פסטיבל טרומסו 2022: הבוס הטוב

(שם הסרט במקור: El Buen Patrón)

בשנה שהביאה סרט חדש של גדול במאי ספרד (ואחד מהכי גדולים בעולם), דווקא הסרט הזה, של פרננדו לאון דה אראנואה, הוא הסרט הספרדי היציג של השנה. "הבוס הטוב" הוא המוביל במועמדויות לפרס הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע, הוא נציג ספרד לאוסקר, ואפילו הצליח להשתחל אל תוך השורטליסט של 15 הסרטים האחרונים לפני שלב המועמדויות הסופי לאוסקר. ולמרות שהאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית הולך להיות השנה מרוץ צמוד ומותח בין יפן, נורבגיה, ודנמרק, כשגם אירן, גרמניה, ופינלנד מחכות לעקוץ, ויש גם את סורנטינו האיטלקי, עכשיו, אחרי שראיתי את הנציג הספרדי, כדאי להכניס אותו גם למיקס.

מה שלא אומר שאני חושב שזה סרט מצוין או יוצא דופן. מה שזה כן אומר שמדובר בסרט מאוד מהנה, משעשע, עם ניסיון לומר משהו רציני על העולם האכזרי וחסר הרחמים של עסקים. וזאת גם הבעיה שלו.

לבמאי הסרט קוראים פרננדו לאון דה אראנואה. הוא התחיל את דרכו לפני קרוב לעשרים שנה עם סרטים (נהדרים) על עוולות חברתיות. על אבטלה ("ימי שני בשמש" היפהפה), על עולם הזנות ("נסיכות" המרגש). בסרטים שלו תמיד יש אנושיות חמה, הבנה לנפש האדם הנמצאת במצב קשה. אפילו לא מעט הומור יש בסרטים שלו, גם במצבים קשים. וזאת הצרה של "הבוס הטוב": זאת לא דרמה עם כמה רגעי הרפיה קומיים. "הבוס הטוב" היא קומדיה פרועה עם כמה רגעים של דרמה. וזה לא עובד, כי זה מקהה מאוד את חיצי הביקורת.

לבוס הזה קורים הרבה דברים במהלך שבוע גורלי. דה אראנואה מחזיק יפה בעריכה מדויקת לא מעט כדורים באוויר. כמה וכמה חוטי סיפור שכל אחד מהם מקבל את זמן המסך האפקטיבי שלו. בנוסף, לסרט הזה יש אס קטלני בשרוול: לתפקיד הראשי מלוהק אחד מהשחקנים הטובים ביותר בעולם היום, חוויאר בארדם. השחקן הזה נותן כאן הופעה מצוינת שמצילה את הסרט הזה מעצמו (כמעט). בארדם מסונכרן לחלוטין לחזון הבמאי, שמפיל עליו את להמשיך לקרוא

פסטיבל טרומסו 2022: מיס אוסקה

(שם הסרט במקור: Miss Osaka)

הסרט הוא מדנמרק, הוא מתחיל בדנמרק, ומהר מאוד מגיע לנורבגיה (למעשה, ממש לעיר שבה אני נמצא עכשיו, טרומסו), ואח"כ נוסע ליפן. יש לו הנחת יסוד מרתקת, ועיצוב אמנותי יפה. אבל יש לו יד מאוד לא בטוחה בבימוי, צילום שלא ממש יודע איך לתפוס את הרגע, עריכה מאוד מקרטעת, ושחקנית ראשית שלא ממש מספקת את הסחורה (אולי כי היא לא טובה, ואולי כי היא לא באמת קיבלה הדרכה ראויה מהבמאי).

