב-4 פרקים קצרים המאוגדים תחת כותרת אחת : "אי הבנות". טעויות אנושיות הגורמות לחיכוכים וסתם מריבות, וכשהכל מצטבר זה יכול להיגמר רע.

פרק ראשון להמשיך לקרוא

סרט קצר: הלב של העולם (גיא מדין)

ועוד מעדן לסינפילים

אני מודה: גיא מדין הוא אחד מאותם במאים ששמעתי עליהם לא מעט, אבל כמעט ולא ראיתי סרטים שלהם. למעשה ראיתי רק אחד כזה, משהו שנקרא "המוסיקה העצובה ביותר בעולם", והוא היה מעניין, אבל לטעמי הסיפור שלו לא החזיק את אורכו של כל הסרט. ועדיין, לפי מה שהבנתי, הסיפור עם מאדין הוא יותר הסגנון. מאדין 'מלכלך' את הפריימים שלו בכוונה. הוא רואה את העולם שלו בשחור לבן שרוט וישן. הוא עושה היום סרטים שבכוונה נראים כמו מאז. יש בו איזושהי נוסטלגיה לאסתטיקה של הקולנוע הישן, של פעם, אבל בניגוד ל"ארטיסט", זוכה האוסקר דהשתא, שהתרפק על הסרט האילם במתיקות נעימה, הקולנוע של גיא מדין מעז לפלרטט עם ז'אנרים שונים של קולנוע, ולאו דווקא מיינסטרימים.

הסרט הקצר המובא כאן הוא התקפה רבתי על החושים. המוסיקה הסוערת, החיתוכים המהירים והאינסופיים, העברת הסיפור בחלקו דרך כיתוביות, ובחלקו דרך תמונות – והכל אנרגטי מאוד, סוחף מאוד. הרעיון מבריק: אישה שחוקרת את בטן כדור הארץ, את לב האדמה, מגלה שהכוכב שלנו חולה במחלת לב, ונותר לנו יום אחד לחיות. ובינתיים עליה לבחור בין שני גברים שאוהבים אותה: עם מי מהם תבלה את היום האחרון שלה עלי אדמות? הסרט הופק בשנת 2000, השנה שבה דיברו הרבה על אפוקליפסה, לעיתים עם רפרנסים דתיים, וגם לזה יש התייחסות כאן. ויש גם פתרון (סנטימנטלי למדי): הקולנוע (והאמנות) הם הלב הפועם של העולם. הם הישועה.

מי שמכיר קצת קולנוע יגלה כאן גם חידון ציטוטים (למשל: הפתיחה עם העין – רפרנס ל"כלב אנדלוסי", אני חושב), אבל גם מי שלא מכיר קולנוע ישן – יש כאן סרט קצר לא קונבנציונלי שכדאי לראות.

אני מניח שמי שמכיר את הסרטים של גיא מדין לא יקפוץ מכסאו, אבל כל מי שפחות מכיר אותו (כמוני), או לא מכיר אותו בכלל, יחווה כאן שש דקות יוצאות דופן. להמשיך לקרוא

סרט קצר: תהילת עולם (רוי אנדרסון)

הפעם משהו לסינפילים מושבעים.

רוי אנדרסון הוא במאי שוודי ייחודי. באי הפסטיבלים מכירים את "שירים מהקומה השנייה" שלו משנת 2000, שדן באפוקליפסה , ואת "אתם, החיים" משנת 2007, שדן בטבע האנושי הלא ממש מרנין לדעתו של אנדרסון. שני הסרטים האלו נעשו בסגנון לא שגרתי: הם מורכבים משוטים בודדים (כל סצינה – שוט אחד). בהרבה מקרים הדמויות מדברות ישירות למצלמה בסוג של מונולוג משונה. והגאונות של אנדרסון מתבטאת בעיקר בהעמדת המצלמה (הסטטית בד"כ), בסידור האובייקטים בפריים בסדר מופתי, ובעיקר בתכנון ההתרחשויות, בקדמת הפריים, ובעיקר ברקע. תמיד ישנה הפתעה מאחור, והקדרות משולבת לא פעם בהומור יבש אך מצחיק מאוד (הנה קטע מ"שירים מהקומה השניה" להמחשה).