הסיפור, בבסיסו, מעניין למדי, עם פוטנציאל רגשי לא מועט: זוג מדנמרק, הוא איש עסקים, והיא, אהם, חברה שלו (לא ממש ברור מה היא חוץ מ, אהם, חברה שלו) – הם נוסעים לנורבגיה לצורך עסקי. שלו. כבר מהתחלה ברור שהיא לא ממש מוצאת את עצמה בזוגיות הזו. שהוא איש עסקים, והיא החברה של האיש הזה. בת הלוויה שלו. ואז, במסעדה שבה אמורה להתרחש ארוחת העסקים (שלו) היא פוגשת אישה יפנית שנמצאת בנורבגיה. בין שתי הנשים נוצר קשר חברי כמעט מידי, והן נוסעות אל תוך הלילה הנורבגי למעין סדרה של שיחות (אני מניח שהבמאי, שהיה שותף גם לכתיבה, שאב השראה, לפחות תסריטאית, מההתחלה של טרילוגיית "לפני" של ריצ'ארד לינקלייטר). הסצנות קצרות מדי, השיחות מבולבלות מדי, מצולמות בצורה לא ברורה, עם חוסר בטחון בולט בהפעלת המצלמה כשצריך להתקרב או להתרחק בזום, העריכה חתוכה מדי, לא ממש נותנת למערכת היחסים הזאת להתפתח בצורה אורגנית, אבל ניחא.החלק המעניין של הסרט מתחיל כש להמשיך לקרוא

חוצלארצ

זה פוסט שלא נוגע לקולנוע. בערך.

בפוסט סיכום שנת 2021 כתבתי: ומה שאני עושה הוא לנסות לשמור על עסקים כרגיל, עד כמה שניתן

נאה דורש נאה מקיים

עד משבר הקורונה, הצלחתי ליצור לעצמי שגרה שכזאת שאפשרה לי לטוס פעם בשנה לחו"ל, למקום שיש בו פסטיבל קולנוע, ואז לטייל וגם לראות סרטים. הפעם האחרונה שהייתי בחו"ל הייתה נובמבר 2019, בפסטיבל הקולנוע בקורק, אירלנד. לפני הקורונה. לפני יותר משנתיים. אבל, כאמור, אני מנסה לחזור לשגרה, למרות הדלתא, והאומיקרון, והמילים האחרות ביוונית שאני עוד לא מכיר, אז טסתי.

כמה ווג'ראס זה לטוס בשגרת קורונה. זה אומר לעשות בדיקה לפני, ולהשיג אישור כניסה למדינת היעד, ולהשיג אישור כניסה למדינה שבה אני עובר בקונקשן, ולהשיג אישור יציאה מהארץ (הכול כפול 2. אני צריך גם לחזור…), ולהדפיס כל כך הרבה אישורים שצריך להראות לכל מיני אנשים שאני כבר מאבד את הצפון (מכירים את זה שהולכים בשדה התעופה ובודקים כל כמה דקות שהפספורט נמצא במקומו? עכשיו תכפילו את זה פי כמה, כי צריך לבדוק שכל האישורים האלו נמצאים גם). וזה גם כמובן אומר להיות ימים שלמים עם מסיכה (בנמלי התעופה ובטיסות עצמן). וזה בנוסף לכאב הראש הרגיל של טיסות לחו"ל.

אבל זה שווה. tromso city centerאני עכשיו נמצא באחד המקומות הכי צפוניים על פני כדור הארץ. מקום שנקרא טרומסו, נורבגיה.

קר כאן (סביב ה-0 מעלות, פלוס מינוס. בעיקר מינוס), אבל להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: סיכום

אז הייתי בחופשה בחו"ל. היה סבבה.

ככה אני אוהב לטייל. פעם בשנה, אם התקציב מאפשר לי, אני משתדל למצוא לי איזשהו מקום בעולם שמסקרן אותי, למצוא שם איזשהו פסטיבל קולנוע, ולהתאים את תאריכי החופשה שלי לתאריכים שבהם מתקיים הפסטיבל. וככה אני גם מטייל, וגם רואה סרטים.

רוב הסרטים המעניינים עושים סיבוב ברוב הפסטיבלים בעולם. כך יוצא שאם אני נוסע לפסטיבל קולנוע בחו"ל בנובמבר, בסוף השנה, רוב הסיכויים הם שהפסטיבל יכיל בתכניה שלו סרטים שכבר ראיתי בפסטיבלים של חיפה וירושלים. ואכן, הסרטים הכי טובים בתכניה של פסטיבל קורק הם סרטים שכבר ראיתי בעבר: "הזמיר" הנפלא של ג'ניפר קנט, שראיתי בפסטיבל ירושלים, "לכוכבים" המקסים שראיתי בפסטיבל חיפה, ו"דיוקן של נערה עולה באש" המצוין שעלה על המסכים בישראל ביום פתיחת הפסטיבל.

באופו מפתיע, לפסטיבל האירי המרכזי של השנה לא היתה מסגרת לסרטים איריים, כאלו שאולי היה מסקרן לפגוש ובאמצעותם ללמוד על המקום שבו אני נופש. כן ניסיתי להוציא את האף שלי מחוץ לחלון, ולרחרח את האוירה האירית שלא מגיעה לישראל. אז קודם כל, קר. ממש קר. הייתי צריך לצפות את זה מראש (כי נובמבר באירופה), והאמת היא שבימים הראשונים של השהייה שלי באירלנד, זה היה אפילו מרענן. לבוא ממדינה חמה ולחה, מדינת תל אביב, למדינה שבה באופן קבוע הטמפרטורה הגבוהה ביותר היא 7 מעלות (ביום) זה היה ממש נחמד בהתחלה. עד שבהדרגה זה החיל להעיק. באיזשהו שלב כבר לא בא לי לצאת מהמלון בבוקר אל הקור הזה שמכה בפנים בשניה שאני יוצא לרחוב.

אבל בכל זאת הצלחתי למצוא כמה דברים מעניינים בקורק, אירלנד:

בשבוע הראשון לשהותי שם, כותרות העיתונים היו מלאות באלפי מילים המספידות את האיש הזהלאיש הזה קראו גיי ביירן (Gay Byrne). הוא נפטר בתחילת החודש בגיל 85. בכל השבוע הראשון לשהותי באירלנד התמונה שלו היתה בכותרת הראשית של כל עיתון. לא ראש ממשלה, לא נשיא, לא פוליטיקה – אלא של גיי ביירן. מנחה טלויזיה אגדי (מסתבר) ואהוב מאוד (מסתבר) שעבר מן העולם בשיבה טובה. הוא היה כל כך חשוב בדברי ימי אירלנד עד שהלוויתו שודרה אפילו בשידור חי בטלויזיה, ומוסף שלם של סוף שבוע בעיתון הוקדש לכבודו עם הספדים מאת כותבים שונים. כל כך הופתעתי מכך שמגיש תוכנית אירוח טלויזיונית מקבל כזה כבוד עד שהלכתי וחיפשתי באינטרנט קטעים מהופעותיו כדי להבין קצת על מה המהומה. הקטע הכי יפה לטעמי מצורף כאן, והוא שודר בשנות ה-80, בתחילת ימי האיידס. אז, כשדבר כזה שנקרא אמצעי מניעה עדיין נלחש, גיי ביירן העז להראות בתכנית שלו סרטון הדרכה לשימוש בקונדום. אחרי זה הוא ניהל דיון יפהפה ואינטלגנטי על הנושא: האם זה ראוי ונכון לשדר דבר כזה בתכנית טלויזיה מכובדת. שימו לב איך הוא ניהל דיון סוער אבל מכבד, וכשהוא אומר למישהו בקהל: אני באמת לא מזלזל בך, ובאמת לא בא לצחוק עליך, הוא באמת מתכוון לזה:

גיי ביירן. הייתי באירלנד, ולמדתי קצת על איש מעניין שנפטר החודש בשיבה טובה ולא הכרתי לפני כן.

פסטיבל הקולנוע של קורק התקיים בעיקר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: פרנסס הקדושה

(שם הסרט במקור: Saint Frances)

זה הסרט האחרון שראיתי במסגרת פסטיבל הקולנוע בקורק. ובחיי שאני לא מבין את הסרט הזה.

מצד אחד, זה סרט ממש נחמד ומעניין על ההוויה הנשית של העולם.

מצד שני, זה סרט לא כל כך מעניין, כי אין בסרט קונפליקטים דרמטיים.