אנדרסון לא עושה הרבה סרטים. למעשה, הוא ידוע יותר כבמאי פרסומות, אך גם שם ניכר סגנונו הייחודי: רובן בשוט אחד. רובן סטטיות. ברובן מתרחשים דברים לא צפויים. הנה דוגמא (החלק הראשון הוא סדרה של  פרסומות לביטוח. החלק השני הוא סדרה של פרסומות ללוטו השוודי).

אנדרסון כבר מתקרב לגיל גבורות. בשנה הבאה הוא יהיה בן 70. את הסרט הקצר שכאן הוא ביים ב-1991. ונדמה שהוא רק הופך לרלוונטי יותר עם הזמן. "תהילת עולם" קושר בין עושר, גרגרנות (שנגרמת מהצורך האנושי לא להסתפק במה שיש, גם אם מה שיש הוא הרבה) – והתוצאה של זה – אכזריות כלפי אחרים.

סצינת הפתיחה היא אכזרית במיוחד, וקשה מאוד לצפייה. היא אפילו נאצית במהותה. אבל זהו הדבר החריף שאנדרסון רוצה לומר כאן: הטייקונים העשירים מסוגלים לבלתי יתואר.

לא צפייה קלה, "תהילת עולם" (שבעיקרו סובל ממחסור חמור בהומור הידוע של אנדרסון), אבל הגאונות של הבמאי הזה נראית גם כאן. כדאי (אבל רק לבעלי קיבה מאומנת). להמשיך לקרוא

סרט קצר: תהילה בים (בן צייטלין)

(הפעם סרט קצר יותר ארוך. 25 דקות. אבל שווה)

אחד הסרטים הכי טובים שמוצגים עכשיו בקולנוע (ואחד הכי טובים שתראו השנה) הוא "חיות הדרום הפראי". אבל המסע של בן צייטלין, הבמאי של הסרט הזה, התחיל עם "תהילה בים". על בסיס ההצלחה של הסרט הקצר הזה, ויותר מזה, על בסיס ההשראה והרגש הבלתי אמצעיים שצייטלין מפגין בסרט הקצר הזה – על בסיס אלו הוא קיבל מימון לסרטו הארוך יותר, וזה השתלם. "חיות הדרום הפראי" לא רק ידבר חזק בעונת הפרסים, הוא גם ירגש אתכם עד דמעות.

אז כהכנה למי שעוד לא ראה (או כשהשלמה למי שכבר כן ראה), הנה הסרט הזה. אפשר לראות לא מעט נקודות דמיון בין שני הסרטים: הסביבה היא אותה סביבה. צייטלין משתמש בשני הסרטים בוויס-אובר של ילדה. זה עוזר לו לבסס עולם תמים, חצי מציאותי וחצי דמיוני. ויש לו, לצייטלין, הרבה אהבה לאנשים שמאכלסים את המקום. כאן, ב"תהילה בים", הוא מתאר בעצם הלווייה עצומת מימדים לאהובים שהלכו באסון השטפון של הוריקן קתרינה. באמצעים מוגבלים, ובעזרת לב רחב, האנשים שנותרו מאחור מקימים רפסודה ענקית, ומביאים אליה מזכרות מאהוביהם. אחד מביא מיטה. אחר מביא אמבטיה (שמתקשרת, אגב, באופן ישיר ל"חיות הדרום הפראי"). שלישי מביא את המכונית. כולם עולים על הרפסודה הרעועה למשט זכרון. לרגע אחד אחרון של מגע עם האהובים שהלכו. רגע אחד של השלמה, לפני שממשיכים הלאה. וצייטלין מיטיב לתאר את רגעי הרגש האלו.

25 דקות של "תהילה בים". חץ ישר ללב. להמשיך לקרוא

סרט קצר: המכתב (מישל גונדרי)

כבר קרוב לחודש לא העליתי לכאן סרט קצר מעניין. לא שכחתי. היו דברים אחרים. אבל הנה אני חוזר.

כבר הרבה זמן שלא שמענו ממישל גונדרי. היצירה המשמעותית האחרונה שלו היתה "קדימה, תריץ אחורה". זה היה ב-2008. מאז הוא עשה לא מעט דברים, אבל אלו לא היו באמת שלו ("הצרעה הירוקה"), או סתם נסיונות לא מוצלחים ("האנחנו והאני" שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון נקטל ע"י הביקורות). לשמחתי גונדרי מצלם ממש עכשיו פרויקט מאוד מסקרן עם יקירת הבלוג, אודרי טוטו, בתפקיד הראשי. הסרט החדש של גונדרי יספר על בחורה עם מחלה נדירה הנגרמת כתוצאה מפרח שגדל לה בריאות. נדמה שזו קרקע פוריה להמצאות הויזואליות שהפכו את גונדרי לבמאי כל כך מיוחד.