הסרט הוא בעצם של השחקנית הראשית שלו, מישהי בשם קלי או'סאליבן, שהיא גם התסריטאית שלו (דרך אגב, הסרט אמריקאי, אבל בוידאו שהוקלט במיוחד לפסטיבל, גב' או'סאליבן הודתה לקהל שבא לראות את הסרט, ואמרה שהיא מתרגשת במיוחד מההקרנה הזאת באירלנד, כי היא במקור אכן אירית, ואפילו ממחוז קורק). ב"פרנסס הקדושה" היא מספרת על מה זה אומר להיות אשה בעולם היום. הסרט הזה יורד לפרטי פרטים של ההוויה הנשית. יש לפחות שבע או שמונה סצינות בסרט שבהן היא מדממת על הסדין במיטה או על הכסא שעליו היא יושבת. נדמה שבמהלך כל הסרט הדמות הראשית נמצאת במחזור. יש כאן דיבורים על הריון, הפלה, והחוויה הנשית בזמן יחסי מין. יש כאן עניין עם להיות אמא חדשה, הנקה, חוסר בשינה, ודאגה וגידול ילדים באופן יותר כללי. וכמובן גם מקומן של הנשים בעולם (קריירה, הגשמה עצמית).

אני לא חושב שאי פעם ראיתי סרט שממש יורד לפרטי הפרטים היומיומיים של הנשיות. וכן, זה מעניין, לגבר שכמוני, לנסות להבין את החוויה הנשית של העולם הזה.

אבל אז מגיעה הדמות הראשית של הסרט. היא סימפטית ונחמדה (באדיבות ההופעה המלבבת של השחקנית הראשית, קלי או'סאליבן). אבל התסריט לא זורק עליה שום מכשול.הסרט מתחיל בבן זוג חדש. הוא ממש סימפטי ותומך. היא נכנסת להריון, ומחליטה די מהר להפיל. הגבר אמנם מעדיף לשמור על הילד, אבל היא די החלטית בעניין. וזהו. אין ויכוח, או התלבטות כלשהי. ההפלה מתבצעת מהר מאוד, הכל ממש בסדר, ומערכת היחסים הנעימה עם הגבר ממשיכה.

הגיבורה מתחילה עבודה חדשה. אין לה ממש נסיון בלהיות אומנת, אבל היא מקבלת את העבודה. הילדה שעליה היא אחראית קשה ותחמנית, ועושה קצת בעיות בהתחלה, אבל האמהות שלה (היא בת למשפחה עם שתי נשים) לא שואלות שאלות, והעבודה לא בסכנה אפילו לא לרגע.

גיבורת הסרט מתחילה רומן מהצד עם המורה לגיטרה של הילדה. יש כאן בעיקר משיכה מינית, ולא ממש סיפור אהבה. אין כאן בכלל התלבטות לגבי בגידה, או לגבי המשך מערכת יחסים בכלל עם החדש או עם הקודם.

הנשים שכן יש להן בעיות הן להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: חיים נסתרים

(שם הסרט במקור: A Hidden Life)

זה מסובך. "חיים נסתרים" הוא הסרט האחרון של טרנס מאליק. והוא במאי מסובך.

ב-2011 הוא הביא את "עץ החיים", אחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת של העשור. הסרט זכה בדקל הזהב של פסטיבל קאן, ולאהבת הביקורת העולמית, אבל חלק לא קטן מהקהל נטש בזעם את ההקרנות המסחריות הרגילות של הסרט. הסגנון הייחודי של מאליק זוקק לכדי אמירה מעניינת על אלוהים ועל אמונה בכלל, על רקע ילדותו שלו עצמו, אבל הסגנון הזה גם העיק על הרבה אנשים. מאז מאליק (היום כבר בן 76) התחיל ליצור סדרה של סרטים שמשתמשים באותו סגנון, אבל נדמה לי שעם כל סרט שלו, הסגנון הפך לעיקר, והתוכן נמוג, אם בכלל היה קיים.

עד שלפני כמה שנים ראיתי את "אביר הגביעים", והתגרשתי ממנו. נמאס לי מהסגנון הזה. המצלמה שנעה כל הזמן על פני טבע בשיא תפארתו, על פני אנשים, מגיעה מתחת עד לפרצופי האנשים, האנשים שכמעט תמיד מדברים בוויס-אובר, כשהסצינות כמעט אף פעם לא מתרחשות כאן ועכשיו מול עינינו, אלא רק מהוות רקע למשהו שנאמר ברטרוספקטיבה על פני פס-הקול, המוסיקה הקלאסית, הרצון לדבר על אמונה – כל זה הפך כבר למניירה. נמאס לי ממנו.

ואז הציג מאליק את "חיים נסתרים" בפסטיבל קאן 2019. הביקורות אמרו: מאליק חזר. תשכחו מכל מה שהוא עשה מאז "עץ החיים". "חיים נסתרים" מחזיר את מאליק לכושר. אז הלכתי לבדוק. וזה מסובך.כי צריך לומר: גם כאן מאליק מביא את כל השטיק שלו בדיוק כמו שכבר למדתי לצפות ממנו. וזה סרט ארוך מאוד. שלוש שעות. הרבה שטיק. ומצד שני: בסרט הזה יש הרבה יותר סיפור. עמוד שדרה נראטיבי מרתק ששם את כל הסגנון הבימויי הזה בקונטקסט. כך שלמרות שהסגנון מעיק לא פעם, יש כאן עניין.

יש כאן סיפור שלא הכרתי על להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: מחוץ למערכת

(שם הסרט במקור: Systemsprenger)

קשה לי להביע דעה חד משמעית כלפי הסרט הזה. פספסתי אותו בפסטיבל ירושלים, והוא יוקרן בפסטיבל סולידריות. הצלחתי לתפוס אותו בפסטיבל בקורק. הסרט הזה הוא גם נציג גרמניה לאוסקר השנה. מדובר בסרט מעניין, עשוי בכשרון, ועדיין, אני חושב שיש כאן בעיה.במרכז הסרט יש ילדה בת 9. ילדה מופרעת בת 9. ברגעים של התפרצות היא הופכת לחיית אדם. צורחת הכי חזק שאפשר. שוברת. הורסת. מרביצה. אלימה בצורה קיצונית. בלתי ניתנת לשליטה. אלו הם גם הרגעים בסרט שהבימוי מגביר את האפקט. המוסיקה מתגברת (קצבית מאוד, ובאופן מפתיע, גם מוסיקה שמחה). הצילום הופך תזזיתי מאוד. אל תוך המתרחש הבמאית עורכת הבזקים של אירועים שכנראה עוברים בראש של הגיבורה בזמן ההתפרצות. ברור לחלוטין שיש שם, עמוק מאוד בפנים, כאב עצום שמתפרץ בעוצמה אדירה.

אבל מהו אותו כאב? איך, אם בכלל, אפשר לרפא אותו? כאן, לטעמי, הסרט כושל. כבר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: אדם

(שם הסרט במקור: Adam)

זה הסרט שמייצג את מרוקו באוסקר השנה. סרט קטן, כמעט קאמרי, רק 3 דמויות, ברובו בלוקיישן אחד. סרט נשי חם, אנושי, מרגש, יפהפה, וחכם.

שלוש נשים:

אחת בהריון מתקדם. האב נעדר. בחברה שמרנית שכזו מדובר בבושה שאין כמותה. אז היא נודדת בין הבתים, מחפשת עבודה וקורת גג עד הלידה, עד שהיא תמסור את הילוד, ותחזור לביתה כאילו דבר לא קרה.

השניה היא אלמנה המפעילה עסק של מאפים מחלון המטבח שלה. אשה קשה, קפדנית, שהמוות של בעלה לפני כמה שנים פגע בה עמוקות, והיא עדיין לא התאוששה ממנו.