הסרט הקצר של היום, "המכתב", הוא עדות מוקדמת לסימני ההיכר של מישל גונדרי. כ-8 שנים לפני "מדעי החלום" (וכ-6 שנים לפני "שמש נצחית בראש צלול", אחד הסרטים הכי אהובים עלי. בכלל) מביא גונדרי אל הסרט הקצר הזה את כל המרכיבים שהפכו אותו לשם דבר: המצאות ויזאוליות מרהיבות שנתמכות דווקא בלואו-טקיות יחסית (כלומר, מבלי להפציץ באפקטים, אלא יותר בעבודת יד), וגם שילוב של רגישות גברית ורומנטיקה מתוקה-מרירה. כמו ב"מדעי החלום", מדובר כאן בבחור (כאן נער) שמאוהב בבחורה (כאן נערה), אבל לא יכול להביא את עצמו להגיד לה. וגונדרי, כמו גונדרי, מפליג אל הדמיון (כאן, למשל, איש עם ראש מצלמה).

סרט רגיש ויפה (וקצר. 14 דקות) שמזכיר לי למה אני אוהב את גונדרי.

כמה הערות לפני שתלחצו Play:

למי שלא זוכר, להמשיך לקרוא

סרט קצר: צלילי העיר האהובה (וודי אלן)

הערב נפתח פסטיבל ירושלים (אני נוסע לשם מחר. דיווחים יבואו בהמשך). סרט הפתיחה הוא סרטו החדש של וודי אלן "לרומא באהבה" (שטרם ראיתי. הדיווחים מחו"ל אינם מחמיאים. גם את זה אראה בקרוב. גם על זה אדווח, כמובן). החלטתי לצרף אטיוד קטן.

"צלילי העיר האהובה" הוא תגובה אינסטינקטיבית קצרצרה של אחד מסמליה הגדולים של ניו-יורק לאסון הגדול שנחת עליה ב-11 בספטמבר 2001. מדובר, בעצם, בשורה אין סופית (שנמשכת 3 דקות) של וואן-ליינרים. כל מיני אנשים מהלכים ברחובות ניו-יורק, מדברים בטלפון, ואומרים את הדברים האבסורדיים ביותר (והמצחיקים ביותר). אנשי ניו יורק הם אליטיסטים, די אהבלים, אבל הם אנשים. וודי אלן אוהב את אנשי ניו יורק. הוא לא צוחק עליהם. הוא צוחק איתם.

הסרטון המקסים והמשעשע הזה להמשיך לקרוא

סרט קצר: בת ערובה (ג'ון וו)

אני לא הקהל הטבעי של ג'ון וו. למעשה, ראיתי רק סרט אחד שלו (Face/ Off. לא רע), וגם אותו בטלויזיה, ולא בקולנוע. מקטעים מסרטים אחרים שלו שראיתי הבנתי שוו קנה את עולמו בעזרת כוראוגרפיות מרהיבות של קטעי פעולה. אני לא חובב סרטי פעולה, אז לא רצתי לשכור DVD של סרטיו, אבל כשבמסגרת טיולי ברחבי האינטרנט נתקלתי בסרטון הקצר הזה שלו, בכל זאת צפיתי, ודי נדבקתי לכסא.

אין כאן שום דבר מדהים שלא נראה קודם, אבל זה מותח ומרשים (ועם קלייב אואן. אחלה שחקן). כמו שסרטה הקצר של קת'רין ביגלו היה סוג של פרסומת לצמיגים, "בת ערובה" הוא סוג של פרסומת למכונית (BMW, ליתר דיוק). אבל יש כאן גם סרט מתח סוחף למדי: חוקר FBI מגיע עם כסף אל ביתו של אדם שמחזיק בת ערובה בעבור כופר. איתו מגיעים צוות שלם של יחידה מיוחדת. אבל מסתבר שהאיש בכלל לא רוצה כסף, ושהבחורה בכלל במקום אחר. המירוץ להצלת חייה בעיצומו… להמשיך לקרוא