השלישית היא הילדה הקטנה (בערך בת 8) של האלמנה. שמחה, תזזיתית, אבל צייתנית, עושה את מה שאמא שלה מבקשת. ילדה טובה שבשמחתה המידבקת מרככת את הרגעים הקשים.שלוש הנשים האלו נפגשות בסרט הזה. שלושתן ישפיעו אחת על השניה. "אדם" הוא סרט על המשברים שאנחנו עוברים בחיים. על ההשפעה של ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: הציפור הצבועה

(שם הסרט במקור: Nabarvené ptáce)

סרט שואה בשחור לבן. נציג צ'כיה לאוסקר. וריאציה על יצירת מופת משנת 1984, "צא וראה" של אלם קלימוב: גם כאן ילד עובר שרשרת זוועות שקשה מאוד לתאר בזמן המלחמה ההיא. בשני הסרטים הסרט מתאר אותם, הו, כמה שהוא מתאר אותם. בהבדל מרכזי אחד: הסרט הרוסי מאמצע שנות ה-80 הוא באמת יצירת מופת. אולי הסרט הקשה ביותר שראיתי בחיי, בוודאי בכל הנוגע לשואה. "הציפור הצבועה" הוא סרט בלתי נסבל. סרט שמנסה לתאר את הסאדיזם האנושי, אבל הופך די מהר להיות סרט סאדיסטי בעצמו.אני אתחיל מזה שהסרט הזה מתהדר בכל היופי הויזואלי שניתן לתאר. בשחור לבן נהדר, ועם תנועות מצלמה חלקות וסוחפות, "הציפור הצבועה" לא חוסך בעיצוב התמונה כדי להיות יפה מאוד, להכריז על חשיבותו. הרי כבר מהתחלת הסרט, עוד כשאני לא ממש יודע מי הילד הזה, ומה הוא עושה אצל האשה הזאת, כבר אז המצלמה עולה על מנוף מאוד גבוה, מראה את הילד שולח סירה קטנה על המים, עם נייר שעליו כתוב "בואו לקחת אותי", ואז התמונה מקבלת הגזמה דרמטית מאוד בדמות צילום שעולה למעלה, מאוד למעלה. וזה ממשיך לכל אורך הסרט. לא מספיק שהמראות שהסרט הזה מראה קשים מאוד לצפייה (הילד קבור באדמה, רק ראשו בולט, וציפורים מנקרות אותו. למשל. או חתול מלקק אישונים שנקרעו מהעיניים של מישהו בסצינה שלפני כן. עוד למשל), הצילום רק מדגיש אותן יותר עם תנועות פנימה והחוצה, הצידה ולמעלה. ובצירוף הבחירה לצלם בשחור לבן, הכל הופך למניירה אמנותית יותר מאשר לאמצעי מבע לגיטימי.

שנית, הסרט הזה אמור להיות סרט שואה. סרט שמתרכז בסאדיזם הנאצי. "צא וראה" הראה טוב מאוד איך אנשים בכלל מגיעים לעשות דברים בלתי נתפסים, עד אותה סצינת שריפת הכפר בסוף. ב"ציפור הצבועה", הנאצים הם רק להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: האזרח חודורובסקי

(שם הסרט במקור: Citizen K)

הסרט הדוקומנטרי הזה הוקרן לאחרונה בפסטיבל דוקאביב במעלות תרשיחא. אני הצלחתי לראות אותו בפסטיבל הקולנוע של קורק, אירלנד. בסופו של דבר, מדובר בתעודה מרתקת ומאוד מעניינת של מצב פוליטי של מדינה שהיא אולי החזקה והמפחידה ביותר בעולם היום, אבל, באותה נשימה, לסרט קוראים "האזרח חודורובסקי", כלומר, הסרט אמור להתרכז בסיפורו של אדם אחד אל מול מוסדות המדינה המפחידים, ובמקום הזה הסרט פחות מצליח.כי מצד אחד, הסרט הוגן מספיק כדי להראות לי את האדם הזה, חודורובסקי, על כל צבעיו ופניו. האיש הזה רחוק משלמות, זה גם הוא אומר בעצמו. מצד שני, הסרט לא משכיל להציג את אותו אדם שבמרכז הסרט כאנטי גיבור, ואני לא באמת מרגיש את המצוקה שלו ככל שהאחיזה של השלטון בו מתחזקת. יש אפילו סיפור של רצח של להמשיך לקרוא